בשם השם
כבר זכרו החכמים ונזכר גם כן במורה נבוכים (חלק א' פרק כ"ט) כי לכל נמצא ד' סבות יוגדר בם הנמצא ההוא. והם החומר וצורה והפועל והתכלית, בדמיון הגרזן חומרו הברזל וצורתו המדזנית ופועלו הנפח ותכליתו לחתוך. והגר"א ז"ל נתן סימן הן אמת חפצ"ת. ויוקר ערך הנמצא ההוא לפי יוקר סבותיו. ולפיכך ראינו לבאר בספר נושאינו הוא ספר יהושיע את ארבעת סבותיו כי נכבדות מדובר במו:
ואמנם החומר הוא מקראות מדברות שפת עבר. והיות השפה ההיא גברת הלשונות הלא מודעת כאשר שמה מוכיח עליה במה שנקראת בפי חז"ל לשון הקודש שמורה קדושתה על יתר הלשונות כולם. וראיתי לבאר במקום הזה עילת קריאת הלשון לשון קודש ומה ראו על ככה ומה הגיע עליהם מקדושתה. והנה במורה נבוכים (ח"ג פרק ח') כתב הטעם מפני שלא הונח בו שם כלל לכלי המשגל כו' ואל יטעך ישגלנה שתחשבהו שם לפעולה אינו כן כי שגל שם הנערה כו' ועניינו יקחנה לנערה לזה כו' עד כאן. והרמב"ן השיב עליו
(א) שמה שבא הקרי ישכבנה תמורת ישגלנה יורה כי ישגלנה מורה על גוף הבעילה (ב) שהיה בשביל כן ראוי לקרותו לשון נקייה כמו בדרז"ל [פרק בן סורר ומורה] שדברו חכמים בלשון נקייה ובשאר מקומות לא לשון הקודש עד כאן:
והנה לשניה אתמה והלא דברי הרב סמוכים באמת על מה שזכר שם מקודם מרז"ל פרק קמא דברכות שאלישע ע"ה נקרא קדוש מפני שלא היה חושב באלו הענינים שלכן בא לידי קרי [כדרשת רז"ל בכתובות וחולין]. הרי שמניעת הדיבור והמחשבה באלה הדברים נקרא קדושה לא נקיות בלבד כמו שחשב. ולפיכך אחשוב אני כי שני הקושיות של הרמב"ן יחד מתורצת אחת בירך חברתה. כי אמנם מניעת קריאת השמות לפעולה יש בו מגדר הקדושה כמו שזכר ולכן נקרא לשון הקודש. אבל מגדר הנקיות הוא עוד להוסיף בכינוי הלשונות כפי האפשר וכאותם המשלים שזכר הרמב"ן מדברי רז"ל שלא היה הלשון המורה הפעולה ולכן בא גם כן הקרי ישכבנה תמורת ישגלנה מצד הנקיות. והרי זה נכון:
והרב רבי שם טוב מפרש המורה, הביא עוד בשם הנרבוני שהקשה עליו שאין ראוי לקרות הכל בשם החלק. ולא ידעתי מאי קאמר בזה וכי מניחי הלשון רבים המה וגופיו שונים הלא שפה אחת היא ומניח אחד. והיתה ראיית הרב שהלשון ההיא מקודשת מיתר הלשונות שמניחה היה מקודש או מקדשה ביתר ממה שלא הונח בה שם כו'. והרי זה כאלישע שנקרא ע"ה קדוש בעבור הפרט ההוא שידענו מנהגו בקדושה. וזה לאות כי כולו קודש לד' וכן עוד החלק על הכלל כולו גם בלשון שכולו בקדושה.
אבל מה שאצלי מהתשובה על דבריו ז"ל כי מאחר שעל כל פנים יש לשון המורה על הפעולה והאיברים ואם לא היה הלשון ההוא עצמיי לו אבל מושאלי במה יוודע זה למדבר. או מה הבדל יהיה אם התיבה ההיא הנחתה בעצם על זה הענין ובזולת המקומות מושאלות או אם עצמיותה לענין אחר ומשאלת לכאן מאחר שבין כך ובין כך תיבה זו מורה על הענין ההוא. ולמרבה מאוד יש בלשון הקודש מלות מושאלות לענינים שונים והוא מחכמת מניח הלשון לקצר בשרשי הלשון והרי הוא כאילו הונחו תיבות אלו בתחלתם והשאילם לכל מה שיצטרך לבל נצטרך להוסיף בשורשים. וא"כ כך הוא גדר הקדושה אם הדבור במלה עצמית או מושאלית, וזה מבואר מאוד:
והרמב"ן ז"ל שם כתב בטעם זה לפי שדברי התורה ונבואה כולם בלשון ההוא נאמרו והוא הלשון שהשם יתברך מדבר עם נביאיו וכן נקרא בשמותיו הקדושים כו' אלו דבריו ז"ל.
ואא"ז הרב בעל השל"ה הקדוש בהקדמת תולדות אדם בבית המקדש כתב שלא הבין דבריו שהוא לא תירץ אלא למה אינו קורין לשונינו לשון הקודש אבל עדיין קשה למה באמת בחר השם יתברך בלשון זה וקידש אותו עד כאן:
ואני אומר זה אינו קושיא כלל כי אלו בחר בלשון אחר היה כמו כן שואל למה בלשון זה ובהכרח צריך שיבחר באיזה לשון. וכיוצא תמצא במורה נבוכים (חלק ג' פרק כ"ו) עיין שם. והשאלה רק למה נקרא אנחנו לשונינו קדוש והיתה התשובה מפני שבו דיבר ד' ולכן נתקדש כענין בית המקדש מפני שבו ד' ואילו היה דבר ד' בלשון אחר הי' באמת אותו הלשון קדוש. אבל כך הוא שבו דיבר ד' ולכן נתקדש לשון ההוא בקדושתו:
אבל מה שאני לא אדע בעיקר דבריו שלא נתבררו לי כלל. כי מה שאמר שדברי תורה ונבואה בלשון זה נאמרו הלא כבר דרשו רז"ל באר היטב בשבעים לשון ולפי שנתנה תורה לישראל הוצרכה להאמר בלשון שדברו בו ישראל שהיא שפת עבר לשון הקודש ואחר כך ביארה משה רבינו ע"ה ביתר הלשונות. ואולי היתה ניתנת לאומה אחרת אפשר היתה מתבארת בשבעים לשון אשר האחד מהם תהיה לשון הקודש. וכן מה שאמר שהוא הלשון שמדבר עם נביאיו זהו מפני שהנביאים מבני ישראל דיבר להם בלשונם. וכאשר נגלה יתברך ללבן בחלום הלילה ולבלעם אולי דיבר להם בלשונם ונעתק ללשון הקודש:
ומה שכתב וכן נקרא בשמותיו כו' שמים וארץ ומלאכים כו'. גם כן לא הבנתי כלל וכי מיתר הלשונות לא נמצאו שמות להבורא יתברך ולשמים וארץ ומלאכים וכל מעתיקי התורה ומתרגמיה ללשונותם תרגמו גם כן שמותיו יתברך ללשונם. וכן שמות למלאכים יש בלשונות שונות ואנחנו נקראם בלשונינו לשון הקודש בשמות האלה המורים עליהם. ולשונות זולתם יקראום בשמות המורים בלשונם גם כן על ביאור עניינם. וקריאת שמות אברהם ויצחק הוא הדבר אשר דברתי להיות מדברים בלשון הקודש קראם בלשונם ואילו שפתם ארמית או זולת כן היה קוראם [ועיין ראב"ע פרשת שמות ב' בשם משה]:
אבל בבראשית רבה [פרשה ל"א] ראיתי ישמע חכם ויוסיף לקח זה משה כו' הריני עושה אותו של נחושת לשון נופל על לשון כו' מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש עד כאן. וזו ראיה נכונה לפי שבלשון אחר אין נחושת ונחש לשון נופל על לשון ולמה עשאו של נחושת ע"כ שהיה לשון תורה העיקרי ולשון השם יתברך בלשון הקודש. ומדברי המדרש אלו ראיה למה שאמרנו כי אין הכרח מלשון התורה כולה שיהיה נתינתה בלשון הקודש אלא מנחש הנחושת בלבד. ומכל מקום איצמיד טעמו דהרמב"ן ויש מקום לדבריו ז"ל.
ועיין עוד שם במדרש ובפרשה י"ח שנברא עולם בלשון הקודש שמעת מימיך אומר גיני גיניא כו' אלא איש ואשה לשון נופל על לשון ע"כ. וגם זו ראיתא מבוררת שבתחלת הבריאה היה אדם הראשון מדבר בלשון הקודש [וכן כל הדורות אחריו עד ההפלגה]. ולהיות התינוקות כשמתחילים לדבר ידברו בלשון אבותם או מנהיגם וא"כ אדם הראשון להיות הקב"ה שושבינו ומלאכים צולים לו בשר כדרשת רז"ל אם כן לשונו הוא שלמד מהם. וא"כ למדנו גם כן כדברי הרמב"ן ז"ל בקדושת הלשון:
ואמנם ליודע דרכו של מקובלים ז"ל חכמי האמת בענין עולמות העליונים אשר כולם נעשו מצרופי אותיות הקדושות וכי כל ברואי עולם הזה שמם בלשון הקודש הוא המחי' אותם ולכן כל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו האמיתי. בדמיון השור כח חיותו המה כח שלשת אותיותיו שי"ן וי"ו רי"ש בעולמות עליונים המה עיקר כח חייו וכן בכל יצורי תבל וכן בכל העולמות. הלא בספרתם. הנה דעת לנבון נקל כי לו נאה לקראו לשון הקודש וכך יפה לו כי הוא הקדוש באמת. ועיין בשל"ה הקדוש בזה ואינו רק אפס קצהו מהמבואר בספרי קבלת האריז"ל מזה. ואולי גם הרמב"ן ז"ל לכך נתכוין אבל הסתירם תחת לשונו כדרכו בקודש להסתיר הנסתרות לד' אלקינו. ועיין בנתיבות עולם למהר"ל לומר פראג (נתיב הצניעות פרק ג') מזה עיין שם. ומה שהשיב על הרמב"ם לא הבנתי כלל ואם נתכוין לדברי הנרבוני הלא תשובתו אמורה. אבל בזה יפה אמר שמה שעשאו הרמב"ם סבה הוא מסובב שלפי שהלשון קודש לכן לא נמצא בו דבר ערוה עיין שם. והנה למדנו יקרת הלשון אשר הוא חומר הספר.
ואמנם צורתו הוא ספור, כבוש, וחלוק ארץ ישראל, ומופתים שנעשו בעת הכבישה, והמשך הסיפור מה שאירע כל ימי יהושיע עד מותו ומות אלעזר הכהן. וייקר הצורה ההוא על יתר צורות הספורים מעניינים זולתו מבואר. כי הסופרים אמנם יכתבו הדברים כפי מה ששמעום או כפי מה שידעום ויש דברים לפיכך אשר יוסיפו בגנות או שבח בביאור או בקיצור כפי הצורך או האהבה והשנאה המקלקלים השורה. וכן יש דברים אשר רבו מספריהם על אופנים שונים ויבחר הסופר אחד מהם ואנחנו לא נדע אם כן הוא. ויש דברים לא נודעו כלל כמחשבת אחד בלבו או דבר אחד בינו לבין עצמו או אל מיודעיו אשר לא נתפרסם כלל ולא ידע הסופר לכתבם וכיוצא סבות שונות אשר יקצר הספור האמיתי אצל איזה סופר. מה שאינו כל זה בצורת ספרינו למה שהוא נבואיי מפי נביא אמת באו בו כל הדברים כגלויים כנעלמים דבר אמת לאמיתו:
וזו היא הסיבה לדעת בהשינויים הרבים בספורי החורבן שיראה הרואה ממה שנזכרו בגמרא ומדרשי חז"ל עם מה שנראה בספר יוסף הכהן בן גוריון. אם בכלל במה שרז"ל קראוהו טיטוס הרשע והפליגו מרשעותו והוא עשאו לצדיק וישר ואם בפרטי מעשים רבים. אבל הוא דבר ההבדל אשר אמרנו כי יוסף הכהן סופר היה לא נביא או בעל רוח הקודש וכתב מה שכתב כפי מה שידע וראה ושמע וכפי מה שהיה בלבו ודעתו ונרכו אשר לפיכך אי אפשר לדעת האמת הברור לסבות האמורות. אבל רז"ל אשר אמנם היו כולם בעלי רוח הקודש כמודעת וידעו כל הדברים שבלב והספורים אשר לא נתפרסמו ולא נטו לאחד מן הצדדים אבל זכרו האמת אשר הוא לפיכך באו השנויים האלה. וכ"ש שנמצאו השנויים מספרי חז"ל בהרבה ספורים אל סופרי דברי הימים של מלכי העמים לעלות האמורות.
ולפיכך לי מה יקרו ספורי הספר הנבואיי הזה אשר הוא במעלה עליונה מידיעת הנעלמות שהיא מעלת הנבואה ומתבאר יקרת צורת הספר. ומהר"י אברבנאל ז"ל בהקדמה גדר תחת שם חומר זה שהוא ספור העניינים הנזכרים וצורה אמר שהוא הצורה הנבואיית במה שהוא נבואיי מכלל הנביאים ולא מכלל הכתובים הנאמרים ברוח הקודש עיין שם. ואין דעתינו נוחה בזה כי במה השתנות צורת הספור אלינו במה שהוא נבואיי מספורי דברי הימים וזולתם הנאמרים ברוח הקודש לבד. אבל השינוי ביניהם בפועל לבד ולכן שמנוהו תחת ביאור הפועל כמו שנזכיר להלן. ושמנו גדרי חומר וצורה מה שאמרנו שכן ראוי שיוגדרו לפי עניינם:
ואולם הפועל אמרו ז"ל [פרק קמא דבתרא] יהושע כתב ספרו, והקשו, והכתיב וימת יהושע דאסקיה אלעזר, והכתיב ואלעזר בן אהרן מת דאסקיה פנחס. ויש להתבונן מה שלא נמצא בכל הספר דברי יהושע כמדבר בעדו אבל הכל בנסתר המורה על היות הכותב אחר זולתו. ואמנם לשון תורת משה ע"ה גם כן כן. וכבר העיר בזה הרמב"ן בפירושו לתורה וכתב שהיה משה רבינו ע"ה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב והתורה היתה כתובה לפניו יתברך באש שחורה על גבי אש לבנה כדרז"ל ע"כ. והנה זה לא יוצדק בנושאינו ולפיכך היה במשמע שנאמר כי אמנם לא יהושע כתבו אבל זולתו המספר כל מה שאירע ליהושע ולישראל בימים ההם.
וראיתי למהרי"א בהקדמה כתב וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאוד כו' ומפני זה כולו חשבתי אני שיהושע לא כתב ספרו אבל שמואל הנביא כתבו ע"כ. ועיין שם שלא העיר במה שזכרנו.
והנה לא אכחד כי היטב חרה לי עליו ז"ל בזה ששכח את מי הוא מדבר וחשב כאילו ידבר עם חביריו ואשר למדו אתו יחד בבית הספר אחד אשר מתוך איזה קושיות קלות ידחה דבריהם כדחות דבר אחד העם. ושכח כי את חז"ל בעלי התלמוד הוא מתחרה אפר כל דבריהם כגחלי אש ומיום שנסתם התלמוד אין רשות אף אם יתקבצו כל חכמי ישראל מכל הדורות גם יחד לחלוק על כל שהוא ממנו ומדבריהם הקדושים ז"ל. כי מלבד גדולת עצמם ז"ל העצומה עוד זאת עדיהם נמשכה הקבלה דור אחר דור ממשה רבינו ע"ה עד רב אשי ע"ה לא נפסקה בינתים שלשלת הקבלה. וכאשר בא הסדר בפרוטרוט בהקדמת הרמב"ם ז"ל. ולפיכך ידעו כל הדברים על בוריין ועל אמיתן. ואיך יערב לבב אנוש בשכלו להשיג עליהם. ואם אלף קושיות וראיות נציע על עמוד של אבן שהוא של זהב הרי עם כל זה ישאר העמוד אבן וכן אם נטהר השרץ בק"ן טעמים עם כל זה ישאר השרץ טמא ולא ידחה האמת ממקומו בשביל קושיות שכליות:
ולדעתי זהו הענין שזכרו ז"ל בפרק קמא דעירובין מאותו תלמיד שהיה מטהר השרץ בק"ן טעמים שהקשו רבים וכי מה תועלת בחריפות של הבל שהרי התורה טימאתו [ועיין שם בתוס'], אבל היה המכוון להראות כי לא על ראיות שכליות יסמוך האדם שהרי יש לנו לדון ק"ן טעמים על השרץ שהוא טהור אם באנו לסמוך על טעמים שכליים אבל ראוי לדעת האמת במה שהוא אמת ואחר כך להסמיך כל טעמים וכל ראיות השכל אל האמת ויהיה השכל נמשך אחר האמת לא האמת אחר השכל. ואם לא ידע לדחות ראיות שכלו המורים היפך האמת יאמר שלא ידע ולא יאמר ידעתי שקר:
ולמד הרב כן מחכמים שקדמוהו כראב"ע ודומיו שנהגו ככה אבל כבר שקלו למטרפסייהו מגדולי הדורות. וראיתי שם בסוף דבריו התנצל וזה לשונו ואל תתמה על אשר נטית מדעת חז"ל בזה כי גם בגמרא לא הסיכמו בדברים האלה וחלקו שם אם משה כתב ספר איוב ואם כתב יהושע ח' פסוקים מהתורה ואחרי שחז"ל עצמם ספקו בקצת המאמר אינו מהבטל שגם אני אבחר בקצתו דרך יותר ישר ונאות ע"כ. וזו קשה יותר וכי חברותא נמי כי בשביל שנחלקו ז"ל במקצת המאמר אשר גם בזה היה ראוי לו לירא מגשת להכריע ביניהם שמא ירוצו כו' יבוא לחלוק על דבר המוסכם מהם כולם ויאמר שדרכו יותר ישר מדרכם חס ושלום. וד' יכפר בעדו. ומה שנמצא כי באגדה הרשות נתונה לחלוק על בעלי התלמוד. זהו אמנם בפירוש איזה כתוב כי שבעים פנים לתורה ולפיכך יוכל לפרש באיזה פסוק פירוש אחר ממה שפירשו בו חז"ל אבל לא להכחיש דבריהם חס ושלום:
והנה נזכיר ראיותיו. והראשונה, ממה שנאמר בהקמת האבנים תוך הירדן ויהיו שם עד היום הזה וכן בשאר מקומות מרובים שנאמר עד היום הזה שמאמר ההוא יורה בהכרח שנכתב זמן רב אחר שקרו הדברים ואם יהושע כתבו הרי היתה הכתיבה סמוכה לעשיית הדברים ע"כ. והנה שכח ע"ה מקרא מפורש בפרשת עקב [דברים י' ח'] בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי וגו' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה וכתבו גם כן משה בעצמו מה שאירע בימיו. ועוד יותר מפורש בכתוב פרשת הברכה [שם ל"ד ו'] ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה ונכתב לכל הדיעות ביום המעשה [וכי יכחיש גם בזה לאמר שנשאר ספר תורה חסר איתן ח' פסוקים זמן רב. ומי כתבן]:
אבל האמת עד שאין משמעות לשון עד היום הזה על זמן מרובה כלל. אבל על דבר שיסופק אם יהיה כן לעולם יזכור שעד היום הזה רצה לומר עד יום עמידת הכותב הוא כן אבל על להבא מסופק [וגם מקום קבורת משה ע"ה בלתי ספק תתגלה לעתיד] ויהיה הזמן שעד היום ההוא ארוך או קצר שכוונתו רק למעט על להבא שלא נודע עדיין. וכענין שנאמר [יהושע כ"ג ח'-ט'] כאשר עשיתם עד היום הזה ואתם לא עמד איש בפניכם עד היום הזה. וגם אם נניח כדבריו שהוראת לשון עד היום הזה שכבר עבר זמן מרובה אין מהנמנע שדברי הנבואה למה שהם דבר ד' יתברך אשר הוא למעלה מהזמן שפיר יוצדק לשון עד היום הזה. ואף אם יהיה אומרו בסמוך להמעשה לפי שהם דברו יתברך שהוא נעלה ומרומם מעתות הזמן ואצלו, עבר והוה ועתיד, אחד. וכמו שנמצא למרבה בספרי הנביאים עבר תמור עתיד וכדומה אשר דחקו בו הרבה הפרשנים אבל הוא לסבת הנזכר לעיל כי לא נבדלו אצלו יתברך עתות הזמן כלל עבר והוה ועתיד לפי שאינו תחת הזמן. וזה מבואר:
והנה מאחד הכתובים שזכר והוא הנאמר [שם י"ד י"ד] על כן היתה חברון לכלב בן יפונה הקניזי לנחלה עד היום הזה. יש קצת ראיה כדעת רז"ל כי אם עד היום הזה משמעותו עד זמן שמואל ע"ה היה ראוי לומר לזרעו כי הרי לא היתה לכלב עד זמנו שכבר מת. אבל לדעת רז"ל יוצדק מאוד שעד היום הזה רצה לומר עד סוף ימיו של יהושע כשכתב הספר ועד אז היתה לכלב בעצמו לנחלה. ומה שכתב עוד ממה שהוא אומר בנחלת בני דן [שם י"ט מ"ז] וילחמו עם לשם וזה היה בימי פסל מיכה באחרית השופטים. הנה כפי מסקנת הגמרא דפנחס אסקיה לספר יהושע אם כן אין קושיא שגם זה אסקי' פנחס שהרי כפי דרז"ל בסדר עולם היתה אותה מעשה בימי כושן רשעתים סמוך למיתת יהושע ושפיר אסקה פנחס. ואם שאלתו על המקשה בגמרא למה לא הקשה מזה הכתוב גם כן. אינו שאלה כל כך לפי שבאותו מעשה לא נזכר הזמן ולכן הקשה ממקרא יותר ברור שהוא וימת יהושע ואלעזר מת:
ומה שכתב ממה שלא נמצא ביהושע שכתבו כמו שהעידה התורה על משה רבינו ע"ה ויכתוב משה את התורה ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה. הנה בכל הנ"ך לא נמצא באחד מהם שזכר כתיבת הספר ההוא רק בתורה בלבד ולא נכתב לצורך עצמו אבל לצורך הציווי שאחר כך כמו שהוא אומר ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה וגו' ויצו וגו' תקרא את התורה הזאת וגו' ויהי ככלות משה לכתוב וגו' ויצו וגו' לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. אבל הספור עצמו מי הכותב הספר ההוא לא נמצא בכל הנ"ך וגם יהושע כאחד מהם:
והנה הצדקנו את הצדיקים דמעיקרא בעלי התלמוד ז"ל מכל קושיות מהרי"א. אבל לא נתיישב עדיין מה שהתבוננתי בזה למעלה. ומה שאחשוב בזה שהיה כן מיופי המליצה הספורית להזכיר שמו תמור הדבור בעדו כענין [בראשית ד' כ"ג] נשי למך [שמואל-א' י"ב י"א] ואת שמואל והרבה דומיהם. ולמה שהי' בדעת יהושע להניחו עוד בלתי נשלם שהבאים אחריו יכתבו בו גם כן ממותו וישלימוהו בספורים הבאים כאשר השלים הוא לחד מאן דאמר השמונה פסוקים שבתורה וכאשר היה כן באמת דאסקוהו אלעזר ופנחס. לכן לא רצה להזכיר שמו עליו כמדבר בעדו שאז לא יוכל להתחבר אליו את אשר אסקוהו אלעזר ופנחס ממיתתו אלעזר ולהיות ספר אחד. לפיכך עשהו מה שהוא מיופי וצחות המליצה בהזכרת שמו בדרך הנסתר. ואולי הוא טעם במקצת לספור התורה גם כן על דרך הזה להאומר ששמונה פסוקים כתב יהושע.
וראיתי במפעלות אלקים למהרי"א [מאמר א' פרק ב'] שכתב הסבה בהשתנות דברי הנביאים שדברו כמדבר בעדם מלשון התורה. לפי שהנביאים ראו כללות הענין וספרוה בלשונם ולפיכך הוצרכו להודיע שאותם העניינים הוא מאת האלקים. אמנם משה היה כותב הלשון וכתב מפי הגבורה לפיכך לא הוצרך להעיד על עצמו שראה הנבואה. א"ד ז"ל:
והנה מה שיש לדבר בגוף ענין נבואת הנביאים אם היה כדבריו אין זה מקומו. אבל בסבת ההשתנות אתמה עליו שמה יאמר בספר יהושע שופטים שמואל מלכים אשר גם הם מכלל הנביאים ונאמרו בנבואה ונאמרו בלשון התורה שלא זכרו מקודם להודיע שהיו העניינים ההם בנבואה מאת האלקים. אבל הוא הדבר אשר דברתי שלהיות העניינים ספורים ומהם יהושע ושמואל אשר הושלמו על ידי אחרים לפיכך חוברו כלום על הדרך הזה כשלישי המדבר ומספר המאורעות מבלי הזכרת מי. ואף כי שופטים ומלכים מחבר אחד להם להיות הספרים האלה ארבעתם מענין אחד חוברו על תבנית אחת וזהו סיבת ההבדל שבניהם לספרי נביאים האחרונים לדעתי. וחז"ל אמת ודבריהם אמת כי יהושע כתב ספרו.
(ע"כ מכתי"ק) אמר המעתיק מכאן ואלך הם חידושים על מצות עשה ולא תעשה. ועל כמה הלכות מהרמב"ם, שהעתקתי מעצם כתי"ק ישן נושן קרוב למאה שנה. של המחבר אדמו"ר הכהן הגדול והקדוש, שחידש וכתב בעצם ידי קדשו בעוד שכן עליו טל ילדותו, על כל ישראל הדרתו, מעוצם תורתו, ומגודל קדושתו, מילדותו ועד זקנתו, יגן עלינו גודל זכותו, ועל כל ישראל אמן.
וזה לשון קדשו בראש הכתי"ק הזה: בס"ד, אלו הכתבים כד הוינא טליא כבן י"ג כתבתי כרך זה