בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר וכו' איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. איתא בגמרא למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. נראה לבאר הענין דאיתא בזוהר חדש שיר השירים חכמתא דאצטריך לה לבר נש חד למנדע לאסתכלא ברזין דמאריה וחד למנדע ליה לגופא לאשתמודעא מאן איהו ואיך אתברי ומאן אתי ולאן יהך ותקונא דגופא האיך אתקן והאיך איהו זמין למיעל בדינא קמי מלכא דכולא וחד למנדע ולאסתכלא ברזין דנשמתין מאי היא האי נפש דביה ומאן אתיא ועל מאי אתיא בהאי גופא טפה סרוחה וכו' לבתר ברזין עילאין דעלמא דלעילא לאשתמודע למאריה וכו' ת"ח כל מאן דאזל לההוא עלמא בלא ידיעא אפילו אית ביה עובדין טבין סגיאין מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא פוק חמי מאי כתיב הכא הגידה לי אימא לי רזין דחכמתא עילאה וגו' ת"ח מאי כתיב אם לא תדעי לך היפה בנשים אם אנת אתיא בלא ידיעא ולא אסתכלת בחכמתא עד דלא תיעול הכא ולא ידעת. ברזין דעלמא עילאה צאי לך לית אנת כדאי למיעל הכא בלא ידיעא צאי לך ודאי ע"כ. הנה הרואה יראה דברי הזוהר הנ"ל ויתן התעוררת לנפשו לעבוד את הבורא ב"ה יומם ולילה ואל יתן דומה לנפשו אפילו שעה ורגע ויחקור ויתבונן במעוז שכלו על מה ולמה טרח בורא עולם בבריאתו בעוה"ז השפל ודאי לא לחנם לאכול ולשתות ולרדוף אחר פרנסות אשתו ובניו בודאי אפי' תינוק בן יומא שיש לו מוח בקדקדו לא יאמר ככה וכיון שנפשו יודעת מאד שנברא בעולם לאיזה כוונה כאשר נודע לבורא עולם א"כ מה ראוי שיחקור וידרוש אחרי זאת על מה אתי להאי עלמא שפלא ויראה לתקן מה שפגם מקודם או להשלים איזה מצוה שלא תיקן כראוי בגלגול הקדום וכבר נתנו חכמינו ז"ל סימן בספריהם אם רוצה לדעת לאיזה דבר נברא לתקן בעוה"ז הסימן הוא למה שנפשו תאב ביותר ומתאוה תאוה מסתמא בשביל זה עיקר ביאתו בעוה"ז לתקן ענינו וכן מצינו בעניני המצות ולימוד תורת האדם הענין ג"כ אל מה שנפשו חפצה ללמוד ולעשות שם מקום חיותו ולכיון זה נברא לתקן ולהשלים נפשו מה שלא תיקן כראוי מקודם והנה לא מצינו תנאים הראשונים התפארו נפשם בזה כמו דאיתא בדבריהם אמר רב נחמן תיתי לי דקיימתי שלש סעודות בשבת ואמר רב יהודה תיתי לי דקיימתי עיון תפלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא מסגינא ד' אמות בגלוי הראש אמר רב ששת תיתי לי דקיימא מצות תפילין ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימא מצות ציצית אמר ליה רב יוסף לר' יוסף בריה דרבא אביך במאי הוה זהיר טפי אמר ליה בציצית ולכאורה שיחתן של תלמידי חכמים צריך לימוד ואין דרכן של תלמידי חכמים להתפאר במעשה ידיהם ועשיות מצותם כי החכם עיניו בראשו ללכת בהצנע עם ה' אלהיו וכל מה שיכול לכסות עובדותיו הטובים מעיני הבריות נותן שמחה בלבו ואלו התנאים גילו עובדותיהם במה הוו זהירים טפי ולכאורה הוא מן הנמנע. ועוד מן התימה וכי לא היה בידם גם כן שאר מצות ועובדות טובות שזכותם וצדקתם עומדת להם ולא התפארו נפשם כ"א מן הבא בידם הנזכר בגמרא. אמנם דבר גדול רמזו בזה וכל ישראל ישמעו ויראו לעשות כמעשיהם לדרוש ולחקור בשבעה חקירות ושבעה בדיקות על מאי אתי להאי עלמא לדעת במה יאחז צדיק דרכו ללכת בזה כל ימי חייו ואלו התנאים שהתפארו במעשיהם לא על הכלל כולו יצאו ללמוד כ"א על הפרט כי רוב צדקתם וחוזק הכרתם עמדה להם דעת סוד גלגולם כדברי ז"ח הנ"ל וחד למנדע ולאסתכלא ברזין דנשמתין מאי האי נפש דביה ומאן אתיא ועל מאי אתיא בהאי גופא טפה סרוחה ולבתר ברזין עילאין וכיון שנתנו דעתם לדרוש ולחקור ועמדו בסוד הגלגול לדעת עיקר תיקונם הצריך לנשמתם השתדלו בתדירי באלו המצות דייקא בכדי לתקן ואיידי דאתיא להם מדרשה שדרשו וחקרו צורך תיקונם חביבה להם לאקדומי אלו מעשה המצות הנזכר בדבריהם הגם שבודאי פעלו ועשו פרטי תרי"ג מצות הכתובים בתורתינו הקדושה אמנם לא נתנו שמחה בלבם כי אם מאלו המצות וככה ראוי לכל איש הישראלי לילך בדרכי אבות הראשונים להתאמץ בדבר כל ימי חייו לדעת על מאי אתי בהאי עלמא לדעת ברזין דנשמתין מאי היא האי נפש דביה וגו' הגם שאין אתנו יודע עד מה ואם הראשונים כמלאכים אנו וגו' עכ"ז לא אלמן ישראל מצדיקי הדור ומי שכאב לבו לדעת תיקון ענינו ילך אצל תלמיד חכם ויעמידנו ע"ד הישר ונכון ובפרט מי שהריחו בספרים ימצא מרגוע לנפשו כי הם אמרו ונתנו סמנים לדעת אופן תיקונו והשלמת נפשו את אלקים מי שלבו לא נכון עמו יכול לדעת אם אין רואה בלבו וחטאתו נגדו תמיד וקשה לו להפטר מתאוה זו ידע נאמנה שזהו עיקר בריאתו בעוה"ז לתקן זה ויוסיף אומץ נגד היצר הרע בפרטי עון זה יותר מזולת תאותיו וכמ"כ בענין תיקוני עשיות מצותיו החכם עיניו בראשו והרואה יראה את שאהבה נפשו ולבו חפץ ותאב ביותר משם ראיה מסתמא נברא בשביל זאת ויאחזנו ולא ירפנו והלך ילך כל ימי חייו לתקן במקום שראוי לו לתקן להשלמת נפשו בכדי שלא יגרשו אותו בעלות נשמתו למקום עולמה וכמו דאיתא בזוהר חדש הנ"ל אם לא תדעי לך היפה בנשים על מאי אתיא בהאי עלמא צאי לך צא תאמרו לו ומגרשין אותו מבית תענוגיו. ולי נראה לפרש פ"ה:
אם לא תדעי לך היפה בנשים ע"ד מאמרם ז"ל בזוה"ק בראשית ברא אלהים הדא הוא פקודא קדמאה וכו' יראה אתפרש לתלת סטרין תרין מנייהו לית בהו עקרא כדקא יאות וחד עקרא דיראה אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון או דחיל מעונשא אית בר נש דדחיל מקב"ה מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם תרין אינון לאו עיקר דיראה יראה דאיהו עקרא למדחל ב"נ למאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיב וכו' עניני האהבה איתא שם אמר רבי אלעזר אבא רחימותא בשלימו אנא שמענא ביה וכו' ועל דא תנינן בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקב"ה אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה אורכא דעושרא או אורכא דיומין בנין סחרניה וגו' ואם להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קב"ה גלגולא קשיא יהא סניא ליה ולא ירחום ליה כלל ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית לה עקרא רחימו שלים ההוא דהוי בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו ותיקונא דארחוי דא רחים ליה למאריה כנראה זה בזוהר בכמה מקומות ע"ש נשמע מדברי קודש זוהר הנ"ל השלמת נפשו של אדם את אלהים באהבה ויראה יתבונן מאד לבלתי יהיה אהבתו ויראתו תלויה בדבר ואין זה אהבה ויראה של כלום כי בטל דבר בטלה אהבה ויראה ומאומה אין בידו על כן יראה האדם הרוצה לגשת אל עבודת הקודש פנימה לעבוד את הבורא ב"ה בכל נפשו ומאודו יכנס בקרבו אמונתו יתברך דלית אתר פנוי מניה ובכל מקום שנותן עיניו לראות ואזנו לשמוע וכדומה מפרטי חושיו יהיה האמונה תקוע בלבו שאין שום דבר בעולם שאין שם התלבשות אלהות הרומז לו כזה ראה וקדש את עצמך בעבודת בוראך וכיון שיתן נפשו ורוחו לזה בודאי לא נעדר שום דבר בעולם שלא יראה שם רמיזא דחכמתא או באהבה או יראה ושארית זי"ה נתפשטו מרום המעלות עד הנמוכים שבמדריגות ויכול לעורר נפשו מהם לתקן מדותיו לדעת על מאי אתי להאי עלמא לקשוט מדותיו והכל באמצעות הנבראים בדצ"ח ובזה תולה תיקון בנין מלא קומתו וגם בתיקונו את עצמו כחו יפה ג"כ לבנות קומת השכינה לערך אחיזת נשמתו למעלה כמוזכר למעלה כי בכללות הדוממים וצומחים ונבראים יש שם איברי השכינה אשר חובת גברא להעלות למרום שבתם. ומעתה תבין לדעת אם לא תדעי לך היפה בנשים ירצה מלת תדעי משמעו לשון התחברות כמו וידע אדם לשון יחוד וחבור והכוונה אם לא חברת אצלך השכינה הנקראת יפה בנשים אשר להיות כל הנשים באים מסטרהא והיא היפה בנשים כי כללות היופי נמשך ממנה וכן כל מקום שרואה ושומע איזה יופי הנחמד למראה נמשך מיופי ומראה השכינה כי מה שנעדר ממנה ומקום חיותה המחיה כל לאפס ותוהו נחשבו בהעדר' כמ"ש אפס בלתך כלומר מה שהוא בלתך לאפס ותוהו נחשב ואפילו מלת אפס אין שייך לומר כי עכ"פ יש בהברת תיבת אפס ג' אותיות ובאמת מה שהוא בלתו ית' אין שייך שום צירוף כי מי נותן שכל המחבר ג' אותיות לומר תיבת אפס הכל בכחו הנעלם ואפי' אפס אין בלתו ית' והכל בכל דבר הבא בכלל בריאה יש שם אבר השכינה השוכנת בהם להחיותם והמשכיל צריך לחבר לבחי' עצמו לדעת ולהשכיל לאיזה כיון נזדמן לו לראות ולשמוע ככה מסתמא הבורא ב"ה יודע לתקן ענינו יותר ממנו ולכוונה זאת מראה ונדמה אליו יתב' בהתלבשות כזה בכדי להעלות אל השורש ובזה תולה ג"כ תיקון נפשו ולכן נזדמן לו דייקא עובדא כזה והסתכלות או השמעות אזניו ולא לזולתו כי הכל בהשגחה פרטית מאתו יתברך ואליו נוגע כזה דייקא לצורך תיקונו וזהו אם לא תדעי לך היפה בנשים ירצה אם לא חברת אצלך ניצוצין קדושין השוכנים בכללות מדריגות כולם שהם איברי השכינה הנקרא יפה בנשים כאמור וממילא נעדר עיקר בנין מלא קומתך התולה בזה ולכן צאי לך אין כאן מקומך ומגרשין אותו מעולם עליון כדברי זוהר חדש הנ"ל. כלל העולה שבכל מקום אשר נזדמן לו לאדם לראות ולהסתכל ואפי' בדבר מגונה וכיעור יבין וישכיל שלא לחנם הראה לו השי"ת מקרה מגונה מסתמא יש חסרון בו בעצמו ולא נתן דעתו לתקן את עצמו כ"א בהקרה לו ככה לראות מעשה מגונה ונזכר מה שעיות ולוקח לעצמו מוסר השכל איך לתקן ענינו ולשאול ממנו ית' סליחה וכפרה על העבר והנה בודאי לערך בחינתו כמהו מראין לו בחי' עובדא למשל אדם שהוא מפחותי הערך נבער מדעת ובפרט אם חטאתו נגדו המוטל עליו לתקן אזי מראין לו כפי ערכו עובדא לא טובה היינו יראה חיצונית או בחי' אהבה חיצונית דבר מגונה מאד או לפעמים מכניס הקב"ה אותו לאיזה נסיון כאשר גזרה חכמתו יתברך הצורך לתיקונו שבלתי נסיון זה אי אפשר לבא לתכלית השלימות ואחר שעמד בנסיונו מתקן א"ע ובא על השגה אמיתית איך לעבוד את בוראו יתברך באמצעות נפלאות הנסיון שעמד בו ודהמע"ה אמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך הכוונה להתחנן לפניו יתברך שלא יבא אתו עמו להשיגו באמצעות נסיונות עש"ה ה' צדיק יבחן בהראות לו איזה סבות ממקרי ופגעי הזמנים לראות היעמוד בקיומו ודוד המע"ה לעומק השגתו לא רצה בזה כ"א שאל מאתו יתברך להראותו נפלאות ממאור התורה ולא באמצעות סבות ונסיונות ועובדות כלל וזהו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך דייקא לשלול נפלאות ע"י הסבות ועובדות אשר לא טובים. ועתה נחזור לענין שיש שני סוגי אנשים בעניני עבודתם את הבורא ב"ה באהבתם ויראתם כ"ז שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה וצריך הבורא ב"ה להראות להם עובדות ומקריות אשר לא טובים בכדי להזכירם עיקר היראה והאהבה אשר בשביל יראה ואהבה לזה נבראו בעולם כדברי זוהר הנ"ל לאפוקי אישים המשכילים המתבוננים תמיד על דרכיהם לדעת על מה אתי להאי עלמא נותנים עצות לנפשם שלא באמצעות סבות ומקריות כ"א מאור התורה אור לנתיבתם להורות להם דרכיהם הטובים הצורך להם בעולם הזה ויראתם ואהבתם אינה תלויה בדבר כ"א יראה העקרית מעיקרא שרשא דכל עלמין דלית אתר פנוי מינה ויראתם על פניהם תמיד. ואפ"ל שזהו כוונת הפסוק אם לא תדעי לך היפה בנשים כלומר שיש כמה בחי' יראות ואהבות כדברי הזוהר הנ"ל יראה אתפרש לתלת סטרין ומובחר היראה הוא יראה פנימיות ונודע בחי' היראה נמשך ממדת המלכות דינא דמלכותא ואם לא תדעי וחברת לך יראת היפה עקרא דיראה צאי לך כי אין ביראה כזו ממש ויכול להיות שיפול הנופל ממנה ונפסקה ממנו וצריך הבורא ב"ה להראות לו סבות ועובדות מגונות להחזירו ליראתו ואהבתו משא"כ לאיש היושר הולך ויראתו טהורה בלי שום סיבה עומדת לעד כיון שאינה תלויה בדבר ממילא לא יאונה לצדיק כל און ואין מראין לו שום דבר מגונה. ואפ"ל לרמוז בדבריהם כי הוי פתח רבי שמעון בן לקיש בפרשת סוטה אמר אין מזווגין אשה לאדם אלא לפי מעשיו וכבר נודע אשה נקר' מה שמראין לו איזה עובדא והוא מכניס הארה בה ומקבלה חיות ממנו נקרא לערכו בחינת נוקבא והוא בחינת זכר המשפיע ולזאת כיוונו אשה זאת אין מזווגין ל' לאדם אלא לפי מעשיו אם ישר פעלו מראין לו עובדא טובה בלי שום צער ודבר מגונה ומפחות הערך המקלקל דרכיו רוע מעשיו גורמים להראות לו בחינת עובדא לא טובה לתקן מחמתה מה שפגם דוגמתה בנזכר וזה נקרא אשה סוטה שמעלה פי' שהעובדא שמזווגין לו יש בה איזה מעילה וצער לנפשו כמדובר כי הוא צריך לענין כזה להשלמת נפשו והעמיקו בלשונם לומר כי הוי פתח ר"ש בן לקיש בפ' סוטה לא לחנם הוציאו בלשון לומר כי פתח יש בזה רמז נפלא להעיד עליו אשר רוב צדקתו וחכמתו עמדה לו לראות נפלאות ממאור התורה ולא לשהות עד שיבא איזה סבה בפועל לידו להשיג מחמתה נפלאותיו יתברך כ"א תיכף בפתיחה השיג נפלאותיו יתברך ממאור התורה ולכן אמר כי הוי פתח בפרשת סוטה השיג תיכף פנימיות הדבר אין מזווגין אשה לאדם אלא לפי מעשיו כמבואר לאפוקי האנשים הנבערים מדעת קונם ואין הכרתם חזקה בלתי אפשרי להסם לבא לצד השגה ותיקון עניינם כי אם בהראות להם בפועל ולזה כיוונו לומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין להורות אשר לבו לא נכון עמו להזהיר עצמו ממותרות ותענוגות בני אדם אשר נפשו של אדם מתאוה להם ומסתמא נברא בשביל זאת לתקן כנזכר בפתיחת דברינו ואינו נותן דעתו ורוחו להזיר מן היין עד שרואה סוטה בקלקולה כלומר אחר שמזווגין לו בחי' נוקבא לפי מעשיו כמבואר פורש א"ע מן הכיעור והדומה ויסור הקלקול והמעילה שמעל בבורא עולם. מול דברינו אלה בא הרמז בתורה לדבר אל בני ישראל ואמרת אליהם להבינם בטוב טעם ודעת איש איש כי תשטה אשתו ומעלה הוא הדבר שדברנו כל איש מישראל שמזווגין לו אשה לפי מעשיו כנזכר ואם נזדמן לו עובדא מגונה וכדומה אל ירע בעיניו למה אירע לו ככה יתלה בבחינת עצמו כי הוא הגורם ככה ומשלו נתנו לו לזה מראה הכתוב באצבע בו מעל כלומר בו בעצמו יש זה המעילה גם כן לכן מזווגין לו אשה כזו למעול בו שיקח מוסר להשלמות נפשו לפי מעשיו ואמרו צדיק כי טוב שמזווגין לו אשה לפי מעשיו בלי שום מעילה אך טוב בזה ובבא אמן:
בפסוק ובאו המים המאררים האלה וכו' ואמרה האשה אמן אמן ופירש"י קבלת שבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר. יש לרמוז ע"ד מאמרם ז"ל תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע' עונה אמן בע"כ ואם לאו מלאך רע אומר וגו' ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו וידוע כי יש לכל מצות שבתורה מלאכים ממונים עליהם הא' מסטרא דימינא ואחד מסטרא דשמאלא ובעשות האדם מצותיו בדחילו ורחימו אזי נכלל שמאל בימין נוסף ע"ז מי שיש בו מדעת קונו להתאמץ ולהשתדל בפרטי עובדותיו בתורה ותפלה ומעשה המצות לא לצורך עצמו רק עבור צורך גבוה וכאשר חכמים הגידו מצות לאו ליהנות נתנו כ"א הכל עבור תיקון עולמות והמקיים כתיקונה בונה קומת השכינה כנודע מכוונת האר"י זלה"ה להמבין בספרים והכלל רז דרכם של הצדיקים אמיתים כל עצמם ומגמתם בעשיות מצותם אינם חסים על עצמם כלום כ"א לכבוש וועבדי כי ימלוך תחת סטרא דקדושה ושפחה תחת גבירתה להוציא איברי השכינה מהגלות כמבואר לנו כמה פעמים מהות הענין הוצאות איברי השכינה מהגלות ואיש אשר אלה לו לשים עיקר מגמתו רק עבור גבוה ותיקון איברי השכינה ולא חש להנאות עצמו כחו יפה לגרום יחודים בהעלאת נ"ק אפי' ממדריגות הנמוכים הנראה לכאורה שאין שם השראת הקדושה והמשכיל בהכרתו החזקה ממציא לעצמו בחי' עבודה ואפי' בהקרה לו לפעמים ח"ו מקרה מפגעי הזמנים כיון שלא חש לצרת עצמו כ"א בחי' צער המגיע למעלה בסיבתו כי בכל צרתם לו צער כ"י ובמחשבה טהורה כזה תועלתו גדולה להמתיק הדין בשורשו ונהפוך מאויב לאוהב וע"ד מאמרם ז"ל שנתעוררו ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצה"ר העומד לשטן לו נעשה לו כאוהב והמשכיל עובד את הקב"ה עם היצה"ר גופיה ועיין למעלה מה שבארנו פ"ה וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר ויהי שלום בין שלמה ובין חירם מלך צור ע"ש וכלל זה נקוט בידך רבים וכן שלמים מאישים המשכילים העובדים את הבורא ב"ה באמת ולבב שלם לא נגרע מבחי' עבודתם דבר לבטלה ולהפרידם מדבקותם ואדרבא כל דבר הקורה אותם משיגין משם ענין עבודה אליו ית' וגם משם גורמים בחי' יחודים כמבואר אמנם לא כל אדם זוכה למעלה מובחרת כזה כי אם בתנאי המבואר שאינם חשים מצורך עצמם כלום רק הכל עבור צורך גבוה וכבר נודע תיבת אמן מורה יחוד שני שמות הוי"ה אדנ"י דין ורחמים כנודע למבינים ולזה אנו שואלין ומתפללין לפניו ית' בנוסח יקום פורקן מן שמיא חנא וחסדא ורחמי וגו' וגומרים אומר מרן די בשמיא יהא בסעדהון כל זמן ועידן ונאמר אמן נראה לכוון בזה שעיקר השאלה בגמר השאלה לא לצורך הנאות עצמינו כי אם עבור צורך גבוה מרן דבשמיא יהא בסעדהון ומאי הוא הסעד ונאמר אמן כלומר שיתן לנו לב טהור וקדוש שנוכל לומר תיבת אמן לגרום יחוד בשתי שמות הוי"ה ואדני הנרמז באמן אשר לזה צריך אימוץ רב לקדש ולטהר א"ע בכל פרטי עניניו ומעבדיו הכל לצורך גבוה ולא לצורך עצמו ואם נעדר ממנו מעלה הנזכר תועלתו מעט לגרום בחינת יחוד בשם רחמים הוי"ה עם שם אדנ"י המורה דין כמבואר הגם שחכמים הגידו העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו וגו' כבר נודע ומפורסם שלא באמירה והרמת קול לבד תולה כי אם הפה הולך אחר פנימיות מחשבתו כאשר עם לבבו לדעת ולהכיר אחדותו ויחודו יתברך אפי' בעוסקו בצרכי ההכרחים שבלתי אפשרי זולתם גם שם עיקר מגמתו לדרוש יחודו יתברך ואחדותו ואינו נפרד עם מחשבתו מרוממותו יתברך אפי' כמעט רגע כ"א בכל מקום בואו רואה ומשיג משם התלבשות אלהות הן המה איברי השכינה הכינוי בשם אדנ"י להעלות משם הוי"ה ב"ה ונמצא איש משכיל כזה עונה אמן פירוש גורם יחוד ב' שמות הנ"ל אפי' בעוסקו בבחי' הכ"ח עתים הידועים י"ד עתים לטובה וי"ד עתים לרעה בכל הכ"ח עתים עובד עמהם את הבורא ב"ה וממלא משם איברי השכינה ואיש אשר אלה לו בודאי בעת גשתו עבודה זו תפלה כחו יפה בפיו לענות אמן כראוי ואפשר לרמוז בדבריהם שהעמיקו בלשונם העונה אמן יש"ר בכל כחו לרמוז את האמור בכל בחי' כ"ח עתים הנראים הפכיים גם משם עונה אמן לחבר דין ברחמים הוי"ה ואדנ"י ולזה עיקר שאלתינו ובקשתינו מרן די בשמיא יהא בסעדהון ועיקר הסעד ונאמר אמן שיתן לנו לב לדעת איך לומר אמן בכל בחי' הכ"ח ובין והבין הדברי' שנא' כל זמן ועידן ונאמר אמן כלו' בכל זמן ועידן יהיה איך שיהיה ועכ"ז ונאמר אמן כמבואר ולזה צריך בודאי סעד לתומכו כנזכר אשר לאו באמירה לבד תליא מלתא בעבודתו בחוץ כאשר הוא מתנהג את עצמו בפרטים עם עובדותיו לשום עיקר מגמתו רק עבור תיקוני השכינה: ומעתה תחזה דבריהם תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבהכ"נ לביתו א' טוב ואחד רע רומז ליצה"ר ויצה"ט המלוים לו לאדם ובאו ללמוד על מצות שבת ונמצא למוד שארית מעשה המצות נוהג ג"כ ענין זה האמנם מצות שבת שקולה כנגד כל התורה כנודע מדבריהם ז"ל וכשבא ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת ידוע בחי' אלה הן המה תיקוני השכינה ועיין למעלה שבארנו מה דאיתא בזוהר ע"פ משכו וקחו לכם צאן ודרש בזוהר משכו יומין עלאין ליומין תתאין ותוכן הדברים במה יתכן לו לאדם למשוך יומין עלאין לגבי יומין תתאין באמצעות ד' תיקונין הנרמז בתיבה משכ"ו נוטריקון "מטה "שלחן "כסא "ומנורה ע"ש אשר ארבעה בחי' אלו המה תענוגות בני אדם והמשכילים המעלים אלהות המלובש בתענוגים אלו לשורשם ומקורם בזה כחם יפה לחבר יומין עלאין ליומין תתאין וזהו שאמרו וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת לרמוז אם שלש אלה יעשה לה לשכינה ולא להנאות עצמו מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בע"כ כיון שכחו יפה והכרתו חזקה לעבוד את הקב"ה עם שני היצרים יצ"ט ויצ"ה לכבוש גם אותו תחת הקדושה גורם ג"כ ממנו בחי' יחוד הנרמז בתיבת אמן הוי"ה ואדני דין ורחמים וזהו ומלאך רע עונה אמן כמבואר היינו בחי' שנעשה באמצעותו ולהיפך ח"ו גורם השפעה לחיצונים ונעשה שם יחוד נאמר ומלאך טוב עונה אמן בע"כ סוף דבר הכל נשמע מדברינו הנ"ל אשר כללות מעשה אדם ומעלליו אינו שלם עם בוראו כ"א בהשתדלו בעבודתו באימוץ רב כ"כ עד שגורם שאפי' מלאך רע עונה אמן ומעתה תחזה איך שהעמיקו בדבריהם ואמרה האשה אמן אמן הוא קבלת שבועה היינו קבלת עול מלכות שלימה לגרום יחוד בשלימות שתי שמות הוי"ה ואדנ"י בלתי אפשרי להיות כ"א בהתאמצו והשתדלו בעבודה כ"כ עד שאפי' מלאך רע עונה אמן וזהו אמן אם מאיש זה כינוי לשם הוי"ה ב"ה הנקרא איש אמן אם מאיש אחר מוסב לסט"א הנקרא אחר גם הוא עונה אמן בע"כ כנזכר והבן הדברים ודו"ק:
בפסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ופירש"י כלות משה להקים ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום כלו הקמותיו. וראוי לשום לב הלא נודע כל מקום שנאמר ויהי יגיד צער ומאי צער היה ביום שנכנסה כלה לחופה ודרשת חז"ל ידוע והנראה כי כבר קדם לנו הדיבור כמה פעמים פ"ה פה אשב כי אויתיה כי הקב"ה בחר בעם קרובו ישראל להשרות שכינתו בקרבם בהיותם מתקנים ומקשטים מלא קומתם מראש עד עקב לנקותו ממום ומגע נכרים אזי שורה הקב"ה בקומתם ע"ד משכן ה' המה בני ישראל נעשו משכן אליו יתברך ולזה רומז פה אשב ירצה פה בקומת אדם:
אש"ב נוטריקון "אוהל "שיכן "באדם והכלל זאת תורת תורת האדם עודו בחיים חיותו לבנות תמיד קומתו היינו לטהר פרטי רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו במצות עשה ול"ת ובזה נעשה משכן להשראת הקדושה אמנם יש לך אדם שבונה קומתו במעשה המצות ואולם בפנימיות מחשבתו הוא מאנשי השם לקנות שם לעצמו להיות לו תפארת מן האדם להיות נחמד בעיני הבריות מזה שבונה מלא קומתו במעשה מצותיו וממילא נותן גרעון בבחי' עבודתו והעיקר שראוי לשים מגמתו בעבור צורך גבוה מאסו הבונים כ"א כל עצמם להנאתם ותפארתם. ואפשר לרמוז אלה פקודי המשכן משכן העדות ומלת פקודי משמעו לשון חסרון כמו ויפקד מקום דוד ירצה אלה הם החסרונות של משכן הנזכר היינו מהבנאים שמאסו עיקר העבודה בבנין משכנה להשראת אלהות ובחרו לבנות משכנם בעבור ההתפארות לקנות שם וזה נקרא משכן עדות כי מלת עדות משמעו לשון עדי וקישוט וזהו חסרונו אפי' כשבונה משכנו בלימוד תורה ותפלה ומעשה המצות הוא רק משכן העדות בכדי ליפות ולקשוט עצמו בעיני הבריות והכסיל זה בחושך הולך ולא אור ומאומה אין בידו ממעשה מצותיו ותורותיו רבו ואדרבא הוא בונה לסתור כי אין אני והוא וגו' ונמצא בנין כזה הוא רק סתירה ואתה תחזה הפרש של הבנאים אישים המשכילים אשר לבם נכון עמם באמת ואין מלאכתם מלאכת ה' רמיה כל עוד שמרבים להטיב דרכיהם נראה ונדמה להם כאלו ממעטים ועדיין אין משכנם שלם להשראת אלהות וכל יום מוסיפים והולכים בעניני עבודתם ולכן נקראו תלמידי חכמים בנאים שעוסקים תמיד בבנינה של עולם ואין עבודתם נפסקת מהם אפילו כמעט רגע וכאשר שנו במשנה:
הבונה כמה יבנה ויהא חייב יש לרמוז על התלמידי חכמים הנק' בנאים כמה יבנה כלומר אפי' יבנה כמה וכמה ויהיה חייב לבנותו עוד כי מי האיש השלם אליו ית' ומי שיש בו מדעת קונו נפשו יודעת מאד שעדיין לא יצא ידי חובתו ולכן מחייב א"ע ומוסיף והולך בעבודה כי תמיד הוא בעיניו ולא כלום כ"א כתינוק קטן שלא התחיל בעבודה ויש לרמוז כזה במשנה דאבות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין חכמים והכוונה להורות מה שגרם לו ככה שגדל כל ימיו ולא עמד על מדריגה א' כ"א כל יום הלך והוסיף בעבודה ואמר על בחינתו כל ימי גדלתי והלכתי ממדריגה למדריגה ומה הגורם ככה בין חכמים להיותי תמיד בין חכמים והסתכלתי תמיד בדרכיהם הטובים ולמדתי ממעשיהם להיות מוסיף והולך לאפוקי מי שמונע דרכו מנתיבתם ולא הלך בדרך אותם הצדיקים להסתכל בדרכיהם וללמוד ממעשיהם אזי כן דרכו אפילו בעשות איזה מצוה וכדומה ממדות טובות נדמה בעיניו כאלו כבר הוא משכן שלם עם מלא קומתו ולא חסר כלום כיון שאין לו ממי ללמוד להיות מוסיף והולך שאינו דר בין חכמה ואפילו לא פסע אלא פסיעה אחת תפארת לו מן האדם שגם הוא מהעובדים יראים ושלמים וממילא נשאר עומד תמיד רק על מדריגה א' ואינו מייגע א"ע לקנות שלימות להיות בחי' משכן מראש עד עקב ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו להשראת אלהות ובאמת אין זה עבודה של כלום מול זה בא הרמז ויהי יגיד צער ביום כלות משה להקים את המשכן ונודע דעתו של אדם נקרא בחינת משה והתפשטותו בכל דור ודור מי שיש בו דעת נקרא משה וכ"ז שבחי' דעתו של אדם עוסק בבנין הקמת משכנו ונראה ונדמה בעיניו כאלו לא כלה אצלו עדיין בנין משכנו כ"א מוסיף והולך בכל יום להקים משכנו איש כזה בודאי גורם שמחה לפניו ית' ומשמח לקראת הפקח ולזה רומז רש"י ברוח קדשו מלמד שכל שבעה ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו להורות כאלו עדיין אין שלימות בבנין משכנו במעמד ומצב שלם כי שיעור הקדושה מעלות מעלות יש וכל זמן שהאדם בא על השגה יתרה יודע ומבין איך שלא התחיל עדיין בבנין קומתו וזהו בחי' ומפרקו לבנות עוד יותר להיות מוסיף והולך ומי שיש לו דעת כזה בודאי יום שמחה ככלה הנכנסת לחופה לאפוקי איש בער ולא ידע כ"א מדמה בנפשו כאלו כבר תיקן מלא קומתו וכלו הקמותיו מלהקים עוד הוא צער ודאי ונשאר שקוע בבחינת מדריגתו והוא מהעומדים ולא מהמהלכים לזה רומז הכתוב ויהי יגיד צער ביום כלות משה להקים את המשכן ירצה מי שאין לו התפשטות הדעת בשלימות ונראה ונדמה בעיניו כאלו כבר כלו הקמותיו בודאי צער הוא ומבוכה בטעותיו וגם השכינה מתרחקת ממנו כיון שאינו מהבנאים העוסקים תמיד בבניינה ולא נפסק אצלם אפילו כמעט רגע ומוסיפים והולכים והשם ישים חלקנו עמהם לעולם אמן:
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר ופרש"י ומהו הקריב ב"פ שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים אחד שהיו יודעים בתורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואחד שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו. נראה ע"ד שבארנו למעלה פ"ה ומבני יששכר יודעי בינה לעתים בשתי פנים פ"א בני יששכר הגדולים בתורה וגדולים בחכמה והתורה מאיר להם את הדרך אשר ישכון אור לחבר פרטי עתיהם להנהיגם הכל בחכמה ותבונה ולא לעשות מעשיהם כרובא דעלמא שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ובחי' עבודתם זר נכריה עבודתם כיון שנבערים מדעת לקשור הבינה לעתים אשר נודע בחי' הזמן לית לה מגרמה כלום כ"א אישים המשכילים המקשרים הבינה לחלקי העתים מאירים הארה וחיות לבחי' הזמן ולזה שואלין לאדם בתחלת דינו קבעת עתים לתורה ולכאורה קשה הלא מצינו בדבריהם היפך הדברים כל הקובע עתים לתורה כאלו מיפר תורה אמנם הכוונה בפירוש השאלה קבעת פרטי חלקי עתים להתורה לקשרם להנהיגם ע"פ התורה ע"ש שהארכנו והגם לא כל מי שרוצה ליטול את השם יבא ויטול להתפאר במעלה כזה כ"א מי שגדול בתורה וחכמה ויש לו התפשטות הדעת וזהו ומבני יששכר אשר הן המה גדולים בתורה וחכמה חכמתם עמדה להם לפעול כזה יודעי משמעו לשון התחברות כמו וידע אדם בינה לעתים לנהוג פרטי העתים הכל בבינה ובדעת ובכל עת ובכל שעה מחשבתם קשורה ודבוקה לרוממות אלהות ולא נגרע מעבודתם שום דבר להפרידם מדבקותם כיון שחכמתם עמדה להם לקשור בינה לעתים. ובאופן אחר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים כי הנה יש לך אנשים כאלה שכל מגמתם בתורתם ובמעשה מצותם הכל עבור השכר ולטובת הנאות עצמם ומאת ה' שכוח לוח לבם ונמצא עבודתם תולה בדבר עבור הפרס שנתנו עיניהם והכלל מונח בידינו כל אהבה ויראה התולה בדבר בטל דבר בטלה האהבה וכיון שנהפך עליהם הגלגל מאומה אין בידם מאהבתם ויראתם וזהו ומבני יששכר כלומר אותן האנשים שנתנו עיניהם לקבל פרס מרבם נקרא בני יששכר שואלים שכר חילוף עבודתם מעיד הכתוב כיון שכן שהשכר הוא יש אצלם ידוע תדע שיודעי בינה לעתים כלומר אפילו מתרמי להם לקשור הבינה בתורה ותפלה ומעשה מצותם אינו בתדירי כ"א אין ולאו ורפוי בידם כשהבורא ב"ה משפיע להם רוב טוב אזי מפארין ומשבחין ואהבתם ויראתם נגד פניהם ובהעדר מהם טובו ית' מרפים הם מרפים מתורה ועבודה להחזיר לו ית' שבח והודאה ונמצא אהבתם ויראתם הוא כסלתם כיון שתלויים בדבר ואינה עומדת לעד וזהו ומבני יששכר חלף עבודתם אינם מקשרים את הבינה לעבוד עבודת בוראם כי אם לעתים היינו לזימנין הן ולזימנין לאו כמבואר נוסף ע"ז כשתתבונן בדרכיהם מבני יש שכר דיבור אין להם בגשתם אל עבודה שבלב זו תפלה כי כל עצמה של התפלה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה היא רק צירוף שמותיו ותואר כינויו הקדושים וכבר קדם לנו הדיבור שעיקר הוצאת דיבור לפני אלהים בתפלה תולה במעשהו בחוץ בצורכי גופם אם יש לו חלק בבינה לדעת ולהשכיל בפרטי מעשיהם טובותיו וחסדיו העודפות עליו בכל שעה ורגע רואה ומבין רוממותו ית' מצד פעולותיו איך ומה שנדמה אליו באמצעות הפעולות לפעמים במדות האהבה ולפעמים במדות היראה ולפעמי' במדות התפארות וכדומה משבע' מדותיו הקדושים אשר מחשבתו יתב' ניכרת מתוך מעשיו שפועל בעולמו באמצעות זי"ה והמשכיל יודע איך לקרותו בתואר שמותיו וכינויו ואחר כך בגשתו לתפלה קורא אותו יתב' לפיהם כמו שהשיג ותפסו בעוסקו בצרכי גופו טרם גשתו לתפלה ונמצא יש לו הרבה דבורים להוציא לפניו יתב'. ואמרתי רמז שאמר דוד המע"ה ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך ירצה לשלול זולתו מי שאמר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה ואפילו בהצליח עושר ונכסים וכדומה מטובותיו יתברך העודפות על בני אדם ולמיעוט ההכרח מדמה בנפשו כל פרטי הצלחותיו הכל בעבור רוב חכמתו העומדת לו בהשתדלו בזריזות וחריצות יומם ולילה בפרנסתו לכן הצליח עושר ורב טוב ונמצא אין מענה בפיו להחזיר לו יתב' שבח והודאה בתפלה כי אם אפילו בהתרמי שעומד להתפלל הרגל לשונו נקוט ולא מעומק הלב להשיג אותן השמות ותואר כינויו שמוציא מפיו ולזה רמז דוד המע"ה ואני תמיד איחל בכל פרטי עתים ורגעים ואפי' מקרי פגעים הקורה אותי בהשתנות הזמנים ידעתי נאמנה שהכל בהשגחה פרטיות מבורא עולם ופשיטא בהשפעות טוב ידעתי נאמנה שאנו אין לנו על מי להשען כ"א על אבינו שבשמים רק אליו שמתי בטחוני ואיחל לטובותיו ופרטי הצלחותיו וע"כ והוספתי על כל תהלתך כי בכל עת ורגע שרואה ומכיר הטבת בוראו מחזיר לו שבח והודאה לערך הכרת חסדיו העודפות עליו והכל תולה בזה להיות שאני תמיד איחל ולכן תמצא שעשה דוד המע"ה ק"ן קפיטיל תהלים ולא נמצא איש אשר רוח אלהים בקרבו זולתו לעשות ככה והכל בעבור גודל בטחונו אליו ית' היו זמירותיו ותהלותיו נובעים בקרבו כמעין המתגבר לאפוקי איש בער ולא ידע לשום בטחונו עליו ומדמה בנפשו שהכל משלו נתנו לו כי כחו ועוצם ידו עשה לו החיל ע"כ יהיו דבריו מעטים ואין לו דבורים להחזיר לפניו ית' שבחים והודאות. ועוד יש לרמוז בנעים זמירותיו שאמר אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם ודרש בזוהר כמד"א סולו לרוכב בערבות ואפשר לרמוז את האמור אשרי אדם משכיל כזה ששם עיקר בטחונו באלהים ויודע נאמנה שבלתי אפשרי לדבק מאומה זולת עזר אלוה וכל חכמתו ותחבולותיו והשתדלותו וחריצותו במשאו ומתנו עם הבריות משליך יהבו על ה' כי הוא הנותן שכל ועצה ואפס זולתו ית' כ"א הוא בורר מנה יפה ונותן לו עצה כאשר עם לבבו והוא ית' יודע בודאי לתקן עניני יותר ממני ולכך תולה הכל בעזר אלוה ומשבח ומרומם לבורא עולם שהעמידו על דרך הטוב ונכון ואין תולה בחכמתו ועצתו כלום והפעולה תועלת גדול הנמשך מזה שמוסיף תהלות בקרבו כנז' ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך וזהו אשרי אדם עוז לו בך כלומר אשוריו של אדם השם בטחונו באלהים וכל עוז ותעצומות שמגיע לו בהשתדלותו בסיבותיו ותחבולותיו אינו תולה בבחי' עצמו כ"א תולה העוז רק בך והפעולה מסילות לשון תפלה כדברי הזוהר כד"א סולו לרוכב בערבות וזה האדם כיון שתולה העוז בך ולכן מסילות בלבבם לשבח ולרומם על טובותיו העודפות על בני אדם כלל העולה מדברינו הנ"ל אשר זה תורת האדם להקטין א"ע לאין המוחלט נגד גדולתו ורוממותו ית' ויקשור א"ע עם פרטי מעלליו הכל בחפץ ורצון עליון ואז תועלתו גדולה אח"כ בתורה ותפלה מרבה להוציא דברים בשירות ותשבחות כמבואר לאפוקי אישים פועלי און התולים פרטי הצלחתם בעצמותם ולא מאת ה' היתה זאת תועלתם מעט מן המעט וע"כ יהיו דבריהם מעט בהחזרת הודאותיו ואינו יכול לדבק פנימיות מחשבתו אליו ית' וגם הוא ית' אינו מדבק א"ע אליו כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אינו יכול לקרב א"ע אליו ואין אני והוא וגו'. ומעתה נחזור לענין ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נתנאל סובל שתי תיבות נתן אל ירצה מי ששם בטחונו באלהים ואינו תולה בבחי' עצמו כלום כ"א תולה הכל בחסדיו ית' העודפות עליו ומקטין א"ע נגד גדולתו ית' ותועלתו גדולה לקרב א"ע בגשתו אל העבודה זו תפלה מרבה לשבח לפניו וזהו הקריב א"ע אליו יתברך בתורה ותפלה והכל בעבור אומרו נתן אל בן צוער כי הוא בן חכם צוער כמו צעיר שמקטין א"ע נגד גדלותו יתברך ורומז הכתוב מה הגורם ככה נשיא יששכר ירצה להיות שנשא ונתרומם מאישים פועלי און ששואלים פרס חילוף עבודתם ורוצים שהשכר יהיה יש בעיניהם ואינם ממתינים על רב טוב הצפון לצדיקים אשר עין לא ראתה כ"א נפשם חפצה להיות השכר יש בעה"ז וממילא עבודתם תלויה בדבר ואינה עומדת לעד וגם דבור אין להם להוציא לפני אלהים בתורה ותפלה כנז' ולכן אינם יכולים לקרב א"ע כנזכר כל אשר בו מום לא יקרב לאפוקי מי שהוא נשיא י"ש שכר שמנושא ומרומם מבני י"ש שכר הקריב יכול לקרב א"ע אליו ית' וזהו ביום השני הקריב א"ע אל הבורא ב"ה בגשתו לתפלה להוציא דבור לפני אלהים בעבור ששם עיקר בטחונו באלהים ואומר על כל דבר הקרה אליו מטוב עד רע נתן אל ולזה רומז רש"י ברוח קדשו מהו הקריב הקריב שני פעמים כלומר מאין קנה שלמות שיכול לקרב א"ע בתדירי אליו יתב' להוציא דבור לפני אלהים בשירות ותשבחות מורה באצבע בשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים כאשר הם קרבו א"ע בקרבנותיהם. ועכשיו תפלה של אדם עומד במקום הקרבן כמאמרינו ונשלמה פרים שפתינו ולכן אנו מצווים לקרות עתה הנשיאים כי התורה ישנה בכל אדם ובכל זמן ורוח שפתינו חשוב לפניו יתברך כאלו עמדנו על מעמדו להקריב קרבנות הללו ומי שלבו נכון עמו ובטוח באלהים זכה להקריב שני לשבטים כנזכר והיינו בשביל ב' דברים א' שהיו יודעים בתורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכמבואר מקשרים הבינה לחלקי העתים לעשותה הכל בהתקשרות ואז כחו יפה להוציא דבור לפני אלהים כנזכר וא' שהם נתנו עצה לנשיאים מבני י"ש שכר אשר עבודתם פסולה כנזכר נהנים מהגדולים בתורה ובחכמה עצה היעוצה לדעת איך להתנדב קרבנות הללו היינו לקרב א"ע אליו יתברך בגשתם אל הקודש לעבוד עבודה זו תפלה ודו"ק ותבין: