המבשר טוב התשיעי הוא עובדיה הנביא. ומפני שנבואת הנביא הזה כולה היא על אדום1כרד"ק., ראוי לבאר במקום הזה אם הנבואות שניבאו הנביאים על חורבן אדום, אם נתקיימו כולם בחורבן ראשון, שנבוכדנאצר אחרי שכבש את ארץ ישראל והחריב ירושלים, כבש את שאר ממלכות הגוים אשר סביבותיו – מצרים ועמון ומואב ואדום ושאר הגוים, האם נאמרו הנבואות האלה על אותו החורבן? גם מצאנו שבבית שני הורקנוס המלך מבני חשמונאי, הלך על ארץ אדום ויך את דבירה ואת מרשה אשר לאדום ויכנע את גאון אדום, וישימם למס עובד וקישרם ויכבלם בכבלי מילה, וימל את בשר ערלתם, ומהיום ההוא והלאה היו נמולים ושומרים את תורת יהודה וישראל עד שהחריב טיטוס את ירושלים. וראוי אם כן שנדע גם כן אם על זה נבאו הנביאים הנבואות ההם על אדום. עוד ראוי שנעיין אם אף שנודה, שהנבואות ההם הם לעתיד לבוא, האם נאמרו ועתידים להתקיים על אותה ארץ אדום שהיא סמוכה לארץ ישראל אשר כבש דוד והציב בה נציבים, ואשר כבש והחריב נבוכדנאצר, ואשר כבש הורקנוס הנזכר, או אם נאמרו על רומי וארצות הנוצרים הנקראים עתה – אדום.
והחקירה הזאת היא בעיני הכרחית מאד ורבת התועלת להבנת אמתת הנבואות האלה, ולא ראיתי למפרשים בה דבר. ואני התעלמתי מהנבואות שניבא ישעיה ושאר הנביאים על אדום מלחקור זה בהם וייעדתי לבארו במקום הזה, ומה שישים אלהים בפי אותו אדבר2לפי במדבר כב, לח..
דע כי הנביאים שהתנבאו על אדום הם תשעה: האחד, בלעם בנבואתו האחרונה: "והיה אדום ירשה" וגו' (במדבר כד, יח). השני, ישעיהו. השלישי, ירמיהו בשני מקומות. הרביעי, יחזקאל בשני מקומות. החמישי, יואל. הששי, עמוס בשני מקומות. השביעי, עובדיה בכל נבואתו זאת. השמיני, מלאכי. והתשיעי הוא דוד הקודם לכל אלה. ואין לנו דרך לדעת אמתת הדבר הזה כי אם בחקרנו בנבואות ההן כולן ונחפש בכל אחת ואחת מהן על מי נאמרה ובאיזה זמן נתקיימה, או תתקיים.
והנה בלעם במה שאמר: "והיה אדום ירשה" וגו', כבר ביארתי בנבואה הראשונה3במבשר הראשון. מזה המאמר, שכפי סגנון הכתובים אי אפשר שיפורש כי אם לעתיד לבוא, לפי שעם היות שדוד המלך הציב נציבים באדום, הנה לא היה אדום ירושה לו ולא הר שעיר. ואין ספק שהר שעיר וארץ אדום אשר ניבא שתהיה ירושת4אולי צ"ל: "ירושה". לישראל היא הסמוכה אל ארצו. אבל מה שהוסיף עוד בלעם בדבריו (במדבר כד, יט) "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" אין ספק שלא אמרו כי אם על העיר רבתי בגוים רומי המכונה ל"בת אדום" (איכה ד, כא), ולכן אמר בתחילת נבואתו: "אראנו ולא עתה אשורנו, ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" (שם שם, יז), שזה, לא נתקיים עד עתה, וכמו שפירשתי שם. הנה אם כן הנבואה הראשונה הזאת היא לעתיד לבוא וכוללת ארץ אדום הסמוכה לירושלים ואת רומי המכונה אליו.
אמנם ישעיהו בפרשת: "קרבו גוים לשמוע" (ישעיה לד, א), אין ספק אצלי שלא ניבא כי אם על האומה הנקראת היום אדום שהוא כלל הנוצרים, ועליו אמר: "כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט" (שם שם, ה). ויורה על זה אמרו: "כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום" (שם שם, ו), שהנה 'בצרה' הקדומה מארץ מואב היתה לא מארץ אדום ועל כרחך לא נסמכה ולא נאמר תמיד סמוך לאדום, כי אם להורות על העיר רבתי עם רומי, שהיא 'בצרה' היא עיר בצורה היא קריה נשגבה5לפי ישעיה כו, ה., כמו שפירשתי. גם יורה על זה אמרו שם: "חוריה ואין שם מלוכה יקראו" (שם שם, יב), שזה נאמר באמת על רומי שאין בה מלוכה ולא מלך כי אם שרים אפיפיור ואגמונים. הנה אם כן הנבואה ההיא עתידה להתקיים, ועל רומי וכלל הנוצרים הנקראים בני אדום, נאמר.
ואמנם ירמיהו בפרשת כוס יין החימה (ירמיה כה, טו), שאמר בכלל אותם האומות הנחרבות את אדום ואת מואב ואת בני עמון, נראה לי שכבר נתקיימה על ידי נבוכדנאצר. כי כן נאמר קודם לזה "הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם יי', ואל נבוכדנצאר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה ועל כל הגוים האלה סביב, והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם" (שם שם, ט). ומיד הביא זכרון הגוים אשר ראה בנבואתו שותים את 'כוס החמה' שהוא המוכיח שאותה פרשה כבר נתקיימה על ידי נבוכדנצאר, שעל ארץ אדום הסמוכה לארץ ישראל נאמרה.
אבל אחר כך, זכר הנביא ירמיהו נבואות על גוים רבים, וזכר ראשונה – מצרים וניבא על חורבנה על ידי נבוכדנצאר, כמו שאמר: "ונתתים ביד מבקשי נפשם וביד נבוכדנצאר מלך בבל וביד עבדיו, ואחרי כן תשכון כימי קדם" (שם מו, כו). וכן ניבא על מואב ואמר בסופו: "ושבתי6בנדפס: "ושבתי את...". שבות מואב" (מח, מז). וכן ניבא על בני עמון ואמר "אחרי כן אשיב את שבות בני עמון" (שם מט, ו). ואחר כך הביא נבואה אחרת תחילתה "לאדום כה אמר יי'" (שם שם, ז), ולא נאמר באותה נבואה שישיב את שבותו, כמו שאמר בשאר האומות גם תראה בפרשה ההיא שזכר בצרה באמרו: "כי נשבעתי נאם יי' כי לשמה לחרפה לחורב ולקללה תהיה בצרה וכל עריה תהיין לחרבות עולם" (שם שם, יג). ו'בצרה' היא רומי. ואמר שתהיה לחרבות עולם שלא תבנה עוד. וכן אמר: "והיתה אדום לשמה כל עובר עליה ישום וגו' כמהפכת סדום ועמורה ושכניה אמר יי' לא ישב שם איש ולא יגור בה אדם" (שם שם, יז-יח). וידוע שאדום לא נחרבה בהחלט ולא נהפכה כמהפכת סדום ועמורה, ושגם עליה יושבים הפך מה שאמר לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם, וזה לא נתקיים בימי נבוכדנצאר ולא בימי הורקנוס בבית שני, והוא המוכיח שהנבואה הזאת היא לעתיד ושנאמרה על רומי וכלל הנוצרים, וכמו שאמר שם: "לכן שמעו עצת יי' אשר יעץ אל אדום ומחשבותיו אשר חשב אל יושבי תימן אם לא יסחבום צעירי הצאן" (שם שם, כ). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרקא קמא דיומא כפי מה שקבלו ביניהם: עתידה רומי שתיפול ביד פרס, וכמו שפירשתי במאמר 'ישועות משיחו'. ומזה תדע שלא אמר "צעירי הצאן" – על ישראל, כמו שכתב הרד"ק כי אם על הפרסיים, כי כן תמצא במפלת בבל שאמר: "לכן שמעו עצת יי' אשר יעץ אל בבל וגו' אם לא יסחבום צעירי הצאן" (שם נ, מה). וכמו ששם לא אמר "צעירי הצאן" כי אם על הפרסיים שהחריבו בבל, כן ראוי שיפורש מה שאמר כאן באדום. והענין הוא מה שזכרתי פעמים רבות, שבזמן הגאולה יעלו הנוצרים על ארץ ישראל לכבשה ושיבואו עליהם הפרסיים וכל משפחות צפונה ומזרחה ויפול אדום בידיהם. וכן אמר ירמיהו בסוף הפרשה הזאת: "הנה כנשר יעלה וידאה7בנדפס: "וידא". יפרוש כנפיו על בצרה, והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה" (שם מט, כב), שכל זה בלי ספק על אותה מלחמה עצומה ונקמה גדולה נאמר.
ומפני שבאותה מלחמה יפלו גם כן מכל שאר האומות הבאות על אדום וגם מאותם שלא נתנו חתיתם בארץ החיים8לפי יחזקאל לב, כד. ולא הגלו את ישראל ולא נשתעבדו בהן, לכן אמר הנביא בזאת הנבואה לאדום: "הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו9בנדפס: "שתה". ישתו ואתה נקה תנקה לא תנקה, כי שתה תשתה" (שם מט, יב). כי לא אמר זה על כוס יין החימה אשר זכר בפרשה האחרת (שם כה, טו), כי אם על הכוס אשר ישתו כל העמים באותה מלחמה, ועליו אמר ישעיהו (ישעיה נא, כב): "הנה לקחתי מידך כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי וגו', ושמתי ביד מוגיך" וגו'. ואין להפלא מאשר באה הנבואה הזאת שהיתה לעתות רחוקות בתוך שאר הנבואות שהיו לזמן קרוב, כי כן דרך הנביאים בנבואותיהם שרואים לזמן קרוב ולזמן רחוק כאחד. ושאר דברי הפרשה הזאת שאמר ירמיה הם כדברי עובדיה במעט השינוי. ובביאור דברי עובדיה יפרשו המה גם כן. וכן ניבא ירמיה במגילת קינות על אדום באמרו (מיכה ד, כא): "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ" וגו'.
וכבר ביאר יונתן בן עוזיאל שנאמר זה על קוסטנטינא דמתבניא בארע ארמיניא; וכן תרגם: "פקד עונך בת אדום" (שם שם, כב) – על רומי, כמו שפירשתי למעלה. והאמת יורה דרכו שמה שתרגם הוא הנכון שהיה מקובל בין הקדושים ההם שתבנה קוסטנטינא ושתחרב על ידי הפרסיים שהם הנקראים היום תורקוש, ושאחרי כן יתום הגלות כמו שאמר: "תם עונך בת ציון לא יוסיף לגלותך" ושאז יהיה חורבן רומי, ולכן תרגם "בת אדום" הראשון – על קוסטנטינא. ותרגם: "פקד עונך בת אדום" – על רומי. וכל זה מורה אמתת דעתו שנאמרה הנבואה הזאת כולה על עתיד להיות – בני אדום הם אשר נתיישבו בארץ רומי ומשם הלכו עם הקיסר קוסטנטינו ונתיישבו גם כן בקוסטנטינא, שאם לא היה הדבר זה מקובל אצלו – מי הגיד לו שתבנה עיר שתקרא קוסטנטינא ושתהיה בארץ ארמניא ושיהיו אוכלוסי אדום בתוכה ושיעלו פרסיים עליה ויחריבוה? כי כשנתיסד התרגום לא היה דבר מזה בעולם; ואם היה שתרגם: "שישי ושמחי בת אדום" – על קוסטנטינא, מי הגיד לו ש"פקד עונך בת אדום" שבא אחריו לא נאמר על קוסטנטינא גם כן, כי אם על רומי שהיתה באיטלייא ונתמלאה גם כן מאוכלוסי אדום אשר באו להתיישב בה המה ומלכיהם, כמו שביארתי בפרשת "קרבו גוים לשמוע", אלא שהיו הדברים כולם מקובלים אצלם. ולכן הנביא אמר: "תם עונך" – בין בני החורבנות מקוסטנטינא ורומי, שכן יהיה שיתום זמן הגלות בין שני החורבנות האלה. וכבר ביארתי בספר 'מעיני הישועה' שהיו לאמונת הנוצרים שתי ראשים או אמור התחלות: קוסטנטינא ורומי, ועל שתיהן ניבא כאן ירמיה. וזה כולו ממה שיוכיח שהנבואה הזאת היא עתידה להתקיים בכל ארץ הנוצרים, שהם מאומות בני אדום.
ואמנם יחזקאל ניבא גם כן (יחזקאל כה, יב-יד): "כה אמר יי' יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה ויאשמו אשום ונקמו בהם, לכן כה אמר יי' אלהים ונטיתי ידי על אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה וגו', ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את נקמתי נאם יי' אלהים". והנבואה הזאת מחוייב שנפרשה לעתיד לבוא ועל רומי וכלל הנוצרים, כיון שאמר: "יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה", שזה נאמר על חורבן בית שני שעשו הרומיים. ולפי שהם היו בברית עם בני יהודה וילחמו בהם כאויבים, לכן אמר: "ויאשמו אשום". וכנגד מה שעשו בהם בגלות מהשמדות והגזרות אמר עוד: "ונקמו בהם", ואמר שיכרית מאדום אדם ובהמה. וידוע שזה לא היה בימי נבוכדנצאר ולא בימי הורקנוס. ואמר גם כן שתהיה נקמת אדום ביד ישראל, ואין זה אלא מה שקבלו חכמינו זכרונם לברכה שאמרו10ילקוט שמעוני ח"א, רס"ד. שמסורת היא בידם שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. והענין שבאותה המלחמה אשר ילחמו בהם משפחות צפונה יצאו בני ישראל ומשיח בן יוסף בראשם ויעשו באדום באף ובחימה ובקצף גדול נקמה עצומה.
גם ניבא יחזקאל נבואה שנית על הר שעיר ואמר: "עליך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וגו', יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם" (לה, ד-ה). וכבר ביארתי הנבואה הזאת והוכחתי ממנה שהיא לעתיד לבוא ושנאמרה על רומי המחריבה.
ואמנם יואל שאמר (יואל ד, יט): "מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה", כבר ביארתי ענינו, שהנוצרים בעלותם לכבוש את ארץ ישראל, יחריבו חורבן עצום במצרים, ושיבואו עליהם גויי המזרח והצפון וירבו חללי אדום, ושעל זה אמר "מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה". והמוכיח שהיא לעתיד ושנאמרה על רומי הוא אמרו: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם" (ד, יט), שזה נאמר על חורבן בית שני.
ואמנם עמוס ניבא על אדום שתי נבואות: הראשונה: "כה אמר יי' על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו" וגו' (עמוס א, ט). ונראה לי, שהשלושה פשעים שראה לאדום שעבר עליהם יתעלה והד' קשה מכולם שעליו יענישהו, הם: הראשון – בימי יעקב שעשו אחיו חשב להרגו בחרב, וכמו שאמר (בראשית כז, מא): "יקרבו ימי אבל אבי" וגו'. והשני – בימי משה כשעברו ישראל בגבול אדום ושלחו אליו דברי שלום ואמת: "כה אמר אחיך ישראל וגו' נערבה נא בארצך" (במדבר כ, יד; יז-כ). והיה לו לרחם עליהם בדבר שלא היה מזיק אליו והוא לא עשה כן, אבל השיבם: "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך", וכן עשה שנאמר: "ויצא אדום לקראתו בעם כבד". והג' – בחורבן בית ראשון כשבא נבוכדנצאר על ירושלים, שבני אדום היו מרחיבים פה כנגד ישראל וכמאמר המשורר (תהלים קלז, ז): "זכור יי' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה". ועל שלוש אלה אמר: "על שלושה פשעי אדום". אמנם על חורבן בית שני שעשו האדומיים אשר נתיישבו ברומי ובכל איטליא ששפכו דם בני יהודה כמים סביבות ירושלים, עליו אמר: "ועל ארבעה לא אשיבנו". וביאר ארבעתם, כי באמרו על "רדפו בחרב אחיו" (עמוס א, יא) – רמז אל הראשון ממה שחשב עשו לעשות ליעקב, ולכן אמר על רדפו בחרב, ולא אמר על הרגו בחרב, כי לא היה בו מעשה כי אם כוונה רעה. ואמר: "ושחת רחמיו" (שם) – כנגד השני שהיה בימי משה שלא ריחם אדום על ישראל לתתו עבור בגבולו. ואמר: "ויטרוף לעד אפו" – על חורבן בית ראשון שבאו בני אדום בו לשלול שלל ולבוז בז, ואולי שלזה כיון באמרו "ויטרוף לעד", שהוא מלשון "בבקר יאכל עד" (בראשית מט, כז), שהוא שנאמר על השלל, ולכן אמר: "ויטרוף לעד אפו" שהטרף הוא לשלול ולבוז. ועל חורבן הבית השני והגלות הארוך הזה שבו הרומיים בני אדום שהם כלל הנוצרים וזרעו לישראל כמה רעות אמר "ועברתו שמרה נצח", כי מפני אורך הגלות המופלא אמר בו לשון 'נצח', ואמר בענשו: "ושלחתי אש בתימן ואכלה ארמנות בצרה" (שם שם, יב), לכול ארצות האדומיים כולם, אם מתימן שהוא בארץ אדום הסמוכה לארץ ישראל, ואם 'בצרה' שהיא רומי כמו שפירשתי. הנה התבאר מזה שהנבואה הזאת לא נתקיימה עד הנה, ושהיא עתידה להתקיים ושהיא כוללת ארץ אדום הסמוכה לירושלים ורומי וכל גלילותיה. גם ניבא עמוס עצמו על אדום שנית באמרו: "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגו', למען יירשו את שארית אדום" (שם ט, יא).
ואמנם מלאכי ניבא גם כן על אדום בתחילת נבואתו באמרו (מלאכי א, ב-ד): "הלא אח עשו ליעקב... ואת עשו שנאתי וגו', הנה יבנו ואני אהרוס", ובהגיעי שמה בעזרת האל אפרש אותם הכתובים ואוכיח שנאמרו על חורבן רומי העתיד. וכן אפרש בסוף המבשרים מה שניבא דוד על אדום שהוא גם כן מסכים לזה.
ולכן נבוא עתה לבאר דברי עובדיה הנביא. ואומר, שמתחילת זאת הנבואה יראו בתחילת המחשבה שניבא עובדה על ארץ אדום הסמוכה לארץ ישראל ממה שאמר: "הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד" (א, ב). כי איך אפשר לפרש זה על רומי רבתא ועל כלל הנוצרים בני אדום, אם לא שנפרש "נתתיך" שהוא עבר במקום עתיד, כדרך המפרשים11רד"ק. שאחרי השחתת אדום יהיה – קטן ובזוי בגוים. אבל סגנון הפרשה ימאן זה, גם אמרו: "שוכני בחגוי סלע מרום שבתו" (א, ג) מורה שאמרו על הר עשו, שהם הרים גבוהים מה שאין כן רומי.
אבל פירוש הנבואה כפי פשט הכתובים כך הוא אצלי. ואודיעך ראשונה מה שפירשו המפרשים12ראב"ע. אולם זה פירש כי אף ישעיה ועמוס התנבאו על אדום – 'שמועה שמענו'. ראה גם ברד"ק ד"ה 'עליה'. בפסוק הראשון והוא, שעובדיה וירמיה שניהם ראו בנבואותיהם חורבן אדום בסגנון אחד, ועל זה אמר: "שמועה שמענו מאת יי'", שנביאים אחרים זולתו שמעוה וראו אותה גם כן13רד"ק.. והפסוק מסורס כאילו אמר חזון עובדיה "שמועה שמענו מאת יי'" והיא זו כה אמר יי' אלהים לאדום ציר "בגוים שולח. ולמ"ד 'לאדום' היא במקום על כמו "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ, יג), וכאילו "ציר בגוים שולח" שהוא משל להתפשטות השמועה שיעלו כל הגוים למלחמה על ארץ אדום14רד"ק.. והפירוש הזה בלתי מתיישב אצלי, לא מצד הלשון ולא מצד הענין. אם מצד הלשון שאמר: "וציר בגוים שולח"; ואם היה זה התחלת נבואה, איך יאמר "וציר" כמוסיף על המאמר הראשון? ואמנם מצד הענין, כי איך יתכן שכל מלכי האדמה יתעוררו מבלי סיבה לעלות להלחם בארץ אדום? ומהו ענין ה"ציר" הזה ששולח בגוים ומי שולחו?
אלא שהענין כולו הוא מה שהודעתיך פעמים שרומי וכל כלל הנוצרים יתעוררו לעלות לכבוש את ירושלים, מפני ששם כל קדושת דתם וקבר ישוע אלהיהם, וכמו שהתעוררו כבר פעמים אחרות גם כן לכבשה לזאת הסיבה בעצמה. ומפני שהיום כל ארץ ישראל תחת מלכות מצרים, ילחמו הנוצרים במצרים ראשונה ויכו את כל המונה מכה עצומה, ומזה תצא ה"שמועה" בכל ארצות המזרח והצפון שרובם ישמעאלים והם אויבי הנוצרים, איך באו מארצותם והחריבו את מצרים וכבשו את ארץ ישראל, וירושלים שהיא גם כן עיר קדושה לישמעאלים. ועל זה יתעוררו גם הם15המוסלמים. ויאמרו איש אל אחיו לכו ונלכה16לפי שמואל א ט, ט. בשם האל על הנוצרים הארורים האלה וניקח מהם נקמת מצרים ונסיר הארץ הקדושה מידיהם – פן יתפשטו הנוצרים ויבואו להחריב אותנו גם כן. וזאת היא השמועה אשר ישמעו מאת יי', כי מידו הכל. ועל זה גם כן אמר: "וציר בגוים שולח", כי כן אמר ירמיה (ירמיה מט, יד): "וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה"; ויחזקאל אמר בספרו מפלת מצרים על ידי הנוצרים (יחזקאל ל, ט): "ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני בצים להחריד את כוש בטח והיתה חלחלה בהם כיום מצרים, כי הנה באה". וזה מאמר עובדיה "כה אמר אדני17בנדפס חסר. יי' לאדום" (א, א), שאמר וגזר זה עליו, והוא שיאמרו האומות שמועה מאת יי' שנביאיהם וקוסמיהם ודורשי דתם יאמרו אליהם שיעבדו את יי' בעלותם להלחם בנוצרים, "וציר בגוים שולח", שישלחו מלאכים אלו לאלו לאמר "קומו ונקומה עליה למלחמה". ואמר "עליה" בלשון נקבה לרמוז לארץ ישראל, כי שם תהיה המלחמה.
והתחיל לדבר הנביא כנגד אומת אדום הרשעה באמרו, הנה בימים הקדומים בהתחלת עניניך לא היית מולך בעולם כי "קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד". ואמר זה על רומי שבתחילת ענינה היתה למרעה צאן ואחרי כן נעשתה עיר קטנה והגיע ענינה בהמגדלות כל כך עד שגבה לבה לאמר "אני ואפסי עוד" (ישעיה מז, ח), או שעל הר שעיר אמר: "הנה קטן נתתיך בגוים בזוי", כי כן היה עם אדום הסמוך לארץ ישראל. אמנם כאשר מלכו בארצות איטליא ונתרבו מאד ושמו להם ראש מלכותם ברומי, אז זדון לבם השיאם למשול בכפה, ועל זה אמר "זדון לבך השיאך" למשול על כל העולם ובדרך המשל אמר "שוכני בחגוי סלע ויושב מרום אומר בלבו מי יורידני ארץ" (א, ג). רוצה לומר, דמית לשוכן "בחגוי סלע" יושב במרום ש"אומר בלבו מי יורידני ארץ". כי היה ענין ממשלך במעלה רמה ונשאה כל כך שאמרת שאין מי שיורידך ארץ, ולכן אמר האל כנגדה "אם תגביה כנשר" (א, ד) שעולה לחלק העליון מהאויר ולא די כנשר, אבל שבין הכוכבים ת"שים קנך" שהם הנצחיים שאין בהם הפסד – "משם אורידך נאם יי'" עד שאול תחתית. וכן אמר ירמיה (ירמיה מט, טז-יז): "תפלצתך18בנדפס: "נפלנתך". השיא אותך וגו' והיה אדום לשמה". והענין כולו אחד.
ואמנם אמרו: "אם גנבים באו לך" וגו' (א, ה); "איך נחפשו עשו... עד הגבול שלחוך" (א, ו-ז) פירשו המפרשים19רד"ק. לעתיד לבוא בחורבן אדום ושיהיה עבר במקום עתיד, וענינו שיתמהו הרואים מחורבן אדום ויאמרו נגדו מה זה היה לך "אם גנבים" שדדוך בלילה שהיית ישן ולא הרגשת בהם למנעם ולקום כנגדם, הלא יגנבו דים, רוצה לומר די יוכלון שאת ויניחו השאר. וכן "אם בוצרים" לך שודדים כבוצרי הכרם, איך היה שלא "השאירו עוללות" ואתה לא היית כן, כי "איך נחפשו עשו ונבעו מצפוניו" (א, ו) באופן שלא השאירו השודדים כלום אפילו מטמוני מסתרים ונדמית הוא כמו 'נכרת' על דרך "נדמו עמי מבלי הדעת" (הושע ד, ו); "עד הגבול שלוחך אנשי בריתך" (א, ז) ואוכלי "לחמך", שהיית בוטח בם הם עזרו אויביך ואתה לא הרגשת. ופירשו20רד"ק.: "לחמך ישימו מזור" – מראים עצמם כאילו ישימו מזור תחתך ורפואה למכתך. ואין תבונה בך להשכיל מרמתם, לפי שביום ההוא יאבדו "חכמים מאדום ותבונה מהר עשו וחתו גברים תימן" וגו' (א, ח-ט). ולי נראה לפרש בכתובים האלה שבאו בלשון עבר כפשוטם על ענין רומי, שאין ספק שעם כל מעלתה כבר באו עליה צרות רבות ורעות העמים שנלחמו בה ולכדוה פעמים, כאילו תאמר הגודוש והצרפתים ובני ערב, כמו שנזכר בספר דברי הימים אשר להם, שכל אחד מהעמים האלה באו להלחם ברומי ולכדו אותה ויציתו אש בקרבה, אבל לא החריבוה בהחלט, כי תמיד נשארה בישובה וכבודה. ולכן אמר על זה: "אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה", כלומר כבר פעמים אחרות באו עליך אויבים פתאום כגנבים השודדים בלילה, אבל אלה לא החריבוך חורבן החלטי, והוא אמרו "הלא יגנבו דים אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות", כלומר שלא עשו כלייה באדום אבל נשאר ממשלת רומי קצתה עם כל החורבנות ההם, והוא אמרו "איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו", רוצה לומר כמה יש לתמוה איך נתגלו סודותיך ומחשבותיך הנסתרות לאותם האויבים, ולכן אמר בדרך שאלה: "איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו", איך היה זה. והיתה התשובה "עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך" ויודעי סודותיך הם הסגירוך ביד האויבים, ועליו יאמר בדרך המשל "עד הגבול שלחוך". כי הנה השיאוך ויכלו לך אנשי שלומך ואוכלי "לחמך ישימו מזור תחתיך", רוצה לומר רפואה למכתך "אין תבונה בו". רוצה לומר, באותו "מזור" שלא היו מסתכלים במה שהיו עושים בתקונם ורפואתם, ולכן לא היה תועלת במה שעשו.
הנה כל זה סיפר הנביא ממה שקרה לרומי פעמים אחרים, וגם כן להודיעה, כי הנה במלחמה העתידה לא יהיה דבר מזה21אלא תחרב לצמיתות..
והכלל היוצא מדבריו שכבר היו לרומי חורבנות אחרות, אבל לא היו חורבן מוחלט כי תמיד נשארה מעלתה, אמנם בזמן העתיד לא יהיה כן, והוא אמרו "הלא ביום ההוא נאם יי' והאבדתי" וגו'. רוצה לומר, כי לפי שהמלחמה תעשה בחכמה, כמו שאמר (משלי כד, ו): "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה"; ואם בגבורה, כמאמר רשבקה (מלכים ב יח, כ) "עצה וגבורה למלחמה", לכן ביום ההוא מהמלחמה העתידה "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו", וזהו כנגד העצה ותחבולות המלחמה "וחתו גבוריך תימן". רוצה לומר, שיאבדו גיבורים גם כן וכל זה "למען יכרת איש מהר עשו", רוצה לומר שלא ישאר איש מכל בני אדום העולים למלחמה שלא יבוא לידי הריגה, שלא תהיה המלחמה הזאת כשאר המלחמות שעברו על בני אדום, שאף על פי שהיו הורגין מהם – תמיד "ישאירו עוללות", אבל עתה לא יהיה כן, לפי ש"יכרת כל איש מהר עשו מקטל", רוצה לומר מרוב הריגה שיהרגו בהם.
וסיפר למה יתחייב עונש מופלג אשר כזה באמרו: "מחמס אחיך יעקב" (א, י). רוצה לומר, בעבור חורבן ירושלים וגלות אנשיה והחמס אשר עשית להם בגלותם תחת ידיך, על כן "תכסך בושה" ותהיה כריתתך עולמית שלא ישארו ממך "עוללות" ולא תשוב עוד לממשלה כשאר הפעמים, וזהו "ונכרת לעולם". וביאר החמס ההוא שעשה באמרו: "ביום עמדך מנגד" וגו' (א, יא).
והרב רבי אברהם אבן עזרא פירש כל פסוקי הפרשה הזאת על חורבן בית ראשון, שהיו בני אדום מרעים לישראל ושמחים במפלתם. ואם אמת היה הדבר שעל זה באה הנבואה, הנה אם כן אין אדום הנזכר כאן כי אם אותם הסמוכים לארץ ישראל ועליו תהיה הנחמה שזכר הנביא כאן, ובית עשו לקש והוא זר להאמינו. גם לא יהיה ענין אמרו וגלות החל הזה וגלות ירשלים אר בספרד שהכתוב ההוא מבאר שני גלויות, וכמו שאפרש.
והרד"ק פירש הנבואה כולה על חורבן בית שני שנעשה על על ידי הרומיים בני אדום, ולא יוכל באמת לפרש עליו "ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו" (א, יא), ואמרו "גם אתה כאחד מהם", שהוא המורה שהמחריבים לא היו אדום אבל שבני אדום באו לראות במפלת ירושלים ושמחו בה.
ומפני זה אחשוב אני שהנביא ניבא על חורבן ראשון וגם כן על חורבן שני וגם כן על צרות ישראל בגלות אדום, ועל זה אמר: "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם". כי זכר בזה שני דברים: האחד – "תכסך בושה"; והב' – "ונכרת לעולם". וידוע שהמתבייש בלתי הנכרת והכרית בלתי הבושה. אבל רמז בזה לחורבן ראשון ולחורבן שני, כי מפני שחורבן ראשון נעשה על ידי הבבליים והאדומים לא היו המחריבים אבל שמחו במפלת ישראל והטיחו דברים כנגדם, לכן אמר שעל זה החורבן תכסה בושה לעשו. אבל על חורבן בית שני שעשו בני אדום הרומיים בעצמם אמר: "ונכרת לעולם", שעל זה יתחייבו כלייה ועונש נמרץ, ולכן ביאר הכתובים הנמשכים שניהם, אם ראשון שעליו תכסה הבושה לאדום אמר: "ביום עמדך מנגד" וגו', רוצה לומר באותו יום שאתה היית עומד מנגד כאשר שבו "זרים חילו" של ישראל, "ונכרים באו שעריו" והם הבבליים שלכדו את ירושלים והחריבוה, כמו שאמר: "ועל ירושלים ידו גורל". והיתה גזירת הכתוב בזה "גם אתה כאחד מהם", כלומר אף על פי שאתה לא היית המחריב את ירושלים כיון שהיית שם בעת חורבנו ושמחת בו – הרי אתה תחשב כאחד מהמחריבים ההם.
וזכר הנטיות אשר עשה בזה שהם ראשונה – הראייה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות ד, יח): "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", וזה "ואל תרא ביום אחיך ביום נכרו" (א, יב), כלומר לא היה ראוי לך לראותו. ועוד גנות אחר והוא, ששמחת במפלתו שזה יותר מגונה מהראייה, ועל זה אמר: "ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם". וגנות אחר יותר ממנו לא לבד הראייה והשמחה, כי אם גם שהטחת דברים כנגדם ביום צרתם, וזה "ואל תגדל פיך ביום צרה". הנה כל זה נתקיים בחורבן ראשון, ועליהם אמר: "תכסך בושה" (א, י) על דרך מה שאמר שלמה (משלי כה, ח): "אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותם רעך", שפירושו, כי יריבון אנשים – אל תצא מהר לראות את הריב ההוא, כי אולי יהיה אחד מן המריבים – רעיך ואוהבך וכראותו שאתה רואה אותו במריבה ולא עזרתו – יכלית אותך אחרי כן למה שהיית מנגד בעת ריבו. ועל דרך זה יאמר כאן "תכסך בושה".
ואמנם כנגד חורבן שני אמר: "ואל תבא בשער עמי ביום אידם" וגו' (א, יג), כלומר ופשע אחר עשית גדול מזה בזמן אחר והוא, כשבאו הרומיים בני אדום בשערי ירושלים להחריבה, ועל זה אמר "אל תבא בשער עמי ביום אידם". רוצה לומר לא היה ראוי לך שהיית מבני עשו אחיו של יעקב לעשות כמו שעשה נבוכדנצאר והבבליים והוא, לבא בשערי ירושלים להחריבה, ולכן אמר בזה: "ואל תבא בשער עמי" באותו לשון שאמר למעלה "ונכרים באו שעריו" (א, יא), שענינו שכבשו ולכדו את ירושלים ובאו בשעריה להחריבה. ואמר: "ביום אידם", רוצה לומר ביום ענשם שגזר עליהם הקב"ה על עוונותיהם, וכמו שאמר עליו יחזקאל: "יען22בנדפס: "מן". עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה" (יחזקאל כה, יב); ויואל אמר: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם" (יואל ד, יט), שהוא כולו רמז לחורבן בית שני שעשו בני אדום.
והשתכל אמרו: "אל23בנדפס: "ואל". תרא גם אתה ברעתו ביום אידו", כי הגיד בזה דבר אמתי והוא, שכמו שכבר הודעתיך: התחלת בני אדום היה בהר שעיר הסמוך לארץ ישראל, וכאשר המליכו באיטליא של יון מלכים מבני אדום, באו אוכלוסים רבים משם ונתיישבו בארץ איטליא ותמלא הארץ24לפי בראשית ו, יא. אותם. האמנם נשארו בארץ אדום הראשונה עמים שכבש והכניע הורקנוס המלך בזמן בית שני, ובשבא טיטוס על ירושלים באו מאותם האדומיים שבארץ אדום הראשונה שהיו תחת מלכי יהודה ונכנסו בירושלים לעזרה, כמו שכתב יוסף בן גוריון. ולפי שהם היו אויבים ושונאים מלידה ומבטן ומהריון25לפי הושע ט, יא. אף על פי שבאו לעזרת ה' בגבורים26לפי עמוס ב, טז. מפחד בני יהודה כאשר ראו מפלת ירושלים ושגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה – גם הם שלחו ידם לשלול ולבוז. וכל זה גילה כאן הנביא, כי על בני אדום הרומיים אשר באו להילחם בירושלים אמר: "ואל תבא בשער עמי ביום אידם", ועל שאר האדומיים שבאו מארץ אדום ונכנסו בירושלים אמר: "ואל תרא גם אתה ברעתו", רוצה לומר כמו שלא היה לבני אדום אשר באיטליא לבוא "בשער עמי" להחריבו, ככה גם אתה אדום הסמוך לארץ ישראל לא היה ראוי לך לבוא לראות ברעתו ולשלוח ידך בחילו לשלול שלל, כי ירד הנביא כיד אלהיו27לפי עזרא ז, ט. הטובה לסוף דעתם של אותם הבאים לירושלים ומראים עצמם אוהבים שהיה לבבם למרע וסוף מעשיהם גם כן להרע לישראל. הנה ביאר בזה ענין חורבן בית שני.
ואמנם מה שאמר עוד: "ואל תעמוד על פרק להכרית את פלטיו" (א, יד) הוא, על זמן גלותנו זה ביד אדום. כי 'פרק' כמו שזכרו המפרשים הוא מענין הבדל ושבר מלשון: "ופרסיהן יפרק" (זכריה יא, טז); "מפרק הרים ומשבר סלעים" (מלכים א יט, יא). וכאילו אמר ואחרי שבני יהודה הלכו בגלות ונבדלו מארצם, לא היה ראוי לך לעמוד "על הפרק" והגלות והשבר ההוא "להכרית את פלטיו", רוצה לומר להרוג ולהשמיד אותם שבאו בגלות שלא מתו ביום החורבן.
גם זכר שהגולים מירושלים היו מוכרים "כבני כושיים", ועל זה גם כן אמר: "ואל תסגר שרידיו ביום צרה. ואפשר לפרש כי 'מסגר' נאמר על ההשתעבדות החזק שלא יוכל האדם לצאת משם וללכת אנה אנה. וכן אמר ישעיה על גלותנו זה: "וסוגרו על מסגר" (ישעיה כד, כב), רוצה לומר שאותם שגלו מירושלים לא היה לך לעשות עמהם מסגר ושביה חזקה להשתעבד בם בפרך. ונכון לומר שכוון בזה גם כן ל'הרוגי ביתר', ובפרט לעשרה הרוגי מלכות ש'נסגרו' למות, ועל הכל אמר: "כי קרוב יי' על כל הגוים, כאשר עשית יעשה לך, גמולך ישוב בראשך" (א, טו), רוצה לומר קרוב יום יי' להנקם מכל הגוים אשר החריבו את בית ראשון ואשר העבידו את ישראל בגלותם, וגם לך אדום כאשר עשית בבית שני יעשה לך מהחרב ומהנקמה "גמולך ישוב בראשך". ואי אפשר לנו לפרש זה על מה שעשו בני אדום בחורבן ראשון שראו ושמחו והגדילו פיהם, כי הנה יתחייב שיהיה גמולם וענשם באותו דרך בעצמו לא מכת חרב והרג ואבדן28לפי אסתר ט, ה., אלא שעל חורבן בית שני אשר שרפו ירושלים באש והגלו את עמה ושפכו דמם כמים נאמר.
ואמנם אמרו: "כי כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים" (א, טז) הוא, לפי שאם יאמר אדום ומדוע תהיה בי הנקמה הזאת יותר משאר הגוים שהחריבו גם כן ירושלים והגלו את עמה, לכן אמר כנגד אדום אם על אותם שבאו ללחום על ירושלים; ואם על אותם שבאו לעזרה, כמו שפירשתי, "כי כאשר שתיתם על הר קדשי" קובעת כוס התרעלה "ישתו כל הגוים" סביב, רוצה לומר האומות האחרות שהחריבו גם כן את ישראל. ואפשר לפרש: "כי כאשר שתיתם" – שאמרו הנביא על בני יהודה שזכר למעלה, שכמו שהם ישתו על הר הקודש ירושלים כוס היין החימה ומכה רבה עד הנפש – כן ישתו שמה כל הגוים שיבואו להלחם אלו על אלו, כמו שפירשתי "ושתו ולעו" ויהיו כלים עד שלא יכירו מקומם29כרד"ק., וזהו "והיו כלא היו". ואל תחשבו שלהיות המלחמה כל כך עצומה על הר קודשי יפלו שמה גם כן כל בני ישראל אשר יהיו בארץ, לא יהיה כן, אבל "בהר ציון תהיה פליטה והיה קדש" (א, יז), רוצה לומר שלא יעבור בה עוד ערל וטמא "ויירשו בית יעקב", שהם בני יהודה ובנימין וגם כן עשרת השבטים "את מורשיהם", רוצה לומר ארצותם. והמפרשים30תרגום יונתן ורש"י. פירשו את "מורשיהם" – נכסיהם ושללם.
והודיע הנביא עוד, שאותם השבטים שישובו מארץ גלותם שיהיו מבית יוסף המה יהיו "אש" "להבה" להבעיר ולשרוף את "בית עשו", כי הם ילחמו בהם גם כן ואכלום באופן שלא יהיה עוד שריד ל"בית עשו". וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה31בראשית רבה צט, ב. שאין זרעו של עשו נופל אלא בידי בניה של רחל.
"וירשו הנגב את הר עשו", רוצה לומר שמלבד נקמת אדום אשר תהיה באותה מלחמה, עוד ירשו אנשי הנגב והם יושבי דרומה של ארץ ישראל את "הר עשו"32כרש"י., שהוא סמוך אליהם מצד דרום. וכן ירשו יושבי השפלה שבארץ ישראל את ארץ פלשתים33כרש"י. שהיא סמוכה אליהם. ואפשר לפרש שמאמר: "וירשו הנגב" – חוזר לבית יוסף שזכר למעלה, שהם ידלקו בבית עשו ואכלום והם ירשו את הנגב, רוצה לומר את "הר עשו" שהוא מצד הנגב ואת השפלה שהיא ארץ פלשתים, ומלבד זה שירשו מחדש עוד ירשו את אשר היה להם מקודם והוא, "שדה אפרים ושדה שומרון".
ואמנם אמרו: "בנימין את הגלעד" נראה לי לפרשו, שבעבור שבני יוסף ירחיבו את גבולם וירשו את "הר עשו" ואת ארץ פלשתים יתר על "שדה אפרים ושדה שומרון" שהיו להם מקודם, שמפני זה בנימין יירש את הגלעד אף על פי שקודם לכן היה לבני מנשה. והמפרשים34רש"י, רד"ק,. פירשו, שבנימין שהיה גבולו בירדן יירש משם והלאה את המישור בארץ הגלעד שהוא מעבר הירדן, כי ירבה גבולו כל מישור הגלעד הסמוך לנחלתו, מפני שמנשה שהיתה לו ארץ הגלעד יתפשט גבולו משם והלאה בארץ מואב ובני עמון.
ואמרו אחרי זה: "וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת" וגו' (א, כ) תרגם בו יונתן: 'וגלות עמא הדין דבני ישראל יחסנון35בנוסח אצלינו: 'דבארעא כנענאי..". ית יתבי ארע כנענאי עד צרפת, וגלות ירושלם די באספמיא יחסנון ית יתבי36בנוסח אצלינו: 'ית קרוי'. ארע דרומא'. עשה "החל" כמו ה'חיל' שרומז אל העם. וכפי דרכו היה ראוי להכתב ביוד בין החי"ת ובין הלמ"ד. ופירש הכתוב שלפי שאמר למעלה "וירשו", אמר שבני הגלות יירשו את הארץ אשר היתה לכנעני עד צרפת אשר הוא לפי זה, צרפת אשר לצידון. והרד"ק פירש: כנענים" – על האשכנזים והם ארצות אלמנאנייא ואשקלאווניאה. ופירש: "צרפת" – על המלכות הנקרא פרנצייא. ולי נראה שפשט הכתוב רחוק מכל זה ושמלת 'החל' היא מלשון 'התחלה', כמו "החל רש... אחל תת פחדך" (דברים ב, כד-כה) ולא יחסר בו יוד. והענין, כי לפי שאמר "וירשו הנגב את הר עשו" שבני ישראל היושבים בנגב יירשו את הר עשו, ביאר הנביא כאן מי ומי משבטי ישראל יהיו יושבי הנגב העתידים לירש את "הר עשו". ואמר שהם יהיו אותם שהלכו בגלות בית שני וגם בגלות בית ראשון לארץ אדום, כי מפני שגלו שמה וסבלו צרותיהם ורעותיהם, לכן יירשו את התחלת וראש ארצם, וזה אמרו: "וגלות החל הזה", רוצה לומר והגלות המתחיל הזה לבני ישראל שהוא האחרון שנעשה בחורבן בית שני אשר הלכו בו בני ישראל, כמו שהלכו הכנענים כאשר לקחו את ארצם ויצאו משם מפני חרבות וכובד המלחמה, כי כן הלכו ישראל בגלות הזה אחרון בכל ארץ יון ואיטליא עד צרפת שהוא פרנסייא, וגם "גלות ירושלם אשר בספרד" מגלות בית ראשון אלו ואלו יירשו את ערי הנגב, כי מפני שהיה גלות תחת עשו גזר השם שהמה ימשלו בארץ עשו ויחרבה.
וגילה הנביא אם כן בכאן שני גלויות: ראשון ואחרון, ועל שניהם ייעד התשועה. וידוע שהיהודים אשר בספרד היו בחורבן בית ראשון שהוליכם שם מלך ספרד אחד שנקרא 'פורוש'37ראה ב'סדר אליהו זוטא' מאת אליהו קפשאלי הדן על מלכי קדם, פרק 45, עמ' 154. שם מספר המחבר על אותו מלך 'פדרוש' – PTRIARCH. משמעות לשון השם באיטלקית: אדם נכבד מאוד. והושיבם בשני מחוזות מהארץ ההיא: האחד – בלוזינא, ששם נתרבת החכמה בישראל והם קראום לזינא מלשון 'לוז' שם העיר, ושם היה מושב האלפסי38הרי"ף – רבי יצחק אלפי [1013-1103] מגדולי הפוסקים הספרדים והפוסקים הראשונים בכלל. ושם עוד היום נכרת קבורתו; והמחוז השני היה בארץ טוליטולה שהיה שמה בראשונה פיראזולה והם קראוה טוליטולה מפני טילטולם, וכמו שפירשתי בפירושי לספר מלכים ממה שראיתי בספרי דברי הימים הקדומים שהיו למלכי ספרד. ועל זה אמר כאן: "וגלות ירושלם אשר בספרד", שהיו שם קודם לכן מחורבן ראשון. ואל תתמה מאמרו "עד צרפת", כי לא נתפשטו עוד היהודים בגלויותיהם כי אם עד צרפת, לפי שאי אינגלטיירא אשר שם היו גם כן הנה הוא בספריהם39ככל הנראה דברי הימים למלכי ספרד. חלק מצרפת, וכן קראוה בספריהם 'אי צרפת'. ועם היות שעתה בעוונותינו אין בצרפת ולא בספרד40שכן גירוש ספרד היה ב-1492, ואילו הספר חובר ב-1498 [ראה מבוא]. איש מבית יעקב אשר בשם ישראל יכנה41לפי ישעיה מד, ה. לא איש אל ויכזב42לפי במדבר כג, יט..
ויהיה ייעוד הנביא, שהיהודים אשר יצאו משם והם וזרעם יירשו את ערי הנגב. ואפשר שכוון בזה גם כן אל בני ישראל שיצאו מכלל הדת מתוקף הצרות והשמדות שנשארו בצרפת ובספרד שהם ישובו ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם וגם בהם תתקיים הנבואה הזאת.
ואמנם אמרו: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה" (א, כא) אמרו בבראשית רבה (עח, יד): "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" (בראשית לג, יד). חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר, אלא לעתיד לבוא יהיה, שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". אין הכסא שלם עד שיכרית זרעו של עשו שנאמר: "האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה" (תהלים ט, ז). וכתיב בתריה "ויי' לעולם ישב כונן למשפט כסאו" (שם שם, ח). ויונתן תרגם כל הר שעיר הכתוב בנבואות – 'כרכא רבא דעשו', ונכון הוא.
ואמנם מי הם המושיעים האלה כתבו המפרשים43רד"ק. שהם המשיח וחבריו – שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם (סוכה נב, ע"ב). ולי נראה שהנביא בזה הפסוק האחרון ביאר איך תהיה נקמת אדום, כי הנה ישראל לבדם לא יהיו יכולים עליו ולכן אמר שיעלו "מושיעים בהר ציון" והם שאר האומות אשר יבואו להילחם עם הנוצרים על אדמת הקודש. ולפי שהם יושיעו את הארץ מבני אדום ויעשו בהם נקמה רבה, לכן קראם "מושיעים" עם היות שגם הם יכלו בה. אבל בבחינת בני אדום שיגרשו אותם מן הארץ וישמידום אמר שיעלו "מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" ולכלותו44את אדום. מעל פני האדמה. הלא תראה שקרא הנביא את אשור שבט אפו (ישעיה י, ה), ואת נבוכדנצאר עבדו (ירמיה מג, י), ואת כורש קרא משיחו (ישעיה מה, א) לא בבחינת עצמם כי אם כפי פעולותיהם אשר עשו כגזרתו העליונה להנקם מאויביו. ובזה הדרך עצמו נוכל לומר שקרא את אלה מושיעים ואמר שכאשר יהיה נכרת זרעו של עשו אז תהיה ליי' המלוכה, שכל בני עולם יודו למלכותו, כמו שאמר זכריה: "והיה יי' למלך על כל הארץ" וגו' (זכריה יד, ט).
הנה יתבארו בנבואה הזאת ה' עיקרים: האחד – נקמת האומות וענשם על מה שהרעו לישראל, וכמו שאמר: "כי קרוב יום יי' על כל הגוים וגו', ישתו כל הגוים תמיד ושתו ולעו והיו כלא היו" (א, טז-יז), והוא העיקר הראשון מעיקרי נבואות ישעיהו. הב' – נקמת אדום העתידה כולה ונחרצה שתבוא עליו, כמו שאמר: "למען יכרת איש מהר עשו מקטל" (א, ט), ואמר: "ולא יהיה שריד לבית עשו כי יי' דבר" (א, יח), והוא העיקר הב' מעיקרי נבואות ישעיהו. הג' – תשועת ישראל וגאולתם, וכמו שאמר: "וירשו בית יעקב את מורשיהם" (א, יז), ושאר הכתובים, וזהו העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. הד' – שישובו עשרת השבטים, וכמו שאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה", ואמר: "וירשו את שדה אפרים ואת שדה שומרון" (א, יח-יט), וזהו העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. הה' – שתשוב השכינה בין ישראל, כמו שאמר: "ובהר ציון תהיה פלטה והיה קדש" (א, יז), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו.
וכבר ביארתי בעיקרים הכוללים מנבואות ישעיהו שכפי השכל הישר והאמתי אי אפשר שיפורשו הייעודים האלה לא כדרך הנוצרים על הדברים הרוחניים ולא על זמן בית שני, כי ידוע במקרא שבית יוסף הוא מלכות עשרת השבטים ומתו45אולי צ"ל: "מתי". היו על בית עשו לקש, וכבר גלו להם ולא שבו עוד מגלותם. וכן גלות צרפת וגלות ספרד שנעשה על ידי טיטוס, מתי ירשו את ערי הנגב ומתי "עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", אלא שהכל הוא לעתיד לבוא, כי כל גאולה שנאמרה לישראל עם מפלת אדום, כמו "תם עונך בת ציון... פקד עונך בת אדום" (איכה ד, כב) ודומיהם, הכל הוא לעתיד.