ויאמר יי' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. כבר הודעתיך סוד האבות למעלה ובעבור היות אברהם אבינו ע"ה נולד בעבר הנהר שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגומר (יהושע כד ב) עקר הב"ה את אברהם ממקום נטיעתו ושתלו במקום פנימי בארץ ישראל כי שם יחולו עליו הברכות. ועל דרך הסוד כבר ידעת מדת אברהם אבינו ע"ה. והפסוק הזה הוא רמז אל ההשפעה ממדת החסד אל ארץ העליונה להשקותה מן המים העליונים שלא תהיה מדת הדין קשה. ופירוש מארצך הוא שם למדת החסד ומולדתך להויות הראשונות. ובית אביך הוא רמז לאין סוף יתעלה ויתברך:
ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. רמז שיהיה הוא עצמו ברכה כמו בריכת מים המטהרת הטמאים. בראשית רבה אברהם היה מברך את הכל שנאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה. ומי מברך אברהם הקדוש ברוך הוא שנאמר ויי' ברך את אברהם בכל. והיה ברכה מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף אתה מקרב את הרחוקים. רמז למדת החסד שאין טומאה נוגעת שם כלל. כי שם המים העליונים הטהורים המטהרים כי ו' מעלות לטומאה והם אבי אבות הטומאה והוא המת. שני לו אב הטומאה והוא השרץ. ראשון לטומאה ושני בחולין ושלישי בתרומה ורביעי בקודש ובקצה השביעי אין שם טומאה. ענין אחר והיה ברכה הרמז על השכינה כלומר בך אני משרה השכינה שהיא סוד הבריכה המתברכת מתשעה אספקלריאות שלפניה. והנך רואה כי שבע ברכות נתברך אברהם אבינו עליו השלום רמז לשבעה קצוות. ומלת ונברכו יש מפרשים מלשון הבריך הנזכר בדברי רבותינו זכרונם לברכה כי שבעים אומות נאחזים באברהם ויצחק כמו שרמזנו למעלה שאלמלא אברהם ויצחק אין להם אחיזה במרכבה וזהו סוד שבעים פרי החג:
וילך אברם כאשר דבר אליו יי' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. בלכת אברם להשפיע לארץ העליונה הלך עמו לוט כי קבלת הארץ היא משניהם. ולשון לוט מלשון לווטין וזהו בצאתו מחרן לשון חרון אף. ואמר בן חמש שנים ושבעים שנה וידעת כי אין הזקנה פוסלת בכהנים:
ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. כתב הרב הגדול זכרונו לברכה אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין האבות והוא ענין גדול רמזוהו רבותינו זכרונם לברכה בלשון קצרה. אמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים ויחשוב בהן כאילו הן דברים מיותרין אין בהם תועלת וכולן באין ללמד על העתיד כי כאשר יבא המקרה לאחד משלשה האבות יתבונן ממנה דבר הנגזר לבא על זרעו. ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה בכלותך לקרוא את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל. וכן בענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויור ויאמר חץ תשועה ליי' וחץ תשועה וגומר וכתיב ויקצף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים וגו'. ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרוע והבן זה. וטעם והכנעני אז בארץ. לרמוז לשרו של מעלה וכבר פירשתי זה בסוד הפלגה: "And Abram passed through the land to the place of Shechem, to the oak of Moreh. And the Canaanite was then in the land." The great Rabbi of blessed memory wrote: I will tell you a general principle that you should understand in all the upcoming Torah portions about the forefathers, and it is a significant matter that our Sages, of blessed memory, hinted at briefly. They said, "Everything that happened to the forefathers is a sign for the children." Therefore, the Torah extends the descriptions of the journeys, the digging of wells, and other events. One might think they are unnecessary details without purpose, but all of them come to teach about the future. For when an event occurs to one of the three Patriarchs, it symbolizes something destined to happen to their descendants. And know that every decree of the heavenly watchers, when it transitions from the force of the decree into a symbolic act, will be fulfilled without fail. Therefore, prophets often perform symbolic acts in their prophecies, as in the case of Jeremiah, who commanded Baruch, "When you have finished reading this book, tie a stone to it and throw it into the Euphrates and say, 'So shall Babylon sink.'" And similarly with Elisha, who placed his hand on the bow and said, "Shoot," and when the arrow was shot, he said, "An arrow of deliverance from the Lord." And it is written, "The man of God was angry with him and said, 'You should have struck five or six times,'" etc. Therefore, the Holy One, blessed be He, caused Abraham to hold possession of the land and made for him symbolic acts of everything that would happen to his descendants in the future. Understand this. The meaning of "And the Canaanite was then in the land" is to hint at the heavenly ruler over them, as I have already explained in the secret of the division of nations.
וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו. הארץ הנקראת זאת היא מיוחדת לישראל. ליי' הנראה אליו באמרו ליי' רמז לשם הגדול יתעלה. ובאומרו הנראה אליו רמז לשכינה הנראית לנביאים נמצא סוד הקרבן לתפארת ישראל ולשכינת עוזו אמנם הנראה מכונת רבותינו זכרונם לברכה כי בזה הפסוק רמז אל השם הנכבד המקבל מן הקרבנות תחלה. אמנם בפסוק הבא אחר זה לא כתב כן כי בנאו לשם הגדול יתעלה ולעולם בהמשכת הכל:
ספר הזוהר [זוהר ח"א פ' א' וע"ש הגירסא] פתח ר' שמעון ואמר ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו. וכתיב ויבן שם מזבח ליי'. <תרגום - פתח רבי שמעון ואמר, "ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו". ובפסוק הבא כתיב "ויבן שם מזבח ליי">. אלא רזא דחכמתא ויבן שם תרין מדבחין בנא אברהם חד באתגלייא וחד באתכסייא. <אלא זה סוד החכמה, ויבן שם, שני מזבחים בנה אברהם אחד בגלוי ואחד מכוסה>. דכתיב ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו לההוא דרגא דאתגלי ליה. <זה שכתוב "ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו" פירושו לאותה המדרגה שנגלתה אליו דהיינו להנוקבא דז"א שאורותיה מנובלות החכמה>. וחד באתכסייא דכתיב ויבן שם מזבח ליי'. <והשני באתכסיא לאורות המאירים בחסדים המכוסים מהחכמה, שכתוב בפסוק השני ויבן שם מזבח ליי' ולא מוסיף לנראה אליו>. הכא ידע אברהם רזא דחכמתא מה דלא ידע מקדמת דנא. ואתעטר אברהם דרגא בתר דרגא עד דסליק לההוא דרגא דאיתחזי ליה. <כאן ידע אברהם סוד החכמה מה שלא השיג מקודם לכן נתעטר אברהם מדרגה לדרגה עד שעלה לאותה דרגת החכמה העליונה שנתגלתה לו>. בראשית רבה ויבן שם מזבח. אמר רבי אלעזר שלשה מזבחות בנה וכו:
ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ליי' ויקרא בשם יי'. ההרה הוא מקור מים. שנאמר הרים נזלו מפני ה' (שופטים ה ה') ומן ההר הזה נובעין המים העליונים ששם מימי החסד והרחמים. מקדם לבית אל. מדת יום נקראת מזרח ומשם אורה יוצאה לעולם. בית אל היא בית האל הנאמן כמה דאת אמר בכל ביתי נאמן הוא והענין כמו כי שמי בקרבו. וזה סוד אל בכל מקום כי הלמ"ד רומז לתפארת ישראל במשיכות צוארה מושך מן האל"ף משך חכמה מפנינים מסוד האל"ף. והבן סדר ההשפעה מזה הפסוק היטב כי כאשר הגיע לבית אל אמר ויט אהלה בה"א. רוצה לומר אחל ה"א השנייה של שם בן ארבע אותיות. ענין אחר ההרה רמז לבינה. והשפיע שם בצנור החסד המים העליונים מקדמונו של עולם שהוא האין עד בית אל. וכן נראה דעת רבותינו זכרונם לברכה כי הר יי' רמז לבינה והה"א שבסוף מלת ההרה היא הה"א הראשונה של שם בן ארבע אותיות. בית אל מים. רמז שהשכינה במערב הנקרא ים. ואחרי שנטה אהלו בנה מזבח לשם האל הגדול יתעלה. ויקרא בשם יי'. רמז לסוד הייחוד כי השכינה נקראת שם. והזמין שם השם המיוחד כמה דאת אמר כי שמי בקרבו:
ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. רמז כי אברהם היה מתדבק במדת החסד שהוא דרומה של עולם. ועל כן כל מסעיו של אברהם אבינו ע"ה היו לצד דרום:
ספר הזוהר [זוהר ח"א פ' א'] ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. <תרגום - "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה">. מאי הנגבה דא דרום והוא חולקיה דאברהם. <מהו הנגבה זהו דרום שהוא חלקו של אברהם שדרום הוא חסד>. הלוך ונסוע דרגא בתר דרגא עד דסליק לדרום. <"הלוך ונסוע" פירושו מדרגה אחר מדרגה עד שעלה לדרום>. ותמן אתקשר בדקא יאות. <ונתקשר שם כראוי עד שיכל להחזיק במדרגת החסד>. ואלמלא מימיו של אברהם אבינו עליו השלום היתה מדת הדין נגובה ויבשה וזהו הנגבה. עליו כתיב נאם יי' לאדוני שב לימיני (תהלים קי א):
ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ. כתב הרב הגדול (הרמב"ן) זכרונו לברכה נרמז בפסוק זה כי בניו ירדו למצרים בעבור הרעב לגור בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כמו שנאמר וכל הבת תחיון. והקדוש ברוך הוא ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר ויחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא נהיה בבנים וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם צא וכבוש את הארץ לפני בניך. אתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו וכו' עכ"ל ז"ל. אמנם על דרך הקבלה יש לך לדעת כי בהיות הרעב בארץ העליונה הנקראת מצרים שהיא מצד השכינה שהיא במערב הוצרך לירד שם אברהם אבינו ע"ה עם מימיו להשקותה מימי תשובה וחסד ורחמים שלא תהיה מדת הדין קשה ביונקה מכחות הטומאה:
ספר הזוהר [שם פ"א ע"ב] מה כתיב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. <תרגום - מה שכתוב "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרים">. למינדע כל אינון דרגין דאתייחדן לתתא דכולהו דרגין דלבר. <רצה לדעת כל אותם המדרגות הנאחזות למטה שכולם מדרגות חיצוניות>. על כן כשהגיע שם נלקחה אשתו. כי השכינה עיקר קבלתה מן הגבורה בת זוג לאברהם איש החסד וזהו מה שנאמר ואמרו אשתו זאת כמה דאת אמר מאת יי' היתה זאת (תהלים קיח כב). והרגו אותי ואותך יחיו. ההריגה רמז ליבשות הגדול כשהיא נגובה ויבשה. והרמז כשאינו משפיע למטה. ואותך יחיו כי ממנה יחיו כי משם קבלתה וזהו אמרו כי אשה יפת מראה את כי היא השופעת לעולם העושר והזהב שנאמר מצפון זהב יאתה (איוב לז כב). זו רוח צפונית המזלת הזהב. וזהו מאמרם ז"ל הרוצה להתעשר יצפין. וזהו אמרם רבותינו ז"ל בספר שבעה היכלות. הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ושפירו דאיתתא באינון שדים תיאר היופי אל השדים כי הם משפיעים והמניקים. ועל כן קראה אחותי באומרו אמרי נא אחותי את. כי זרועות עולם הם אח ואחות. ואמר למען ייטב לי. רמז להשפעה. ואמר וחיתה נפשי כי הנפש ישפיע לכל הכחות והבן זה. ועוד נרמז בפסוקים אלו טעות דור הפלגה והדומין להם שדבקו באשה זרה בלתי ייחוד הכל. והרמז לאיחוי אלכסנדרי רוצה לומר שהיא דבוקה בבנין וחפצה בייחוד ולא בפירוד. וטעם ותקח האשה בית פרעה לינק מכחות הטומאה אשר סביבותיה שנאמר כשושנה בין החוחים. וכתיב זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה (יחזקאל ה ה'). והבן כי שתי פעמים נלקחה שרה אחת מפרעה ואחת מאבימלך רמז לשני פעמים שנחרב הבית:
ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. מזכיר הכסף קודם הזהב רמז למדת החסד הנרמזה לכסף הלבן. וכן הבורא יתעלה מקדים כסף לזהב שנאמר לי הכסף ולי הזהב כי כן הוא סדר הבנין מלמעלה למטה. אמנם לפעמים מונה הזהב תחלה מפני שהוא קרוב אלינו יותר. כדאמר בספר הבהיר ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה א). מפני מה הזכיר יין תחלה מפני שהוא קרוב אלינו יותר. יין וחלב סלקא דעתך אלא אימא דמות יין וחלב רמז לזרועות עולם:
ויהי בימי אמרפל וגו'. כתב הרב (הרמב"ן) ז"ל מעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ד' מלכיות תעמודנה למשול בעולם ולבסוף יתגברו בניו עליהן ויפלו כולם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מלך בבל כי כן העתיד כדכתיב אנת הוא רישא די דהבא (דניאל ב לח). ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס ועילם היא העיר אשר הומלך בה מלך יון הראשון ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש וכן אמרו רבותינו ז"ל שש שנים מלכו בעילם. ואח"כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. ומלך גוים הומלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין. רמז למלך רומי שהומלך על עיר מקובצת מעמים רבים וכן אמרו רז"ל ותדעל מלך גוים מלכות הרשעה שהיא מכתבת טירונייא בכל העולם עכ"ל ז"ל:
וישובו ויבואו אל עין משפט וגו'. טעם אל עין משפט אולי יש בו סוד. והתרגום העירני עליו שתרגום פלוג דינא. ולפי פשוטו לא הבנתיו. ואולי רמז למדת הדין של מטה הנקראת כך והיא עין משפט. ורבותינו ז"ל העירוני על זה בפסוק חצות לילה אקום להודות לך וגו'. אמרו בספר הזוהר [זוהר ח"א צ"ב ב'] שעתא קמייתא דליליא כל דינין דלתתא מיתערין ואזלין ושטין בעלמא. <תרגום - בתחילת שעה ראשונה של הלילה כל הדינין של מטה מתעוררים והולכים ומשוטטים בעולם>. בפלגות ליליא ממש קודשא בריך הוא איתער בגינתא דעדן ודינין דלתתא לא משתכחן. <בחצות לילה ממש הקב"ה מתעורר בגן עדן והדינים שלמטה נעלמים ואינם נמצאים>. וכל נימוסין דלעילא לא אשתכחו אלא בפלגות ליליא. <וכל הדרכים של מעלה דהיינו דרכי הבינה הממתקת את הנוקבא אינם נמצאים בלילה אלא בחצות לילה ממש>. דכתיב ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו וכתיב במצרים כחצות הלילה. <שכתוב "ויחלק עליהם את הלילה הוא ועבדיו", ובמצרים כתוב "כחצות לילה">. ודוד הוה ידע דמלכותא דיליה בהאי תליא ועל דא קאים בההיא שעתא ואמר שירתא דכתיב חצות לילה אקום להודות לך וגו'. <ודוד היה יודע, שמלכותו של דוד היתה תלויה בזה דהיינו בהארת המוחין של חצות לילה, ועל כן קם בשעה ההיא ואמר שירה כמו שכתוב "חצות לילה אקום להודות לך">. דהא כל דינין תליין מהכא. <כי אז כל הדינים תלויים מכאן>. בהאי שעתא אתקטיר ביה דוד וקם ואמר שירתא. <באותה שעה נתקשר בה דוד וקם ואמר שירה>. אמר ליה בריה אי הכי אמאי כתיב חצות לילה [א"ל] הא איתמר דפלגות ליליא מלכותא דשמיא איתער. <אמר אותו התינוק לאביו אם כן למה כתוב חצות לילה, אמר לו הרי כבר אמרנו משום שבחצות לילה מלכות שמים מתעוררת>. אמר ליה אנא שמענא דהאי ליליא דינא דמלכותא היא. והאי דאמר חצות בגין דינקא בתרי גווני בדינא ובחסד ודאי. <אמר התינוק אני שמעתי כי הלילה היא זמן שליטת הדין של המלכות ומה שאומר חצות לילה הוא משום שהמלכות יונקת אז משתי בחינות בדין ובחסד וודאי הוא>. פלוגתא דדינא הוא דהא פלוגתא אחרא נהירא ונפקא בסטרא דחסד ועל דא חצות לילה כתיב. <שחצי הלילה הראשון הוא דין, כי מחצה האחרת מאיר הפנים מצד החסד ועל כן כתוב "חצות לילה" דהיינו המחצה של חסד>. קם ר' אבא ושוי ידיה על רישיה וברכיה וכו'. <קם רבי אבא ושם ידיו על ראשו וברכו>. והנה פלוג דינא לפירוש זה הוא כמו חצות לילה שהרמז לשכינה הכלולה מחסד ודין:
וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו'. אע"פ שלוט היה בן אחיו קראו אחיו מן הטעם שזכרנו ושרמזנו. ילידי ביתו זו אשתו ומלת וירק מוכחת כן והבן זה. וירדוף עד דן. הרמז למדת הדין כי בתו היתה ועל כן היתה לוחמת מלחמותיו זהו שנאמר ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. ויחלק כד"א ויהי בחצי הלילה כי עד אז ממשלת מדת הדין. וכתיב נותן זמירות בלילה (איוב לה י') זהו וירדפם עד חובה רמז למדת הדין המחייבת את האדם שהיא שמאלו של הקדוש ברוך הוא שנאמר משמאל לדמשק. כד"א מצפון תפתח הרעה. בפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל ויחלק עליהם לילה שמואל הקטן אומר שם נחלק עליהם הלילה שהיה מקודם שנאמר ויחלק עליהם לילה הוא הלילה שיצאו בו ישראל ממצרים. הוא הלילה שהכה בו בכורי מצרים. הוא הלילה שנאמר בו בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אמרו רבותינו ז"ל נדדה שנת מלכו של עולם. הוא הלילה שהכה בו אברהם את המלכים ואת מחניהם שנאמר ויחלק עליהם לילה:
ומלכי צדק מלך שלם וגומר. בראשית רבה המקום הזה מצדיק את יושביו מלכי צדק אדוני צדק. נקראת ירושלם צדק שנאמר צדק ילין בה (ישעיה א כא). כוונתם היא כי מלת צדק רומז לשכינה שנאמר צדק צדק תרדוף וכתיב חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך (תהלים קיט סב). על משפטי צדקך רוצה לומר משפט מדת הדין שהם בחצות הלילה ובהיותה כלולה מן הכל ומתאחדת בשם הגדול אזי נקרא מלך שלם שלא ינקה מכחות הטומאה ועל כן הוציא לחם ויין כמה דאת אמר ותתן טרף לביתה וגו':
ספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"א ב'] צדק מהאי משפט איתזן. <תרגום - צדק שהיא הנוקבא מזה המשפט שהוא ז"א מקבלת שפע ומזון>. ולזמנין קרי לה מלכי צדק מלך שלם. <ולפעמים קראנו לנוקבא מלכי צדק מלך שלם כשהיא שלימה בדין ורחמים והיא שלימה בבחינה זו>. וכד מיתערין דינין ממשפט כולהו רחמי כולהו בשלימו דהאי מבסם להאי צדק ודינין מיתתקנין. <כשמתעוררים דיני המלכות ומעורבים מדיני ז"א, אז דיני הצדק הם רחמים, כולם בשלימות דין ורחמים ואז ממתיקים את הצדק. וגם הדינים התחתונים נתקנים ומתבטלים>. וכולהו נחתין לעלמא בשלימו ברחמי דמתחבר דכר ונוקבא וכל עלמא כולהו ברחמי ובחדוותא. <וכל הדינים יורדים לעולם הזה בשלימות מעורבים ברחמים ומתחברים זכר ונוקבא שהיא שעת ייחוד זו"ן וכל העולמות כולם בהתעוררות רחמים ושמחה>. זהו שנאמר לעתיד ונקראה ירושלם עיר האמת וגם נקראת יי' שמה:
ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ז ב'] ולזמנא דאתי אשתכח בה עינא חד דרחמי עינא דעתיקא דעתיקי. <תרגום - ולעתיד לבוא תמצא בה במלכות עין אחת של רחמים, העין של עתיקא דעתיקין היינו אריך אנפין>. הה"ד וברחמים גדולים אקבצך. כיון דאמר ברחמים מהו גדולים. <זה שנאמר "וברחמים גדולים אקבצך". ושואל כיון שאמר ברחמים למה נאמר גדולים>. אלא רחמי דעתיק דעתיקי אינון איקרון רחמים גדולים. <אלא יש רחמים ויש רחמים. יש רחמים דאריך אנפין והם נקראים רחמים גדולים>. רחמים דזעיר אפין איקרו?? רחמי סתם. <ויש רחמים דז"א שנקראים רחמים סתם>. וסוד הענין כי עד אז נקרא העיר הצדק. וזהו שנאמר יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב (תהלים מח ג) אמר כי הוא בירכתי צפון כי משם עיקר קבלתה. והוא קרית מלך רב כמו ירעפו עלי אדם רב (איוב לו נח) הבן זה. זהו שנאמר ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא (עמוס ז יג):
ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ז א'] תנא בצניעותא דספרא מהי עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן. <בספרא דצניעותא מהו שכתוב "עיניך תראנה ירושלים נוה שאנן" (ישעיה לג כ')>. וכי ירושלם נוה שאנן הוא. <וכי ירושלים היא נוה שאנן>. והא כתיב צדק ילין בה. <והרי כתוב "צדק ילין בה">. ובאתר דאשתכח דינא לא שקיט ולא שאנן הוא וכו'. <וצדק הוא דין ובמקום שנמצא צדק אין שקט ולא שאנן>. ועל כן כתב עליה ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב וגומר (זכריה ב ט'):
וברוך אל עליון וגו'. דע כי ברוב המקומות מלת אל רומז למדת הרחמים דכתיב אלי אלי למה עזבתני. אל יי' ויאר לנו. כי הוא המאור הגדול. אמנם יש לך להתבונן כשהוא דבוק לתיבה אחרת כי כשהוא מחובר ליסוד או לשכינה נקרא אל שדי כשמושך מן הבינה נקרא אל עליון וזהו אל עליון גומל חסדים טובים לפי שהתשובה ממציא הדברים במשך החסד קראו גומל חסדים ולפי שיש בהם כח רחמים נקראים טובים. וכן אל מלך כי הוא המלך וכן אל חי. בראשית רבה רבי יודה בר ר' מימון בשם ר' יוסי בר ר' נהוראי אומר מכח אותה ברכה אכלו שלש יתידות עולם אברהם יצחק ויעקב באברהם כתיב ויי' ברך את אברהם בכל. בזכות ויתן לו מעשר מכל. ביצחק כתיב ואוכל מכל. בזכות ויתן לו מעשר מכל. ביעקב וכי יש לי כל. בזכות ויתן לו מעשר מכל. הרמז ליסוד עולם הנקרא כל כד"א כל פעל יי' למענהו (משלי טז ד) היא בתו של אברהם אבינו עליו השלום ששמה כל וזהו מעשר מכל כי העשירית יונקת מן הכל:
ספר הבהיר מי אתי כשנטעתי אילן זה שנטעתי להשתעשע בו כל העולם וקראתי שמו כל שהכל תלוי בו והכל יוצא ממנו והכל צריכין לו ובו צופין ולו מצפין:
ספר הזוהר (זוהר חדש לך לך כ"ה ט"א) ויתן לו מעשר מכל. מאי מכל, אמר רבי יהודה היא שכינתו של מקום. דהא תנינן אמר רבי ברכיה מאי דכתיב ויי' ברך את אברהם בכל. שהשרה שכינתו עליו:
ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וגומר. פשט הפסוקים ידוע. ומצאתי לרז"ל הזה בלשון הזה. תנא נגירסיאל שרו של גיהנם עומד לפני נשמת הצדיקים שלא יתפללו על הרשעים לפני הקב"ה ושינתנו ברשותו שיורידם לבאר שחת הה"ד ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וגו' משמע נפש החוטאת היא תמות כלומר תן לי הנפש המתאוה בחטאות כדי שתהא נידונת כפי רשעתה ולא תקחנה בתחנוניך והרכוש קח לך. אותם ששבו מדרכם הרעה קח לך להצילם מדינה של גיהנם. אמר ר' יהודה באותה שעה הנשמה מה היא אומרת. ויאמר אברם אל מלך סדום וגו'. בשבועה שלא אתפלל ולא אקח אותם הרשעים שהייתי מכריז לפניהם באותו העולם והוכחתים לחזור בתשובה ופירשתי להם כל משפט גיהנם ולא שמעו לי ואם אקח מכל אשר לך שלך הם וברשותך הם בלעדי רק אשר אכלו הנערים חוץ מאותם המורים תורה לאחרים ולתינוקות ששכרן כפול. דאמר ר' יצחק כל המלמד תורה לתינוקות דירתו עם השכינה. והיינו דאמר רבי שמעון כד הוה אתי למיחמי עולמייא דבי רב הוה אמר אזלית למיחמי אפי שכינה. וחלק האנשים אשר היכו אתי. באותו העולם תדע שאחזיק בהם ולא אתנם בידך ואף על פי שהם ראויין ליענש. כל כך יש לטעון לנשמת הצדיקים עם מלך סדום שהוא שר של גיהנם המושל על הרשעים. ענר אשכול וממרא שהם האבות הם יקחו חלקם:
אחר הדברים האלה וגו'. אמר במחזה כמו במראה אליו אתודע וזהו דבר יי' כמה דאת אמר בתחלת תחנוניך יצא דבר (דניאל ט כג). ולא יקשה לך ראש דברך אמת כשתבין מלת ראש אמנם משה נתנבא באספקלריא המאירה ועדיין אבאר זה בגזירת האל. והרב הגדול (הרמב"ן) ז"ל כתב היה דבר יי' אל אברם במחזה זכה עתה אברם להיות לו דבר יי' במחזה ביום כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה וטעם היה דבר יי' אל אברם במחזה כטעם וכל העם רואים את הקולות וסודם ליודעים חן עד כאן לשונו. אנכי מגן לך ידעת כי המגן מעכב הפורענות כתריס לפני הפורענות והרמז למדת החסד הנתונה אליו. בפרקי ר' אליעזר הגדול ז"ל אנכי מגן לך אמר לו הב"ה אל תירא ימיני מגנת לך בכל מקום שאתה הולך כתריס לפני הפורענות:
ספר הזוהר [אדרא אבא קמ"ב ב'] זכאה חולקיה למאן דפריס מלכא ימינא וקביל ליה תחות ימיניה. <תרגום - אשרי חלקו של מי שהושיט לו המלך ימינו לקבלו תחת ימינו>. ועל כן כתוב אחריו שכרך הרבה מאד והבן זה. ענין אחר יש מפרשין כי מלת מגן תורה על מדת הדין של מטה הרפה כי כן דרך המגן להיות בשמאל וראיה ממה שאמר דוד המלך ע"ה ותתן לי מגן ישעך. ברוך אתה יי' מגן דוד והכוונה לפי שהיתה בתו ולוחמת מלחמותיו כדכתיב מי העיר ממזרח צדק (ישעיה מא ב) וידעת פירוש צדק. ועל כן כתוב אחריו אדני אלהים מה תתן לי כמו אדני אלהים אתה החילות ובעבור כי דוד המלך ע"ה ממנה ירש המלכות והיא הלוחמת מלחמותיו על כן רוב תחנוניו היו אליה. אליך אדני אקרא. ראית אדני אל תחרש. אדני אל תרחק ממני. אלהי ואדני לריבי. ואליה היתה תשוקתו באומרו אדני נגדך כל תאותי. אתה תענה אדני אלהי. ועתה מה קויתי אדני. ביום צרתי אדני דרשתי. חנני אדני כי אליך אקרא כל היום (תהלים) כיוצא בהם:
ויוצא אותו החוצה וגו'. בראשית רבה השמים אין כתיב כאן אלא השמימה בה"א זה בראתי העולם הריני מוסיפו על שמך ואתה פרה ורבה. רבי יודן אומר יהו אותיותיך מנין אברככ"ה רמ"ח. מפני שבאות ה' נברא העולם על כן בטל כח המזל באות ה'. שלא יאמרו הוא גזר ואחר בטל. ואף על פי שהוליד ישמעאל בעוד ששמו אברם הוצרך לביטול המזל כדי להוליד משרה. והוצרך לשינוי שם שרי גם כן כי שרי לא היתה יכולה להוליד לא מאברם ולא מאברהם בעוד שמה שרי. ועדיין אינו מיושב אצלי כי היה די בשינוי שם שרי לבד. כי כמו שהוליד מהגר בעוד שמו אברם כך היה מוליד משרה ונראה כי אין טעם תוספת שני ההי"ן של אברהם ושרה כדי לבטל כח המזל. ובספר הבהיר למה הוסיף הקדוש ברוך הוא ה' באברהם יותר מכל האותיות. אלא שיזכו כל איבריו של אדם לחיי העולם הבא. כביכול בו נשלם הבנין כדכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם. ועל דרך האמת כי הה"א הזאת היא הה"א השניה של שם בן ד' אותיות. וטעם התוספת כי בלעדה לא היה מוליד והיא בתו כי הוא מיוחד למדת החסד הגדולה וזה רמז באומרו כה יהיה זרעך. כי היא הנקראת כה. ובברכת כהנים יתבאר בגזירת האל. ולפיכך הה"א היא סימן לנקבה בכל מקום. אמרה, אכלה. אבל הוא"ו מורה על הזכר עמו, אתו, וכיוצא בהן. ואמרו רז"ל שהקדוש ברוך הוא חתם שם י"ה באברהם אבינו עליו השלום היו"ד בבריתו והה"א בשמו:
והאמין בה' וגו'. כתב הרב (הרמב"ן) ז"ל ואיני מבין מה הזכות הזה כי למה לא יאמין באלהי אמן (ישעיה סה טז). והוא הנביא בעצמו. ולא איש אל ויכזב (במדבר כג יט). מי שהאמין לשחוט בנו יחידו ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה. והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בהשם וחשב כי בצדקתו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים ולא בצדקת אברהם ובשכרו אף על פי שאמר לו שכרך הרבה מאד. וכל אלו דברי הרב ז"ל ונכונים הם לפי הפשט ועל דרך האמת יראה לי כי רמז בכאן סוד גדול אמר כי האמין בהשם ושם אמונה בשמו הגדול. והפך זה לא האמנתם בי לשום האמנה בשמי. וזהו ויחשבה לו צדקה. כי חיבור צדק בצדיק נקראת צדקה כמו שאפרש בפרשת ראה אנכי בגזירת האל. והבן זה:
ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. כבר העירותיך למה זכר השם באל"ף דל"ת כי היה ירא להזכיר השם הגדול רק בצירוף. ומה שאמר יי' יראה על מקום מקדש העתיד ויעקב יזכיר תמיד אל שדי ומשה רבינו ע"ה יזכיר השם הגדול מפרשת וארא כאשר נבאר במקומו בגזירת האל. ובברכות אמרו אמר רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקדוש ב"ה אדון עד שבא אברהם שנאמר אדני ידוד במה אדע כי אירשנה. ואף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר למען אדני למענך מיבעי ליה. אלא אמר רבא למען אברהם שקראך אדון. ועל דרך האמת יהיה פירוש הפסוק בנה בית המקדש שהוא כסא והיכל לשם הנכבד הנקרא אדוני:
ויהי השמש באה וגו'. ראה כאילו תנור עשן כולו ובתוכו לפיד אש בוער כענין ענן גדול ואש מתלקחת. והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה. ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם ודבריו שמעת מתוך האש. וכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו'. והנה השכינה עברה בין הבתרים והוא הברית אשר היתה אתו מעולם וזה טעם כרת יי' את אברם ברית לאמר. כי הקדוש ב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים והמשכיל יבין עד כאן לשון הרב הגדול ז"ל. ונראה לי כי בעבור היות המראה הזאת על גלות מצרים על כן ראה אותה בעת המנחה כי אז תוקף מדת הדין:
אני אל שדי התהלך לפני וגו'. שמות הבורא יתעלה משתנים לפי הפעולות והמצות כאשר ישתנו פעולות האדם באבריו אף כי הכל בכח הנשמה. וזה השם הרמז בו לצדיק הרמוז בברית מילה ונקרא כן על שם שאמר לעולם די:
ספר הזוהר [במדבר קי"ט ב'] תא חזי אל שדי הא אוקימנא בצדיקא דעלמא דביה סיפוקא דעלמא. <תרגום - בוא וראה אל שדי הרי העמדנו בצדיק עולם שבו ספוק העולם>. ואיהו אמר לעולם די. <והוא אמר לעולם די>. אמנם כשמזכיר שדי לבד ולא הזכיר מלת אל עמו. הרמז בה לכנסת ישראל כי ממנה יונקים הכל. וזהו כשוד משדי יבא (ישעיה יג ו). כי כשנפסקה היו"ד משדי אזי היא שדודה ומתמלאת מן הכחות החיצונים אז נקרא חרב לה' מלאה דם (ישעיה לד ו). ענין אחר שדי מלשון שודד כלומר משדד ומנצח מערכות השמים. והטעם להזכירו עתה כי בו יעשה הנסים הנסתרים לצדיקים. רוצה לומר הנסים שאדם יכול לומר עליהם כי הם בדרך טבע אמנם הניסים שיש בהם שינוי מנהגו של עולם כקריעת ים סוף ודומיהם. הם נעשים בשם המיוחד שנתגלה למשה רבינו עליו השלום. ועל כן אמר לאברהם אבינו ע"ה כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם ולא יהיו תחת ממשלת מזל או כוכב. אמנם הדעת הראשון נראה לי עיקר. ואל תרחיק עוד היות פירוש מלת שדי מלשון שדים כי משם יבא השפע והיניקה לכל הנמצאים כענין השדים המניקים את התינוק וכשאין הברכה מצויה בתחתונים אז כתיב אחות לנו קטנה ושדים אין לה. והנה אברהם אבינו ע"ה קודם המולו לא היה ראוי לצאת ממנו יצחק דרך הערלה. ומצאתי עוד לרבותינו ז"ל שאמרו שלא שימש אברהם בשרה בעוד ערלתו בו כי לא קבלה אותה הצדקת טיפת מצד הערלה כי הערלה מאוסה וטמאה מכל טמאות שבעולם. והנה בהיות אברהם אבינו ע"ה יודע עיקר התורה ויודע באצטגנינות שלא היה יכול להוליד לא הוציא זרעו לבטלה. והקב"ה הזמין לאותה צדקת שלא תתקרב בערלה. כיון שנמול והעביר ממנו הערלה הרומזת לכחות הטומאה אז יצא זרע קודש מחלציו כי לא היה ראוי לצאת דרך הערלה. כי כל הכחות והטפות הנמשכות משם גם הרוח הנמשך בקרבם בא מרוח הטומאה הנקראת ערלה המקום אשר משם פורחות רוחות רעות. לפיכך הגוים הם טמאים בחייהם כאשר נבאר בגזירת האל. ובעבור כי הברית רומז ליסוד עולם כאשר רמזנו. על כן תיקנו בברכת המילה אשר חתם באות ברית קדש. זהו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש ילמדנו ואתנה בריתי ביני ובינך זהו שאמר הכתוב סוד ה' ליריאיו (תהלים כה יד). ואיזהו סודו של הקב"ה זו מילה שלא גלה הקב"ה מסתורין שלה אלא לאברהם דיו לעבד שוה לקונו. משל למלך שהיה לו אוהב והיה עשיר יותר מדאי אמר המלך מה אתן לאוהבי כסף וזהב יש לו הרבה אלא הריני חוגרו זייני. ובאגדה ברא הקב"ה עשר אצבעות ידים למעלה ועשר אצבעות רגלים למטה וברא האבר ביניהם ועשה לו עטרה להיות מולך עליהם. ועל כן סמך אחריו ובריתו להודיעם וכבר פירשתי. ותיקנו לברך ברכה זו על היין כנגד היין המשומר בענביו הראוי לצדיק הנזכר ואומר אחריו ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאד כי הצדיק הנזכר עושה תולדות כענין זה ספר תולדות אדם ועל כן בכל מקום בתורה שתמצא כתוב זה השם נאמר על ריבוי התולדות. כד"א ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. אני אל שדי פרה ורבה. אל שדי נראה אלי בלוז הנני מפרך. ובעבור כי מיצחק לא יצאו תולדות הרבה כמו מאברהם ויעקב על כן לא תמצא שהשם יתעלה אמר לו אני אל שדי כמו באברהם ויעקב. ודע כי לא נקרא אברהם אבינו ע"ה שלם עד שנימול שנאמר והיה תמים כי עד עתה לא היה תמים:
ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ב א'] כיון דאתגליא יו"ד פומיה דאמה אתגליא חסד עילאה. <תרגום - כיון שנגלית יו"ד שהיא פי האמה נגלה החסד העליון>. והאי אמה חסד הוא דאיקרי ותלי בהאי פומה דאמה. ולא איקרי חסד עד דאתגליא יוד דפום אמה. <ואמה זו נקראת חסד ותלויה בפי אמה הזו. ואינה נקראת חסד עד שנגלית היו"ד של פי האמה>. ותא חזי לא איקרי אברהם שלם בהאי חסד עד דאתגליא יו"ד דפום אמה. וכיון דאיתגלייא יו"ד אקרי שלם. <ובוא וראה שלא נקרא אברהם שלם בחסד הזה עד שנתגלתה היו"ד של האמה, וכיון שנתגלתה היו"ד נקרא שלם>. הה"ד התהלך לפני והיה תמים תמים ממש. וכתיב ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני. <זה שכתוב "התהלך לפני והיה תמים", תמים ממש. וכתוב "ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני" (שמואל ב' כב כד)>. מאי קא מיירי רישא בסיפא אלא כל דגלי האי יו"ד ואשתמר דלא עיילא ליו"ד ברשותא אחרא ליהוי שלים בעלמא דאתי וליהוי צריר בצרורא דחייא. <ומה זה אומר היחס של ראש הכתוב אל סופו, אלא כל מי שמגלה היו"ד ההיא דהיינו החכמה שבעטרת יסוד ונשמר שלא יכניס את היו"ד ברשות אחר יהיה שלם לעולם הבא ויהיה צרור בצרור החיים>. מאי ברשותא אחרא דכתיב ובעל בת אל נכר. <מהו ברשות אחר, היינו שכתוב "ובעל בת אל נכר" (מלאכי ב יא)>. ובגין כך כתיב ואהיה תמים לו וכיון דהוית תמים בגילוייא דיו"ד ואשתמרה מעוני. <ומשום זה כתוב "ואהיה תמים לו", כיון שהוא תמים בגילוי היו"ד "ואשתמרה מעוני" שלא תדבק באל נכר>. וכיון דאתפשט אמה דא אתפשט סטר גבורא מאינון גבורן בשמאלא דנוקבא ואשתקע בנוקבא באתר חד. <וכיון שנתפשט אמה זו נתפשט צד הגבורה מגבורות השמאל שבנוקבא ונשתקע במקום אחד בנוקבא>. ורשים בערייתא כסותא דכל גופא דנוקבא. <ונרשם בהעריה הכסות של כל גוף הנוקבא>. ובההוא אתר איקרי ערוה דכלא וכו'. <ובמקום זה נקרא ערות הכל>. וצריך אתה להתבונן על סוד הפריעה שאמרו רבותינו ז"ל מל ולא פרע כאילו לא מל כי הערלה שהיא סביב לברית רמז לכחות הטומאה כענין שנאמר כי רשע מכתיר את הצדיק (חבקוק א ד') צדיק ממש. וכתיב סביב רשעים יתהלכון. זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה. כשושנה בין החוחים. וסביביו נשערה מאד. כל גוים סבבוני והבן זה. ועל כן צריך להסירה ולהכנס תחת כנפי השכינה. בעטרת הברית בהעברת זוהמת הערלה שסביבותיה וכחות הטומאה נוטלין חלקם בערלה ובדם הנוטף מן הברית אשר חלק יי' להם מן המצוה ההיא כאשר ארמוז בסוד התפילין כדי שישאר חלק יי' בלתי זוהמא וקטרוג. כמו שאמרו רז"ל שכל הנימול אינו רואה פני גיהנם שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעיה ס כא). והרמז כי מלת צדיק רומז לברית עליון ועל כן ירשו ארץ חפץ:
ספר הזוהר [זוהר ח"א צ"ג א'] זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנין לקודשא בריך הוא. <תרגום - אשריהם ישראל שמקריבים קרבן לרצון הקב"ה>. דמקריבין בניהו לח' יומין לקרבנא. <שמקריבים את בניהם לשמונה ימים לקרבן>. כד איתגזרו עאלו בהאי חולקא טבא דקדוש ב"ה. <וכשנימולים ונפרעים כדין הם נכנסים באותו חלק הטוב של הקב"ה שהוא מדת היסוד>. דכתיב וצדיק יסוד עולם. כיון דעלו בהאי חולקא דצדיק אינון כולן צדיקים. <שהיסוד נקרא צדיק שנאמר "וצדיק יסוד עולם". וכיון שעל ידי הברית נכנסו בזה החלק של היסוד הנקרא צדיק הם נקראים צדיקים>. עד כאן לשונו. וכשפורעין אז נכנסה בברית העליון הנקרא חי העולמים. ובעבור כי הברית הוא דוגמת הלב לכך חותכין גם חדוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה זהו ומלתם את ערלת לבבכם והמילה דוחה את השבת כי היא למעלה מן הכלה הכלולה. ועל כן נעשה בשמיני כדי שתעבור עליה השבת כי אין שמנה בלא שבת. וכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. ויקרא רבה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז ואמר אכסנאים שיש בעיר לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה תחלה. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו את השבת שאין שבעה בלא שבת. ואין מילה בלא שבת. אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה. משפט אדם שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ומשפט בהמה מיום השמיני והלאה ירצה:
אמנם בספר הבהיר מוכיח כי הטעם הח' ימים כנגד ההויות. אמר שם ומאי ניהו שאמר שמיני מפני שבו נתחלו השמנה ובו נשלמו השמנה לחשבון אך הוא בפעולה הוי שביעי. ומאי ניהו שמנה שנתחלו שמנה ימים דברית מילה. ושמונה הם אינם אלא שבעה ומאי טעמא אמר הקדוש ברוך הוא שמנה. מפני שהם שמנה קצוות באדם. ומאי ניהו יד ימין ושמאל ורגל ימין ושמאל ראש וגוף וברית מילה מכריע ואשתו שהיא בת זוגו דכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד הרי שמנה. ואלו ימי המילה כנגדם ותמניא אילין לא הוו אלא שבע דגוף וברית חד הוי הרי שבע. הנה כוונת מצות המילה רמוזה כהלכתה. והשם יראנו נפלאות מתורתו אמן. ודע כי היסוד נקרא חוק על כן אנו אומרים בברכת המילה וחק בשארו שם. אמנם חקת רמז לכנסת ישראל. ונקראו כך כי חק לשון גבול וגדר חק נתן ולא יעבור. ובעבור כי סביב החק והחקה כמה סרבים וסלונים המקטרגים. כענין כל גוים סבבוני כמו זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה על כן נקראים כך. ובמצות אלו נכשלים הרשעים שאינן מוצאין טעם למצות שהם חוקים חזקים ואינם יודעים העיקרים הגדולים התלויין בהן. כי יש לך לדעת כי כל תרי"ג מצות כלם הם עצמם מהמרכבה העליונה בדמיון הצורה הנעשית מעשה רוקם יש מצוות מיוחדות למדת יסוד כגון עריות וברית מילה וכן לכל המדות כאשר נבאר בגזירת האל:
ספר הבהיר שלישי מחצב התורה אוצר החכמה רוח אלהים חיים מלמד שחצב הקדוש ברוך הוא כל האותיות שבתורה וחקקן ברוח ועשה בו צורותיו. והיינו דכתיב אין צור כאלהינו (שמואל א' ב יט). אין צייר כאלהינו. ועל כן דע כי מצות התורה הם נחלקים לדרכים רבים. וכל מצוה היא ענף אחד ואבר אחד מהצורה העליונה עד שבתשלום כל התורה כולה נמצא האדם העליון שלם כי כל ספירה וספירה מעשר ספירות יש לה תיקון וחבור עם הספירה הסמוכה לה עד שיתחברו כולן ועושות צורה אחת. ולפי עומק ההשגה הזאת נתן לנו התורה שלימה מבראשית עד לעיני כל ישראל והנה כל אותיות התורה בצורותיהן ובחבורן ובפירודן ובאותיות עקומות ועקושות חסרות ויתרות קטנות וגדולות כתרי האותיות סתומות ופתוחות וסדורן הן סדרי עשר ספירות. ולכך היה הצורך לספור האותיות והתיבות. וכתיב ולא קרי קרי ולא כתיב. כי כולה בנין אלהי חצובה בשמו של הקדוש ברוך הוא. ועל כן ספר תורה שחסר אות אחת או הותיר אות אחת פסול לפי שאין זו צורת העשר ספירות מאחר ששינה מאותה הצורה. וזה מאמרם זכרונם לברכה ו' דגחון חצי התורה באותיות כי הוי"ו הוא הקו האמצעי. ומבראשית עד אז רמז לזרוע ימין ומשם עד לעיני כל ישראל רמז לזרוע שמאל ולפיכך כל אחד מישראל חייב לומר לעצמו בשבילי נברא העולם. ולפיכך צוה וחייב השם יתעלה ויתברך לכל אחד ממנו לכתוב ספר תורה לעצמו. ורזא סתימאה כאילו עשאו לשם יתעלה. מוסף על זה כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ועל כן אין להוסיף ולגרוע אפילו אות אחת. ומכאן תבין סוד שכר קיום המצות ועונש עבירתן כי העובר עליהם כאילו קצץ הנטיעה ההיא מן הבנין ועדיין נבאר זה בגזירת האל. משל למעיין גדול חתום וכמוס ונמשכין ממנו צנורות ויאורים דרך נתיבות להשקות גנות ופרדסים. ומן ההשקאה ההיא מעלין צמחים. על דרך זה הם מצות התורה כל אחד נתלה בחלק אחר מן המרכבה העליונה לימין ולשמאל פנים ואחור מעלה ומטה וכולן תלויין מן הסבה הראשונה:
ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"א א'] רבי אליעזר קפץ בקדמיתא ודרש קול יי' על המים אל הכבוד הרעים יי' על מים רבים. <תרגום - רבי אליעזר התחיל ודרש על הפסוק "קול יי' על המים הרעים יי' על מים רבים">. קול יי' דא קול עילאה דממנא על המים דנגדין מדרגא לדרגא עד דמפרשי לאתר חד בכינופיא חדא. <"קול יי", הוא קול העליון שהוא ממונה על המשכת מימי החסדים הנמשכים מהדעת מספירה לספירה עד שפורשים למקום אחד ושם נכללים יחד>. ההוא קול עילאה משדר לאינון מייא באורחייהו כל חד וחד כפום אורחיה. <אותו הקול העליון דהיינו הבינה משלחת ומשפעת מים היינו חסדים בדרך ובשיעור הראוי כל חסד למקומו>. כהאי גננא דממנא על מייא לשדר לון לכל אתר ואתר כדקא חזי ליה. <כמו בעל הגן הממונה לשלוח המים לכל מקום כראוי לו>. והרמז על זה המשלח מעיינים בנחלים:
ספר הזוהר [במדבר קי"ח א'] תא חזי פקודי אורייתא עילאין אינון לעילא. <תרגום - בוא וראה, מצוות התורה העליונות הן למעלה>. אתי בר נש ועביד פקודא חדא ההוא פקודא קיימא קמיה קודשא בריך הוא ומתעטר קמיה ואמר פלניא עביד לי ומן פלניא אנא. <בא אדם ועשה מצוה אחת, המצוה ההיא עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו ואומרת פלוני עשה אותי ומן פלוני אני>. דאיהו איתער לה לתתא הכי נמי איתער לעילא ועביד שלמא לעילא ותתא. <משום שהוא עורר אותה למטה כך גם עורר למעלה. ועושה שלום למעלה ולמטה דהיינו גורם זווג לז"א ומלכות>. כמה דאתמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי לעילא. שלום יעשה לי לתתא. <כמו שנאמר "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי" (ישעיה כז ה) דהיינו למעלה, שלום יעשה לי דהיינו למטה>. הענין הזה הוא כי עשיית המצוה היא אורח חיים והעושה אותה למטה מקיים ומעמיד כחה למעלה והולך בדרכי האור ולא יסור ממנו ועל כן בהפרד נשמתו מגוייתו האור ההוא כמו משאב לנשמה כדכתיב צדקתו עומדת לעד. כי המדה ההיא שואבת אותו. קרנו תרום בכבוד. רוצה לומר זוהר הנשמה כמו כי קרן אור פניו ירום ויעמוד במקום עליוני ופנימי בכבודו של הקדוש ברוך הוא. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל עשן בחופה למה שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו. הנה כי בעשיית המצוה לקח שכר שאין למעלה ממנו. ובהתעסק אדם בעבירה הולך בדרכי חשך ואפלה כד"א דרך רשעים כאפלה (משלי ד יט) והוקשר נפשו אל המקום שנתייחד בה וזהו עונש שאין למעלה ממנו. והנה מצות של תורה הם תרי"ג מצות משתלשלות ומתאחדות בשבע קצוות עליונות וזה החשבון עולה למנין כתר שהיא הספירה הראשונה וכן א"ר נחוניא בן הקנה ע"ה אהדרך בספירה הראשונה שהיא כתר עליון הודך והדר כבודך אחד יחיד ומיוחד בנראה ובנסתר בסוד נעלם אקדמך בשש מאות ועשרים עמודי אור שהם ראש מילולך שהם תיקון לרום מעלתך ומהם תמשך החיות בכל הספירות כולן. ונרמז מנין זה בפרשת עשרת הדברות שיש בו כתר אותיות לרמוז על הענין הזה המופלא:
ספר מעיין החכמה טוב ומטיב והכל שלו זאת ראשית תחלת פעלו שש מאות ועשרים הם ראש מילולו:
ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ו א'] מכאן אתאחדן טעמי אורייתא בדכיא ומסאבא בכל אינון סטרין דאינון דכיין ובכל אינון סטרין דאינון מסאבן. <תרגום - מכאן נאחזים טעמי התורה בטומאה ובטהרה בכל אלו הצדדים שהם טהורים ובכל אלו הצדדים שהם טמאים>:
ויפל אברהם על פניו וידבר אתו אלהים. ענין נפילת אפים ארמוז בו סוד גדול בפסוק שמע ישראל בגזירת האל. ולפי הפשט הוא כדי שיהא מעותד לנבואה. ועוד לרמוז למה שכתוב ויסתר משה פנוי לחלוק כבוד לשכינה ועל כן כתוב אחריו וידבר אתו אלהים:
ובספר הזוהר [ואתחנן ר"ס ב'] צלותיה דבעי בר נש לקודשא בריך הוא לכוונא דהוי צלותא תחנונים. <תרגום - התפלה שמבקש האדם להקב"ה צריך לכוון שתהיה תפלת תחנונים>. מנלן ממשה דכתיב ואתחנן אל יי' דהא היא צלותא מעליא. <מאין לנו זה ממשה שכתוב "ואתחנן אל יי" זו היא תפלה מעולה>. תא חזי מאן דקאי בצלותא בעי למיכסייא עינוי בגין דלא אסתכל בשכינה. <בוא וראה מי שעומד בתפילה צריך שיכסה עיניו כדי שלו יסתכל בשכינה>. ובספרא דרב המנונא סבא מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא ולא מאיך עינוי בארעא אקדים עליה מלאך המות [וכו']. <ובספרו של רב המנונא סבא אמר מי שפוקח עיניו בשעת התפילה ולא משפיל עיניו לארץ מקדים עליו מלאך המות וכו'>. דודאי שכינתא קמיה הדא הוא דאמרי ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. בגין כך לא בעי למיהוי חוצץ בינו לבין הקיר. <ודאי השכינה עומדת לפניו ולכן אסור לו לפתוח עיניו, זה שכתוב "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" משום זה צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר>:
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. אמר כי השכינה הנקראת אני והברית העליון הוא עמו כדאמר בספר הבהיר כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ורגליו נתבייש אברהם אמר לו הקדוש ברוך הוא אני הנה בריתי אתך ובו תהיה לאב המון גוים. או אפשר שרמז לו כי נתן אליו המדה ההיא שישמרהו כענין שאמרו רבותינו זכרונם ברכה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים זהו שנאמר יהי יי' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו (מלכים א' ח נז). וטעם והיה שמך אברהם. כבר פירשנו טעם תוספת הה"א כי רומזת לשכינה שהיא הה"א אחרונה של שם:
ובספר הזוהר [זוהר ח"א צ"ג א'] מאי חזא קודשא בריך הוא דלא אקרי אברהם עד השתא. <תרגום - מה ראה הקב"ה שלא קרא לאברהם בשם אברהם עד שהיה בן תשעים ותשע שנים>. אלא הכי אוקימנא דעד השתא לא אתגזר וכד אתגזר עייל בהאי ה"א ושכינתא שריא ביה וכדין איקרי אברהם. <אלא כך העמדנו, שעד עתה לא היה נמול וכשנמול נתחברה בו השכינה והיא סוד אות ה' אחרונה של שם הוי"ה ושרתה עליו, ואז נקרא אברהם>. והיינו דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ותנא בה' בראם. <והיינו שכתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". ולמדנו שבראם באות ה'>. ותנא באברהם. <ובמקום אחר למדנו שבראם באברהם>. מאי קמיירי. <במה חולקים אלא שתי המאמרים>. דא חסד. <שזה חסד, אברהם הוא מדת חסד שבה נברא העולם>. ודא שכינתא וכולא נחית כחדא. <וזה שכינה, הה' היא השכינה דהיינו ע"י המלכות שבה נברא העולם>. וזה טעם כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה:
וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר. ענין הכרתת הנפשות הוא כענף הנכרת מן השורש אשר הוא חי ממנו כשלא תשוב לצרור החיים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי אין הכרתה אלא הפסקה וענוש מדה כנגד מדה הוא הפר הברית העליון שמשם פורחים הנשמות שנאמר את בריתי הפר. לפיכך נשמתו לא תשוב לשרשה. ודע כי אין הכרת בכל חייבי כריתות שוה שהצדיק הגמור שתקפו יצרו ואכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא. או בעל אחד מחיבי כריתות אינו אבוד לגמרי מגן עדן ועולם הבא. שהרי מנו רבותינו זכרונם לברכה שאין להם חלק לעולם הבא. ולא מנו רק הכופרים בעיקרי התורה. אלא הכרת לפעמים הוא לנפש ולפעמים לגוף ומי שזכיותיו מרובין מעונותיו אע"פ שיש בהם מחייבי כריתות העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת. ואמרו בספרי מפני מה ענש להלן מיתה ובכאן כרת ללמדך שכרת הוא מיתה ומיתה היא כרת. ולזה רמזה תורה בקצת הכריתות ונכרת האיש ההוא מעמיו ולאחר שמת זה המחוייב בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן. ויש חייב כרת שעונותיו מרובין ועונש שלו מגיע לנפש החוטאת שהיא נכרתת מחיי גן עדן. ומחוייבי כריתות הללו רמז בהן הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני "והאבדתי את הנפש ההיא". ורשעים הללו אין להם כרת בגופם רק מזקינים בעולם הזה שנאמר ויש רשע מאריך ברעתו (קהלת ז טו):
ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפרתי אותו והרבתי אותו במאד מאד שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול. כבר רמזתי כי אברהם אבינו ע"ה נתן אחיזה לכחות הטומאה לשנים עשר נשיאים שמצד ימין. וכנגדן שנים עשר גבולי אלכסונין מצד הטהרה הנרמזים בשנים עשר בני יעקב:
ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. בראשית רבה אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה. וכבר רמזנו למעלה: