וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ.... (ויקרא ז, טז) But if the sacrifice of his offering be a vow, or a voluntary offering... (Leviticus 7:16)
מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ. (דברים כג, כד) That which is gone out of thy lips thou shalt keep and perform; according as thou hast vowed of thy freewill to the Lord thy God, which thou hast promised with thy mouth. (Deuteronomy 23:24)
עיקרו של פרק זה הוא לשון נדרי ההקדש במנחות. בכלל אם אמר אדם לשון נדר ונדבה להקדש — חלה קדושה בדבר. ואולם, כיון שבאה הקדושה מכוח דיבורו של האדם, נדרשים אנו איפוא לבירורים באשר ללשון הנדר, וביחס למצבים שונים של דיבור שיש בו ספק. אם כאלה שבהם הנודר לא פרט דבריו וספק מה היתה כוונת נדרו, או שבשעה שנדר אמנם פירש מהי כוונת נדרו זה, ואולם לאחר מכן שכח מה אמר. The main subject of this chapter is sacrificial vows, with special attention given to vows concerning meal offerings. Since a vow to bring an offering creates an obligation to bring one, it is necessary to determine the exact meaning of the vow in cases where it is uncertain. Such cases of uncertainty include those vows in which particular details were not specified, as well as those in which the one who took the vow subsequently forgot the specifics of his vow.
הדיון העיקרי בפרקנו הוא ביחס למנחות. ענין אחד הצריך בירור הוא באשר לכמות הסולת במנחה. שאם אמר אדם ״הרי עלי עשרון״, מובן שכוונתו מנחה של עשרון סולת אחד. וכיוצא בדבר אם אמר ״הרי עלי עשרונים״, מובן שכוונתו למנחה של שני עשרונים סולת (שכן מיעוט ״עשרונים״ הוא שניים). ואולם נדרשים אנו לבירור כמה מנחות מביא הנודר כאשר הוא אומר כי בשעה שנדר פירש כמה עשרונים יביא למנחה, אך לאחר מכם שכח את מנין העשרונים שנדר. With regard to vows to bring meal offerings, one issue that sometimes requires clarification is how much fine flour one must bring for his meal offering, e.g., in a case where he did not specify the amount of flour, or where he specified the amount but subsequently forgot how much he specified.
שאלה אחרת הדורשת בירור הינה באשר לסוג המנחה. שאם בשעת נדרו אמנם פירש הנודר איזו מנחה הוא נודר, ואולם לאחר מכן שכח מהי. ומעתה יש לדון איזו מן המנחות יביא, והאם אף מנחת נסכים היא בכלל ספק זה. ושאלה המורכבת משני הבירורים הללו: מה דינו של זה שאינו זוכר עתה את סוג המנחה שנדר, ואת מספר העשרונים שאמר להביא בה. ומתוך כך יש לברר עוד: אם אמר ״הרי עלי מנחה״ או שאמר ״הרי עלי מין (ה)מנחה״, שלא פירש בנדרו שיביא מנחה מסויימת, איזו מנחה יביא. שאלה זו מסתעפת לכמה פרטים: בזה שאמר ״הרי עלי מנחות״ או ״הרי עלי מין המנחות״ או שאמר ״הרי עלי מיני מנחות״, אלו מנחות יביא, וכמה מהן יביא. אכן במקרים אלה שאין אדם יודע כמה נדר, גם אם נסיק כי הריהו נדרש להביא כמות גדולה (ששים עשרון סולת) כדי לצאת ידי נדרו, עדיין יש לדון בשאלה האם דעתו היתה להביא את מנחתו בכלי אחד אם לאו. מתוך בירורים אלה שבפרקנו הנוגעים למנחות, והכללים העולים מהם, יש מקום לבירורים דומים באשר למכלול הנדרים שנדר אדם, וכאלה שלא פירט בהם את כוונתו, כיצד מתקיימים כללים אלה בהם. Similar problems may arise with regard to the type of meal offering; furthermore, a dilemma is raised as to whether a vow to bring a meal offering in which the type is not specified could be referring to a meal offering brought with a libation.
ומתוך שעניינו של הפרק הוא בתרומות הנדבה למקדש, מתבקש בירור על ייעודם של שלשה עשר השופרות שבמקדש. The chapter tangentially discusses related problems concerning other sacrificial vows and vows of consecration to the Temple treasury. It also clarifies the purpose of each of the six horns for donations that existed in the Temple, aside from the seven that are listed in tractate Shekalim.
וכן יש לברר באשר לנודר להקריב קרבן במקום מסויים והקריבו במקום אחר, וכגון הנודר להקריב במקדש חוניו, לגבי תולדותיו ומעמדו של בית חוניו וכך בעניינם של הכהנים שעבדו לעבודה זרה ושבו בתשובה. ובדרך הראויה בעבודת הקדשים שבבית המקדש. Finally, the chapter clarifies the status of vows to bring offerings to the temple of Onias, as well as the status of priests who served in the temple of Onias and their subsequent fitness to serve in the Temple in Jerusalem.