בפסוק אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על יהו"ה בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו למה יגרע שם אבינו ויקרב משה את משפטן לפני ה' ויאמר ה' אל משה כן בנות צלפחד דוברות להיות הכלל מונח בידינו שכללות סיפור התורה ישנה בכל אדם ובכל זמן ומוכרח לומר שטענות בנות צלפחד ישנם גם כן בעבר והוה ועתיד ואם כן איך יכול האדם להמציא דברי החכמניות ודרשניות בעצמותו הנוגע לעבודתו יתברך. והנראה בהקדם נעים זמירות ישראל. משכיל לאיתן האזרחי חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי והכוונה להורות עיקר עבודת אדם איזה עבודה שבלב זו תפלה העומדת לנו עתה במקום הקרבנות כנאמר ונשלמה פרים שפתינו ואם כן מה מאוד צריך האדם ללמוד סדר העבודה להוציא דבור לפני אלהים בשלימות לדבק פנימיות מחשבתו ותנועות איבריו אל האותיות היוצאים מפיו במלוי הארה עליונה מקדימת המחשבה וכתיב בחכמה יבנה בית ונודע פרטי אותיות נקראים אבנים ואם מצרפם ומחברם יחד אחד אל אחד יחדיו ידבקו בצירופי תיבות נקראים בתים כמו דאיתא בספר יצירה ב' אבנים בונים שתי בתים ג' אבנים בונים ו' בתים מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע ואיתא בתיקונים ונהר יחרב ויבש ודרש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני. ונראה לרמז בדבריו הקדושים שקאי על המחשבה ובחינת הדבור המורים שתי ההי"ן בית ראשון ובית שני בית ראשון אות ה' ראשונה משם הוי"ה ב"ה ובית שני אות ה' אחרונה מלכות בחי' הדיבור וצריך איש הנלבב בהוציא דיבורו לפני אלהים לצרף שם הוי"ה ברוך הוא באמצעות דיבורו כמו שדברנו מזה כמה פעמים ואם אין מחשבתו דבוקה לאותיות היוצאים מפיו אזי האותיות המה חרבים ויבישים מכל טוב ואינם פורחים לעילא כי כלל זה נקוט בידך והוא כלל גדול בתורה ולתפלה רעיונותיו ומחשבותיו הטהורים שחושב איך להוציא הדבור הן המה החיות של האותיות ואם לאו כמתים נחשבו בלא חיות כלל ולכן תנו לב להתבונן מה החטא גורם באם מחשבותיו משוטטים בתערובות חיצונים מהבלי עולם כאשר עינינו רואות רובן דעלמא אפילו בשעת תורה ותפלה מחשבותיהם טרודים ובהולים לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ומאת ה' שכוח לוח לבם ואינם זוכרים אם עומדים בבית או בחוץ והרגל לשונם נקטו ואוי לאותה בושה וכלימה מתי יעוררו משנתם כי יכול להיות שישנו שינת עולם כל ימיהם החרוצים על פני אדמה ולכן בעצה יגיד הכתוב בחכמה יבנה בית עודו בסוד החכמה שהוא המחשבה גם שם יראה לבנות הבית מתורה ותפלה טרם עת בא הדיבור ונודע חכמה רומז לאות יו"ד בחי' גולם דלית בה חורא וכמו מהגולם יכול לעשות איזה אות שירצה ככה עודו בסוד המחשבה יכול לעשות איזה צירוף שירצה לא כן כשהוציא הדיבור אינו יכול להפך דבורו כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואינו יכול לתקן את אשר עיות ועל כן מה מאוד צריך איש הישראלי הרוצה לגשת אל עבודת הקודש פנימה להתפלל לפניו יתברך להתבונן בפנימיות מחשבותיו טרם בואו אל בחינת הדבור כמה רעות גורם בהוצאות אותיות יבישות מפיו ואז אין רשומו ניכר לא למעלה ולא למטה ותועלתו נכזבה לפעול כלום כי תורתו וגם תפלתו תועבה והטה למשל אזנך אם רוצה האדם לומר תיבת אדון ידמה בנפשו כאלו אות א עומד במקום אחר ואות ד במקום אחר ואות ו ג"כ במקום הרחק מאוד ואות נון במ"א מפורדים ומפוזרים והוא רוצה ללקטם ולצרפם יחד אחד אל אחד יחדיו ידבקו כמו הבונה בית אבנים צריך לחפש וללקט תחלה אבנים מהרבה מקומות ואם יראה הרואה שאין האבנים דומים זה לזה אזי משוה ומחליק עד שיהיה העקוב למישור ולפעמים צריך להשליך איזה אבן וליקח אבן אחר תחתיו להיותם שוים בדומה אחד בכמות ואיכות בכדי שלא יפריד בין הדבקים ועתה תחזה לקחת מוסר השכל אם לבנין הגשמי שאין בנינו בנין עולם מעשהו בחריצות וזריזות ותחבולות רב פשיטא וקו"ח בבנין עולם היינו כשבונה בתים בתורה ותפלה שגם שניהם חיי עולם וחיי שעה מה מאוד יבנה הבונה הבתים ותיבות בצירופים טובים מפוארים. וידמה בנפשו כאלו האותיות הכינוים לאבנים המה פרודים ומפוזרים בהרבה מקומות ואין אות א' דומה לחברתה וצריך לסתתם ולהחליקם עתה טרם הבנין להשליך מהם הכיעור והדומה ממחשבות זרות ואח"כ ללקטם לעשות מהם בתים ותיבות ולערך האבנים ככה יהיה הבנין אם האבנים המה גדולים וטובים בכמות ואיכות גם גדרו ובניינו יהיה גדול ומפואר וכל זאת צריך להיות בסוד המחשבה כנזכר בחכמה יבנה בית וככה תבנה ותכונן בבחינת הדבור ואם אין לו בסוד המחשבה מאין יהיה לו הארה וחיות בבחינות הדיבור ומעתה תשכיל לדעת דברי קודש התיקונים ורזא דמלה ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית. שני כי בוודאי אם בסוד מחשבתו יחרב בלא לחלוחית הארה יבוש ודאי בבית שני בחינת הדיבור האותיות המה יבישים מכל טוב ואינם פורחים לעילא כמבואר ומאומה אין בידו ונחזור לענין משכיל לאיתן האזרחי כי שמעתי מהמגיד זללה"ה היה אומר כשהתיבה בסוד המחשבה נקרא תני"א ובצאתו לבחי' הדבור אז נקרא בהפך אתוון אית"ן לשון חוזק ועומד בקיומו כיון שאינו יכול עתה לשוב מדבורו כנזכר כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד לאפוקי עודו בסוד המחשבה יכול לעשות איזה צירוף שירצה. והנה יש שלשה בחינות משכיל מושכל שכל. האדם שלומד דבר חכמה לזולתו נקרא משכיל ודבר החכמה בעצמה נקרא שכל והמקבל החכמה מהמשכיל נקרא מושכל והנה חז"ל אמרו כל מקום שנאמר משכיל לדוד על ידי תורגמן ולכאורה צ"ל מאין נלמד ככה אמנם ע"פ הדברים הנאמרים מובן הענין כי נודע דוד המלך עליו השלום מדתו הוא בחי' הדיבור כמבואר לנו מה שאמר דברו אתי לשון שקר בתערומות יגיד נגד פחותי הערך שמדברים אתי ממש שאני בחי' הדיבור לשון שקר ובאמת כל עצמי ובחי' דיבורי רק בדיבורי תורה ותפלה ולזה רמז ואני תפלה לשלול דיבורים אחרים אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם עכ"פ נשמע מכל הספרים שמדתו של דוד מדות המלכות עולם הדבור והדיבור בעצמה הוא בחי' שכל דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמושך חיות והארה מקדימת המחשבה וכיון שכן איך אומר הכתוב משכיל לדוד משמע שקורא לדוד שהוא בחי' הדיבור משכיל ובאמת הוא בחי' שכל ולא משכיל כנזכר בג' בחי' משכיל מושכל שכל ולזה נתעוררו חז"ל כמתרצים ואומרים כ"מ שנאמר משכיל לדוד ע"י תורגמן ונמצא כשאמר דוד המע"ה לזולתו נעשה הוא בחינת משכיל לזולתו ושייך שפיר לומר משכיל לדוד. ואיתא בזוהר דוד מלכא הוה מתעטר תדיר באבהן עלאין ולהבין הענין נראה ע"ד דאיתא בזוהר במ"א אברהם אבינו הוה קאים בפרשת אורחין להזמין אושפיזין והכוונה אברהם אבינו היה התגלות ראשון בעולם שהראה התפשטות אלהותו יתברך אפילו בארציות ובמדריגות התחתונים ונמוכים ונודע בשלש ראשונות אין שם אחיזה לחיצונים כלל וכלל משא"כ מהבנין ולמטה יש שם אחיזה כמ"ש שממית בידיה תתפש דהיינו בתרין דרועין חסד וגבורה יש שם אחיזה לחיצונים אהבה רעה ויראה רעה חס ושלום ותכלית עבודת האדם שימאס ברע ויבחר בטוב שבכל ז' המדות שנשתלשלו ממדריגה למדריגה עד שנתערב טוב ברע ורע בטוב.
ובחכמה אתברירא מי שיש בו שכל וחכמה כחו יפה לברר הטוב מהרע שבכל המדריגות התחתונים והנביא אמר ה' אהבו יעשה חפצו בבבל והכוונה בבל מורה ל' תערובות ע"ד שדרשו חז"ל על מלת מבול למה נקרא שמו מבול ע"ש שבלבל את הכל ובלל את הכל ממקום הגבוה למקום הנמוך לרמז הנזכר היינו שנשתלשלו אורות עליונים ממקום גבוה למקום הנמוך מדריגות התחתונים ומלת בבל מורה ג"כ ע"ש שבלל אורות עליונים במדריגות התחתונים וכל מגמת נפשינו בתורה ותפלה ומעשה המצות לברר אותן הנ"ק להעלותם למרום שבתם אשר היה שם אהלם מתחלה שנתערבו והכל שייך אל העבודה פרטי עובדותיו של אדם ואפילו תענוגות הגשמיים מתנועות איבריו וראות עיניו והשמעות אזניו בכולם יש רמיזא דחכמתא הרומז לאדם עבודת הבורא שגם שלאו כל מוחא סביל דא עכ"ז כל אדם אינו חייב אלא עד שיד שכלו מגעת ומי שחלק לו אלהים בבינה ויש לו התפשטות החכמה לא נגרע מעבודתו שום דבר ומעשהו שוה בבית בחוץ אפילו כשהולך לפעמים בשוקים וברחובות ומדבר עם בנ"א מצרכי גופניות עכ"ז פנימיות מחשבתו דבוקה לרוממות אלהותו ותועלתו נשגבה גם לו וגם לאחרים המדברים עמו שמעלה ומגביה בחינת דיבורו וגם דבורים הנשמעים מהמון עם כאשר דברנו מזה בכמה מקומות וכבר נתבאר לנו פ"ה וישב משה את דברי העם אל ה' כי מי שיש בו מדעת קונו נקרא משה וישב דיבורי המון עם דיבור איש לרעהו ממשאם ומתנם וישב אותם אל ה' ב"ה לעשות עמהם צירופים טהורים וקדושים כי לכל מקום שנתנו חכמים עיניהם אינם מסתכלים כ"א על פנימיות הדברים אלהות המלובש שם דרך משל אם רואה או שומע מחברו דבר אהבה שרודף להשיג מחוז חפצו וכל עצמה של אהבתו אין בה ממש כי רודף אחר דבר שטות אמנם החכם אשר עיניו בראשו מתבונן במחשבתו לכולם יש להם מקום מוצא בשורשם ומאין נמשך זאת האהבה ובודאי יש כאן ניצוץ קדוש שנתפשט מעולם האהבה המחי' אהבה זאת וממקום קדוש יהלכו למקום נמוך כזה ולכן נקראים מדריגות התחתונים בבל תערובות טוב ברע ובאותה המחשבה כחו יפה להעלות ולהגביה האהבה שרואה בזולתו למקום קדושה וזה נקרא אצלו יתברך אורח שמתחלה לקח הכסיל חלק מעולם האהבה מקום קדוש למקום הטנופת ונתרחק החלק הנ"ל ממנו יתברך וכשמעלה המשכיל ומפריד חלק הטוב מהרע לשורש גורם תוספות תענוג אליו ית' כנראה ממשל בן מלך שהלך למרחקים והביא אצלו ית' אורח ממקום הרחוק והטנופת ולזה רמז הנביא ע"ה ה' אהבו יעשה חפצו בבבל לאיש משכיל שעושה חפצו ית' בענייני עבודתו אפילו בבבל המורה מדריגות התחתונים תערובות טו"ר גם שם מעשהו בחכמה ודעת ה' אוהב אותו ביותר כי זהו עצם תענוגו יתב' שצפה לקבל מנשמות הצדיקים לעשות חפצו ית' בבבל כנזכר ואברהם אבינו ע"ה כשראה איזה בחינות אהבה שנתפשט למקום הנמוך ויכול לבוא חס ושלום התפשטות לקליפיות כי נודע מה דאיתא בספר יצירה אין למעלה מענ"ג ולמטה מנג"ע והוא מדות החסד למעלה צירוף ענ"ג וכשנתפשט חלק ממנה למטה לקליפיות לאהבה רעה ח"ו נעשה צירוף נג"ע כידוע וזאת היתה עבודתו של אברהם אבינו שלא הניח התפשטות החסדים לקליפיות ח"ו ואחז במדות האהבה לבלתי תת לכת כי אם למקום הראוי ומעתה תאיר עיניך לדעת דברי קודש מה דאיתא בזוהר אברהם אבינו קאים תדיר בפרשת אורחין היינו במקום שיכולין אורחין עליונים לבא לידי הפרשה לקליפיות למקום רחוק מהבורא ב"ה העלה והגביה אותם תיכף למקומם והפריש טוב מהרע וזהו הכוונה להזמין אושפיזין עלאין כנזכר בחי' אורחים אצלו יתברך שנתרחקו ועתה נתקרבו כלל הדברים החכם עיניו בראשו להתבונן במעוז שכלו ואפילו במשא ומתן ושאר צרכי הכרחים אינו מפריד פנימיות מחשבתו מהבורא ב"ה וכמו שנתבאר לנו פ"ה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף הכתוב מורה דרך אשר ישכון אור אם האדם מוכרח לצאת לפעלו ולעבודתו לעשות בזהב ובכסף לזון אשתו ובניו כשהם קטנים עכ"פ זאת עשה ותנצל נפשך לחשוב מחשבות קדושות בשעת מעשה מרוממות אלהות ותועלתו גדולה ומעולה בבואו אל הקודש פנימה ללמוד ולהתפלל לערוך מחשבות קדושות וטהורים בלתי מחשבות זרות מהבלי עולם ואין לו שום מונע לבלבל מחשבתו קודש כי הנה כבר נודע מאין באים לו לאדם מחשבות זרות בתורה ותפלה הכל נמשך על שלא ידע להזהר לשמור פיו ולשונו בעבודתו בחוץ ועשה צרופים לא טובים ועתה כשמנענע האותיות להוציא דיבור לפני אלהים באים ג"כ אלו האותיות שנפלו מחמתו לחיצונים ורוצים עליה על ידו בנענע אותיות תורה ותפלה הן המה המ"ז ואם יש לו כח לעמוד בהיכל המלך כי האותיות נקראים היכלות לא"ס המחיה אותם דרך משל אנו מכנים אותו יתב' בתואר וכינוי רחמן וכדומה מתואר כינויו ושמותיו הקדושים וכשנתלבש באותיות רחמנות האותיות אלו המה היכלות לזאת המדה המלובש בהם לקרותו ולכנותו לערך הפעולה שהראה לבאי עולם במדת הרחמים וזהו אשר כח בהם לעמוד בהיכל הכינוי לאותיות המלך מוסב על הקב"ה איש כזה כחו בפיו ודאי להעלות ולהגביה המ"ז לשורשם לשלול החלש ברעיונו לא די שאינו מעלה מחשבותיו אדרבה כיון שעולה על מחשבתו נשאר שקוע לחשוב כבתחלה ולא ידע כי בנפשו הוא לגרשו מהיכל המלך וצא יאמרו לו מה לך לספר חקי בתורה ותפלה כלל הנשמע שישנה שתי בחי' או כשבא אל בחי' הדיבור יש לו עליה להפך הצירופים לבנות אותיות ותיבות שלימות ובהיפך הכסיל החסור תבונה נעשה מת בבחינת הדיבור ונשאר שקוע בשטותו הראשון כי הכל תולה במעשהו בחוץ בגשמי אם הלוכו בתום ושלם במדותיו לבלי יפריד מחשבתו מהבורא ב"ה זה הגורמת לערוך מחשבתו בתפלה בקדושה וטהרה כי אין לו שום מונע ותיכף שפותח פיו להוציא דיבור שופע עליו חכמה ודעת כיון ששלם בפרטי מדותיו אליו יתברך מדת האהבה אינו אוהב כ"א מה שנוגע להבורא וכן מדת היראה והתפארת ונמצא אינו מושך אותו הפכיות של אהבה היינו מ"ז של אהבה רעה או יראה וכדומה בכולם לבו נכון ותמים עם ה' ודחה ממלא קומתו מדות הפכים ולזה בא הרמז וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דיבר ירצה להורות האמור ה' נותן חכמה ודעת למי ששלם במעשיו ופרטי מדותיו כאשר מתחיל לדבר מתורה ותפלה תיכף משפיע לו השפעת החכמה ונותן הכתוב טעם לשבח למה זכה לזה כי היה שלום בין שלמה ובין חירם מלך צור היינו צער שכנגדו המה הקליפות שישנם לכל אדם מישראל כפי ערכו ומי שלא תיקן עדיין אזי עומד על ימינו לשטנו לאפוקי השלם במדותיו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואדרבה כל המדות נותנים לו התעוררות גדול אם הוא במדות האהבה בתפלתו נותנים לו מדת האהבה התעוררת יותר ויותר עד שנעשה אצלו עבותות אהבה בלתי לה' לבדו ואין לזרים חלק עמו בתוך אהבתו וכן שארית המדות מוסיפים כחם לעורר לבו בקרבו אל התורה ועבודה בתוספות מרובה טרם עומדו להתפלל וללמוד וחכמת אלהים שופע עליו ודיבורים נובעים מגרונו כמעין המתגבר בלא שום טירחא כנזכר לנו פ"ה והבית בהבנותו ע"ש ועתה נחזור לענין משכיל לאיתן האזרחי רז"ל נתעוררו אזרח זה אברהם ונראה ליתן טעם לשבח בדבריהם למה נקרא אברהם אזרח אותיות א זרח כלו' זריחה הראשונה שהזריח אור הבורא בעולם והרגיל שמו בפי הבריות לגלות מדת האהבה מדות החסד ראשונה שבשבעה מדות כמ"ש עולם חסד יבנה ורמז דוד בנעים זמירותיו משכיל לאיתן האזרחי להורות הנאמר למעלה מי הוא המשכיל לאיתן בחי' הדיבור כמבואר למעלה הטעם מורה באצבע האזרחי הכינוי למדות האהבה בחי' אברהם שנקרא אזרח הוא הנותן השכל להדיבור אם נאמנה את אל רוחו ושלם במדותיו באהבת הבורא כנזכר אזי המדות בעצמם נעשים לו משכילים וגרונו נעשה כמעין הנובע חכמה ודעת להוציא דיבור בדו"ר בלי שום מונעים ואם דבורים כאלו כחם יפה לעשות רושם למעלה בעולם הדיבור שהשכינה מתפארת לומר חזי במה ברא אתינא לקמך שיש דיבורים כאלה בלי מ"ז בלתי לה' לבדו וגורם יחודים למעלה שהשכינה משוררת ומזמרת בסוד אלהים אל דמי לך לזה גמר אומר חסדי ה' עולם אשירה להגדיל חסדיו יתברך העודפות עליו להיות בגוף עכור וחומר מורכב מד' יסודות גשמיים ועכ"ז כחי יפה לגרום עם דיבור שלי שירה לשכינה שמשוררת ומזמרת עם דבורים שלי וזהו עולם מוסב על השכינה הנקראת עולם מלישנא דעלימא אשירה אותה ואין לך חסד גדול מזה נוסף ע"ז הגדיל עשות עמי לטובה אות עוד יותר ויותר לדור ודור אודיע אמונתך בפי הכוונה אודיע משמעו לשון יחוד כמו וידע האדם את חוה אמונתך כינוי לשכינה ע"ד דאיתא בזוהר איהו אומן ואיהי אמונה אני גורם בפי יחוד למעלה באומן ואמונה לדור ודור עד ביאת הגואל בזמירות ותשבחות שאני משורר ומזמר לפניך עתה נוקבים והולכים אלו המזמורים מדור לדור כל או"א מישראל לערך העת והשעה כפי הצורך ככה מעורר לבו בקרבו עם השירות וזמירות מפסוקי ספר תהלים לגרום יחודים וזווגים למעלה באומן ואמונה וזהו לדור ודור אודיע אמונתך הכינוי לשכינה לאומן הכינוי להקב"ה במה נעשה בחי' יחודם בכל דור מורה באצבע בפי כלומר כחי בפי זמירות ותשבחות שאני משורר עתה נוקב והולך מדור לדור עד ביאת הגואל ולכן נקרא דהמע"ה נעים זמירות שהכניס נועם עליון בזמירות ותשבחות ישראל לדעת במה יקשרו פנימיות מחשבתם לדביקות הבורא ב"ה וככה תיקנו לנו לומר בכל יום בנוסח ברוך שאמר משובח ומפואר בלשון חסדיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלהינו בשבחות ובזמירות ורשום בכוונות על תיבות ובשירי דוד עבדך יסוד ומלכות להורות את האמור בדברינו שעיקר היחוד ביסוד ומלכות נעשה באמצעות שירותיו של דוד המע"ה כנזכר סוף דבר הכל נשמע אשר. אנו בני ישראל עיקר עבודתינו בעוה"ז לעובדו עבודה שבלב זו תפלה וכל עצמה תולה במעשהו בחוץ ככה בונה מבפנים צירופי אותיות בתורה ותפלה וכלל זה נקוט בידך כמעשהו בחוץ כך מעשהו בפנים אם מעשהו בחכמה ודעת פרטי עובדותיו הכל בהתקשרות ודבקות אל תועלתו גדולה להוציא דיבור לפני אלהים בלי מחשבות מעורבות ואדרבה בבואו לבחינת הדיבור מוסיף כח ועוז להחיות נפשו באמצעות הדיבור וגורם צירוף בשם הגדול וקדוש הוי"ה ב"ה ולפיכך אזי נעשה רש ונופל ממדריגתו באמצע התפלה כי מ"ז מבלבלים מחשבתו ונשאר שקוע לשם כנזכר ומעתה תשכיל לדעת שטענו בנות צלפחד שישנ' תמיד בכל אדם ובכל זמן:
אבינו מת במדבר ואיתא בזוהר בדברי הינוקא אבינו הא טעמא לעילא ארוך מלה ומשיך לה אי חסידין קדישין כמה משיכו דצערא במקרי אבינו לית צערא ולית כאיבא דרוחא ונפשא אלא כד קראן הכי אבינו בכאיבא מלבא מת במדבר וכי אחרנין לא מיתו במדברא דהכא רשים ליה ואמר דאיהו מת במדבר והא אלף ורבבן מיתו במדברא אלא כמה ב"נ ערטלאין ע"ד מנהון אמרו דההוא מקושש עצים הוי דכתיב כי בחטאו מת ומנהון אמרי הכי ומנהון אמרין הכי וכו' אבל טענה דאטעינו אינון בנתן דמית במדברא איהו הוה צלפחד ומגו דלא הוה ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות לא הוה נשיא והוא הוה דלא נטר פומיה ומלוי לקבליה דמשה וגו' בגין דחב במדבר במלולא ממש וגו' אמר ההוא ינוקא אהדרנא למלין קדמאין אבינו מת במדבר אבינו האי טעמא דמי לנחש תלייא על קדליה ומשיך זנביה בפומיה בטעמא ההוא דאתמשך עליה לעילא מת במדבר במלולא דפומיה בכה ואמר צלפחד דא במלולא מית ואנת אבא במלולא אהדרת לעלמא דא נשמע מדברי קודש הזוהר שקורא לבחי' הדיבור מדבר וגם הפרש ושנוי יש שקונה שלימות באמצעות דיבורו הטוב ולהיפך אם אינו שומר פיו ולשונו מת בדיבורו ע"ש לעניינו ולפי עניינינו יתפרש הענין אבינו מת במדבר עת בא דיבורו להוציא לפני אלהים בתורה ותפלה לא די שלא החיה את נפשו לקנות שלימותא כנזכר בפתיחה דברינו אדם השלם במדותיו ובעובדותיו הטובים הם המוסיפים לו כח ועוז באמצע תורתו ותפלתו וגרונו נעשה כמעין המתגבר אלא עוד זאת מת במדבר במלולא דפומיה להוציא אותיות ריקנים ויבישים מכל טוב כנזכר דברי התיקונים ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני וגמר בדבריהם מה הגורם ככה שנפל הנופל ומת בבחינת הדיבור ונתנו טעם והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על הוי"ה כלומר שיצא מכלל עדה הקדושה הנועדים יומם ולילה כל מגמת נפשם בתורה ותפלה לקשור הדיבור לקדימת המחשבה בקשר אמיץ וחזק בכדי שתבנה ותכונן צירוף שם הוי"ה ברוך הוא באמצעות הדיבור כמבואר לנו כמה פעמים אשר בזה תולה במעשהו בחוץ בעובדותיו הטובים לעשותם בהתקשרות ודביקות הבורא וכיון שיצא מכלל העדה הנועדים לצרף צירוף שם הוי"ה ב"ה בחטאו מת לעת בא דיבורו בתורה ותפלה אש לא היה לו נודע מעשים טובים של צדיקים נקראים בנים ובאו לשלול אביהם שמת במלולא ולא היה לו עובדות טובות להגין עליו ולזה רמזו למה יגרע שם אבינו ולכאורה יש לדקדק מהראוי לומר נחלת אבינו אשר כל עצמם באו בהלכות טוען ונטען עבור נחלת אביהם וכלפי דברינו יתפרש שפיר למה יגרע שם אבינו שם ממש מוסב על צירוף שם הוי"ה שהיה ראוי שתבנה ותכונן באמצעות הדיבור עתה שמת במדבר יגרע שם הוי"ה מאבינו ודאי ולזה כאב לבם של חכמניות לשאול לפני משה רבינו תנה לנו אחוזה לנו דייקא שיהיה להם אחיזה בהוי"ה ברוך הוא ולא יגרע מהם וכדברי הינוקא אי חסידין קדישין כמה משיכו דצערא במקרי אבינו מת לית צערא ולית כאיבא דרוחא ונפשא אלא כד קראין הכי אבינו בכאיבא מלבא מת במדבר ואין תבונה בו להחיות נפשו בדיבור א"כ תורתו וגם תפלתו תועבה ומאומה אין בידו להיות רשומו ניכר למעלה ולמטה בדיבורים פחותים בלי לחלוחית הארה מה כתיב ויקרב משה את משפטן לפני הוי"ה ונתעוררו חז"ל ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן והכוונה להיות שהרגישו מה החטא גורם בנעדר שמירת הלשון וטהרת המחשבה בפרטי העובדות אזי נעשה מת בדיבור ולכן זכו וטהרו א"ע בבית ובחוץ לעשות הכל בהתקשרות ודביקות הבורא ב"ה וזאת הגורמת הערכות מחשבות טהורות וקדושות להוציא דיבור לפני אלהים ונעשה צירוף שם הוי"ה ב"ה ולזה בא הרמז ויקרב משה את משפטן לפני הוי"ה דייקא ללמדם אופן היותר איך לבנות ולצרף שם הוי"ה ב"ה בשלימות ולעשות צירופים קבועים בתורה באמצעות כשרון הפעולות כנזכר למעלה מאמרם ז"ל עשה תורתך קבע ותוכן הדברים כל אחד מישראל יש לו אחיזה באותיות התורה ובאמצעות מעשיו הטובים נעשה צירופים טובים בצירוף קבע ואישים פועלי און אשר לא ידעו ולא יבינו יהרסם ולא יבנם נעשה הריסה בצירוף אותיותיו אשר בתורה ונתפרדי' ונהרסי' מבנינם ממתינין עת בא דיבורו הטוב לצרפם בצירופים קבועים ולזה רומז המשנה עשה תורתך הן המה אחיזת אותיותיך שבתורה עשה אותם בצירוף קבע בלתי מתמוטט וכזה אנו מתפללים ושואלים בכל יום ותן חלקנו בתורתך לכוון חלק אותיות שיש לנו בתורה הקדושה תן לנו לב טהור לצרפם בצירוף קבע ומעתה תאיר עיניך בדבריהם ראויה היתה פרשה זו להכתב ע"י משה אלא שזכו משמעות לשון זכות ובהירות באמצעות פרטי מעשיהם לעשות הכל בחכמה ודעת וכאשר חכמים הגידו חכמניות היו דרשניות היו ועשו צירופים טובים בתורה וזהו שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן דייקא שעשו תורתן קבע ולזה בא הרמז כן בנות צלפחד דוברות ותרגום יאות בנת צלפחד ממללן וקנו שלימות בעצמותם להוציא דיבורים נאים בצירופים טהורים וקדושים עד שזכו לעשות צירוף פרשה בתורה באמצעות דיבוריהם ודו"ק ותבין הענין: