ונבאר כמה מאמרים וזה יצא ראשונה משנה (ר"ה כד:) ראינוה שחרית במזרח ערבית במערב, אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם וכשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל. ואמרינן בגמרא מאי טעמא דרבן גמליאל כך מקובלני מבית אבא פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה. אמר ר' יוחנן מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו. שמש הוא דידע מבואו, הא ירח לא ידע מבואו. והנה כל המפרשים ובראשם הוא מאור עינינו הרמב"ם ז"ל, תמהו על זה הלא אמרו חז"ל לעיל כ"ד שעות מיכסי סיהרא. ועיין בתוספות יו"ט, מה שמביא בשם הרמב"ם. ולענ"ד נראה, דצריכין להבין מה שאמרו בגמרא (ר"ה כ:) כך מקובלני מבית אבא פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, ומביא ראיה מפסוק עשה ירח למועדים וכו', ולפי דעת הרמב"ם הנ"ל שהוא אחד מן החכמים של חכמי התוכנים, למה לי קרא הלא הדבר שהוא בחכמת התכונה אין צריך קרא לזה. ונראה מדוע שפעמים היה הבית דין הגדול צריכין לעבר לחודש או לחסרו כפי שהיו רוצין הבית דין כמו שאמרו חז"ל לעיל (ר''ה כ.) בית דין מאיימין על עדות החודש שיאמרו ראינוהו אף על פי שלא ראו אותו ובלבד שלא יהיה מחזי כשיקרא, שזה הדבר תלוי בבית דין כשהיה רצון לחסרו או לעברו. ולכן אמרו רבי חייא הוה קא חזי לסיהרא דקאי בצפרא בכ"ט אמר לאורתא בעינא לקדושי ואת קאי הכא זיל איכסייא אמר ר' לר' חייא זיל לעיין טב וקדשיה לירחא וכו', ויש נוסח ואזלא ואיכסייא, ועיין רש"י זיל לעיין טב וקדשיה, דואג היה שלא ירננו עליו בני עירו כשיקדשנו למחר לפי שראו הישנה כל יום כ"ט כו'. והנה עבור שר' חייא היה רוצה לקדש את החודש היה מצוה את הלבנה לכסות וכן עשתה הלבנה ואיכסייא שבני ישראל יש להם כח על מאור הלבנה ועל מאור החמה לעשות כרצונם, ולקמן נבאר באריכות. לכן אם צריכין בית דין לחסר החודש או לעברו אזי נראית הלבנה שלא בזמנה או נתכסה הלבנה שלא בזמנה. ועתה נראה שהמעשה של רבן גמליאל שהעידו לפניו עדות שראו אותה שחרית במזרח וערבית במערב, היינו שדבן גמליאל היה רוצה לחסר את החודש וצוה רבן גמליאל על הלבנה שתראה שלא בזמנה ועשתה הלבנה רצון בית דין ונראית שלא בזמנה. וכן אצל ר' חייא שצוה על הלבנה לכסות את עצמה וכסתה את עצמה ונראית בלילה ע"כ הלבנה עשתה רצון רבי ור' חייא והראה לבנה את עצמה שלא בזמנה. כמו שכסתה את עצמה שלא בזמנה לרבי ולר' חייא, כן הראה את עצמה שלא בזמנה לרבן גמליאל שהמאורות צריכין לציית את ישראל לכסות את עצמה או להראות כפי צורך הבית דין:
נמצא לפי זה מה דאיתא לעיל דף כ' כ"ד שעות מיכסי סיהרא למאי נפקא מינה לאכחושי סהדא, היינו אם הבית דין יודעים שאין צורך לעברו או לחסרו והם לא גזרו על הלבנה לכסות את עצמה או להראות את עצמה רק שהמאורות ינהגו כמנהגן כפי אשר הוטבע בהן בששת ימי בראשית אז כ"ד שעות מיכסייא סיהרא למאי נ"מ לאכחושי סהדא היינו אם הב"ד יודעים שאין צורך לעברו או לחסרו והם לא גזרו על הלבנה לכסות א"ע או להראות את עצמו רק שהמאורות ינהגו כמנהגן כפי אשר הוטבע בהן בששת ימי בראשית אז כ"ד שעות מיכסייא סיהרא והעדים מעידים בהיפך אז הם עדי מוכחשת כיון שאין צורך הבית דין לחסרו או לעברו אז עולם כמנהגו נוהג. וכן איתא לעיל אמר שמואל יכילנא לתקוני לכולה גולה, ועלה אמרו חז"ל כ"ד שעות מיכסי סיהרא, דכיון דאמר יכילנא לתקוני לכולה גולה, היינו על פי החשבון שיהיה עולם כמנהגו נוהג. ולכן אמרו שפיר לאכחושי סהדא, כיון שאין צורך בית דין בדבר בודאי כ"ד שעות מיכסי סיהרא. נמצא יתורץ קושית המפרשים, וגם הרמב"ם הקשה כן, וגם תוספת ד"ה ראינוהו במזרח וזה לשונו, ותימא מי פליג המסוד' מאבותיו דרבן גמליאל אהא דאמר לעיל כ"ד שעות מיכסי סיהדא כו'. ולפי מ"ש ניחא, דלפי מ"ש הא דאיתא לעיל כ"ד שעות מיכסי סיהרא, היינו מנהג העולם באם אין צורך לבית דין לחסרו או לעברו בודאי העדים מוכחשין כשמכחישין הכלל כ"ד שעות מיכסי סיהרא, אבל אם הבית דין שבירושלים צריכין לחסר או לעבד ומצוין על הלבנה לכסות או להראות אזי הלבנה עושה רצון בית דין הגדול ומכסית את עצמה שלא בזמנה כמו שעשתה רצון רבי וד' חייא. והנה קידוש החודש בראש בית דין תליא מילתא, ורבן גמליאל היה נשיא ועיקר קידוש החודש תלוי בו וידע שצריכין לחסר החודש וידע שצוה על הלבנה שתראה שלא בזמנה לכן קבלן רבן גמליאל. אבל ר' יוחנן בן נורי לא ידע שצוה רבן גמליאל על הלבנה שתראה שלא בזמנה ולכן אמר עדי שקר הם דכ"ד שעות מיכסי סיהרא. ועיין בר"ע מברטנורה שדחק את עצמו בפלוגתא דרבן גמליאל ורבי יוחנן בן נורי. ולפ"ד יתכן היטב, ולכן היה צריך ר"ג להביא ראיה מקרא דפעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה דמביא ראיה דהלבנה עושה רצון הבית דין:
ועל פי זה נראה פירוש הפסוק (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, דלכאורה היה לומר עשה ירח למאורות ולמועדים, וגם החבור אין מבינים. ולפ"ד יתכן כך הוא הפירוש עשה ירח למועדים, לכן שמש ידע מבואו ולא הירח, דכיון דעשה למועדים הירח ולפעמים צריכין בית דין הגדול לצודך המועדים לחסרו או לעברו, גלל כן הירח לא ידע מבואו. נמצא כך הוא פירוש הפסוק עשה ירח למועדים, וצריכין לחסר את החודש או לעברו לצורך המועדים לכן שמש הוא דידע מבואו ולא הירח:
ועל פי זה יתורץ גמרא בשבת (עה.) אמר רשב"י אמר ר' יונתן מנין שמצוה לחשוב תקופות ומזלות שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, הוי אומר זה המחשב תקופות ומזלות. ולכאורה אין לו פירוש, כי למה הוא תקופות ומזלות חכמה לעיני העמים. והנה כפי פשוטו בעבור שחשבון תקופות ומזלות הוא בחכמת התכונה ועבור שחכמת התכונה גם המה האומות העולם יכולים זה לכן לחכמה נחשב נגד האומות העולם. אבל לכאורה קשה על זה. והנה היודע המדות על בוריים עיקר מדת החכמה שאדם יחשב בה לחכם שמשיג בהשגה מה שחבירו אין יכול להשיג, אבל אם משיג מה שחבירו גם כן יכול להשיגו אינו נקרא נגד חבירו חכם. והנה אם תקופות ומזלות האומות העולם יכולין זה עבור שחכמת התכונה גלוי לאומות העולם גם כן אזל אין אנחנו חשובים לחכמים עבור זה שהרי גם המה משיגים אותו. ולפי דברינו יתכן שעל ידי חשבון תקופות ומזלות נודע חכמתינו ובינתינו לעיני העמים בזמן שבהמ"ק קיים שהרי על ידי חשבון תקופות ומזלות היה מולד הלבנה באיזה יום ראוי לראות על פי חשבון. והנה על ידי בית דין הגדול שמקדשין החודש נשתנה סדרה ונראית הלבנה ביום אחד אשר ראוי לראות על פי חשבון, אם כן בזה רואין כוחן של ישראל אשד משנין סדרי בראשית, ולכן מי שיודע לחשוב תקופות ומזלות יודע כחו של ישראל. ולכן מצוה לחשוב תקופות ומזלות לידע כוחן של ישראל. וכח הבית דין הגדול אשר בזכותן של ישראל משתנה סדרי בראשית ומשנין כח המאורות. ולכן שפיר חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, שהעמים רואין כוחן של ישראל שיש לישראל ממשלה על המאורות:
וזה פירוש הפסוק (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כו', כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו. ולכאורה כפי הדדש הגמרא קאי על חשבון תקופות ומזלות, האיך רואין בזה שהשם יתברך ברוך הוא קרוב אלינו בכל עת קראינו אליו ומה נתינת טעם כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כו'. ולפ"ד יתכן, שעל ידי חישוב תקופות ומזלות רואין שהאל אשר לו הכח והממשלה הוא עושה רצון עמו בית ישראל ומצוה על הלבנה שתראה שלא בזמנה ותכסה את עצמה שלא בזמנה נמצא רואין שה' אלהינו קרוב אלינו בכל קראינו אליו, וישראל פועלים ברצונם כל מה שרוצין שהרי ברצונם השם יתברך משנה מאור המזלות ומאור הלבנה ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בזה:
ועתה נבאר הטעם למה אמדו חז"ל במסכת ראש השנה שרצו הבייתוסין לקלקל חודש העדות בפ"א משנה ט' ואם צודה להם. ובפ"ב משנה א' וב'. ועיין בתוספות יו"ט באלו מקומות. ולכאורה מה היה כונת הבייתוסין בזה שיקלקלו עדות החודש. ולפי דברינו יתכן, שהצדוקים מכחישין שיש לחכמים כח לעשות בפמליא של מעלה שהרי הם אומרים שישראל אין להם כח לעשות פירוש על התורה ומכחישין את הפסוק (דברים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך והפסוק (ישעיה ב, ג) כי מציון תצא תורה כו', ומכחישין את זה, כל שכן שמכחישין שהבית דין אין להם כח על המאורות ולכן שנראת הלבנה או שנכסה הלבנה שלא על פי חשבון הם מתקנאים בזה ומכחישין את זה שבזה נראה קלונם שהרי יש כח לבית דין הגדול בפמליא של מעלה לעשות במאור הלבנה כרצונם הרי כח בית דין יפה ומציון תצא תורה, כל שכן שיש להם כח לעשות פירוש על התורה שהרי רואין בעבור החודש שתורתן של הבית דין אמת, וע"כ כיון שנתגלה קלונם בקידוש החודש, על כן רצו הבייתוסין לסתור דברי הבית דין וקלקלו הבייתוסין כמה פעמים כדאיתא בר"ה. והנה הרמב"ם בפירוש משניות כתב הטעם שרצונם לקלקל כדי לקיים סברתן עצרת אחר שבת. ולכאורה קשה למה על ששה חדשים השלוחין יוצאין היה לצאת רק על ניסן לבד ולפי דברינו יתכן:
ועתה נבאר המעשה שני של רבן גמליאל שוב באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא ראינוהו וקבלן רבן גמליאל, אמר ר' דוסא בן הרכינס עידי שקר הם האיך מעידין על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה, ועיין שם כל המעשה שאמר ר"ע אתם אפילו שוגגים ואפילו מזידים, וקשה על ר"ג למה קבלן. והנה הרב ר"ע מברטנורא פירש, אולי נתכסה בעבים. והנה אם היה באפשרי שנתכסה בעבים מאי טעמייהו דרבי דוסא בן הרכינס ור' יהושע, אלא על כרחך שלא היה ספק אם נתכסה בעבים, והדרא קושיא לדוכתא, מאי טעמיה דרבן גמליאל. ולפמ"ש ניחא, דרבן גמליאל היה נשיא ובדידיה תליא מילתא וידע שצריכין החודש לחסרו וצוה על הלבנה שתראה לעדות בזמנו כמ"ש, ואפילו על פי חשבון לא היתה ראויה לראות ורבן גמליאל צוה עליה שתראה בזמנו ועשה הלבנה רצון רבן גמליאל ונדאת לעדים, ושוב כיון שראו העדות הלבנה וראויה לקדש את החודש עשתה הלבנה מנהגה אשר הוטבע בה, דהיינו שלא נראת עד זמן שראויה לראות על פי החשבון ולכן לא ראה בליל העבורה, כי המעשה היה שעל פי החשבון לא תראה בליל עבורה, רק מה שנראית בזמנה שעשתה רצון רבן גמליאל. ומה שאמר ר' יהושע רואה אני את דבריך, שר' יהושע לא ידע מזה שהבית דין יש להם כח על החודש שהרי היה מיצר, אם כן לא ידע אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מזידים. וזה בזה תליא, אם עדות החודש וקביעות מועדים מסורת לנו אפילו בשוגג אפילו במזיד יש לנו כח על הלבנה שהיא תעשה כרצון בית דין שקביעות מועדים בבית דין תליא מלתא ור' דוסא בן הורכינס שידע מזה אפשר דלא פליג רבי דוסא בן הורכינס ארבן גמליאל, רק שאמר דרך חידוש ונפלא האיך מעידין על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה, כלומר שדבן גמליאל עשה דבר נפלא שבכחו נראית הלבנה שלא בזמנה, רק ר' יהושע הוא דפליג שאמר רואה אני את דבריך, משמע דפליג, לכן שלח רבן גמליאל לר' יהושע ולא לר' דוסא בן הרכינס. ואפילו אם תאמר דפליג ר' דוסא בן הרכינס אף על פי שהוא ידע מדרש אתם אפילו שוגגין, אפשר שלא ידע שר"ג גזר על הלבנה שתראה את עצמה דלאו בדידיה תליא מילתא, רק ברבן גמליאל שהוא נשיא תליא מילתא. כל זה כתבנו מלמוד גפ"ת והוא נכון, והשם יתברך יעזור לי שיצא לאור החבור גפ"ת אשר בחידוד גפ"ת עושין נחת רוח ליוצרינו ומצפה אנכי לחסד הבורא ברוך הוא שיזכה אותי שיצא לאור חבורי גפ"ת:
דברי בני מוהר"ר ישראל נר"ו הרב מפיקוב
בפסוק (בראשית כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים. הנה מדקדק המגיד משרים אמאי כתיב שם אלהים, ולא שם הויה ברוך הוא. והנה יש שני בחינות שאדם מבקש מהבורא ברוך הוא להשפיע טובות על עמו ישראל. א', מה שאדם מבקש בשביל מה שנוגע לעצמות העולם. והבחינה הב', מה שאדם מבקש מהבורא ברוך הוא על הנ"ל הוא מחמת שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שהוא אבינו ואנו עמו ישראל הם בנים לו. וזה עיקר התענוג מה שמציל את בניו מכל עקא ומשפיע להם טובות. ונמצא עיקר מבוקשתו, רק בשביל הקדוש ברוך הוא כביכול. וההפרש שבין שני הבחינות אלו, כשמבקש מחמת הנוגע לעצמות העולם אז מדבק השפע בזה העולם וזה העולם הוא ההפסד ואזי יש ח"ו הפסק בהטובה. אבל כשמבקש מחמת בחינה הב' הנ"ל, ובאמת מדבק העיקר הטובה בהקב"ה ובאמת הקב"ה חי וקיים לעד אז הטובה והישועה הבא על ידי זה אין לה שום הפסק. ובאמת זה שעובד ה' במדת היראה זה עומד תמיד לפני ה' ביראה וכמעט שהוא בטל במציאות ואינו משגיח כלל על עסקי עולם הזה זה אינו יכול לבקש מחמת הנוגע אל עצמות העולם, רק מה שמבקש מאת ה' על טובות העולם הזה הוא רק מחמת מה שנוגע להשם יתברך כמאמר הפסוק (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו, אלו ישראל שהם מעשה ידיו של הקב"ה. אבל זה שעובד את השם יתברך במדת החסד זה יכול לבקש אפילו מחמת הנוגע לזה העולם:
ובזה יבואר הפסוק (משלי יח, י) מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, הרמז מגדול עוז שם ה', שם ה' הוא מה שנוגע לשם ה'. וזהו שאין לו הפסק כנ"ל בו ירוץ צדיק ונשגב בו, כלומר מה שמגיע אליו לעצמו מהטובה ירוץ, לשון שבירה הצדיק משבר זה התענוג מה שמגיע לעצמו ונשגב, רק שמעלה להקדוש ברוך הוא על שם הפסוק (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו. וזה הרמז בפסוק ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו (שם מה, יז) כלומר ישראל נושע כשהישועה בא לישראל בה', כלומר מחמת מה שנוגע לה' אזי התשועה הוא תשועת עולמים שאין לה הפסק כנ"ל. וזהו לא תבושו, כי כשאדם מבקש מחמת מה שנוגע לעצמו אז יש לו בושה לבקש, כי המקבל הוא תמיד בוש. אבל כשאדם מבקש מחמת ה' אז אין לו בושה כלל וזהו לא תבושו. וזהו הרמז מה שכתב ברמב"ן הקדוש, שיצחק רמז בהבארות אשר חפרם שלשה בתי מקדש. וזהו שאמר (בראשית כו, כב) ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, שזו נגד בנין העתיד להיות אם ירצה השם עיין שם. ובאמת למה רמז יצחק נגד השלשה בתי מקדש, וגם מה הלשון עתה כי עתה כו'. ובזה יבואר, כי באמת יצחק היה עובד ה' ביראה וזה היה מדתו ובאמת הטובה הבא על ידי מדת הידאה היא שאין לה הפסק. ובאמת בנין העתיד הוא נגד יצחק ועיין בזוהר הקדוש פרשת נח דף סמ"ך ע"ב על פסוק (משלי ה, טו) ונוזלים מתוך בארך, בארך דא יצחק. וזהו כי עתה, כי מלת עתה מורה על יראה על שם הפסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולכן אם ידצה השם בנין העתיד יעמוד לעד:
וזהו הרמז בגמרא דשבת (פט:) כי אתה אבינו כו', אברהם יאמר כו', יעקב יאמר כו', יצחק ילמד סנגוריא ויהיה מליץ יושר בעדינו. אף על פי שלכאורה בדרך המדות מהאבות צריך להיות להיפך שאבדהם ויעקב ילמדו סנגוריא וימליצו טוב בעדינו. ולפי הנ"ל יבואר, כי באמת יצחק היה עובד תמיד במדת היראה ועיקר בקשתו על הטובה הוא מחמת ה' לבדו ואז אפילו כשחס וחלילה שישראל אינם ראוים לכך, אף על פי כן היה יכול לבקש על הטובה כיון שעיקר בקשתו אינו מחמת עצמו, רק מחמת ה' ואז יכול לבקש אף על פי שישראל אינם ראויים לכך. אבל אברהם ויעקב אינם יכולים לבקש כי אם כשישראל ראוים לכך. ועוד יש בין שני בחינות הנ"ל, כי כשאדם מבקש בשביל עצמו אז אינו יכול לבקש בכל עת, רק בעת רצון ועת רחמים. אבל כשאדם יבקש מחמת השם יתברך ברוך הוא כביכול אז תמיד הוא עת רצון:
ובזה יבואר הדקדוק בפסוק (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, בעת רצון הוה ליה לכתוב, מאי עת רצון. ובזה יבואר ואני כו' לך ה' כו', כלומר כשעיקר בקשתי ותפלתי לך ה' בשבילך כו' כנ"ל, אז הוא תמיד עת רצון. זהו שבירך יצחק את יעקב בשם אלהים, כי באמת ברכתו שבירך יצחק את יעקב בירך גם כן את כל הדורות הבאים מיעקב עד סוף כל הדורות כל אחד ואחד מישראל יש לו קיום מחמת ברכתו של יצחק ובאמת שהברכה והטובה לא יפסוק מישראל עד סוף כל הדורות ולכך בירך בשם אלהים שמורה על מדת היראה ובאמת הברכה וטובה הנשפע ממדת היראה אין לה הפסק כנ"ל:
ונראה שזו הרמז בפסוק בפרשת ויצא (בראשית כח, כ-כב) וידד יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי כו' והיה ה' לי לאלהים כו' יהיה בית אלהים. ויש להבין למה נדר יעקב בשם אלהים, ולא בשם הויה שמורה על רחמים. ועוד יש להבין שאמר והיה ה' לי לאלהים, כי והיה לשון שמחה, ושם הויה מורה על רחמים, ושם אלהים מורה על יראה, ומה זה שהרחמים יהיה לכל. והנראה, כי יעקב רצה להשפיע השפע עליו ממדת היראה כדי שלא יהא הפסק להטובה כנ"ל לכך נדר בשם אלהים שמורה על יראה. וזהו שאמר והיה לשון שמחה כו', דהיינו כשהשפע והטובה והרחמים יהיו כלולים ממדת הידאה אז לא יהיה הפסק להטובה כנ"ל. וזהו והיה ה' לי לאלהים:
עיין בארוך שחיבר הרב הש"ך על הטי"ד ובהג"ה אשר חיבר נכד המחבר הנ"ל סימן צ"ט בהג"ה ז"ל, ועוד מקשים העולם על הא דאיתא בתוספות במסכת עבודה זרה דף ס"ו י"א דהיכא דאסור במשהו נותן טעם לפגם נמי אסור, אם כן מאי מספקא ליה לרבא אי רב סבר נותן טעם לפגם אסור או דקסבר מותר ועכברא בשכרא אשבוחי משבח, דהא מוכח ע"כ דרב סבר נותן טעם לפגם מותר, דאין לומר נותן טעם לפגם אסור קשה מנ"ל הא דנט"ל אסור, ואי מגעולי מדין שציותה התורה להגעיל דלמא משום כך צוה התורה להגעיל דדילמא יבשל בו הישראל מין במינו עם מה שבישל בו הנכרי ורב סבר מין במינו במשהו והיכא דמשהו אסור נט"ל נמי אסור עכ"ל:
והנראה לתרץ, דהנה כתיב בתורה אצל געולי מדין (במדבר לא, כב) אך את הזהב ואת הכסף כו', כלומר דהתורה ציותה להגעיל כלי כסף וכלי זהב ובודאי לא צוותה להגעיל הכלי זהב וכסף, כי אם מחמת שמא ישתה בו נזיר שאר משקים והם בלועים מיין, כי בודאי בכלי כסף וזהב לא בשלו בהם שאר אסורים. ועיין בתוספות פסחים דף מ"ד ע"ב ד"ה אלא יליף מגעולי עכו"ם הקשה הר' יוסף, היכי יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מג"ע, הא נזיר קל מכל איסורים שאין איסורו איסור עולם כו'. ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורות לנזיר עכ"ל. ועיין בפני יהושע דר"ל כלי כסף וכלי זהב דודאי שם לא שימשו רק יין. נמצא מוכח דהגעלה דצוותה התורה להגעיל כלי זהב וכסף אפילו במקום דידעינן בודאי דודאי לא ישתמש בו הישראל ממין ששימש בו הגוי דהא דצוה התורה להגעיל הכלי של יין של הגוי בודאי הישראל הנזיר רוצה להשתמש בו מין אחר לא יין ונמצא אינו רוצה לשמש בו המין ששימש בו הגוי ואפילו הכי צוותה להגעיל, ואם כן מוכח אף על גב דידעינן דבודאי לא ישתמש בו הישראל ממין ששימש בו הגוי אפילו הכי צוותה התורה להגעיל. ואין לומר שמא הא דצוה התורה להגעיל כלי זהב וכסף משום יין נסך הא לא אסר אלא משום סתם יינם ואין אסור מן התורה:
עוד יש לתרץ קושית התוספות הנ"ל וז"ל, הקשה הר' יוסף היכי יליף ר"ע, הא נזיר קל מכל האסורין ע"ש. ונראה לתרץ וקודם יבואר מה שקשה על הגמרא ויתורץ חדא באידך. דהא קשה על מאי דמקשה בגמרא ור"ע טעם כעיקר מנ"ל, הא ר"ע דרש פרק כל התערובו' ועיין בתוספות ד"ה מאן שמעה דף מ"ד ע"ב, ותרוצם לא שייך כאן דהא אליבא דאמת סבר ר' עקיבא טעם כעיקר דאורייתא. ודש"י כתב לעיל בדף הקודם ד"ה אין היתר מצטרף לאיסור כו', וכל לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשים דאפילו רבנן דלא דדשי כל וכל דרשי ולא היא כו', כלומר דמאן דלא דריש כל וכל גם כן לא דריש, ואם כן ליכא למשמע מוכל. וכן כתב רש"י לסוף אלא ממשמעותו דמשרת, אבל מאן דדדיש כל כ"ש דדריש וכל ואם כן שפיר מצינו למילף מוכל ולא הכרח למילף ממשרת, ואם כן ר"ע דדריש כל כנ"ל מאי מקשי הגמרא ור' עקיבא טכ"ע מנ"ל, הא שפיר יכול ללמוד תרווייהו מוכל ומשרת מוכל יכול ללמוד המ"ל, וממשרת יכול למילף טכ"ע ולמה באמת להתרצן לתרץ יליף מגעכו"ם. אלא דלפי זה דמוכל מוכל דהמ"ל, אם כן אפילו אם אנו נאמר דממשרת מוכח טכ"ע, מכל מקום שאר איסורים אין אנו יכולים ללמוד ממנו טכ"ע, דאפשר לומר דמה לנזיד דבו היתר מצטרף לאיסור וכיון שיש לו האי חומרא יש לו האי חומרא, מה שאין כן בשאר איסורים ובאמת אנו רוצים להוכיח דאפילו בשאר איסורים יהיה טכ"ע. ואין לומר דנילוף הא גופא המ"ל לכל איסורים מנזיר, זה אינו דהא לר"ע הוי שני כתובין הבאין כאחד כדאמר לקמן ואין מלמדין, וע"כ דאם המ"ל אינו בכל איסורים גם כן לענין טעם כעיקר אין אנו יכולין ללמוד דמה לנזיר דבו המ"ל. ע"כ הוכרח הגמרא להביא מגעולי עכו"ם דאפילו בשאר איסורים טעם כעיקד, דמנזיר אין אנו יכולין ללמוד שאר איסורים ומגעולי עכו"ם יליף שפיר לשאר איסורים:
ועל פי זה מתורץ קושית התוספות במאי דמקשו הא נזיר קל כו', ולפי זה אליבא דר' עקיבא אין אנו למדין כלל נזיר מגעולי עכו"ם, אלא בעצמו מפורש טכ"ע, אלא שאין אנו יכולין ללמוד שאר איסורים הימנו. אלא דלכאורה היה קשה למה לי משרת בנזיר לטכ"ע, ילמוד מגיעולי עכו"ם. אלא דמגעולי עכו"ם אין אנו יכולין ללמוד כקושית התוספת, על זה בא משרת, דאפילו בנזיר טכ"ע. ובזה מתורץ נמי הרש"י בחולין דף צ"ח ע"ב דהוי להו נזיר וגעולי עכו"ם שני כתובין הבאין כאחד. ועיין בדשב"א דחולין ובפר"ח על א"ח סימן תמ"ב, דמקשי' על רש"י דהוא לא כמאן. ולפמ"ש שפיר הוא שני כתובין הבאין כאחד, ובפרט לתירוץ התוספת דכליהם היו בלועים מיין ולא מצריך צריכי. ואין להקשות דאם ר' עקיבא יליף מוכל, המ"ל בנזיר וממשרת ליתן טכ"ע בנזיר, היכי מצי יליף טכ"ע מג"ע לכל האיסורים, הא הוו לענין שאר איסורים שני כתובין כו' נזיר וג"ע ואין מלמדין. יש לומר, דזה לא הוי שני כתובין כו', דכל חד מצריך צריכי, דאי כתיב געולי עכו"ם לבד אין אנו יכולין למדין נזיר הימנו דהא נזיר קל כקושית התוספות, ואי כתב בנזיר לבד אין אנו יכולין ללמוד שאר איסורין ממנו דהא יש לו חומרא המ"ל, מה שאין כן בכל איסורים. והא דקאמר הגמרא לעיל ומכאן את דן לכל התורה לענין טכ"ע זהו אמרינן אליבא דרבנן דלא דרשי כל וכל נמי לא דרשי ולא משמע להו משרת לענין המ"ל רק לענין טעם כעיקר ומגעולי עכו"ם נמי אין למדין משום דחידוש הוא וק"ל:
ועיין ברמב"ם הלכות קרבן פסח הלכה ו' מי שאבד פסחו כו' והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה. ועיין בכסף משנה ובלחם משנה וז"ל, והר"י קורקס הקשה בכאן קושיא חזקה דבשעיר המשתלח פסק רבינו ז"ל כרב דמצוה בראשון. והנראה להרמב"ם ז"ל, דהא הפשט פשוט בדברי הרב דסבר מצוה בראשון משום דראשון המצוה גמורה מרצון הבעלים והשני לא נפרש, רק מחמת שנאבד הראשון. ונמצא היכי דנמצא הראשון ושניהן עומדין להקריב הסברא הוא דראשון הנפרש מרצון הבעלים גמור לא ידחה מקדושתו, רק דהשני הנפרש מחמת דנאבד הראשון ידחה מקדושתו. ולפי זה מתורץ, דבשלמא בפסח אם יקריב אחד מהן השני לא ידחה מקדושה דהא קרב שלמים. ובזה הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל, דפוסק בפסח בין שנמצא קודם שחיטה ובין שנמצא אחר שחיטה לעולם קרב שלמים ואינו סובר כלל בפסח שירעה. נמצא לפי זה פסק הרמב"ם ז"ל דפסח איזה מהן שירצה יקריב, דאפילו אם יקריב השני הראשון שנפרש מרצון הבעלים לא יודחה מקדושתו דהא קרב שלמים. אבל בשעירים לעולם אם יקריב אחד השני נדחה מהקדושה לכך פסק הרמב"ם דיקריב הראשון דהוא הנפרש מרצון, והשני דנפרש מחמת שנאבד הראשון יודחה מקדושתו, כי אם יקריב השני הראשון שנפרש מרצון הבעלים יודחה מקדושה זה אינו שייך לכך פסק הרמב"ם ז"ל בפסח איזה מהן שירצה יקריב ובשעירים מצוה בראשון וק"ל. ע"כ דברי בני מה' ישראל נרו הרב מפיקוב:
בעזרת אדון כל דברי בנו הרב מהו' מאיר זלה"ה:
אמר הצעיר זעירא דמן חבריא היות שדברי פי קדשו של כבוד אדוני אבי מורי הגאון החסיד מ"ו לוי יצחק שי' יצאו לאור שנקבעו בדפוס שנקרא שמו קדושת לוי וגלוי וידוע לכל ישראל אחינו אשר דברי אאמ"ו שי' הם ברום המעלות אשר רוח ה' דיבר בו ואלפים מישראל אשר שמעו דבדי דוח קדשו נתלהבו לבם ונפשם לעבדות ה' ומעודו עד היום הזה אהלו אוהל של תורה ללמוד עם תלמידים חדושי הלכות ולחדש חידושי אורייתא. גלל כן אמרתי אהיה סניף לדברי קדשו. וזכרוני יעלה בזכרון קדוש להעלות שנים ושלשה גרגרים בחידושי אגדות ושנים ושלשה גרגרים בחידושי הלכות ויהיה נא אמרי לרצון לפני אדון כל: