אמר הצעיר שמואל דוד בן חזקיה לוצאטו, כאשר שבו אבותינו מבבל אל הארץ אשר נתן ה' לאבותם, מקץ שבעים שנה אשר ישבו בקרב עובדי אלילים, מקום אשר לולא ה' צבאות הותיר להם שרידי סגלה, שכחו לשונם ותורתם, ויתערבו בגוים להיות לעם אחד, התחזקו השרידים ההם אשר הותיר ה' בתוכם להשיב התורה לאיתנה, ותהי ראשית מלאכתם לקרוא באזני העם בספר תורת האלהים; ואולם כי לא היו רוב העם מבינים דברי התורה, ככתבם וכלשונם, כי לא היו מכירים לדבר יהודית, גם זאת עשו להם מצדיקי הרבים אשר ביניהם, לפרוש להם את פי ה' בלשון אחרת אשר שפתיהם ברור מללו ולא כבדו אזניהם משמע, וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא, מפורש זה תרגום.
ומאז והלאה גם כי ישבו על ארצם לבטח, רחוקים מבני בבל ודבר אין להם עמהם, וגם כי אבדה אבוד מלכות ששך, ויושבי לב קמי זרים משלו בהם, עוד לשון ארמית נותרה בקרב בת ציון, ועוד העם מדברים בה וכותבים בה איש אל רעהו, לא נשאר פלטה ללשון יהודה כי אם בקרב החכמים, אשר שמרו ידיעתה בתלמודם, ובה יסדו התפלות, ובה הודיעו את תלמידיהם את חקי האלהים ודרכי המוסר והמזמה, ככל אשר אנחנו רואים בפרקי אבות ובכל יתר המשנה. ומן העת ההיא החלה לשון יהודה לעטות מעיל תפארה, ולהקרא בשם הנכבד לשון הקדש, כי אז לא היתה עוד כימי קדם שפת ההמון, שפת העם והכהן, שפת העבד ואדוניו, שפת השפחה והגברת, רק הושם גבולה בקדש, לדבר בה לפני האלהים, וללמוד בה את חקותיו ואת תורותיו, וכן מצאנו שנקראה בשם לִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא (תרגום ירושלמי המכונה ליונתן בראשית ל"א מ"ז ומ"ה י"ב) כלומר הלשון המדוברת בבית המקדש, אשר שם הכהנים והשופטים, ומשם תורה יוצאה לכל ישראל; וידוע הדבר כי בספרי הקדש לא נמצא זֵכֶר לשם זה לשון הקדש, רק זה שמה אשר יקראו לה שפת כנען (ישעי' י"ט י"ח) או יהודית (מלכים ב' י"ט כ"ו וכ"ח וישעי' ל"ו י"א וי"ג ונחמיה י"ג כ"ד).
וכי ישאל איש: לשון ארמית בארץ ישראל למה? ואיככה לא אבד זכרה מקרב בני ישראל בשבתם על אדמתם בימי הבית השני? — נשיבהו כי העולים בימי עזרא מתי מספר היו, וכל ימי הבית לא חדלו יום יום אנשים העוזבים ארץ בבל ועולים איש וביתו לשכון בארץ יהודה, והעולים האלה הם אשר המשיכו ממשלת לשון ארמית בקרב ישראל, וזו סבה נוספת על אחרת, אשר היא כי כל העולים הראשונים היו מדברים בלשון ההיא, ואינם מכירים לדבר יהודית.
והנה כל ימי הבית נמשך החק והמנהג לתרגם התורה באזני העם בלשון ארמית, הקורא קורא בספר, והמתרגם עומד על ידו ומתרגם על פה, אך לא היה התרגום כתוב על ספר, כי כמשפט תורה שבעל פה משפטו, כי גם הוא כמוה ביאור התורה, ולא ניתן להכתב.
כי אמנם ראוי לדעת כי חכמי בית שני, זכרונם לברכה, כל מאמצי כחם התאמצו, ובכל חכמתם התחכמו, להסיר מכשול הפירוד והמחלוקת מקרב עדת ה', ועל כן לא מסרו ההלכות והמשפטים בכתב, כי אם על פה, לבל יוכל איש להתחכם מעצמו בקריאת הספרים, ומתוך כך יצא לפנות לו דרך לעצמו, ולעשות לו תורה חדשה ככל אשר יעלה על רוחו, וכאשר יקרה בדורות האלה בכל החכמות ובכל הלמודים, כי אחרי היות הלמודים כלם ערוכים כשלחן ביד כל אדם, כל החפץ ימלא את ידו, והתברך בלבבו לאמר חכם חכמים אני, ותקל החכמה בעיני העם, ואין אדם אשר יוכל לאמר לחברו אני גדול ממך, החולה בא במשפט את הרופא, ובעל הדין מְחַכֵּם את מליצו, ופני החכמות משתנים יום יום, אין מראיהן עומד בעיניו, ירהבו הנער בזקן, ואשר גבלו ראשונים וקיימוהו וקבלוהו דור אחר דור, ישחקו עליו צעירים לימים, ושמוהו מרמס כחמר חוצות. ואם אמנם כל זה טוב ומועיל בכל החכמות ובכל המלאכות, כי ישוטטו רבים ותרבה הדעת, הלא רע ומר הוא בדברי התורה והאמונה, כי הוא גורם נתוק האחדות באומה, ופלוג הכתות השונאות זו את זו. על כן התחכמו חכמינו הראשונים, זכר צדיקים לברכה, להניח התורה כספר החתום לפני ההמון, בלי יוכל איש לדעת ממנה רק את אשר יראו הם טוב ויפה לגלות לו ממנה, כפי אשר יראוהו מוכשר לקבלו ולא יזיק לו; וכבר דרשו כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון.
והעד הנאמן המוכיח בבירור כי ההמון אשר לא למד היה מגורש בימים ההם מהסתפח בנחלת התורה בצל קורתו, אם לא יהיה יוצא וילך לשמוע דבר ה' מפי החכמים והסופרים מלמדי הנערים, העד הנאמן על זה הוא אמרם בתלמוד (כריתות י"ג ושאר מקומות) זיל קרי בי רב הוא, שהמכוון בו הוא לאמר דבר זה פשוט הוא ומובן מלשון התורה עצמו, ואין לאדם כי אם לקרוא בתורה למען דעת אותו; והנה לא אמרו זיל קרי בספרא, או זיל קרי בתרגומא, רק זיל קרי בי רב, אם שכחת או אם לא למדת, לך לך ביתה המלמד הקורא בתורה עם הילדים, ומתרגם ומפרש להם דבריה, ושם תלמד דבר זה: ואם היתה ביד עם הארץ התורה כתובה תרגום, כדעת בעל מאור עינים (פרק תשיעי), לא אמרו לך קרא בבית הרב, אבל קרא בביתך או בבית חברך בתורה הכתובה ארמית.
ומן הטעם הזה עצמו היה מה שלא עשו בדורות ההמה ציונים לקריאה, כמו הנקדות והטעמים אשר בידנו היום, אשר חודשו אחרי חתימת התלמוד, כאשר החלה תורה שבעל פה להכתב על ספר, כי גם המשנה והתלמוד על פה חוברו ועל פה נשמרו, כלשון רש"י (מציעא ל"ג) העוסקים במקרא מדה ואינה מדה, שהמשנה והתלמוד יפים ממנה, מפני שתלויים בגירסא ומשתכחין, שבימיהם לא היה תלמוד בכתב, וגם לא היה ניתן להכתב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו עכ"ל. והחכם המעולה ר' עזריה בעל ס' מ"ע אחרי אשר הבין ממאמרם (נדרים ל"ז) מפורש זה תרגום, שכתבוהו על ספר, הביא מזה ראיה (בפרק תשעה וחמשים מספרו) כי גם מה שאמרו וְשׂוֹם שֶׂכֶל אלו הפסוקים וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא אלו פסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסרות, המכוון להם שכתבו ציוני ההפסקות והנגינות על ספר, וכן המסרות.
ואנחנו בדרכנו נלך ובה נחזיק, ולא נטה ממנה ימין ושמאל, ונאמר כי כל ימי הבית השני נמשך המנהג בישראל להשמיע אל העם תרגום התורה בלשון ארמית, מבלי שיהיה לתרגום ההוא מטבע קבוע, לא בכתב ולא על פה, רק כל מלמד היה מתרגם לתלמידיו כפי אשר תשיג יד הכרתו, וכל תורגמן היה מתרגם לרבים כפי חכמתו, המעט היא אם רבה, ואין ספק כי חלוף עצום היה נמצא בין תרגום תורגמן זה ובין תרגום תורגמן אחר, בין תרגום מלמד אחד ובין תרגום מלמד אחר, וכן נמשך הענין כל ימי הבית השני, עד ימי אנקלוס הגר.
האיש הנכבד הזה, אשר עזב עבודת אלהי נכר הארץ, לבא לחסות תחת כנפי האמת, התגייר קרוב לשנת שלשת אלפים ושמונה מאות למניננו, כעשרים או שלשים שנה לפני החרבן, והוא אשר שרף שבעים מנה צורי על מות רבן גמליאל הזקן בן בנו של הלל ואביו של רבו שמעון הנהרג בחרבן; ואיננו המוזכר בפרק הניזקין אשר התגייר ימים אחר החרבן, (ובסוף החלק הראשון מן המאמר הזה אביא ראיה ברורה להוכיח כי בפני הבית נעשה תרגום אנקלוס); גם לא קבל מהלל ומשמאי, כי הם קדמו לחרבן מאה שנה.
הצדיק הזה בחן ונסה כמה היתה התורה מפסדת מהודה והדרה בעיני ההמון, ועל הכל בעיני הגרים ובעיני הנכרים (כי גם נכרים היו באים ושומעים בבתי כנסת קריאת התורה ותרגומה) על ידי התרגומים המתחלפים, ואולי גם כן משובשים, ולא מכולכלים בתבונה ובדעת, אשר היו התורגמנים משמיעים באזניהם; וידבהו לבו לשום פניו לתקן המעוות הגדול הזה. כי אמנם אין להכחיש, כי רבים היו בימיו בישראל החכמים והנבונים אשר היו כדי והותר לראות הקלקול הזה ולתקנו; אך גלוי הדבר וידוע, כי ההרגל מיפה כל דבר בעיני המורגלים בו, וכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ומזה נמשך כי חלוף התרגומים, ושבושם גם כן, לא היה נרגש לחכמי ישראל, כאשר היה נרגש אל הנכרי, אשר בא מעם אחר ושומע דברי התורה אשר לא שמעה אזנו מעולם.
אשר על כן, אחרי אשר למד הצדיק הזה כמלאת שפקו תורה שבכתב ותורה שבעל פה מפי רבן גמליאל הזקן ורבן שמעון בנו ורבו יוחנן בן זכאי, התעורר מקץ ימים להעמיד בישראל תרגום מתוקן בחכמה בתבונה ובדעת, אשר יסיר כל מכשול מלפני העם ומלפני הגרים, ואשר ישים ישראל ותורתם לכבוד והדר בעיני הנכרים, לבלתי תתרחק נפשם אם ישא לבם אותם לבא לחסות תחת כנפי השכינה, וגם שיציל ישראל מהיות לקלס בעיני העמים; ואמר תרגומו לפני גדולי החכמים אשר היו בימים ההם, רבי אליעזר ורבי יהושע, והם סמכו את ידיהם על מלאכתו, כי ישרה בעיניהם, וישימוה לחק בישראל. מפיו ילמדו התורגמנים והמלמדים, ויתרגמו כמהו.
ומאשר הסכימו הגדולים ההם על תרגומו וקיימוהו ואשרוהו, נמשך שאמרו עליו בתלמוד (מגלה ג') כי מפיהם אמר תרגומו, גם כי הוא בחכמתו יסדו ולא מפיהם, גם לא היה תלמידם, ואם אמת היה שמפיהם אמרו, למה נקרא שמו עליו? אבל הכוונה שהסכימו עליו, והיו עמו בעצה אחת, ואולי בקצת המקומות לקח מהם עצה ומחכמתם הוסיף לקח.
תרגום של תורה אנקלוס הגר אמרו, אמרו ולא כתבו, כי בכלל תורה שבעל פה הוא, אשר לא הותרה להכתב עד דורות הרבה אחרי החרבן; וכן מצאנו בתלמוד ירושלמי (פרק הקורא עומד): רבי שמואל בר רב יצחק חמא חד סָפַר מושיט תרגומא מן גו ספרא, אמר ליה אסיר לך, דברים שנאמרו בפה בפה, ודברים שנאמרו בכתב בכתב. ואם היתה קריאת התרגום בספר אסורה בימי רבי שמואל בר רב יצחק, אשר היה אחרי רבי יוחנן, כמאתים וחמשים שנה אחרי החרבן, ראה ושפוט אם היתה מותרת בימי אנקלוס, או קודם לכן כל ימי הבית, כדעת רבי עזריה.
ולפי דרכנו יפה יובן איך היה כי שני גדולי הנוצרים Origenes und Hieronymus [אוריגנס והירונימוס] אשר ידעו ל"הק וכל עסקם בחקירת פשטיה כתובים, לא הזכירו בשום מקום לא תרגום אנקלוס ולא תרגום יב"ע, אשר מזה נמשכו קצת מחכמי העמים להכחיש קדמות התרגומים; ולפי שטתי הדבר פשוט, כי היו התרגומים בימיהם, אבל לא בכתב, על כך לא הזכירום.
ומאשר לא כתב אנקלוס את תרגומו על ספר, כי אם על פה אמרו, נמשך כי עם היות תרגומו מקובל בקרב ישראל, עוד לא בטלו חלופי התרגומים מכל וכל. הלא תראה במשנה (פרק הקורא עומד) המכנה בעריות משתקין אותו, האומר ומזרעך לא תתן להעביר למלך לא תתן לאעברא בארמיתא משתקין אותו בנזיפה, ופירשו בתלמוד המכנה בעריות תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו, ופירש"י במתרגם קלנא דאבוך וקלנא דאמך (ובמסכת סופרים פרק ט' הלכה א' פירוש אחר, שאומר עריתא דאבוה ועריתא דאמיה, שמכנה הלשון לנסתר ולא לנכח), ובירושלמי (שם) אלין דמתרגמין עמי בני ישראל, כמה דאנא רחמן בשמיא כן תהוון רחמנין בארעא, תורתא או רחלא יתה וית ברה לא תכסון תרויהון ביומא חד, לא עבדין טבאות. וכן בבראשית רבא (פרשה ס"א) ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים, רבי שמואל בר נחמן אמר אף על גב דאינון מתרגמין ואמרין תגרין לפדין וראשי אומין, כלהון ראשי אומות הן. ועוד שם (פרשה ע') ועיני לאה רכות, אימוריה דרבי יוחנן תרגם קדמוהי ועיני לאה הוו רכיכן, אמר ליה עינהא דאמך הוו רכיכן, ומהו רכות, רכות מבכיה. אשר מכל אלה יתבאר, כי עדיין בימי חכמי המשנה והתלמוד לא היה לתורגמנים שפה אחת ודברים אחדים, ואין זאת רק כאשר אמרתי שהיה התרגום בעל פה, עד הדורות שאחר חתימת התלמוד, דורות אשר אין לנו מהם ספרים, והם הדורות אשר מהם קבלנו כל תורה שבעל פה, כי בהם נכתבו על ספר המשנה והתלמוד והמדרשים, ובהם החלו ספרי הקדש להנקד בנקודות ובטעמים.
והנה מימי קדם ועד היום לא חדלו יראי חטא שבישראל לקרוא הפרשה מדי שבת בשבתו שנים מקרא ואחד תרגום על פי מאמר רבי אמי (ברכות ח') לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. ועם כל הכבוד הזה הנעשה לתרגום אנקלוס, ראוי להפלא איך לא התעורר גם אחד מחכמי האומה לחבר עליו ספר לבאר דרכיו ונתיבותיו; והנה חכמי התוספות כבר העידו (שם) כי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי, וגם כל האיש אשר ישים עינו על תרגום אנקלוס בעיניו יראה כי איננו פירוש המלות בלבד, כי במקומות הרבה הוא נוטה מלשון הכתוב, פעמים בשנוי הלשון עם שמירת הענין, ופעמים בשנוי הענין גם כן.
והלא זאת תמיהה רבה ועצומה על תופשי התורה, איך רבו ויעצמו הפירושים והחדושים אשר נכתבו על המשנה ועל התלמוד והמדרשים, ותרגום אנקלוס אשר הוא קודם לכלם בזמן, כי מפי רבי אליעזר ורבי יהושע נאמר, והמשנה נאמרה מפי תלמידי רבי עקיבא תלמידם, והוא נכבד בכל בית ישראל, עד היות הקריאה בו רק קבוע באומה, מה שאין כן המשנה והתלמוד, ועם כל זה לא חובר עליו גם פירוש אחד.
הן אמת כי רש"י ורמב"ן, שני נשיאי המפרשים, מרבים להזכיר בפירושיהם תרגום אנקלוס, אך אין זה מאתם רק במקרה, כדי להסתייע ממנו, או לחלוק עליו ולדחות דבריו, וסוף סוף אין פירוש התרגום עקר אצלם, כי אם טפלה.
הרמב"ם במורה הנבוכים (פרק כ"ז ומ"ח) התחיל לספר בשבחו של אנקלוס, ולהגיד תהלתו בקרב ישראל, אך גם הוא לא עשה אלא כלאחר יד, כדי להסתייע ממנו בביטול הגשמות, ולא הזכיר מחכמתו של אנקלוס בתרגומו רק חלק קטן מאד, כי אמנם אין הרחקת הגשמות טעם מספיק לכל השנויים אשר שנה בתרגומו בחלוף מלשון המקרא.
אחר כן בא רעהו וחקרו, הוא הרמב"ן, הוא בפרשת ויגש (על פסוק אנכי ארד עמך מצרימה) הוכיח בבירור כי לא היתה הרחקת הגשמות עקר כוונת אנקלוס בתרגומו, ואולם אם נבקש מאתו מה היתה אם כן תכלית כוונת המתרגם ההוא, את זאת סתם ולא פירש, רק הודיע דרך כלל שהם סודות ידועים למשכילים.
אחרי הגדולים האלה קם ר' יצחק עראמה, ובספרו החשוב עקדת יצחק (שער ל"א) כתב כחצי דף על אנקלוס ועל תרגומו, ונשפט את שני המאורות הגדולים אשר קדמוהו, ונטה מעל דרכם, וראה והבין כי לא על מרכז אחד לבד יסובו כל השנויים אשר שנה אנקלוס בלשונו, ודבריו מלאים חן ושכל טוב, ראיתי להעתיק במקום הזה תחלתם וסופם.
אמר: "והנראה אלי בזה כי הנה אנקלוס לא תלה עצמו בכל אלה הלשונות על יתד אחת, אבל כיון אל בחינות רבות מתחלפות; יש להרחקת הגשמות, ויש להרחקת ההתפעלות, ויש לדרך כבוד, ויש להאותות הענין והתיחדותו, ובכל אחד מהם יתחלף מצד מן הצדדים אשר יאות לפי הפרשה".
וסוף דבריו: "ואחשוב כי בזה וכזה יצדק בכל אלו הענינים, מבלי שנצטרך להתלות בפילוסופיאה, גם לא בדברים סתומים וחתומים" עכ"ל.
אמנם ימים ושנים לפני המחבר הזה כבר קם איש אשר התעורר לכתוב ביאורים על תרגום אנקלוס, אפס כי נשאר ספרו טמון בחשך ואיש לא ידעו, עד אשר הקרה ה' אלהי לפני, ומצאתיו מושלך בין בלויי הספרים הגנוזים בעליית בית הכנסת ועומדים לקבורה, ואראהו ואחמול עליו, ואחמדהו ואקחהו, ואביאהו אל ביתי, והנה הוא שלם מראש ועד סוף, איננו חסר דבר, רק שמו ושם כותבו איננו כתוב עליו, ואני אקראהו בשם ספר יאר, כי בשנת יא"ר לאלף הששי הועתק, כי כן כתוב בסופו.
וזאת תחלת הספר: "חבור זה נעשה לבאר כמה מלות וספקות בתרגום אנקלוס, וגם לבאר מקצת טעמי חלופי נסחאות שבתרגום איזה חומש משאר נוסחאות הנמצאות. הן אלה קצות דרכי אנקלוס ע"ה, ולהרחיק הגשמות עקר כוונתו. ולפעמים ידבר לפי הענין ולא אחר לשון הקדש, כגון מלאתך ודמעך בִּכּוּרָךְ, פן תקדש המלאה דִּמְעַת, וכמלאה מן היקב וְכַמְּלֵאָתָא; ולפעמים לפי הנאות בלשון, ולא אחר דקדוק לשון המקרא, כמו רוקם צַיָּר, מקרא קדש אדמת קדש, אשר היה שם אהלה בתחלה דלך לך, ופרעה חולם חָלֵם; ולפעמים הפך משמעות הכתוב, כמו שאת עַמְקָא; ולפעמים יחיד במקום רבים, כמו את חטאי סָרְחָנִי, את מכאוביו כֵּיבֵיהוֹן, ורבים במקום יחיד כמו בטרם תבא אליהן המילדת עַד לָא עַלַת לְוָתְהֶן חַיָתָא, אם יהיה נדחך אם יהויין גלוותך, פשע אחיך חובי אחך; ולפעמים כמו פירוש, כגון ויעבור את הנהר דפרשת ויצא שתרגם פרת, לעשות מלאכתו דיוסף; ולפעמים כנגד פשט הכתוב, כגון לא אעלה בקרבך לא אסלק שכנתי מבינך, רגע אחד אעלה בקרבך אסלק שכנתי מבינך, וכגון אורריך ארור ומברכיך ברוך ליטך ובריכך, ולא תרגם כן גבי ואברכה מברכיך שתרגם ואברך מברכך, וכן ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, וכן לקראת נחשים שתרגם אלהין לקדמות נחשיא, וכן מקוצר רוח לאחת הנסחאות; ולפעמים כנוי, כגון ראו כי רעה נגד פניכם לפי מה שכתבנו, וכן ועיני לאה רכות, האשה הכושית; ולפעמים המוקדם מאוחר, כגון לפרעה לחומש, וכן ואת שתי קצות שתי העבותות, כי לא המטיר ה', כי כמוך כפרעה שתרגם כפרעה כן את; ולפעמים לפי שמוש הלשון, כגון ביד רמה תרגום בריש גלי, כי דרך לשון הקדש על דבר שיעשה בפומבי לעין כל ובלי פחד אדם, לומר ביד רמה, ובלשון התרגום יאמר בריש גלי; ולפעמים ישתנה תרגום תבה אחת לפי פסוק הטעמים, כגון לנטות אחרי רבים להטות, כמו שכתבנו במקומו, וכן ולא תשבית מלח ברית, תקריב מלח, הראשון מלח והשני מלחא; ולפעמים לגנאי, כגון אלהי העמים טעוות עממיא, וכן כל אלהים אחרים, חוץ משל עשרת הדברות, שתרגם אלה אחרן, לטעם נכון ולכבוד מעלה, כי גדול ה' מכל האלהים שתרגם ולית אלה בר מניה; ועוד כנוי לגנאי ובחקותיהם לא תלכו; ולפעמים על דרך טכסיסי המוסר לחלוק כבוד למלכות או לאדם שראוי לחלוק לו כבוד, כגון למה תעשה כה לעבדיך למא מתעבד, וכגון איננו גדול, וכגון הוא היה עושה ממימריה הוה מתעבד, ואפשר שהוא על דרך האמת, לפי שלא היה עושה הוא בעצמו; ולפעמים על דרך עבר ועתיד, שידבר ל"הק עתיד במקום עבר, או בהפך, כגון אז ישיר בכן שבח; וכן בכל דבר ההווה, שידבר ל"הק לפעמים לשון עבר ולפעמים לשון עתיד, והתרגום יתרגם בכלם לשון הווה, כגון יקח את האהל וכל הפרשה, וכן כסה הענן את המשכן וכל הפרשה, וכן כלם; ולפעמים יהיה הדבר בלשון הקדש בלשון זכר ובלשון תרגום יהיה נקבה, או בהפך, כגון זאת הבהמה, ולאביו שלח כזאת דֶּן, בעבור זה, עלו זה בנגב דָּא, ואפשר בעבור זה שכוונת הפסוק להיותו מוסב לדבר שיהיה לשון בשתי הלשונות, וכוונת התרגום שיהיה מוסב לדבר אחד; ולפעמים להחזירו על דרך האמת, כגון למה תעשה כה למא מתעבד כדין, לפי שהוא עצמו לא היה עושה, ובלשון הקדש נקרא עושה לפי שהוא היה הסבה; ולפעמים בלשון הקדש חצי הפסוק בלשון יחיד וחצי הפסוק לשון רבים, ובתרגום הכל בדרך אחד; ולפעמים יבא ל"הק בארמית, כגון ומה חטאתי לך חטית, את אשה דוה טומאה, אבל וכי יזיד, וכן כי תפגע, יש בהם טעם; ובשני מקומות לפי שנסתפקו לו, מהאחד סמך על חברו, כדרך יגיד עליו רעו, האחד בסדר ואלה המשפטים כי תראה חמור שנאך שתרגם ארי תחזי, והיה לו לומר ארי תראה, כמו שתרגם כי תפגע ארי תפגע, לפי מה שכתבתי שם, והאחר בסדר כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, שלא אמר בו בר ממדבחא, ובשניהם מדבר על האימורין, שהרי בשניהם תרגם תרבי. ועתה אחל לבאר המלות על הסדר, בעזרת העוזר ית'. בראשית בקדמין, וצריך עיון למה לא תרגם בקדמיתא, כמו וירא ראשית לו, וכן ויסע לוט מקדם, ויהי בנסעם מקדם, אבל לוז שם העיר לראשונה מלקדמין, אשר עשה שם בראשונה בקדמיתא, וכן בתחלה פסוק שלמעלה ממנו; ונראה שבא להורות שלא היו תחלת הבריאה, וכן כתב רבנו שלמה זצ"ל. מרחפת מנשבא, על גוזליו ירחף מתחופף".
את כל זה ראיתי להעתיק מן הספר הזה, להודיע טיבו לרבים, כי אחשוב שאין עוד ממנו העתק אחר בעולם מלבד הנמצא אתי, אשר הצלתיו כאשר יציל איש מפי האריה; וגם כי כל משכיל יראה כי רחוק הספר הזה מאד מן השלמות, הנה נאוה תהלה למחברו (אשר העלים שמו), אשר נדבו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, מה שלא עלה על לב איש לעשות לפניו, כאשר תמהתי למעלה.
ועוד תמיהה אחרת בענין תרגום אנקלוס, וגדולה היא על תופשי התורה, איך עם החוב המוטל לקרוא בו מדי שבת בשבתו, הניחו חכמי הדורות שיהיו נסחאות התרגום הולכות ומתחלפות חלופים עצומים בין נסח לנסח, ולא היה אדם שיעמוד בפרץ להגיה התרגום, ולבאר הנסחאות הישרות מתוך המקולקלת, לבלתי יבא אדם לקרוא הפרשה תרגום לרצון לפני ה', והוא לא ידע ואשם, בקראו בנסח מוטעה. וכבר אמרו ואל תשכן באהליך עולה, זה המשהה בתוך ביתו ספר שאינו מוגה.
אפס כי עתה רואה אנכי את פני הקורא והנם זועפים, והשב ישיב לאמר: ומי הגיד לך כי התרגום אשר בידנו מוטעה ומשובש? ואיה אפוא חלופי נסחאות הרבים והעצומים אשר אתה אומר? כי הנה אנכי מימי לא חדלתי מקרוא תרגום הפרשה מדי שבת בשבתו, ולא ראיתי כאלה. — ועתה חכה לי, קורא משכיל, ואל יחר אפך בעבדך, ואשיבך קושט אמרי אמת, כאשר אהבתי וכאשר אהבת.
גם אנכי כאשר בלבבך כן היה בלבבי זה ימים לא כביר, ומימי לא התעורר בלבי ספק על נוסח התרגום ולא האמנתי עד אשר ראיתי עוצם החלופים הנמצאים בנסחאותיו. ואשר העירני לדרוש ולחקור אחרי נסחאות התרגום, השאלה אשר ראיתי בבכורי העתים לשנת (תקפ"ט) עמוד נ"ט בהערה, אשר שם החכם המפרסם ר' יהודה ייטלס נר"ו לפני כל יודעי דת ודין, על אודות תרגום אנקלוס על פסוק אל מקום הדשן (ויקרא א׳:טז) שתרגם לאתר דמוקדין קיטמא, מליצה אשר באמת אין לה ענין; ויהי אחרי שיתי לבי עליה להבין טעמה, ולא מצאתי דבר הגון שיהיה מתישב ומתקבל לדעתי, זכרתי ספר יאר אשר היה בידי זה כשתים עשרה שנה מבלי שאשים פני לקרוא בו, אם לזרות הכתיבה אשר לא נסיתי בה, ואם להיות ענינו בלתי מתיחס עם חכמת לשון הקדש והבנת המקראות על פי עומק פשוטן, אשר היו חלקי וכל עמלי מעודי עד היום הזה; ואקח הספר הישן ההוא, ואחפש, ולא מצאתי בו נוסח דמוקדין קיטמא, אבל מצאתי במקומו דמקרין או דמוקרין בריש ולא בדלת, וראיתי בעל הספר מתאמץ למצוא לו הבנה, פותר היה אותו ולא היו דבריו נכנסין באזני. ודברתי מזה עם זקני עירי ועם חכמיה, כי את נועצים חכמה, ותהלות לאל עליון תוחלתי לא נכזבה, והנה לפני מבשר טוב, מורי ורבי אלופי ומיודעי, זה דודי וזה רעי, כמה"חר מאיר ראנדעגגר נר"ו, ויגד לי לאמר כי בדק בחומש ישן אשר אתו, דפוס לסבונא שנת רנ"א, ובמקום דמוקדין מצא דמושדין בשי"ן, שענינו ששופכים, אז אורו עיני ושמחתי כמוצא שלל רב, וגם רוב חכמי העיר הסכימו בדבר שהנסח הזה עקר.
אז לא אחרתי לבקש מאת החכם ר' מאיר הנזכר שישאילני החומש ההוא, ומאז והנה לא חדלתי מבדוק ומחקור אחר חלופי נסחאות התרגום, ומצאתי בחומש ההוא הרבה יותר מאלף חלופים מהנמצא בדפוסים האחרונים, גם חזרתי על ספר יאר מראשו לסופו, ומצאתי בו חלופים כמעט כמנין ימות החמה, וברובם מצאתיהו מתאים עם נוסח החומש הנזכר דפוס לסבונא; גם בדקתי בתנ"ך גדול דפוס בומבירג שנת ש"ח, וחומש עם שלשה תרגומים דפוס אמסטרדם ודפוס ווין, ובכלם מצאתי חלופים הרבה. ובאחרונה בדקתי בפירוש הרמב"ן על התורה, וגם בו מצאתי כעשרים נסחאות משונות מנסחאותינו, וקצתן מתאימות עם נוסח רנ"א ויא"ר. גם בפירוש רש"י מצאתי לפעמים חלופי נסחאות בתרגום, וגם לפעמים מצאתי חלופים בנוסח פירוש רש"י עצמו בספר יא"ר ובדפוס רנ"א (כי גם פירוש רש"י בחומש ההוא).
ובכל זאת עדיין לא נתקררה דעתי, עד שהלכתי אצל מורי ורבי החכם ר' אורי חי סאראוול, והראני את כל בית נכותו אשר אסף וקבץ מן הספרים היותר יקרים ובלתי נמצאים, ביגיעות רבות והוצאות עצומות, תהי משכורתו שלמה מעם ה' אלהי ישראל! והוא נתן בידי עוד תרגומים אחרים עתיקים ויקרים מאד, הן בדפוס הן בכתיבת יד, ויהי מספר חלופי נסחאות התרגום מתרבה והולך בידי.
ובהיותי קורא ושונה פעם אחר פעם בתרגום אנקלוס, וגם בהיותי בספר יאר, נבקע כשחר לפני אור חכמת המתרגם הזה, כי רבה היא, ונתתי את לבי לדרוש ולתור הסבות אשר הביאוהו לנטות פעמים רבות מעל לשון המקרא, ומצאתי נטיותיו על פנים שונים, לא כלו על דרך אחת ולא על שתים, וחלקתי אותו למחלקות, והצבתי כל פסוק ופסוק שתרגומו נוטה מן העברי איש איש על דגלו, והיו לאחדים בידי, כל אחד למינו ישכון, ואיש את רעהו יעזורו בהבנת טעמו ונמוקו של המתרגם ע"ה.
זה ספר תולדות המאמר הזה אשר אנכי נותן לפניך היום, והוא נחלק לשנים חלקים: בחלק הראשון אבאר דרכי אנקלוס בנטיותיו מעל לשון המקרא, בחילוק סעיפיהן וסעיפי סעיפיהן בסדר הגון ומדוקדק אשר אקוה יופיע אור גדול סביבות אנקלוס, אשר עד היום שכן בערפל; ואביא אצל כל דרך ודרך שאבאר, קצת מקראות למופת, ולא אביאם כלם, ליראת האריכות, גם במקום אשר אמצא דבר טוב בספר יאר אביאנו בשמו, כי במעיל גנוב לא אתכסה: ובחלק השני אביא חלופי נסחאות אשר מצאתי בספרים אשר היו לפני, וברובם אחוה דעי אף אני, איזה יכשר, הזה או זה, וזה אם על פי משפטי הלשון, ואם על פי מה שיורוני מן השמים ביושר הסברה ועומק החקירה.
והנה נא ידעתי כי כבר קדמני החכם המפורסם ר' יהודה ייטלס, וכתב על תרגום אנקלוס ספר, קראו כנפי יונה, ועתה פן יחסדני קורא, ויתנני כמשיג גבול אחרים הגדולים ממני בחכמה ובמנין, אומר ואצטדק כי זה שנים רבות שכתב החכם הזה ספרו הנ"ל, ועדיין לא הוציאו לאור, כי נראה שאחז בדרך ארוכה, לבקשת השלמות במלאכתו, ואני הלכתי בדרך קצרה, ולמה אמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידי לעשות אם מעט ואם הרבה? והשנית, כי ראיתי שלא הגיעו ליד החכם הזה לא ספר יאר ולא חומש רנ"א ושאר ספרים עתיקים אשר אזכיר בתחלת החלק השני מן המאמר הזה, אשר מהם הוצאתי רוב החלופים אשר אנכי נותן לפניך היום, והייתי בעיני כגוזל אביו זה הקב"ה, ואמו זו כנסת ישראל, אם אחרי אשר אנה ה' אותם לפני, לעמיה ישראל לא מגלינא. והשלישית, כי בביאור דרכי אנקלוס בנטיותיו מלשון המקרא, מסלה חדשה סלותי לפני, לא דרך בה החכם בעל כנפי יונה, כי לפי הנראה משאר כתביו, הוא מפרש התרגום כסדר הפרשיות, כאשר עשה גם כן בעל ספר יא"ר, ואני לא זה דרכי, כי חלקתי נטיות התרגום למחלקות, וקבצתי לאחדים כל הכתובים אשר נטיית תרגומם ממין אחד, כאשר רמזתי למעלה; וידעתי גם אני כי אין מלאכתי שלמה; כי לא הבאתי בזה כל המקראות אשר תרגומם נוטה מלשון הכתוב, כי לא חפצתי להגדיל כמות המאמר, עד שישוב ספר, ולא היתה כוונתי רק לפתוח פתח לאחרים, ישמע חכם ויוסף לקח.
ואני תפלה שיתעורר החכם הנזכר המכבדני באהבתו, להוציא לאור מלאכתו אשר עשה, כי לו משפט הגאולה, אחרי אשר החל במצוה תחלה, ולפי רוב הענוה אשר ידעתי לו מתוך אגרותיו אלי, מובטח אני שלא יבזה פועל כפי זה, ויקח ממנו מה שימצא בו דבר טוב, ומני ומניה יתקלס עלאה. יהי אלהיו עמו, וחפץ ה' בידו יצלח, לכבודו ולכבוד התורה, ולכבוד המתרגם ע"ה, אמן.