אחת התרומות החשובות ביותר של היהדות לתורת המנהיגות היא הקפדתה החלוצית על מה שעתיד היה להתכַּנוֹת במאה השמונה־עשרה, בפי מונטסקיֶה, ״הפרדת הרשויות״.1בחיבורו על רוח החוקים, מצרפתית: עידו בסוק, ירושלים: מאגנס, תשנ״ח. אין לרכז את כל הסמכות או הכוח בידיו של גורם אחד. יש לחלק את ההנהגה בין בעלי תפקידים מסוגים שונים.
אחת ההפרדות המרכזיות היא זו שבין המלך, ראש המדינה, לבין הכוהן הגדול, בעל המשרה הדתית הבכירה ביותר. אירופה דיברה על ״הפרדת הכנסייה והמדינה״ אלפי שנים לאחר שהתורה עמדה על כך.
זו הייתה מהפכה. המלכים במסופוטמיה והפרעונים במצרים נחשבו אלים למחצה, או מתווכים ראשיים בין בני האדם לאלים. בחגים הדתיים הגדולים הם שימשו בקודש. הם נחשבו לנציגי השמַיים עלי אדמות.
בניגוד גמור לכך, היהדות לא נתנה למוסד המלוכה כמעט שום תפקיד דתי (למעט קריאת ספר הברית בפי המלך אחת לשבע שנים במעמד הקהֵל). עיקר התנגדותם של חז״ל למלכי בית חשמונאי נגע לכך שכמה ממלכים אלה הפרו את הכלל עתיק היומין והכריזו על עצמם כוהנים גדולים. בתלמוד מנוסחת הטענה בפיו של אחד מחכמי הפרושים שאמר לינאי המלך: ״רב לך כתר מלכות! הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן״.2קידושין סו ע״א. משמעות עיקרון זה היא חילון הכוח.3ביהדות הכוח אינו קדוש, אלא אם כן אלוהים הוא שמפעיל אותו.
עקרונית לא פחות היא חלוקת המנהיגות הדתית עצמה לשתי פונקציות נפרדות: הנביא והכוהן. בפרשת תצוה מתממשת הפרדה זו בדרמטיות. הפרשה מתמקדת בתפקידו של הכוהן ומתעלמת מהנביא. פרשתנו היא הראשונה מתחילת ספר שמות ששמו של משה אינו נזכר בה. זוהי בבירור פרשה כוהנית, להבדיל מנבואית.
תפקידיהם של הנביאים והכוהנים היו שונים מאוד זה מזה, אף כי כמה נביאים היו מן הכוהנים (ידוע מכולם הנביא יחזקאל). הנה ההבדלים העיקריים:
עם הזמן השתנו תפקידיו של הנביא, וגם חלק מתפקידיו של הכוהן. הכוהנים שימשו תמיד בעבודת המקדש. אבל הם גם היו שופטים. התורה אומרת כי כאשר יש מקרה שבית הדין המקומי מתקשה להכריע בו, יש לבוא למקדש, ״אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט״ (דברים יז, ט). משה בירך את בני שבט לוי שהם ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל״ (דברים לג, י) – כלומר שגם ההוראה היא מתפקידם.
הנביא מלאכי, בן ראשית ימי הבית השני, אמר: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ״ (מלאכי ב, ז). הכוהן היה שומרו של הסדר החברתי המקודש בעם ישראל. ועם כל זה, שוב ושוב מתברר בתנ״ך כי הכהונה עלולה גם ליפול לשחיתות. קרה לא פעם ולא פעמיים שהכוהנים לקחו שוחד, ואירע אף שהם התפשרו על אמונת ישראל ואפילו עבדו אלילים ממש. לעיתים הם התערבו בפוליטיקה. היו מהם שראו את עצמם אליטה הנבדלת מהעם ובָזָה לו.
בזמנים כאלה, הנביא היה נושא דברו של אלוהים ומַצפונה של החברה, המזכיר לעם את ייעודו הרוחני והמוסרי, קורא לו לחזור בתשובה, מעמיד את שומעיו על חובותיהם כלפי אלוהים וכלפי הזולת, ומזהיר מפני מה שיקרה אם לא ישנו את דרכם.
הפוליטיזציה והשחיתות אכלו בכהונה בכל פֶּה בתקופה ההלניסטית, ובייחוד בימי השלטון הסלווקי במאה השנייה לפני הספירה. כוהנים גדולים מתייוונים, כגון יאסון ומנלאוס, אימצו דרכי פולחן אליליות, ובשלב מסוים אף העמידו פסל של זאוס במקדש. מעשים אלה הציתו את אש המרד החשמונאי.
אולם אף על פי שיוזם המרד, מתתיהו, היה כוהן ישר דרך ושומר תורה, ההשחתה שבה והרימה את ראשה בימי המלכים החשמונאים. כת קומראן, הידועה לנו ממגילות ים המלח, הייתה ביקורתית במיוחד כלפי הכוהנים בירושלים. אך גם חז״ל לא חסכו מהם ביקורת. במשנה הראשונה במסכת אבות מתוארת שרשרת מסירת התורה. לנוכח דברינו לעיל על תפקידם של הכוהנים כמורי ההוראה אולי מתבקש היה שהכוהנים ייכללו ברשימה – אך לא: התורה נמסרה, על פי משנה זו, ״מזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה״.
הכוהנים היו יסוד מוסד בחייה של ישראל הקדומה. הם סיפקו לחיים הדתיים מבנה והמשכיות, טקסים ומנהגים, חגים וחגיגות. משימתם הייתה להבטיח שעם ישראל יישאר עם קדוש שאלוהים בקרבו. אבל הם היו ממסד, וכמו כל ממסד היו להם שעות יפות יותר ויפות פחות. בשעתם היפה הם היו נוצרי הערכים הנעלים של האומה, אך בשעות השפל הם שיחתו את דרכם, ניצלו את כוחם ואת מעמדם ועסקו בפוליטיקה פנימית למען רווח אישי. זה גורלם של ממסדים, בייחוד כאלה שההשתייכות להם באה לאדם מלידה.
משום כך נדרשו נביאים. הם היו המבקרים החברתיים הראשונים בעולם, ואלוהים ייפה את כוחם לומר אמת לבעלי השררה. עד היום, לטוב ולמוטב, הממסדים הדתיים בעם ישראל דומים לממסד הכוהני הקדום. אם כן, מי יקומו ויהיו הנביאים של זמננו?
המסר המרכזי של התורה בענייני מנהיגות הוא שאסור להותירה כולה בידי מעמד אחד או בעל תפקיד אחד. היא חייבת תמיד להיות מחולקת ומבוזרת. בישראל הקדומה, המלכים היו אמונים על הכוח, הכוהנים על הקדושה, והנביאים על יושרתה ונאמנותה של החברה בכללותה. ביהדות, המנהיגות היא פחות פונקציה ויותר שדה של מתחים בין תפקידים שונים, שלכל אחד קול וזווית ראייה משלו.
ביהדות המנהיגות היא קוֹנְטְרָפּוּנְקְט, הטכניקה המוזיקלית המאפשרת ״התאמה בין שני קווים מלודיים או יותר, באופן היוצר יחס הרמוני ביניהם אך שומר על נבדלותם הליניארית״.4״Counterpoint״, American Heritage Dictionary, 5th ed., Boston: Houghton Mifflin, 2011. מורכבות פנימית זו היא הנוסכת חיות במנהיגות היהודית והמצילה אותה מאֶנטרופיה, אובדן האנרגיה במהלך הזמן.
אני מאמין שמנהיגות צריכה תמיד להיות כזו. כל צוות של הנהגה צריך להיות מורכב מאנשים בעלי תפקידים שונים, נקודות חוזקה שונות, מזג אישי שונה ונקודות מבט שונות. חברי הצוות חייבים כולם להיות פתוחים לביקורת, ולהישמר בלי הרף מפני היסחפות לחשיבה קבוצתית אחידה. תפארתה של היהדות היא על התעקשותה כי קול מצַווה אחד קיים רק בשמיים. כאן, על פני האדמה, אסור שיהיה אף פעם לאדם יחיד מונופול על ההנהגה.
מההתנגשות בין נקודות ההשקפה – אלו של המלך, של הכוהן ושל הנביא – נולד דבר גדול יותר מכל מה שאדם יחיד או תפקיד יחיד יכולים להניב.