ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, כי כבר הושרש פרעה בחטא כי כה הי' הסדר היפך מטה לתנין הי' בהיכל המלך ומכת דם הי' ביציאתו ליאור הא חדא, צפרדע הי' בהיכלו, כינים בלי התראה, ערוב הנה יוצא המימה הא תרתי, דבר הי' ההתראה בהיכלו, שחין בלי התראה ברד הנה יוצא המימה הא ג' נמצא הושרש ג' זוגות וה"ל מומר ולא רק חשוד ולא הי' למרע"ה ליכנס בד' אמות של זה הטמא כי לכאורה לא נשאר בו ניצוץ קדוש אך י"ל בחמשה מכות אחרונות השם הכביד לבו, והנה ה' עמו כי ממנו הוכבד לבו ויכול משה לכנוס לגבולו היינו בא אל פרעה כי אני הוא שהכבדתי את לבו:
*ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה וכו', רש"י פי' בא אל פרעה והתרה בו יש לפרש דהנה כבר אמרו המפרשים דהמכות הי' בשלשה בחינות ד"צ"ך ע"ד"ש ב"א"ח"ב, והביאור עיין ברמב"ן ור' בחיי ואנן קיי"ל בכמה מקומות דבתרי זימנא הוי חזקה ולכן בכל סדר הי' מתרה בו ב' פעמים והשלישי בלא התראה כי ד"צ"ך דם צפרדע הי' בהתראה והשלישי בלא התראה כמבואר בקרא (וכן בהגמי"י הלכות חמץ ומצה דלכך חלקן רבי יהודה כך) וכן ע"ד"ש וכן ב"א"ח"ב והנה מי שלקה ושנה כבר הוחזק לעבור כי בתרי זימני הוה חזקה וכמו שתנן מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה וכמו שאמרו חכז"ל מי שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר אמנם בסדר השלישי לכאורה קשה דלמה לי שוב בסדר הזה ב' התראות כיון דהתרה בו פעם אחת בסדר הזה הרי הוחזק כבר בכל מיני מכות וכדפריך ר"פ התינוקת לענין רואה דם מחמת תשמיש דבבעל השלישי כיון שהוחזקה בכל אצבעות לסגי' בפעם אחד ותי' הש"ס שם בנדה לא שייך הכא ואם כן למה התרה לו בארבה, ונראה הטעם דהרי במכות אחרונות הכביד גם ד' את לבבו ובאופן כזה עדיין לא הוחזק ולכך הוצרך שוב התראה בארבה כדי שיהי' גם במיני מכות אלו שהקב"ה הכביד בהם את לבו שני התראות בברד וארבה וזה שאמר בא אל פרעה והתרה בו וכי תימא הא כבר הוחזק בכל האצבעות ומכות וע"כ אמור לו כי אני הכבדתי את לבו וכח אחר מעורב באחרונות וצריך שוב התראה:
בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, יש לפרש שלא יקשה לפרעה קושי' עצומה אם הקב"ה רוצה שיצאו בנ"י לחירות למה עדיין לא שלח אותם וכי חלילה לא יוכל הקב"ה לבצע מעשהו על ידי מכות שעברו כדי שישלח את בנ"י ועוד נקל הקב"ה ליתן בלבו בלתי מכות אלו שישלח אותם לחירות לכן אמר הקב"ה למשה בא אל פרעה ואמור לו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו והטעם למען שתי אותתי אלה בקרבו שיקבל ענשו ועוד למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי וק"ל (מש"מ):
ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, ידוע דאותיות אחה"ע, ואותיות בומ"ף, מתחלפים והנה כשתתן תחת פ' של פרעה ב' ותחת ע' של פרעה א' שמו ארבה (להבין דבר זה כי כבר אמרו חכז"ל שהשם של אדם מורה על מהות האדם ומקריו ומאורעי' כמו אברהם ע"ש אב המון גוים, רות נקראת על שזכתה ויצאה ממנה בן שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות ומנא לן דשמא גרם אמר רבי אלעזר דכתיב אשר שם שמות אל תקרי שמות אלא שֵמות (ברכות דף ז' ע"ב) וכן רבי מאיר בדק בשמא (יומא פ"ג ע"ב) וזה הי' חכמה רבה של אדם הראשון ליתן לכל בהמה ומין שם מיוחד אשר בו נכלל מהותו והיותו ואיתא במד"ר בראשית פי"ז אמר רב אחא אני ה' הוא שמי ז"ש שקרא לי אדם הראשון כי השם הוי' ב"ה מורה על היה הוה ויהיה ואדם הראשון השיג לקרא להקב"ה כך והנה סגולה היא לשלב שמו בשם הוי"ה ב"ה וכן מסוגל אם מצרפים אותיות שמו של אדם בצירוף תיבות ואותיות המורים על טובה ולהביא עליו בזה רחמים וחיים וברכה ושלום וכן להיפך יכולין לצרף אותיות שמו באותיות ותיבות המורים על דין או לשלב בהם כידוע והנה דבר זה מסור לת"ח גדולי תורה אשר תמיד חשקם ורצונם רק בתורתינו הקדושה וזכו על ידה לידי רוח הקדש כידוע שמסוגל לימוד התורה הקדושה לזה ביותר והמה ברוח בינתם הקדושה יודעים לצרף תיבות ואותיות המורים לרחמים כידוע שיש בא"ב אותיות מיוחדים המורים לרחמים וכן אותיות המורים לדין וכן כולם וד"ל וכן ידע בצלאל בן אורי בו חור לצרף אותיות שנברא בו שמים וארץ ועשה המשכן בהם כן אלו הת"ח נוסף לזה אשר דיבורם ומאמרם עושה רושם על דרך ותגזר אומר ויקם, להם דבר זה מסור וכח להם לשלב ולצרף אותיות ולחשוב גימטריא ור"ת וסופי תיבות המורים לכל אשר יחפוצו יטנו ואין להאריך וכמו שאמרו חכז"ל מי מושל בי צדיק משל ביראת אלקים וזה הי' שנצרף אותיות שמו של פרעה ונתחלף שמו של פרעה לשם ארבה להביא עליו הארבה) וזה ב'א' אל פרעה פי' קח בא אל פרעה ויהי' ארבה ע"כ דברי הגאון המקובל מהר"ש אסטראפאל, וי"ל רמז בזה כי פרעה בגימטרי' שנ"ה ואם תתן ב'א' תחת פ' ע' יחסר ממנינו קמ"ז כמנין שנותיו של יעקב כי כל זמן שהי' לו זכות בשל יעקב שניזון הוא וביתו במצרים לא היתה יכולה לשלוט כל כך הרעב במצרים כאשר במכת הארבה שאכלה גם את יתר הפליטה הנשארת מן הברד ואכל את כל העץ הצמח מן השדה ומיד שבא יעקב למצרים כלו שני הרעב לפי שעה לגמרי אבל עתה שכלה זכות זה להם בא הארבה ואכל גם את יתר הפליטה הנשארת להם מן הברד והנה כשתצטרף "בא" אל "פרעה" הוא בגמטרי' "נחש" שהוא אחרון שבטומאה ופרעה הוא נחש (כדאיתא במדרש רבה פ' כ') וז"ל והי' פרעה הנחש מתחכם עליהם שאמר הבה נתחכמה לו והוא נמשל כנחש שנאמר (יחזקאל סימן כ"ט) הנבא על פרעה התנין הגדול וק"ל:
בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, פי' שראוי הי' שלא להאריך לו עוד כיון שכבר עבר שבע פעמים כי זו היא המכה השמינית והלא לא עדיף מישראל מתוכחה שבת"כ שלאחר ז' התראות ותוכחות והלכו עמו בקרי שבע פעמים נגזר הגלות וכן אחז"ל (במס' גיטין פ"ח ע"א) לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה ז' בתי דינים ע"ז שנאמר אומללה יולדת שבעה ע"כ אמר הקב"ה כי אני הכבדתי את לבו ולא ממנו הי' שבע פעמים כי מחמשה מכות הראשונות (ואילך) נאמר ויחזק ה' את לבו, ויען כתיב שבע על חטאתיכם ופרעה התריס מעצמו ששה פעמים כי גם במופת המטה שנהפך לתנין החזיק לבו ושוב בחמשה מכות מדם עד דבר ובכלל, מגיע לו מ"ב מכות, והיינו אשר התעללתי במצרים במכות אחרונות ואת אותתי אשר שמתי ב'ם' דייקא בראשונות:
בא אל פרעה כי אני הכבדתי וכו', יש לפרש כך ע"ד דכתיב כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים ובמכילתא שכאן נרמז להם שכחת התורה עמ"ש ע"ז במקום אחר והנה שכחת התורה באה לנו על שלא היתה גאולת מצרים גאולה שלימה כי חטאנו עם אבותינו ולא השליכו גלולי מצרים מנגד עיניהם וידוע על כי לא זכו ישראל אז, ע"כ הוצרך הוא יתברך לגאול ביד "חזקה" שלא כדת וזהו כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ורמוז בכאן שכחת התורם גם אתה תשיב אמריך "בחזק" יד הוציאנו ה' ממצרים:
וזהו בעצמו פי' הפסוק והי' לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאך ה' ממצרים פי' כי התפילין הם אות לשוכח לכן גם הוא יתברך מניח תפילין והראה למשה קשר של תפילין אחר העגל שאז הי' מקום שישכח כביכול ע"ד גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך [כדאיתא ברכות פ' אין עומדין גם אלה זה מעשה עגל שנאמר אלה אלהיך ישראל ואנכי זה מתן תורה שנאמר אנכי ה"א] וכן תפלין שאנו מני' אחר שאנו שוכחים ה' צריכים אות לעורר אותנו, נמצא מלבד מה שתפלין אות שלא נשכח מלכות שמים יהי' עוד [שלא] נשכח רוע מעללינו [ע"ד הכתוב זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה"א] כי לא היינו ראוים לגאולה כ"א "בחזק" שמפני זה אנו מעותדים לשכחה וצריכים התעוררת לזכירה וזהו והי' לך לאות על ידכה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים פי' שעל זה גופא מורה האות ג"כ שהיתה היציאה "בחזק" יד:
כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו וגו' ולמען תספר וגו' ולקמן אחר מכות חשך ואחר צאתו מאת פני פרעה בחרי אף כתיב ויאמר ד' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים ולא הזכיר לו גם למען תספר באזני בנך וגם לא חידש לו כלום באותה אמירה, ונראה כי בניסי מצרים היו שני ענינים, א) להכניע לב פרעה, ושנית לחזק אמונה בלב קטני אמונה שבישראל ואמר עתה כי לפרעה לא הי' צריך כי כבר נכנע לולי כי אני הכבדתי לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו כי גדול עוונו כל כך להכביד לבו לענשו ושנית למען תספר כי ישראל בקשי ערפם עדיין לא האמינו בכל האותות, אמנם במכות חשך מתו כל קטני אמונה (כדאיתא במדרש רבה) והנשארים לא היו צריכים למופתים על כן אמר הקב"ה למרע"ה מעתה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי מטעם זה לחוד אבל לא גם מטעם לתקוע אמונה בלב ישראל וכן הי' שהאמינו ועשו פסח ונימולו ויצאו למדבר אך בעמדם על פי החירות חזרו ונסתפקו וימרו על ים בים סוף עד שבסוף ויאמינו בה' ובמשה שהוא עבדו ולא מלבו עשה הדברים:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שיתי וכו', [בפסחים דף ז' ע"ב] מקשה הגמרא מנא הני מילי דבודקין חמץ לאור הנר דוקא אמר ר"ח למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וגו' ומציאה ממציאה דכתיב הכא שאור לא ימצא וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע, במהרש"א ח"א הקשה דה"ל לאתויי מקרא דקודם גבי לבן ויחפש ולא מצא את התרפים ותי' דחוק, והפשוט דלבן לא חפש כראוי שהרי לא מצא ולא בעי למילף מיני' ואולי רמז לן מה שכ' הראשונים שהנכון שאחר יתפוש הנר והבעל בית בודק משמע לה' שכן הי' החיפוש דאחי יוסף לפי מה שמבואר שאותו יום שבת הי' כמאמר חכז"ל במדרש וטבח טבח והכן אין והכן אלא מע"ש לשבת וכתב בס' מגדל דוד שלכן צוה לאשר על ביתו מהר רדוף אחרי האנשים קודם שירחיקו תחום שבת כי יוסף ואנשיו שמרו שבת גם בחוצה לארץ ולא השבטים וא"כ ע"כ שלוחו של יוסף המחפש לא תפש הנר כ"א אחר:
ובאולי י"ל עוד דלא רצה להביא מקרא דחפישת התרפים היה ע"מ לעבדם הפך הכונה בבדיקת חמץ להעביר גילולים מן הארץ וכה"ג כ' בט' או"ח דמוחק גי' הש"ס דיליף מנין עשרה מפסוק הבדלו מתוך עדה הרעה אלא גרס אתיא תוך תוך מויבואו אחי יוסף עשרה בתוך הבאים, דאין ללמוד דבר קדושה מעדה הרעה וה"נ אין ללמוד מחפשת לבן כנ"ל, וראה נא גם ראה כי בכונה הובאה ג' פסוקים האלו הנה דמרומז תחלת גלות מצרים בחפישת אחי יוסף וסוף גמר גאולה העתידה בפסוק אחפש ירושלים בנרות כי היא תהי' בניסן בב"א [כדאיתא במסכת ר"ה דף י' ע"ב בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל], וגאולת מצרים בפסוק נר אלקים וגם דלעיל מיני' כתוב [משלי כ' כ"ו] מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן נר אלקים וכו' ופירוש רש"י ע"פ מה דאמרו חכז"ל דקאי אפרעה שהקב"ה מלך חכם יתברך מזרה רשעים והשיב עליהם אופן וינהגהו בכבדות נגד והכבד את לבו והסיר אופן מרכבותיו ע"ש ולפע"ד יובן המשך נר ה' נשמת אדם לזה, ובשגם שהרלב"ג פי' מלך חכם אהשכל מלכו של אדם בקרבו מזרה הרשעים דעות הנפסדות המונעים אותו מעבוד ה' יע"ש, ואומר בהקדים יישוב מדרש חז"ל בפסוק כבד לב פרעה מייתי משל לארי שגזר מיתה על החמור שמרד בו והשועל הי' שר הטבחים הוא אכל לב החמור בעת הותח לנתחים וכששאל הארי איה לבו השיב השועל לא הי' לו כ"א כבד דאל"כ לא הי' מורד בך ה"נ אמר הקב"ה כבד לב פרעה פי' שגם לבו הוא ככבד מש"ה אמר מי ה', עיין ברבה פ' וארא, והכונה הפשוטה בזה לפע"ד כי בכח נפש האדם ג' כוחות, הצומחת, ובזה משתתף להצמחי' ומשכנה בכבד, ורוח החיוני בלב והיא המתאוה, ומשתתף בזה עם הבהמה ג"כ, ונשמת אלקים בקרבו במוח והוא השכל המיוחד לאדם ובו נפרד מהבהמו' והוא השכל הנכבד המולך על הגוף להנהיגו והרמז מלך על כל בני שחץ (פסוק הוא במשלי) מ'ל'ך ר"ת ידוע מ'וח ל'ב כ'בד וש'ח'ץ' ר"ת ש'כל ח'יוני צ'ומחת וכאשר החמור לא הכיר מלכו הארי מה שדרך הבהמות להכיר ע"כ שב למדרגה פחותה והי' רק כצומח ולזה יפה אמר השועל שלבו הוא כבד פי' שנפל במדרגת הצומח המתואר בכבד, והנה כי כן פרעה שלא הכיר בוראו מאין, וניהג עצמו בתאות לבו, וגם פנה אחריו, הוא גם הוא ירד ממדרגת האדם ונפל לבהמיות ואין לו מוח משכן השכל כ"א לב וכבד וזהו כבד לב פרעה פי' שגדר פרעה הוא לב וכבד לא זולת והנה בסוף הכביד ה' לבו שלא ברצונו ונטלה ממנו תאותו ולא יכול להלוך אחריה שהי' רוצה לשלח ישראל ולא יכול הנה כי כן כבר נפל למדרגה יותר פחותה שלא פעל לבו פעולתו המיוחדת ונעשה ממש רק ככבד וזה אני הכבדתי את לבו פי' עשיתי מלבו כבד ע"ד המדרש הנ"ל:
והנה משול הנשמה בשכל בהנהיגה הלב והכבד, כמנהיג המרכבה, שאדם המדבר מנהיג החי הסוסים והרכב והם ינהגו הצומח העגלה ואופניו, כן תנהג הנשמה הלב והלב את הכבד אמנם על צד הזרות נמצא שהבהמות מנהיגים העגלה לרוע מנהגם וינצחו האדם בעל העגלה כן ימצא שהלב המתאוה יגבר על השכל אבל זה לא תמצא לעולם שהעגלה תגבר עליהם וינהיגם שלא ברצונם אמנם ברשעים כפרעה וחביריו תמצא שהקב"ה מכביד לבם כנ"ל שמתנהג ע"י הכבד הצומח ועד"ז פרע לו הקב"ה בהסיר אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות כנ"ל שהעגלה משכה את המנהיג ולזה רמז בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ובעל הטורים כתב "שתי" חסר כתיב רמז על שתי מכות עיי"ש, ולפי דרכינו אומר שהוא יתברך הכביד לבו שהפך לבו להעשות כבד למען שיהיו שתי האותיות אלו בעצמם בקרב פרעה פי' שיתהפך הענין שהעגלה ימשוך הסוסים והמה האדם, היפך משתי דברים מנהג העולם כנ"ל, ולזה אמר מזרה הרשעים מלך חכם שמזרה הרשעים אשר לא יחפוצו במלכם השכל והולכים אחר לבם לסוף ויהפך עליהם אופן הוא הכבד כח הצומח הנמשל באופן המרכבה מהפך עליהם להכביד לבם ויחתרו לשוב ולא יכולו ומפרש כי נר ה' נשמת אדם ולה המלוכה ועלי' לחפש כל חדרי בטן חדרי בטן העליון להתחתון הלב והכבד ואולי תיבת כל מרמז ר"ת כבד לב, כנ"ל ודו"ק:
למען שתי אותתי אלה בקרבו, יל"ד כתוב פה בארבה ואחריו לא יהי' כן מה שלא נאמר בברד, י"ל דמשמיא מיהב יהיבי משקל לא שקלי ע"כ גזירה שכבר יצאתה ונמסרה למלאכי דין אינה חוזרת לאחורי' אלא ע"י תפלה ותשובה מתהפכת מרעה לטובה ואותו הרע עצמו נעשה טוב ממכה עצמה מתקן רטיה אבל להחזירה לגמרי אי אפשר ע"כ בפנחס כשחטאו בבעל פעור כתיב ולא כליתי את בני ישראל משמע שיצא הקצף לכלות הכל רחמנא לצלן וא"א להשיב אלא נעשה ממות חיים והנשארים האריכו ימיהם יותר וזהו דכתיב כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בד' אלקיכ' חיים כולכם היום, והנה פרעה איננו כדאי להחזיר הרע לטוב לו ואמנם בברד כתיב (ויצא משה מן העיר ויפרוש כפיו אל ד' ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה) פי' ברש"י שנשארו באויר ולא שבו אחור והי' שמור שם להיות אבני אלגביש בימי יהושע בן נון על האמורים כדאית' במדרש רבה תלאן ברפיון ואימתי ירדו בימי יהושע על האמורי' שנאמר ויהי בנוסם ישראל וה' השליך עליהן אבנים גדולות מן השמים והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג והקב"ה קורא דורות מראש, וידע שלא יקום דור שיתחייב מכת ארבה כמוהו וכמ"ש בסמוך אי"ה, וא"כ אותו הארבה שכבר יצא הגזירה להביא על פרעה א"א להשיבו וגם לא לעכבו כי אחריו לא יהי' כן, ע"כ אני הכבדתי את לבו ולמען שתי אתתי אלה, שכבר יצא מב"ד של מעלה שאשיתם בקרבו:
אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ד', פירש"י התעללתי שחקתי, כבר כתבתי במקום אחר כי מ"ש בפסוקי יחזקאל איך שלח הקב"ה נביאיו במצרים לאמר איש שקוצי עיניו השליכו (יחזקאל סימן כ') וגם אין מן התימה כי הרואה כי פנה השגחה עליונה מכל עסקיו להרים קרן פרעה ומצרים להריק עליהם כל טוב בשני שובע, להם לבדם ולא לשום מדינה, ואח"כ הרעיב כל המדינות להזיל כל כספם וזהבם למצרים ולא די בזה אלא פרי נחמד היה לו בארץ ישראל מבחר האבות, יעקב, אלא גם אותו ואת בניו הוריד למצרים ולא די בזה אלא שהטיל עול ברזל על צווארם וראה איך השליכם ליאור ומעכם בבנין ושחטום ואין דורש ואין מבקש, וארך זה הענין מתחלת ימי השובע כמו ג' מאות ועשרים שנה ומלכו בזה"ז כמה מלכים זה אחר זה כולם מוצלחים ומלכו בכיפה, וכמה דורות מישראל נולדו ברעה ומתו ברעה וטובה לא ראו ע"כ האמינו כי אלהי מצרים הוא המנהיג העולם ח"ו אך לבסוף נודע עמקי מחשבות ה' כי היה כל זה להוסיף רכוש גדול לכשיצאו ישראל והקב"ה מראה בהמצרים אותותיו שעי"ז יאמינו ישראל בה' ובמשה עבדו ויוציאו כל הרכוש ההוא שהכניסו מכל המדינות ונמצא כל השובע והרעב הי' להטעות פרעה ושהוא יקבץ בשביל ישראל להעשירם לבסוף ולגרום אמונתם בה' וזה הוא אשר התעללתי ושחקתי (לשון שעה משחקת לו) במצרים להעשירם ולהגדילם ואת אותותי אשר שמתי בם לבסוף ומעתה וידעתם כי אני ה', (ידיעה לשון הבנה שתדעו ותבינו דרכי ה') נמצא אבותינו במצרים כשוגגים שלא הבינו עמקי מחשבות ה' אך אנחנו עכשיו בגלות יש לנו להבין את זה וכשאין אנו מבינים ומאמינים הרי אנחנו מזידים ולא שוגגים והיינו (תהלים ק"ו ו') חטאנו עם אבותינו אך הם חטאו בשוגג אבל אנחנו העוינו והרשענו במזיד כי אבותינו לא השכילו מעולם ולא זכרו משעבר רוב חסדיך ע"כ וימרו על ים בים סוף אך אנחנו יש לנו לזכור רוב חסדיו משעבר וכה יעשה להבא:
שלח עמי ויעבדוני (יעוין כל סדר הפסוקים בדקדוקי' הרבה אשר בהם) יראה דהיינו (במה שאמר לו ויעבדני) חזוק לב פרעה וע"ז כתיב ויחזק ה' את לב פרעה ר"ל תואר הוי' ית"ש היא חיזק לב פרעה כי מי שהוא מתואר הוי' שהיוה כל הויות כולן והוא אלקי אלהים ואדוני האדונים אינו חסר דבר לכשיצטרך ויעבדוני מה יעבדוהו ומה צורך ומה חסר לו, וכל שר שכל אומה שלו חסר דבר הנשלם על ידי הקטרה והקרבה כמבואר ברמב"ם במורה וברמב"ן בדוכתא טובא אבל לומר על הוי' ית"ש שלח עמי ויעבדוני זהו א"א לשמוע אבל אם הי' אומר שהוא הכנה לעצמם לקבל שפע ותוספות ברכה היה אפשר לקבל, אבל "ויעבדוני" אין לו שחר, אח"כ על כרחו של פרעה אמר מי ומי ההולכים כי לעבוד אותו צריך שלוחים נכבדים ולא טף ונשים, אך אם הי' לטובת עצמם לקבל שפע וברכה א"ש שיהיו כולם הולכים, ועל זה נהפך מרע"ה לטענה אחרת כי חג ה' לנו ולא לו ע"כ נצטרך לילך בנעורינו ובזקנינו, וע"כ גרש אותם פרעה כי אמר לכו נא הגברים "ועבדו" את ה' כי "אותה" אתם מבקשים עבודת ה' ולא עבודת עצמכם שוב על כרחו של פרעה חזר ואמר גם טפכם ילך עמכם ואאמין כי חג ה' לכם, ואין אלוקיכם חסר כלום וא"כ צאנכם ובקרכם יוצג כי בוודאי אם הוא מחוסר וצריך אין די בער ואין די עולה אלא כיון שחג ד' לכם ולא לו א"כ צאנכם ובקרכם יוצג, חזר מרע"ה לטענה הראשונה ממנו ניקח "לעבוד ה'" ואנחנו לא נדע מה "נעבוד" עד בואינו שמה היתל בו כמהתל באיש שוגה ופתי ועל כן חרה אף פרעה, והוא לא הבין כי שניהם אמת כי כל ישעו וחפצו ית"ש להטיב וכשהמה ראוי' לקבל טובה (על ידי מעשיהם הטובים) הוי כמוסיף כח ועתה יגדל נא כח ה' וכשח"ו הצינורות נסתמים מתישים כח שלמעלה צור ילדך תשי על כן הקרבנות הם לפתוח צנורי השפע שנוכל לקבל וחג ה' לנו באמת והוא גופא עבודה לה' ויעבדוני, ולבסוף הבין פרעה ואמר גם צאנכם גם בקרכם קחו ולכו היינו לעבוד השי"ת וברכתם גם אותי להשפיע למטה (וי"ל לשון ברכת מים המשכת מים) כי זה הוא עבודה להוסיף כח להשפיע למטה ע"כ "וברכתם" גם אותי:
הנני מביא מחר ארבה בגבולך, ברבה פרשה זו הנני מביא ארבה בגבוליך ולא בגבול בני חם ועל זה נאמר כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו כל יושבי תבל שבמכת ארבה הכירו עד היכן גבול מצרים, ופי' במתנו' כהונה שהיו מחולקים בין מצרים ושאר אחיו בני חם פוט וכנען על גבולי הארץ וע"י הארבה למדו צדק עד היכן הי' גבול מצרים שהארבה לא הלכו מגבול מצרים והלאה עכ"ל, ויל"ד מ"ש שלמדום במכת הארבה זה הצדק שהרי ע"כ צ"ל שהגבולים ההמה גם הם נשתעבדו בבני ישראל מפני שעתה הי' עדיין אותם הגבולים תחת ממשלת פרעה שלקחום בחזקה והיו בני ישראל גם שם לרמוס להם חומר וטיט דאל"ה פשיטא דלא שלטה עליהם שום מכה מהמכות וע"כ כנ"ל וא"כ מ"ט במכת ארבה (דוקא) לא שלטה בהם שיכירו עד היכן גבולם:
ליישב כל זה נפרש תחלה קרא דקאמר עד מתי מאנת לענות מפני שלח עמי ויעבדוני כי אם מאן אתה לשלח וגו' וקשה מדוע שנה בקרא השני ולא אמר כי אם מאן אתה לענות מפני כאשר אמר בתחלה וי"ל דאחז"ל שפרעה הרשיע במה שאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים וכלל עצמו עם השי"ת, שאמר ה' הצדיק ואני קאי אדלעיל ועמי הרשעים, ולפע"ד אפשר לומר כוונתו במה שאמר ועמי על עם בני ישראל עבדיו שהמה הרשעים ובחטאם מכרם הש"י להיות עבדים לו שהרי לב מלכים ביד ה' והוא נותן בלבו לעבוד בם וזהו ה' הצדיק ואני, ועמי הרשעים ע"ד האמור וזהו ג"כ כונת פרעה בתחלה לא ידעתי את ה' וגם ישראל לא אשלח פי' מלבד שאינו יודע אותו ה' שהזכרתם לפני, עוד זאת לא נתנני לבי לשלחם ש"מ שנתחייבו שעבוד וגלות עפ"י גזירת האלקי' אמת יהי' מי שיהי', כי לב מלך בידו והנה מלבד מה שידוע אצלינו שבחמש מכות אחרונות מאת ה' היתה הכבדת לבו כדכתיב ויחזק ה' את לב פרעה עוד יותר מבואר זה במכת הארבה כי מדרך הש"י לפעול שבע עם אומה על חטאתיהם לא יותר ואח"כ או יעקרם מהעולם או ישובו אל ה' לכן במכת הארבה שכבר עברו שבע מכות ועדיין לא נכנע פרעה אמר הש"י אל משה בא אל פרעה ואל תתמה על החפץ כי אני הכבדתי את לבו שלא כדרך העולם וא"כ עתה בודאי יש מקום לו לומר כי ישראל הם הרשעים ובחטאם לא נתנני ה' לשלחם חפשי ומשה בדאי הוא ובשגם שפרעה צועק כי כרוכיא כי ידע בנפשו שרוצה הוא לשלחם ולא נשאו לבו לעשות כן וע"כ מאת ה' היתה זאת לרשעת ישראל ע"כ לברר זאת נסהו ה' עתה בהודיעו גבולי מצרים ומהראוי עתה אחר ההודעה הלז שישיב המדינה לבעליו ואפ"ה לא ישיב א"כ ש"מ כי רוע לבו ואכזריותו נשאו לכל זה וזהו שאמר עד מתי מאנת לענות מפני וא"ת שקר אני דובר עליך שבאמת אתה נכנע לפני ובצדק וביושר מעבדיך עם בני האדם רק בענין שליחות ישראל מפני רשעותם ומאת ה' היתה זאת להם וע"כ כי אם מאן אתה לשלח פי' אם אתה שומע לקול ה' רק בשליחות אתה ממאן, דבר זה יבחן הנה אנכי מביא ארבה בגבוליך ולא בגבול בני חם והי' לך להחזיר להם חלק ארצם ואפ"ה תמאן גם בזה וק"ל:
*יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, יש לפרש דאית' במדרש רבה מהו כי רעה נגד פניכם אמר להן דרך הבחורים והזקנים לזבוח שמא הקטנים והטף ומי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח לא כמו שאתם אומרים דרך ג' ימים נלך לפיכך ראו שאותה שאתם מחשבים שיש בדעתיכם לברוח, היא תשוב וכו' יעוין שם, דיש ב' מיני עבודת ה', אחד לעסוק בתורה ותפלה ובזה לא טוב להיות יחד עם הטף והילדים כי הם מבלבלים ומבטלים מהכונה ויותר נוח להיות בלעדם וכעין שהובא בחובת הלבבות בפרוש אחד שבא למדינה שהי' נשיהם וטפיהם דרים בכפר מיוחד להם ושאל ע"ז והשיבו כדי שלא יטרידו אותם ויבלבלם מעבודת השי"ת אמנם יש עוד עבודה כגון שמחת החג וכדומה ועבודה זו אדרבה עדיף בהקהל כמו שנאמר ושמחת בחגך אתה ובניך ואשתך והנה עבודה כגון שמחת החג תעבד אם נעשה ישועה לאיש או לאומה אבל זולת זה אין ענין לזו העבודה והנה עבודה כגון שמחת החג מקרי "לכם" משא"כ עבודת ה' כתפלה וזביחה היא מיקרי "לה'" נהי שאין להקב"ה צורך בקרבנותינו מ"מ כיון שהיא מיוחד רק לה' מקרי לה' [כדאיתא בגמר' ביצה ר"פ שני כתוב אחד אומר עצרת לה' וכתוב אחד אומר עצרת תהי' לכם ר"י אומר חלקיהו חציו לבהמ"ד מקרי לה' וחציו לאכילה ושתייה מקרי לכם] הגם שהיא מצות עשה גמורה לשמח בחג ואכילה ושתי' בכלל מצות עשה מ"מ מיקרי לכם ובזה י"ל מה שאמר פרעה יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם פי' בלשון שאלה ותמיה יהי כן ה' עמכם כאשר [פירושו אם] אשלח אתכם ואת טפכם יחד הלא הטף מטריד ומבלבלים אתכם מהכונה ליחד לה' והשיב משה כי חג ה' "לנו" עבודת שמחה והיא בהקהל הכל יחד וצריך גם כן הטף לזה וע"ז אמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם, שדעתכם ע"כ לברוח מבלי היות עוד עבדים וכדאיתא במדרש הנ"ל דאל"כ לשמחה כזו שנעשית רק על חירות וישועה מה עושה:
יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, יעוין ברש"י בשם מדרש שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה וכו' עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכשחטאו וכו' וינחם ה' על הרעה], הנה מרע"ה אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם עד שאח"כ הקב"ה הודיעו שם הוי"ה ואדנ"י זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור כידוע [כמבואר בגמר' פסחים דף נ' ע"א] וגם אחז"ל קבלה היתה בידם שהגואל יאמר בלשון "פקד" ויראה ידעו כי ככב רעה נגד פניהם, והוי"ה אדנ"י גמטרי' צ"א, הוסיף עליו "פקד" הרי גימטרי' ר'ע'ה' ששמות אלו מבטלים כח "רעה" והנה הוי"ה אלקי"ם גמטרי' י'ב'ק הוסיף עליו [שם] אהו"ה במילואו [כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י] שהוא מספר קס"ג שהוא גימטרי' א'צ'ב'ע' שאמרו אצבע אלקי' הוא צרף יב"ק קס"ג [בגמטרי' רע"ה] ג"כ מבטל כח רעה וב' צירופים הנ"ל שהוא ב' פעמים ר'ע'ה' עולה נ'ש'ר' והיינו ואשא אתכם על כנפי נ'ש'ר'ים ואביא אתכם אלי:
[]יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, רש"י פי' כוכב רעה שמורה דם י"ל שכונתו כוכב זה יורה על שפיכת דם והרג אלא כל זמן שהם עבדיו של פרעה מזלו של פרעה מגין שלא יהי' לו לפרעה נזק וינצלו עבדיו ע"יז, ואין מקום לכוכב זה משא"כ כשיצאו מרשותו ולא יהי' עוד תחתיו א"כ יחול רעת כוכב הזה:
ואחריו לא יהיה כן, יעוין ברש"י אותו של יואל שהי' כבד משל משה הי' ע"י מינין הרבה משא"כ של משה הי' מין אחד וכמוהו לא הי' ולא יוסיף, הקב"ה זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים וחשב ושיער בשלוח ארבה כדי שיהי' להם לארבה מה לאכול והנה בימי יואל בא על ארץ מלאה כל טוב כדכתי' הארץ כגן עדן לפניו א"כ הי' צריך וגם הי' יכול לשלוח הרבה והרבה יותר משל פרעה שאותו של פרעה בא אחר הברד וכבר נחרב רוב המדינה ולא הי' לו לאכול אלא מה שהשאיר הברד ולא הי' רוצה וגם לא צריך לשלח אלא לפי שיעור וערך ההוא ולפי אותו שיעור וערך לא הי' אחריו כמוהו אפילו של יואל ומ"מ ברבוי העצום הי' של יואל הרבה ממנו:
ואחריו לא יהי' כן, ואותו של יואל וכו' כדאית' בפרש"י [ויעוין ברמב"ן שם שמתמה כי כתוב בפירוש בתהלים ויתן לחסיל יבולם וילק אין מספר] נראה לפרש כי דרך הארבה לבא כל המינים יחד חסיל וילק וגזם וכל הכולל נקרא ארבה אעפ"י שהם הרבה מינים כלולים יחד, בשם ארבה יקרא וכן הי' במצרים ארבה כלול מכל המינים כמבואר בתהלים [אמר ויבא ארבה וילק אין מספר] וזהו מין ארבה אחד אע"פ שכלול מינים הרבה אך בימי יואל הי' פלא שמתחלה לא בא אלא גזם לבד ואכל ושבע ואשר הותיר הגזם בא אחריו הילק ואשר הותיר זו בא אחריו מין אחר כל המינים באו זא"ז כשנשבע זה והותיר בא אחר אחריו [וכן איתא ביואל ב' פסוק ב' כמוהו לא נהי' מן העולם ברש"י לבוא כל המינים הללו זה אחר זה] וזה נראה כשלוחי ההשגחה יתברך ולא בטבע, אבל במצרים לא הי' צריך לזה כי מבואר שהוא בהשגחה נפלאה כי א"א בשום אופן שיבוא ארבה אחר ברד כי הארבה בא בימי יובש ולא במקומות לחים ומצרים מדינה לחה מאד וזמן ברד לחה מאד, אשר הותיר הברד אכל הארבה אע"פ שהי' כלול מינים הרבה ביחד מ"מ הי' לפלא:
העתירו לה' אלקי' ויסר מעלי רק את המות הזה, יל"ד לשון רק את המות הזה י"ל כי עתה בשעת המכה נכנע לבו והרגיש כי בסר המכה בא עליו כחולי נכפה הכופה אותו להכביד לבו על כרחו והי' לו לבקש רחמים שיסיר מעליו החולי ההוא אמנם אחכז"ל במס' תענית אין לבקש רחמים על שני דברים שנאמר ונצומה וכו' על "זאת" מכלל דאיכא אחריתי, והכא הי' ב' צרות א' הארבה וא' הכבדת לבו לכן אמר ויסר מעלי רק את המות הזה של ארבה ואח"כ יבקש על האחרת:
[]ויהי חשך, ובמדרש מביא זשה"כ שלח חשך ויחשך ולא מרו את דברו, י"ל שבס' חכמת שלמה רבתי כתיב שהיו ג"כ מראות מבהילות נראים למצרים, וגם פשוט שהי' יושבים ג"כ בסכנה עצומה כי הי' ביד ישראל להרוג אותם וליקח ממונם ולילך רק שמרו מצות ה' ולא עברו על השבועה שלא לילך בלי רשות פרעה [כדאיתא בתרגום יונתן פ' ויחי וישבע יוסף את בנ"י ואומי יוסף וכו' דלא יצאו קודם זמנם יעו"ש,] וזה מרומז בפסוק הנ"ל שלח חשך ויחשיך ואז נקל הי' להם מאוד לצאת משם והיו יכולים ישראל לברוח בלי מלחמה ודבר מה אבל ולא מרו את דברו ולא מרו ישראל דברו שנשבעו על כך ולא עברו על שבועה כי לא ברחו אז ממצרים:
ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, זה היה נס נפלא העולם חשך בעד המצרים והאיר לישראל יש להקשות מה צורך לנס הזה הלא יכול להכות את מצרים בסנורים ולהכהות עיניהם ולא יחשך אור עולם, ונ"ל כי העיור מרויח בשאר חושיו כי היניקה הראוי להמשיך להעין נמשכת לשאר חושים אבל היושב בחשך ועיניו פקוחות הרי כח הראות משמש אלא שאין האויר מאיר לו ואדרבה מוציא כח ראותו הרבה ע"י שיושב בחשך ועיניו מצפים לראות נמצא אינו רואה וגם חושיו אינם מרויחים אדרבה מפסידים, וע"כ אמרו חכז"ל המצפה על שולחן אחרים עולם חשך בעדו נהי שהבעל בית נהנה מיגיע כפו מ"מ המצפה על שולחנו מרויח בשארי חושיו שעוסק בתורתו בלי דאגה ובלבול והרי הוא כסומא מה שהפסיד בסתימת עיניו מרויח בשארי חושיו כך סד"א קמ"ל דהצפוי על שולחן אחרים גופא מחליש חושי' וכאלו עולם חשך בעדו ועיניו פקוחות דמפסיד בשני צדדים ואחז"ל בלתי אל המן עינינו מכאן שסומא אוכל ואינו שבע פי' כי הם טעמו כל מטעמים אבל למראות עיניהם לא ראו אלא מן ולא שבעה נפשם מזה ורמב"ן פי' עינינו מיחלים בבקר מתי ימטיר מן ואינינו בטוח לנו ולהנ"ל הכל הולך למקום אחד בשביל שאנו מצפים עליו ואיננו בטוח לנו א"כ הוה כסומא שהעולם חשך בעדו וכנ"ל:
גם אתה תתן בידינו זבחים וכו' וגם מקנינו ילך עמנו וכו' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואינו שמה, הנה לא מצינו שלקחו מפרעה לזבוח וברמב"ן איתא שרצה ליתן אבל לא קבלו ממנו וי"ל דכל שמוסיף הקב"ה טובות וחסדים ראוי שנעבוד אותו יותר ויותר וממילא ע"י סירוב פרעה עוד נתרבו הנסים ונצטרך להוסיף עבודת ה' וזה שאמרו גם אתה תתן בידינו עוד סיבה לזבוח לה' זבחים ועולות וגם מקנינו ר"ל כל מקנינו ילך עמנו שאנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' כמה חסדים יעשה ד' עמנו עוד שעי"ז יתרבה החיוב יותר להרבות בעולות וזבחים, ויש לפרש ע"ד שנאמר במדרש בפר של אליהו הנביא שנפל חבלו להקריב לבעל שהתרעם הפר מדוע יגרע להקריבו לע"ז וחבירו לה' מזה נלמד שיש בשורש בריאת הבהמה רצון וכעין שאמרו בחמורו של ר' פנחס בן יאיר ויראת ה' של בעליו פועל על בהמתו ובזה יש לפרש פסוק הטיבה ברצונך את ציון וכו' שיתרבה העולם דיעה ויראת ה' ומלאה הארץ דעה ואז יעלו על מזבחך פרים שהם מעצמם ירצו ויבחרו להתקרב על מזבח ה' וזה שאמרו כאן גם אתה תתן בידינו תרצה ליתן וגם מקנינו ילך עמנו שמרצונם יהיו רוצים לצאת מכאן לילך למקום עבודה כדי להקריבם שיתרבה הדעת יראת ד':
גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו וגם מקנינו ילך עמנו כי ממנו נקח לעבוד וגו' ולא אמר לעשות לה' כאשר אמר ברישא ועשינו לד' אלקינו, וגם קשה מאד שאמר מרע"ה דבר בטל גם אתה תתן ולא נתן וכ' רמב"ן שלא קיבל ממנו כי זבח רשעים תועבה אבל נ"ל כי אמרו, אדם כי יקריב "מכם" אם האדם מקריב נפשו זבח אלקים רוח נשברה, זהו קרבן לה' עצמו ודביקות לשמו (וזה מקרי עשייה וכמו שפירשו בקרבן מוסף ר"ה כתיב ועשיתם ולא כתיב והקרבתם הכוונה שהאדם יעשה את עצמו עולה לה') אבל מן הבקר ומן הצאן תקריבו קרבנכם ולא קרבן לה' ולא נקרא אלא עבודה עצמו ולא עצמו לה' והנה כתיב בפ' בשלח ופרעה הקריב (ברש"י שם והוא מהמדרש שהקריב ישראל לאביהם שבשמים כי יראו ממצרים ויצעקו בני ישראל אל ה',) והיינו דקאמר מרע"ה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות דהיינו אתה בכובד לבך תגרום לנו זבחי רוח נשברה ועשינו לה' אלקי' זו הי' עשייה לשם ולא רק עבודה אלא עשי' ממש, וגם מקנינו ילך עמנו והוא רק עבודה כי ממנו נקח לעבוד:
[] וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלקינו, י"ל שעל מה שבקש ממנו פרעה שבקרכם וצאנכם יוצג, השיב לו משה שמקנה ישראל ילך מעצמו להקריב לה' וכמו שהי' בפר של אלי' שהלך מעצמו שיקריב אותו אלי' על גבי המזבח שיתקדש בו שם שמים כמו שמבואר במדרש ומהמקנה נקח ראיה לעבוד את ה' בשמחה כי מלפינו מבהמות ארץ:
[] השמר לך אל תוסף ראות פני וכו' ויאמר משה כן דברת, וכ' רש"י יפה דברת ובזמנו דברת בשם הפלא"ה כי אסור להסתכל בפני אדם רשע כי ע"י גודל טומאתו מזיק בראות פניו אך משה היה בחינת פנים נגד פרעה שהיה בחינת עורף אותיות פ'ר'ע'ה המה "הערף" והי' מוציא ממנו הנצוצות הקדושות שהיו בו אשר עי"ז היה לו חיות (כי כל דבר יש בו ניצוץ קדוש שמחיה אותו אשר בלעדו אי אפשר לחיות אפילו רגע אחד וזה שמצינו נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות שע"י הראיה בו יצא ניצוץ קדוש מאותו אדם ונתדבק בהצדיק הת"ח הזה ולא נשאר בו קדושה המחייה אותו וממילא ונעשה גל של עצמות) ועכשיו שהוציא ממנו כל קדושה באמת אסור לראות פניו לכן אמר לא אוסיף עוד:
[] כשלחו כלה גרש יגרש וכו' דבר נא באזני העם וישאלו וכו' כלי כסף וכלי זהב, הנה ידוע מה שטען גביהם בן פסיסא בפני אלכסנדר שלקחו ביזת מצרים חלף עבודתם אשר עבדו להם למצרים אבל יש להשיב על זה הלא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועדיין לא נשלמו הארבע מאות שנה רק רד"ו שנה ופועל החוזר בחצי היום אין לו שום שכר גם על העבר אך יש לדמות זה לבעל הבית החוזר באמצע היום שצריך לשלם לפועל שכר מלאכת כל היום ואתי שפיר כי פרעה גרשם ממצרים קודם זמנם והוא החוזר וצריך לשלם להם הכל ובדין נטלו המגיע להם והנה עוד יש להשיב כי עבדותם הי' חלף מזונותם ופרנסתם אשר נזונו ממצרים אבל זה ניחא אם הם צריכים ליזון ולהתפרנס ממצרים או לממון שלהם כדומה אבל ב"י לא להם ולמחייתם היו צריכים כי גם במדבר בארץ לא זרועה ירד להם לחם מן השמים ושמלתם לא בלתה ולא היו צריכים להתפרנס מהם לכן הכל כדין וכדת של תורה שלקחו בנ"י המגיע להם ובזה יש לפרש הפסוקים כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה וכיון שפרעה יגרש אתכם הוה בעה"ב החוזר באמצע היום ועליו לשלם לכם הכל לכן דבר נא באזני העם וישאלו וכו' ובזה יש לפרש פסוקי תהלים ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל פי' לשון מכשול ועון במה שלקחו כסף וזהב אין בהם כושל כי שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם והוה כבעה"ב החוזר גם אין להם לטעון כי עבודתם תחת מזונותי' היה כי וימטר עליהם מן וכעפר שאר וכו' ונכון:
*דבר נא באזני העם וישאלו וכו', אמרו חכז"ל אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק וכו' וצריך ביאור וי"ל כבר ביאר הר"ן בדרשותיו המשל שהמשילו חכז"ל משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים אמרו לו למחר רבך מתיר אותך ונותן לך ממון הרבה א"ל בבקשה מכם הוציאוני עתה ואיני מבקש ממון, שבו ביארו שישראל לא רצו לשאול כלי כסף וכלי זהב כי יראו שעי"ז יגרמו שנאת מצריים עליהם ויעוררו המצרים לרדוף אחריהם ואפ"ה צוה ה' דוקא שישאלו כי הי' זה ענין נחוץ כמו שכתבתי בשם הזהר דבכלל וילקט יוסף את כל הכסף הכונה ג"כ שליקט כל הניצוצות הקדושות וע"י ביזת מצרים הוציאו ישראל את כל הקדושה וכנאמר יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים ואם לא ישאלו ישראל לא היו מוציאים ניצוצות הקדושות מתוכם וישראל יראו לשאול כמ"ש הר"ן לכן ציוה ה' שיבקש משה זאת מהם בבקשה אע"ג שיש להקב"ה כח להפוך לבבם שישאלו נגד חפצם ורצונם וכמו שהקשה לב פרעה שלא לשלח את ישראל אבל רצון הקב"ה היה שישראל יעשו זה בבחירתם הטובה כדי שיהיה להם מצוה ושכר בשאלה זו וזה שאמר אין נא אלא לשון בקשה לך אמור להם לישראל שישאלו מהם דאל"כ השי"ת יכריחם בע"כ שלא בבחירתם כדי שלא יאמר אותו הצדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ע"י שהקשה לב פרעה נגד הטבע והוכרח שלא לשלח את ישראל נגד בחירתו ה"נ הי' לו להקב"ה ליטול בחירתם אם גם לא ירצו לשאול מהם להכריחם בעל כרחם שישאלו וכיון שע"כ יקיים ד' דברו לכך בקש נא מהם שישאלו בבחירתם הטובה ויקבל עוד שכר מצוה לע"ל וק"ל:
דבר נא, אחכז"ל בבקשה ממך, יראה דצריך לבקש בבקשה ממשה כי הי' נוח לו יותר שלא יטרדו ישראל בביזת מצרים, ויתעסקו בעצמות יוסף כאשר יוסף השביעום:
כלי כסף וכלי זהב ולא הזכיר ושמלות גם לא הזכיר שינצלו מצרים (ובפ' שמות סימן ג' פסוק כ"ב כתוב גם ושמלות וגם ונצלתם את מצרים), הנה יעקב אמר הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם שהי' תכשיטי הנשים מצוירים בצורת ע"ז ע"כ לא הי' ראוי שישאו שמלות אלו וגם לא רוב כלי כסף וזהב שצורת ע"ז עליהם וממילא לא ינצלו את מצרים, אך כתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ונמקו כל הצורות ההמה והיו מותרים להם (כדאיתא במדרש תנחומא בא סימן ח' ד"א וינצלו את מצרים אפילו ע"ז של כסף ושל זהב נתכת וחזרה כבתחלה ולקחו את הכל), ולקחו שמלות וגם כל כלי כסף וזהב וינצלו את מצרים מ"מ עתה בשעת הצוואה הי' עדיין ע"ז דבוקה עליהם ואם יאמר להם ככה יהיו ישראל רוצים בקיומם ואסור להיות רוצה בקיומם של ע"ז ע"כ לא צוה אותם עתה, ומה שבפ' שמות כתיב ושמלות וינצלו וכו' זה אמר הקב"ה למשה רק דרך ספור מה שיהי' בסוף כשיצאו יעוין שם:
[] כחצות הלילה, כ' רש"י שלא יאמרו משה בדאי הוא, וי"ל כי ידוע כי יש מרחק בין א"י למצרים עכ"פ איזה רגעים לענין חצות לילה ואמירת הקב"ה בחצות הלילה הי' הכל לפי חצות של א"י וכתיב ויחלק עליהם לילה שחצי הלילה כדי לעשות בו נסים במצרים וזה הי' בא"י וממילא חצות נחשב במצרים לפי חשבון א"י ואיננו אז חצות במצרים כי אין מכוון עם חצות של א"י גם כי יעשה כנור כמו דהע"ה שנשב בו רוח צפונית, אז בחצות מצרים ינשב בו רוח צפונית ואין אז חא"י אשר עליה הי' כוונת השי"ת וא"כ בחשבון הזה יכולין האצטגינים לטעות כמובן לכן אמר להם כחצות:
עד בכור השפחה, ולא הזכיר בכור השבי אע"ג דבמכות בכורות כתיב עד בכור השבי, מ"מ מרע"ה לא רצה להזכיר בכור השבי למיתה שלא יהי' ישראל בכלל שהי' אז עדיין שבויים ביד מצרים:
[]ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וכו' למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, י"ל אמרו חכז"ל [בבא קמא דף ס' ע"ב] אליהו בעיר כלבים משחקים מלאך המות בעיר כלבים בוכים והנה כתיב והכתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא השליח ולא הי' הכלבים בוכים, והגם שנהרגו כל בכורי מצרים בכל זאת לא היו הכלבים בוכים עי"ז הכירו כי הקב"ה בכבודו ובעצמו הכה אותם ולא מלאך המות וזה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וכו' למען תדעון אשר יפלה "ה'" בעצמו בין מצרים ובין ישראל:
ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים, פירש"י קריעת ים סוף וניער פרעה וחילו, וק' מה חידש לו הקב"ה בדיבור הלז לכאורה י"ל לפייסו כי הנה עתה נגמר כל שליחות משה ואהרן כי במכת בכורות לא הי' למשה ואהרן שום מעשה ועתה יצאו ריקם מכל ולא הועילו בשליחותם כלום, ואמר להם הקב"ה הרבה פעלתם כי במה שסירב נגדכם ולא שמע אליכם פרעה עי"ז יתחייב פרעה וחילו לנער בים וגרמתם לרבות מופתי בא"מ לקדש שמי הגדול:
[] ויאמר ה' אל משה ואהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה דברו אל כל עדת בנ"י ויקחו להם וכו', יל"ד הי' צריך לומר ויאמר ד' אל משה ואהרן דברו אל כל עדת בני ישראל כמו שכתוב בכל התורה ולמה הפסיק בציווי החדש הזה לכם וגו' ואח"כ נאמר דברו אל עדת ב"י ויקחו להם איש שה לבית אבות וי"ל דהנה ידוע שישראל עבדו במצרים ע"ז ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כדאיתא במדרש רבה שמות פ' וי"ו שהי' קשה לפרוש להם מע"ז שנאמר (יחזקאל סימן כ' שהקב"ה שלח לנביא חהרן הכהן והוכיחם) איש שיקוצי עיניו השליכו אבל והנה איש שיקוצי עיניו לא השליכו והנה איתא ברמב"ן שכל מצרים בחודש ניסן הקריבו קרבן למזלם טלה שניסן מזל טלה וישראל התערבו בגוים וילמדו מעשיהם ואמר להם משה משכו וקחו לכם צאן ואיתא ברש"י והוא מהמדרש (רבה שמות פ' ט"ז) משכו ידיכם מע"ז ושחטו הפסח לשם ה' והנה כיון שישראל עשו תשובה אז זדונות נעשה להם כזכיות וכל מה שהקריבו בכל שנה ושנה לע"ז נהפוך להם לזכות כאילו הקריבו אותו קרבן לשם ד' ולפ"ז לא היה זה להם חודש ראשון להקריב קרבנות לשם ה' כי כבר מאז הקריבו לשם ד' ע"י ששבו עתה בתשובה באותו מקום ובאותו זמן ובאותו דבר אבל משה ואהרן שלא חטאו בע"ז להם הי' חודש זה ראשון וזה ויאמר ה' אל משה ואהרן וכו' החדש הזה "לכם" ראש חדשים, ראשון הוא "לכם" אבל דברו אל כל עדת ב"י ויקחו להם איש שה לבית אבות כי להם החודש הזה איננו עתה ראשון כי כבר יהי' מאז ומעולם ראשון וק"ל:
[]החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא וכו', כ' הרמב"ן אין שם פרטי לחדשים בתורה רק ראשון ושני כדי להיות זכרון ליציאת מצרים וכן ימי שבת מונין כך יום ראשון בשבת יום שני וכן כולם והוא בכלל זכור את יום השבת וזה תוכחת מוסר שנכתב בהמכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון להעיד על בריית שמים וארץ בששת ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים לא ח"ו כמספרם של אוה"ע:
[]החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, י"ל שיש חילוק בין ראש לראשון ראש נקרא מי שהוא רק מוסכם מהמון עם להיות זה להם לראש משא"כ ראשון הוא מי שיש לו מעלה מצד עצמו להיות ראש' כידוע והנה באמת בגלגל המזלות שהוא עגול לא שייך בו ראשון ולא אחרון אך מצד שבבוא השמש למזל טלה אשר עולה בחודש ניסן אז צומח הכל מ??הארץ והולך וגדל הסכימו לקרא זה ראש אמנם לישראל שנעשו בזה החדש ניסים ונפלאות ובם בחר ה' מאז להיות לעם קרובו הנה החדש הזה קדוש להיות נקרא בעצם ראשון והיינו החדש שהי' עד עכשיו ראש חדשים ראשון הוא יהי' "לכם" לחדשי השנה:
בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, באו"ח סימן ת"ל איתא דשבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו שבמצרים הי' יו"ד לחדש ניסן בשבת ולקחו מבעשור איש שה לבית אבות שה לבית וקשרו בכרעי המטה ושאלו הבכורים אותם למה היו עושין כך והשיבו זבח פסח הוא שיהרגו בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו הבכורות מלחמה ויהרגו בהם הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם יעוין תוספות שבת פרק רבי עקיבא והנה בטו"ז שם סעיף קטן א' איתא רבים מקשים למה לא קבעו יו"ט בעשור לחדש גם אם חל בחול ותי' בשם הגאון מוה' משה חריף זצ"ל שיחשבו שהיו"ט הוא מחמת נס הירדן שנבקע בעשור לחודש לכן קבעוהו בשבת שיום עלייתן מהירדן לא הי' בשבת, ובמג"א שם תירץ דלא רצו לקבוע ביו"ד לחדש יען מתה בו מרים והוא תענית צדיקים ע"כ, וי"ל דמיני' ומיניה תסתיים שמעתתא דלתי' המובא בט"ז קשה למה באמת לא קבעו גם זכר לנס שנבקע הירדן וי"ל דלא רצו לקבוע משום שמתה מרים באותו יום והוא תענית צדיקים (כדאיתא ש"ע או"ח סימן תק"פ) לאבלותה ומיתת מרים היתה קודם זמן בקיעת הירדן אין ראוי לקבוע בו יו"ט כדאיתא [תענית י"ב ע"א] בימים טובים הכתובים במגילת תענית שאם אחד קבל עליו תענית קודם שגזרו חכז"ל יו"ט של מגילת תענית יתענה וידחה תעניתו את היו"ט לכן אין ראוי לקבוע אחר כן יו"ט באותו יום שמתה מרים אבל בשבת שידוע שלא הי' בקיעת הירדן בשבת מוכח שעל נס מצרים היו"ט [ואין לחשוש שיאמרו שאין מתאבלין על אותו צדקת כי שבת הוא] ונס מצרים היתה קודם מיתת מרים והיו"ט קודם וק"ל:
בעשור לחדש הזה, בגמר' שבת פר"ע איתא דרבנן סברי פסח שיצאו ישראל ממצרים הי' ביום ה' ואיתא בשו"ע או"ח שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול מפני נס שנעשה בו עכ"ל ועיין בטור סי' ת"ל כי אז הי' שבת בעשור לחדש ולקחו שה מבעשור דהיינו בשבת וכו' והקשה על זה בחק יעקב אם הי' עשור לחדש בשבת והי' פסח ביום ה' איך הי' יום מתן תורה שהוא נון לספירה בשבת הלא בשבת הוא כבר יום נ"א ודכ"ע סברי בשבת ניתנה תורה ועיין מג"א סי תצ"ד, וי"ל דקבלתי מאמו"ר הג' אב"ד דק"ק פפד"מ בעהמ"ח ספר הפלאה דבבן נח הלילה הולך אחר היום ע"ד יום ולילה לא ישבותו ואומר אני כשנצטוו מיד בצאת ישראל ממצרים לספור מ"ט יום ויתחילו מליל ב' של פסח היו הם מתחילים לספור בלילה שאחר יום ב' של פסח שלב"נ היא שייכת ליום שני ונמצא שיום וי"ו שהי' ראוי ליתן בו תורה שהוא נו"ן לספירה לא הושלם עדיין עד ליל ש"ק שלאחריו שאז ספרו נו"ן לספירה ובאמת לפי מספר בני ישראל הי' נ"א אך הם ספרו כב"נ כנ"ל ואז בשבת ניתנה תורה לישראל והארכתי בזה ואין כאן מקומו:
בעשור לחדש הזה ויקחו להם, אותו יום שבת הי' כידוע [גמר' שבת פרק ר"ע] וכתוב בלבוש שהי' דרכם לנוח בשבת ע"פ עצת משה בילדותו [כדאית' במד"ר שמות] ועכשיו לקחו השה בשבת ותמהו המצריים ע"ז ואמרו עתידה מכת בכורות וכו', ונ"ל משה יעץ כן לפרעה על ידי המחקרי' והפלוסופים כי בשבת שולט מזל שבתאי ומאדים ובו לא יצלח מלאכה ע"כ טוב לנוח בשבת והפלוסופים המחקרים הקדמונים שבתו והתאבלו ולבשו שחורים בשבת ומש"ה אנו מצווים להתענג בשבת שלא נאמר שביתתנו ממלאכה משום שליטת שבתאי ומאדים הנ"ל והיינו דכתיב וקראת לשבת עונג אז ניכר כי לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך אבל אם לא תקרא עונג אין כיבוד בשביתה אדרבא בזיון שיאמרו כי אין הצלחה בו ומשו"ה לקחו שה מבעשור לחודש ביום השבת להורות כי בו יצליח במקח הלז לקרבן פסח [שבזכותו פסח הקב"ה על בתי בני ישראל:
א'יש ש'ה ל'בית א'בות ש'ה ל'בית, ר"ת ב' פעמים א'ש'ל' להזכיר זכות אברהם ב' מיני אשל א' גופני' א'כילה ש'תיה ל'ויה בגמ"ח בגופו, שני' רוחניות להכניסם תחת כנפי השכינה וקרבן פסח הוא גדי או טלה הוא זכירת זכות יצחק המרומז בגדי עזים וטלה בזכות יעקב הכשבים הפריד יעקב כפרש"י בפ' פנחס בקרבנות החג ושם נאמר פרים נגד אברהם והכא לא לקחו פרים נגד אברהם משום שע"י ירידת אברהם למצרים מפני הרעב נגזר גלות מצרים כפי' רמב"ן פ' לך לך, ומ"מ נרמז בר"ת ב' פעמים אשל הנ"ל:
[] שה תמים יהי' לכם מן הכשבים ומן העזים תקחו, י"ל דהקב"ה בחר לקרבן פסח טלה או גדי יען לפמ"ש רש"י [בפ"ק דר"ה דף י"א ע"ב] שכל מזל משמש שתי שעות ובניסן לאור הבקר מתחיל טלה לעלות ומשמש שתי שעות, אחר שתי שעות מתחיל שור לעלות ומשמש שתי שעות, אחר כך תאומים וכן כולם נמצא לפ"ז מיד בחצות הלילה מתחיל גדי לעלות לפי סדר המזלות טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד והמה טלה שור תאומים סרטן ארי בתולה מאזנים עקרב קשר גדי דלי דגים והנה שתי המזלות האלו המה אשר באחד במזל גדי הכה הקב"ה כל בכורי ארץ מצרים ובמזל טלה בבקר יצאו בנ"י מארץ מצרים [ומתו אז הבכורים כדאית' באבות דרבי נתן] שהיו מפרכסין עד הבקר ואז מתו והא בהא תלי' דע"י מכות בכורות גרשו ממצרים לכן צוה הקב"ה ליקח לקרבן פסח גדי או טלה וק"ל:
ק'הל ע'דת י'שראל ב'ין ה'ערבים, ר"ת עקביה בה"י כי בלה"ק יקרא בה"י בסוף ובתרגום עקיבא באל"ף לבסוף [כמבואר בארוכה בשו"ע אה"ע הלכות גיטין ובט"ז שם] ורמז למה שאחז"ל [עדיות פרק ה' משנה וי"ו] אין עזרה ננעלת מפני כל אדם מישראל כעקביא בן מהללאל והכא מיירי קרא משלש כיתות קהל עדת ישראל [כדתנן בפסחים דף ס"ד ע"א הפסח נשחט בשלש כיתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל עדה וישראל] והעזרה ננעלת עליהם [כדתנן דעל כל כת וכת נעלו דלתות העזרה]:
לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, תנן במתני' [שבת דף כ"ג ע"ב] אין שורפין קדשים ביו"ט ובגמר' מאי טעמא אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקי' אמר קרא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר מה ת"ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו אביי אמר וכו' רב אשי אמר שבת שבתון עשה והוה לי' יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וברמב"ם בפי' המשנה אין מדליקין שמן שריפה ביו"ט מפרש טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט משום בקר שני לשריפתו כתנא דבי חזקי' ובפי' כיצד צולין מפרש כרב אשי דהוה יו"ט עשה ולא תעשה וסיים ג"כ ליתן בקר שני לשריפתו והנראה מזה דס"ל כהיש מפרשים דמייתי תוס' בקדושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה בסופו דלגבי נשים הוה יו"ט רק לאו גרידא דהעשה הוה זמן גרמא ועיי"ש בפני יהושע היטב ע"כ הכא דסתם הדלקה בנשים לא שייך לומר שפיר משום אין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ אמר משום גזה"כ ליתן לו בקר שני לשריפתו והתם בפסחי' בנותר בזמנו דהוה מ"ע שהזמן גרמא שריפת נותר ביום ולא בלילה, ונשים פטורות מהך מ"ע ע"כ סגי בהך טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דזכרים, ובנשים בלא"ה ליכא עשה כלל ומהיכא תיתי דלידחי יו"ט, מיהו צל"ע לומר כן בפשיטות דאשה פטורה ממ"ע דשריפת נותר דאתי לאנתוקי ללאו דלא תותירו וכן עשה דתשביתו דאתי לאנתוקי ללאו דבל יראה כמדומה לי דלא שייך למיפטר נשים מטעם מ"ע שהזמן גרמא וגם מ"ש תוס' הנ"ל דנשים פטורות מעשה דשבות ביו"ט צל"ע דלא פטירי נשים אלא מלקיים עשה שהז"ג (במעשה) אבל למיעבד איסורא שהוא בעשה כגון לעשות מלאכה ביו"ט או לעשות סחורה בפירות שביעית לא שמענו דהם לא דמי לעשה דמצות שמחה והקהל דמינייהו ילפינן פטורא דנשים במצות עשה שהז"ג וצ"ע ומיהו בחבורו ספ"ז דנזירות מבואר דלא ס"ל כהנ"ל:
והנותר ממנו עד בקר וכו', במכילתא איכא תנא דדרש ליתן בקר לבקרו של בקר היינו עמוד השחר, וצ"ל דהאי תנא ס"ל דקודם מתן תורה לא הי' להם דין ישראל ויום מתחיל בהנץ החמה לכן הוצרך כאן לחדש בפסח מצרים שיתחיל בקר בעמוד השחר וי"ל דזה תלי' בפלוגתא דנדרים ונדבות אי קריבים ביו"ט או לא דלמ"ד אין קריבים ביו"ט נפקא לי' מעולת שבת בשבתו (ולדידי' פשיטא דאסור לשרוף נותר דלא עדיף מנו"נ ואייתר עד בקר) ומפרש בקר שני לבקרו של בקר ומאן דאית לי' נו"נ קריבים ביו"ט לא אתי' לי' מעולת שבת בשבתו כמ"ש תוס' איהו ס"ל דהי' להם דין ישראל במצרים ולא איצטרך קרא לבקרו של בקר ואתיא לשריפת קדשים שאינה דוחה יו"ט, ודעת לנבון נקל, ובמקום אחר כתבתי פי' מכילתא התמוה, דאיתא התם ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה ושריפה מעין מלאכה היא ומה ת"ל עד בקר אם חל י"ו להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד יום י"ז והוא תמוה כאשר הקשה ר' יונתן שם במכילתא על דברי ר"י הנ"ל הרי שבת חמור מי"ט ומה עלה על דעת ר' ישמעאל, ועיין זית רענן בזה וזה לשוני על הגליון שם ולפע"ד לא מצינו י"ט שניתן לדחות בשביל קדשים דמה שמקריבים בו קרבנות אין זה שום דחוי שהרי גם להדיוט שרי כל אוכל נפש ור' ישמעאל לטעמי' דס"ל נו"נ קריבים ביו"ט נמצא אין כאן דחוי אלא היתר גמור כמו כל אוכל נפש דהדיוט, בדין הוא לאסור שריפת נותר, משא"כ שבת שהקרבנות דוחים שבת הוה אמינא ה"ה שריפת נותר תדחי שבת ועיין סברא זו בתוס' יומא מ"ו ע"א ד"ה אבל בסוף הדבור, ועיין מנחות ס"פ ר' ישמעאל, ור' יונתן דהקשה לר' ישמעאל היינו משום דס"ל נו"נ אין קריבים ביו"ט וא"כ מה שקריבים חובת היום ביו"ט הוא מטעם דחי' כמו בשבת וא"כ השתא י"ט לא דחי שריפת נותר שבת לא כ"שכ עכ"ל שם על הגליון, ואמנם לפי מה שכ' תוס' בשמעתין י"ל דס"ל לר' ישמעאל דסד"א אי חל י"ו בשבת נהי דשבת לא דחי מק"ו די"ט מ"מ ה"א לשרוף במוצאי שבת דהא נותר שלא בזמנו נשרף בלילה קמ"ל אפ"ה ניתן לו בקר שלישי משום דכיון דחל בשבת היינו זמנו ואינו נשרף אלא ביום ור' יונתן ס"ל דלא צריך קרא להכי:
אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, וראיתי בס' יראים לר"א ממיץ שיטה חדשה ע"ש בדפוס זאלקווי' דף ל"ז ע"א כלל קי"ג דכל עניני מצוה מותרים ביו"ט דהוה בכלל אוכל נפש דנשמה איקרי נפש ורק נותר ואיברים ופדרים ומילה שלא בזמנו דאיכא בהו ג' כתובים הבאים כאחד, בקר שני לשריפתו, ועלת שבת בשבתו, והוא לבדו יעשה ולא מילה שלא בזמנו, ואין מלמדין מהם למצוה אחרת וה"פ מתוך שהותרה לצורך הגוף הותר נמי שלא לצורך הגוף כ"א לצורך נשמה דהרי לכל "נפש" כתיב ורב אשי דאמר יו"ט עשה ול"ת היינו למאן דלית לי' מתוך אבל למאן דאית לי' מתוך צריכים ג' כתובים הנ"ל ובסוף דבריו הניח בצ"ע מנ"ל לרבא למעוטי מילה שלא בזמנו דלמא מצוה אחרת ומילה ידחה יו"ט דהוה צורך הנשמה ואולי י"ל משום דגבי פסח מצרים כתי' קרא והתם לא הי' להם שום מצוה כ"א שריפת נותר ומילה שלא בזמנו ונכתבו ב' קראי בקר שני לנותר ולבדו א"א למעוטי אלא מילה שלא בזמנו כן יש ליישב:
ועד"ז נ"ל ליישב גם דברי ר"ח בתוס' פסחים פ' כיצד צולין דס"ל דהקל וחומר הוא מילה מאוכל נפש והתוס' הקשו הא אוכל נפש א"א למחר דשמחת יו"ט מצות היום ולא מחר, ועוד צל"ע הא אוכל נפש הותרה והוה כמו חול לענין זה ומה שייך למילף קו"ח מיני' וי"ל דס"ל שמחת הנשמה בעשיית המצוה הוי כמו שמחת הגוף והיינו ק"ו השתא שמחת הגוף מיקרי שמחה ושמחה זו א"א לקיימה למחר שאינו יו"ט מכ"שכ שמחת הנשמה שתהי' שמחת יו"ט וה"א דהותרה ג"כ קמ"ל לבדו, והאי קל וחומר לאו דוקא למילה אלא כל המצות אתיא בהאי קו"ח אלא לבדו אינו ממעט אלא מילה מטעם שכתבתי דלא הי' במצרים שום מצוה אלא מילה שלא בזמנו ולא נילף שאר מצות ממילה דהוה לי' נותר ומילה ואיברים ופדרים ג' כתובים ושארי שמחת הנשמה אתי' באמת בק"ו הנ"ל כשיטת ר"א ממיץ:
ודע לכאורה יש עוד פסוק רביעי לכם ולא לגבוה למ"ד נו"נ אין קריבים ביו"ט אלא למ"ש תוס' דאביי קאי למ"ד נו"נ אין קריבים והיינו משום דלא כתיב ולא עולת חול בי"ט אלא משום דכתיב לכם ולא לגבוה ממילא איצטרך קרא להתיר עולת שבת ביו"ט וממילא עולת חול ביו"ט נשאר באיסור דלכם ולא לגבוה ולא חידש לן אביי שום פסוק מחודש אלא לכם ולא לגבוה עיין בזה:
ולא מילה שלא בזמנו דאתי' בק"ו עיין פירש"י ומה שהקשו תוס' וי"ל דהש"ס התם קאי אשבת דאית בי' עונשים ואזהרות הרבה בהא קאמר דחמירי מצרעת גברא הוא דלא חזיא אבל יו"ט דהוה רק עשה ולא תעשה וגם צרעת הוה עשה ול"ת כמבואר א"כ מ"מ צרעת חמירי מי"ט בהא דדחי עבודה וביותר י"ל במסקנא התם עיקר כוונה דצרעת דחי עבודה משום דלא הוי בעידנא וגם רבא ורב ספרא שאמרו משום גברא לא חזי להא נתכונו, ולפמ"ש מג"א סי' תמ"ו משיבולי הלקט בשם ר"ת דעשה דרבים דוחה ל"ת אפי' ליכא בעידנא, והנה עבודה עשה דרבים הוא קרבן תמיד ופסח ואפ"ה אין עבודה דוחה צרעת משום שאינו בעידנא א"כ עכ"פ מוכח דעשה ול"ת דנגע צרעת חמירי משאר ל"ת דעלמא דנדחה מפני עשה דרבים אפי' שלא בעידנא ונהי דלא חמירי משבת דאית בי' עונשים ואזהרות הרבה מ"מ מיו"ט חמור דהא לא מצינו שיהי' צריך בעידנא אם עשה דרבים דוחה יו"ט וע"ש במג"א בשמירת שבת ויו"ט לא מיקרי עשה דרבים לענין זה כיון שאין יחיד מוציא רבים י"ח משא"כ עבודה דע"י כהן אחד נדחה עשיית פסח של כל ישראל עיין פירש"י שם:
ולא עולת חול בי"ט דע"כ בשבת היינו למ"ד ללאו יצאה וליכא עשה כמ"ש הרמב"ן והרשב"א דמהאי טעמא אצריך שאין כיבוד דוחה שבת דהיינו בל"ת (וה"ה בנשים) וא"נ ה"ה י"ט בלאו וא"ש דלא אמר משום עשה ול"ת דקאי לרי"ש ור' יוסי דסברי ללאו (דלא נימא דלאו כבר עבר ואין מלקות על עשה) וזו במכילתא והנותר עד בקר בקר שני רי"ש אומר אינו צריך הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם, שריפה מעין מלאכה, מה ת"ל עד הבקר אם חל ט"ז להיות בשבת שאין ראוי לשרפו עד י"ז עכ"ד, דהא שבת ע"י אחר שרי ובי"ט כתיב לא יֵעָשה ע"י אחרים ע"כ לא כתי' לא תעשה כל מלאכה גם אצטרך דה"א ביו"ט לאו ואכשר עי"א ותו די"ט לאו וה"ה עשה דאלים משא"כ בשבת הבערה ללאו וליכא עשה (ולמ"ד דאף הבערה) ללאו מ"מ ביו"ט אסור, ושוב מצאתי בצידה ברוך פ' בא כדברי ולפמ"ש עד בקר היינו י"ז זו אתי' שפיר דביום ששי יצאו (ממצרים) וט"ז בשבת אבל למ"ד בחמישי בשבת וי"ז בשבת הי' תקשה מאי עד בקר ולפמ"ש דט"ז בשבת אתי' שפיר דאצטרך דלא ידחה שבת אף שהי' בפסח מצרים ולא נצטוו עדיין עד מרה מ"מ כיון שבחרו שבת במצרים ג"כ לא ידחה שמרו עד שלא נצטוו אף במקום מצות ביעור קדשים וזו דמייתי לא יעשה דבפ' בא שאז נצטוו ולא מלא תעשה דפ' אמר דשם כבר נצטוו גם על שבת:
*ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, בריש מס' שמחות הקשה כתיב ועברתי "בלילה" הזה וכתיב "ביום הכותי ותי' דהיו מפרכסין עד הבקר ואז מתו, ויש לבאר כך כי זה שיהי' מיתתם על ידי ה' לא היו ראוים למיתה חשובה כזו כי מצינו זה רק אצל צדיקים גם להכות אותם על ידי מלאך לא רצה הקב"ה, כי אז בשעת הנס הי' מזל טלה (כי ניסן מזל טלה כידוע) שהוא בכור המזלות ולכן הוקדשו הבכורים ועל ידי זה היה ברום המעלות שמלאך השולט עליו על המזל הזה הי' במעלה על ידי מצות וקידוש בכורים ולא רצה הקב"ה להשפילו ע"י משחיתים ומלאכי חבלה לכך הסיר הקב"ה בעצמו כח השר שלהם הנקרא רהב ומזל שלהם ועי"ז ממילא נפלו הבכורים בחולי מות ושוב מתו בבקר ע"י מלאכי חבלה:
שבעת ימים מצות תאכלו, בגמר' פסחים דף ל"ח ע"ב מצה הנאכלת לשבעת ימים וכו', פירש"י ותוס' דר' יוסף סמך נמי אדרשה דרבה דבעי מצה העשוי לשם שבעת ימים ובזה נ"ל ליישב קו' תוספ' בקדושין ל"ח ע"א ד"ה אקרוב עומר והדר אכל מקשו מ"ט לא אתי' עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש עיי"ש ולפי האמור ניחא דהך לא חזי אלא לכזית מצה זה דיש בו עשה ודחי ל"ת אבל תו לא חזי למיכל מיניה עד דאקרוב עומר ואינה נאכלת כל שבעה ולא דמי למצה של טבל דאפשר דהוה אתיי' עשה ודחי ל"ת דהתם חזי שפיר לכל ז' כשיפרוש ממנו תרומה ויהי' התרומה לכהן והחולין לישראל משא"כ הכא:
מצות תאכלו, בפ' ראה כתיב מצות לחם עני, ודרשו חכז"ל שאינו יוצא במצה עשירה והקשו מהא דתנן חלות תודה יוצאין בהם (והם היו נילושי' בשמן) ומשני רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות ואין כאן עושר, הב"ח באו"ח סי' תע"א מייתי להתיר לצאת י"ח במצה שנילושה במי פירות בדיעבד עכ"פ ומג"א דחה משמעתין דא"כ ה"ל לשנוי דאצטרך קרא לדיעבד, ולפע"ד אה"נ דהוי מצי לשנוי הכי אלא משום דהי' קשה גם קו' מהרש"א תיפוק לי' דממהר להחמיץ והמקשן שלא הקשה כן משום דלר"ע קאי ור"ע אמר לעיל שבתי הי' אצל ר"ג ור"א ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש ודעת הרי"ף דההיא איירי בתערובות מים דקטוף המוזכר בבריית' שם, נמצא דלר"ע אפשר לשמרו מחמוץ לכן לא הקשה מזה אבל התרצן אה"נ דהוי מצי לשנוי הכי דבדיעבד מיהת יוצא משום מצה עשירה אלא דבעי לשנוי גם למ"ד דממהרת להחמיץ ואמר רביעית היא וכו' וא"כ למסקנא דקיי"ל כר"ע כמ"ש הרי"ף שם ואיננו ממהר להחמיץ אסור לאכול ערב פסח מצה עשירה עם תערובות מים אלא שהמג"א דחה שם דבריו בענין אחר ע"ש:
*אך ביום הראשון תשביתו שאור וכו' כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ביאר מו"ר הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל שמרומז בזה כל דברי תוס' שכ' ריש פ"ק דפסחים דלכך בעינן חמץ לבדוק ולבער מן הבית דלמא אתי למיכל מיני' וחששו בו בחמץ יותר משאר איסורים משום דהוה איסור כרת והר"ן כ' ריש פסחים דיש לומר דזה גם כן טעמא דקרא דבבל יראה הוא משום דחששה התורה דלמא אתי למיכל מיני', והקשו התוס' מ"ש מחלב ודם דגם כן איסור כרת ותירצו משום דלא בדיל מיני' כולי שתא משא"כ חלב ודם ובזה י"ל הקרא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ פי' כי הכל אוכלין חמץ תמיד ולא בדיל מיני' וגם ונכרתה, ויש להוסיף דלא יקשה מיוה"כ דלא בדיל ואיכא ג"כ כרת ואין צריך לבער מן הבית דיהכ"פ הוי רק יום אחד ויכול לשמור עצמו שלא ישכח משא"כ כאן שבעה ימים לכן מסיים מיום הראשון עד יום השביעי ולכן צריך להשבית ותלמיד אחד מ"ו דוד ליב ז"ל הוסיף לפי מה דאיתא בש"ע או"ח סימן תרי"ב ברמ"א מותר ליגע ביוהכ"פ באוכלין ומשקין ליתן לקטנים ולא חיישינן שמא יאכל או ישתה אם יגע ובמג"א סעק"ו שם ול"ד לחמץ בפסח כמ"ש סימן תמ"ו סע"ג דהתם כיון שאוכל שאר דברים חיישינן שמא יאכל זה משא"כ כאן (ד"מ תה"ד ב"ח סימן תרי"א) עכ"ל וי"ל דלכך התחיל הפסוק שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו פי' דמצות באמת תאכלו (ולא דמי ליוהכ"פ דאין אוכלין כלל), ויש לחשוש שמא יבוא למיכל מיניה לכן אך ביום הראשון תשביתו:
ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי, רמז שנכרת מימי' העליונים הידועי' אבל רק עד יום השביעי שכלו שבת ואז ישוב למקומו ושרשו כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא חוץ מאותן שמנו חכמים ר"פ חלק:
ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה, יל"ד מה ענין בעצם היום הזה לכאן אפי' הי' ביום אחר הי' חיוב מצות באותו יום, והנה חכז"ל אמרו אל תקרא מַצוׁת אלא מַצוׁת שלא יחמיצנו ויהי' זריז והק' של"ה הא אדרבה ושמרתם משמע לשון המתנה כמו ואביו שמר הדבר, ונ"ל אה"נ הא קיי"ל אין למצוה אלא שעתה וחביבה מצוה בשעתה דוקא ואין זריזין מקדימין טפי מצפרא (כדאיתא פסחים דף ג' ע"א) ויהי מצפה וממתין עד בא עתה אך אז יהי' זריז ומהיר והיינו ושמרתם את המצות קודם זמנה ולא יהי' עליו כמשא אלא ימתין עד בוא זמנה ואז יהי' כמו מצה שלא יחמיצנה, והטעם כי כן דרכו של הקב"ה בעתה אחישנה, הנה בעצם היום ההוא יצאו כל צבאות ד' בשעה אחת מרעמסס לסכות וזה נס גדול ומה צורך לזה אלו הי' ממהר ג' ימים קודם, משיתחילו לצאת לאט לאט לפי דרכם אלא כך דרכו של הקב"ה, רגע א' קודם חצות לא הי' שום הרגש לשום אדם מגאולה, ישראל האמינו ואכלו פסח פחוזים, אבל לא נראה שום רמז ומופת, וברגע אח"כ הי' צעקה גדולה וגורשו ממצרים ונאספו מרעמסס לסכות והיינו בעתה אז אחישנה אבל לא קודם עתה וה"נ ושמרתם את המצות קודם זמנו תשמרו ותמתינו עד בא עתה אז תהי' זריזים כמו במצה שלא תחמיצנו:
מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה', פרש"י קרבן חיים כדמסיק ואת בתינו הציל, ויל"ד לקמן בקדושת בכורים נמי שואל הבן מה זאת ומשיבו ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור וכו' ע"כ אני זובח לה' וגו' ולא הזכיר ואת בתינו הציל, וי"ל זה הוא מקדושת כבודן של ישראל שנקראו כולם בני בכורי ישראל ע"כ כשניתן רשות למשחית להרוג הבכורים הרי הגזירה יותר מתוח על ישראל מעל מצרים כי ממצרים לא יהרג רק הבכורים וישראל כולם בכורים אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו פסח על בתי בני ישראל והנה אם אנו מקריבים קרבן זכר להריגת בכורים לא יהי' זה נוהג אלא בבכורות פטרי רחם דומי' דבכורי מצרים אך אם אנו מקריבים להודות על שחס עלינו הרי כולנו מחוייבים להקריב קרבן חייס כי כולנו בכורים וצריכים חיוס ופסוח ודילוג, והנה בשעת שחיטת קרבן פסח הבן שואל מה העבודה הזאת לכם לכולכם די שישחטו רק הבכורים ק"פ ומשיבים לו זבח פסח הוא וחייס הוא אשר פסח על בתי בנ"י בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל כי כולנו בכורים וחייס על כולנו אמנם בשעת שחיטת הבכור בהמה ופדיון הבן אמר מה זאת נשתנו אלו מאלו הלא כולנו בכורים וראוי לפדות ומשיבי' לו שזה הפדיון אינו על החיוס כ"א לזכר הריגת בכורים וע"כ פודים הבכורים זכר למכת בכורי מצרים דוקא בכורים וזה הוא התשובה ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל "בכר" וגו' ע"כ אנו זובחים כל פ"ר לה' וגו' וכל בכור בני אפדה ולא על ההצלה כ"א על גודל הריגת בכורים הנס וק"ל:
וילכו ויעשו וגו' משה ואהרן כן עשו, פירש"י כן עשו גם משה ואהרן, כתיב בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון בפיקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך, ר"ל במצוות שהן עדות על נסים ונפלאות כגון סיפור יציאת מצרים וכדומה אדם שמח בעשייתן כשמח כעל כל הון שהרי גאלנו ממצרים והוציאנו לחרות אך השמח במצוות שאינם עדות ושמח בהם, שזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, היינו בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון ואין זה חידוש אבל בפיקודיך שאינם עדותיך אשיחה ואביטה אורחותיך לחזות בנועם זיוך, וה"נ כתיב בבני ישראל וילכו ויעשו ושמחו כעל כל הון אבל משה ואהרן שלא היו בגלות וגם לא קיוו ליטול חלק בא"י מ"מ כן עשו בשמחה כמוהם:
וילכו ויעשו ב"י כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, פי' זה קאי אהליכה, שבפרשה שלאחריה כתוב רק ויעשו ב"י, וכאן קאי על מקחו מבעשור, שלא נצטוו על זה אלא משום שהי' ישראל ערום וערי' במצות כדאיתא במדרש ושהיו שטופים בע"ז, נמצא גנאי הוא למשה ואהרן שגם הם יקחו מבעשור קמ"ל אפ"ה כן עשו משה ואהרן גם המה ע"ד דכתיב' (בעזרא) אנחנו מעלנו בד' אלקי' ונקח נשים נכריות שכללו עצמם עם הצבור:
וילכו ויעשו ב"י כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, ברש"י שאף משה ואהרן כן עשו ומשה ואהרן נדרש לפניו כאשר צוה ה' את משה ואהרן וגם לאחריו משה ואהרן כן עשו, וי"ל עוד דלכך לא הקדים קרא משה ואהרן לבני ישראל הגם שהם היו גדולים ומנהיגים כדי להראות לנו ולרמוז לנו בזה כי במצות הש"י אין קדימה וכל מי שהוא זהיר וזריז יותר באהבת השם ית"ש לקיים מצוותו זריז ונשכר וקודם ואין גבהות לפני המקום לכן הקדים הקרא ב"י לפני משה ואהרן:
וינצלו את מצרים, דרשו חז"ל (פסחים קי"ט ע"א) חד אמר כמצודה שאין בה דגן וחד אמר כמצולה שאין בה דגים, וי"ל שניהם אמת עשאוהו כמצודה שאין בה דגן וזהו רשת שנותנים לתוכה דגן לצוד עופות ע"י וכשאין בו דגן אין עוף נלכד בו וה"נ מצרים היה רשת לישראל ע"י שפע ניצוצות קדושות שהיו בתוכן כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק וילקט יוסף את כל הכסף ואח"כ עשאוהו ריק מכל והי' למצרים חשך ולכל בנ"י היה אור במושבותם ומאז נצטוו מבלי לשוב למצרים כי אין דגן ברשת אך לפ"ז משמע דמצרים הי' רשת לרעת ישראל כמו פח טמון ללכוד העוף ולא היא אלא ישראל היה רשת למצרים כמשליך בים חכה והוציא הדגים ונשארה מצולה שוממה מבלי דגים כן הי' ישראל למצרים וק"ל:
וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והי' כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו, נתקשיתי זה ימים רבים הלא קאי לומר מילת זכרים מעכב בפסח והכא בוכי יגור אתך גר מנין לו שהגר בני' זכרים יעכבנו מפסחו הלא מכיון שנימל האב שוב אינם בניו ואפי' יהי' ערלים אינם מעכבים אותו מלאכול בפסח ואי נולדו לו ביהדותו א"כ היינו ישראל ומ"ש כי יגור אתכם גר דנקיט וצע"ג, וכעת נלע"ד כך, הנה דרש"י פי' על קרא וכל ערל לא יאכל בו שמתו אחיו מחמת מילה דאי ישראל ערל ה"ל מומר לערלות ונלמד מבן נכר לא יאכל בו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים דס"ל לרש"י מומר לערלות הוה כמומר לכל התורה ור"ת פליג עלי' וס"ל מתו אחי' מחמת מילה אוכל בפסח ונ"ל נהי דהוא אינו אוכל לרש"י מ"מ אינו מעכב אביו מלאכול פסחו והנה לפני זה כתיב גר ותושב לא יאכל פירש"י ערבי מהול וגבעוני מהול ובש"ס ר"פ הערל מסיק מל ולא טבל עיי"ש, ונלע"ד סובב קרא וכי יגור אתכם גר ר"ל האי גר הנ"ל ושהי' ערבי מהול ונתיהד או שהי' מל ולא טבל ועתה טובל והי' לו בנים בגיותו או בעוד שלא טבל ומתו מחמת מילה ועכשיו נתגייר לגמרי ויהי' לו בנים ביהדותו והרי מתו מחמת מילה דערל כי האי גונא בישראל אינו מעכב אביו מלעשות פסח הכא מעכב דמה שמתו אחיו בגיות אינו מצטרף עם של עתה:
[] והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, איתא במכילתא בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף עתידה תורה להשתכח וי"ל מה ענין זה לכאן ונראה לומר דהלא כתיב והגדת לבנך וקאי על שאינו יודע לשאול את פתח לו וכיון שכל אחד מחויב להגיד לבנו הקטן כ"ע שאינו יודע אפילו לשאול אם כן למה לבן לשאול בשנה הבאה כשיתגדל הלא ידע מה שאמר לו אביו עוד כאשר לא ידע לשאול אם שלא ששכח משנה העברה וזה והי' כי ישאלו בניכם בזה ממילא נתבשרו על שכחת ענייני התורה:
היום אתם יוצאים בחדש האביב, מייתי רש"י קרא מוציא אסירים בכושרות בשעה שכשר לצאת בזמן אביב ומסיים אך סוררים שכנו צחיחה הקב"ה הוציא אותם בשעה הראוי אך הם גרמו שנתעכבו מ' שנה קיץ וחרף והיינו הקב"ה הוציא אותם בזמן הכשר ואלו לא עשו העגל אזי מיד אחר י"ז בתמוז (כשירד משה מהר סיני עם הלוחות אחר מ' יום כמבואר בסוף מסכ' תענית) היו מוכנים לכנוס לא"י אך המה הסוררים שכנו צחיחה במדבר:
*והיה לך לאות על ידכה וגו', י"ל אות התפילין יש להסביר בשני דברים או דוגמת אחד אוהב לחבירו שמצד גודל אהבה רוצה שיהי' לו אות ממנו לעולם לנגד עיניו או בהיפך מצד חולשת אהבה צריך דבר שיעורר אהבתו לזכרו ובאמת אז היו ישראל משוקעי' בטומאה והיו צריכים התעוררת כדי לזכור אהבת השם יתברך וזה שאמר והי' לך לאות על ידך כדרשינן יד כהה ומדריגה פחותה ושע"י אות זה נתעורר למען תהיה תורת ה' בפיך והטעם כי בחזק יד שלא היו ראויים לכך כמו שבארנו כמה פעמים כי הקב"ה כל יכול רק מצדינו שלא היינו ראויים לכך נקרא חזק יד, לכן "בחזק" יד הוציאנו ה' ממצרים וזה גופא ראוי לעורר בנו אהבת ה' איך רבה חסד ה' שאע"פ שהיינו במדרגה פחותה כזו עשה ה' כל כך טובות עמנו ובזה יתרבה אהבתינו בה':
[] והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ד' ממצרים, יל"פ על פי מה דאיתא בתוס' פסחים (דף קי"ו ע"ב ד"ה ונאמר) שיש לומר בברכת אשר גאלנו בליל פסח ונאמר לפניו שירה חדשה (לשון נקבה) כי גאולת מצרים היא בבחינת נקבה שיש לה צער לידה ה"נ יש אחריה עוד צער כי בנ"י הלכו גולה אחר גולה בשיעבוד ד' מלכיות משא"כ גאולה העתידה היא בבחינת זכר יע"ש (וכן הוא מפורש במדרש רבה פרשה כ"ג) והנה לא הי' ב"י ראוים לגאולה ונגאלו קודם הזמן הקצוב וזה "בחזק" יד הוציאנו ה' ממצרים ועי"ז שנגאלו קודם העת הראוי הלכו עוד בגולה כידוע וזה שאלת התם מה "זאת" שהיא בבחינת נקבה ואמרת אליו "בחוזק" יד הוציאנו ה' ממצרים וע"י שהי' בחזק יד היא רק בבחינת נקבה וק"ל:
ועוד י"ל דרך דרוש ע"פ מה דאיתא בש"ע יו"ד אם פודין ע"י שליח והריב"ש הסביר יען פדיון בכורים הוא לזכר שקב"ה הרג כל בכורי מצרים והקב"ה בכבודו ובעצמו הכה אותם והכתי כל בכור אני ולא השליח לכן יש לקיים המצוה בעצמו ובזה יהי' יותר היכר וזכרון על מעשה הנס והנה כתיב "והעברת" כל פטר רחם וכל פטר חמור "תפדה" בשה משמע שהוא בעצמו יפדה ועל זה שאלת התם מה זאת למה נשתנה מצוה זו מכל מצות שבתורה כולה שיש בזו קפידא יותר לקיים בעצמו מבכל התורה ועל זה ואמרת אליו בחזק יד וגו' ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג "ה'" (הוא ולא השליח) כל בכר וגו' על כן "אני" בעצמי זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני "אפדה" וק"ל: