פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. נכתב פינחס מלא ביו"ד כי היו"ד רמז לברית כאשר ידעת והנה פנחס קנא על שחטאו בברית לפיכך נתן לו היו"ד יתרה שנאמר בריתי היתה אתו (מלאכי ב ה'). ובספר הזוהר [פנחס רל"ו ב'] יו"ד דא איהו דברית. <תרגום - היו"ד היא סוד הברית דהיינו יסוד>. ועל דא כל מאן דנטיר ברית דא איהו אשתזיב לעילא ואשתזיב לתתא. <ועל זה כל מי ששומר הברית הזה הוא ניצול למעלה וניצול למטה>. מנא לן מפנחס. <מאיפה לנו זה מפנחס>. דהא בגין דקני על ברית דא אשתזיב מן דינא עילאה ומן דינא תתאה. <משום שקנא לברית הזה ניצול מדין שלמעלה ומדין שלמטה>. ובגין כך אתרשים יו"ד דא בגויה הה"ד פינחס בן אלעזר. <ומשום כך נרשמה יו"ד זו בתוכו דהיינו בשמו זה שכתוב "פינחס בן אלעזר">. ונראה לי בעבור שתפש אומנות אביו לכפר על ישראל על כן תמצא בדברי אליהו ז"ל אני כפרתן של ישראל וזהו אמרו בן אהרן הכהן. ואמר השיב את חמתי מלשון בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל טו) או יהיה כפשוטו ממש ויחסו לו יתעלה באמרו חמתי כי ממנו יניקתם וחילתם וידעת מאמר רבותינו ז"ל פנחס הוא אליהו גם תמצא מרבותינו ז"ל אומרים כי היה משבט גד ויש מהם אומרים מזרע רחל גם תמצא כי אליהו היה מיחס לעצמו פעם לזה ופעם לזה ובסוד העיבור יתיישב הכל. וזהו מאמרם במדרש רות (זוהר חדש פ"ד טור ג') אמר רבי אלעזר משמיה דרבי שמעון מי עלה שמים וירד דא אליהו דא פנחס אי בשביל שקנא להקב"ה זה קנא דכתיב קנא קנאתי קנאתי בשטים וקנאתי הכא אמר לו הקדוש ברוך הוא עד מתי אתה מקנא לשמי:
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. כתב הרב הגדול ז"ל הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על אשר קנא לאלהיו ועל הצדקה אשר עשה עם ישראל לכפר עליהם ולא מתו כולם במגפה וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם וזה טעם לכן אמור שיגיד זה לישראל. ואמר הכתוב ברית כהנת עולם ואמר את בריתי שלום שיתן לו ברית עם השלום דבק בו. ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת ולכן אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין עכ"ל ז"ל. ונראה כי כונת הרב ז"ל היתה כי פנחס זכה לברית ולצדק אמנם אהרן זכה לכבוד ולתפארת. אמנם לא הבנתי מלת שלום לפי כוונתו. ולכל הפירושים צריך לדקדק למה שדקדק הרב ז"ל במלת לאלהיו כי רמז אל הצדק המקנא להשי"ת בעוברי רצונו. וסוד המניין שמנו כאן ישראל רמזתיו במדבר סיני והוסיף שם י"ה החנוכי הפלואי כי השם הזה שם כנסת ישראל זהו שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב') ונכתב הנה כי נטמאו בבנות מדין והוצרכו לזה העדות. מוסף על זה נראה לי כי במניין ראשון שלטה שם מדת הדין הלא תראה כי שום אחד מהם לא נכנס לארץ רק יהושע וכלב בסוד והקריב את אשר לחטאת ראשונה אמנם במנין שני כתיב לאלה תחלק הארץ ועל כן נכתב בהם שם יה הרומז לכנסת ישראל של מעלה שהיא ארץ החיים:
ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו. כבר הודעתיך כי אפילו מצות הדינין והנחלות תלויין במרכבה עליונה ומשם השתלשלותם ואצילותם וידעת כי תפארת ישראל ושכינת עוזו נקראים בן ובת ויורשים נחלת החכמה והבינה הנקראים אב ואם בסוד ארבע אותיות של שם הגדול הרומז לאב ואם ובן ובת ולפי זה תוכל להבין כי הבן קודם לבת בירושת אביו ואמו והוא חייב לזון הבת מנכסי אביו כמו שאמרו רבותינו ז"ל הבנים ירשו והבנות יזונו וכן אמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"א א'] כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך. <תרגום - "כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך" (משלי ב ג')>. כיון דאמר לבינה אמאי אמר לתבונה. <כיון שאמר כי אם לבינה תקרא למה כתוב אחר כך לתבונה תתן קולך>. אלא כולא כמה דאמינא. <אלא הכל הוא כמו שאמרתי (אשר בזמן שבינה מנקת לבן ובת נקראת תבונה)>. הי מינייהו עילאה. <ואיזה מהן עליונה>. בינה עילאה מתבונה בינה אב ואם ובן. <ומשיב בינה היא עליונה מתבונה בינה היא אב ואם ובן>. אב י' אם ה' בן בגוויהו. <י' אב ה' אם ובן ביניהם>. תבונה כללא דבנין בן ובת ו' ה'. <תבונה היא כולה כלל של הבנים בן ה' ובת ו'>. ולא אשתכח אב ואם אלא [בבינה ובתבונה] דאימא רביעא עלייהו ולא אתגלייא. <כי לא נמצא אב ואם שהם י"ה אלא בבינה ובתבונה אימא רובצת על הבנים ואינה מגולה>. אשתכח דכללא דתרין בנין איקרי תבונה. <נמצא שכלל ב' בנים שהם ז"א ומלכות נקרא תבונה>. וכללא דאב ואם ובן חכמה בינה ודעת. <והכלל של אב ואם ובן הם חכמה בינה ודעת>. בגין דהאי בן נטיל סימנין דאבוי ואימיה ואמאי איקרי דעת. <משום שזה הבן שהוא ז"א כשלוקח הסימנים של אביו ואמו הוא נקרא דעת>. דהוא סהדותא דתרווייהו. <שהיא לשון עדות שהיא עדות על שניהם>. והאי בן איקרי בוכרא דכתיב בני בכורי ישראל. <והבן הזה שהוא הדעת נקרא בכור שכתוב "בני בכורי ישראל">. ובגין דאיקרי בוכרא נטיל תרין חולקין. <ומשום שנקרא בכור לוקח שני חלקים (מאבא ואמא)>. וכד איתרבי בעטרוי נטיל תלתא חולקין. <וכשהוא מתגדל בעטרותיו לוקח שלשה חלקים>. ובין כך ובין כך תרין חולקין ותלת חולקין. <ובין כל ובין כך שני חלקים ושלשה חלקים>. כלא חד מלה ודאי הכי הוי ירותא דאבוי ואימיה ירית. <הכל הוא דבר אחד ודאי זה ירושת אביו ואמו יורש>. מאי ירותא דא. <ומהי הירושה הזו היא ירושת אביו ואמו החכמה ובינה>. עטרין דהוו גניזין בגוייהו ואחסינו לבן דא. <עטרות שהיו גנוזים בתוכה והורישו לבן הזה>. מסטרא דאבוי הוה גניז בגביה חד עטרה דאקרי חסד. <מצד אביו היתה גנוזה בתוכו בדעת עטרה אחת שנקראת חסד>. ומסטרא דאמא חד עטרה דאקרי גבורה. <ומצד אמא עטרה אחת שנקראת גבורה>. וכולהו מתעטרין ברישיה ואחיד לון. <וכולם מתעטרים בראש ז"א ואוחז אותם>. וכד נהירין אלין אב ואם עלייהו כלהו אקרון תפילין דרישא. <וכשמאירים אלו אבא ואמא עליו נקראים כולם תפלין של ראש>. וכולא ירית בן דא ונטיל כולא. <והכל יורש זה הבן ולוקח הכל>. והאי יהיב לברתא וברתא מיניה איתזן. <והוא נותן לבת והבת ממנו ניזונת>. ועכ"פ ברא ירית לאבוי ואמיה ולא ברתא. <ועל כל פנים נשמע מכאן שהבן יורש את אביו ואמו ולא הבת>. ומניה איתזן ברתא כדכתיב ומזון לכולא ביה. <וממנו ניזונת הבת כמו שכתוב ומזון לכלא ביה>. והבן כל זה המאמר היטב גם על רמז בינה ותבונה כי אותיות בינה בן י"ה והרמז לתפארת ישראל הנקרא בן לי"ה הרומז לחכמה ובינה אמנם אותיות תבונה הן בן בת וה' והרמז לתפארת ישראל ושכינת עוזו הנקראים בן ובת והן נרמזים בחצי השם האחרון שהוא ו"ה:
ונתת מהודך עליו. אמרו רבותינו ז"ל מהודך ולא כל הודך מכאן אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. אמנם בספר הזוהר [זוהר ח"א כ"א ב'] אמרו רבותינו ז"ל ונתת מהודך עליו יהושע איתנבי מהודו של משה דא דרגא חמישאה:
צו את בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. כבר רמזנו סוד הקרבנות במקומם. והבן אומרו להקריב לקרב לא נאמר אלא להקריב רוצה לומר להקריב שמותיו של הקב"ה להיות אחד שנאמר יהיה יי' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט). וכתב הרב הגדול (הרמב"ן) ז"ל ועל דרך האמת ירמוז עוד ויאמר את קרבני לחמי לאשי תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו. ואמרת להם זה האשה שתקריבו האשה ליי' שיהיה הקרבן מתקרב עד כאן לשונו ז"ל. ובעבור כי כלל ההקרבה לתפארת ישראל על כן אמר להקריב ליי' ולא תרחיק היות פירוש לאשי כמו לאנשי וכבר רמזתי זה. ואמר זה האשה ידעת פירוש זה שנאמר זה אלי והרמז ליסוד עולם ואמר שיקריב הברית והעטרה לתפארת ישראל הנרמז בשם המיוחד וכבר פירשתי סוד עשירית האיפה הרומזת למדה עשירית וידעת כי פירוש איפה מדה והנה עשירית האיפה פירוש מדה עשירית וסוד המוספין הוא כי לפי ענין היום וסודו הוא קרבנו והבן זה. וכתב הרב הגדול ז"ל אין במוספי שבת חטאת כשאר המוספין מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום והמשכיל יבין עד כאן לשונו ז"ל. כוונתו כי חטאת רמז לעטרה ובשבת שנכלל בו זכור ושמור והיא כלולה מן הכל אין צורך לקרבן חטאת כי הכל שלום ורחמים. והנך רואה כי הפר טעון מנחות ונסכים יותר מן הכבש ואף כי לפי הפשט טעם הדבר ידוע כי לפי גודל הקרבן צריך מנחות ונסכים יותר מן הקטן ממנו אף על פי כן נראה לי שיש עוד סוד בענין כי כל קרבן הרומז למדת הדין יותר מן האחר טעון מנחות ונסכים יותר כי המנחות והנסכים רומזים אליה כמו שידעת סוד נסוך היין ועל כן אין אומרים שירה אלא על היין. גם סוד המנחות ידעת בפסוק אשר יעשה מאלה ליי' ובעבור כי ראש חדש רומז להתעלות כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא על כן אמר זאת עולת חדש בחדשו רמז במלת זאת לכנסת ישראל המתעלה ונקראת חדש על שהיא מתחדשת וזהו סוד פגימת הלבנה ומלואה. והמדה הזאת נקראת מלכות בית דוד וזהו מאמרם בקדוש החדש דוד מלך ישראל חי וקיים. ואמרו רבותינו ז"ל כירח יכון עולם (תהלים פט לח) כהדין סיהרא מתנהג עלמא אם זכיתם הרי אתם מונין למליאתה אברהם יצחק ויעקב עד שלמה ט"ו וכתיב וישב שלמה על כסא יי' (ד"ה א' כט כג). ואם לא זכיתם הרי אתם מונים לפגימתה רחבעם עד צדקיהו ט"ו וכתיב ואת עיני צדקיהו עור (מלכים ב' כה ז). ומכאן תבין מאמרם ז"ל כל המברך על הלבנה בעונתה כאילו מקביל פני שכינה שכינה ודאי ומזה המאמר תבין פירוש ותרב חכמת שלמה (מלכים א' ה י) עמדה במלואה. ואמרו במדרש רות (זוהר חדש פ"ג ט"ב) כיון דאתא שלמה אשתכחו אתוון קיימי על קייומיהו. <תרגום - כיון שבא שלמה נמצאו האותיות עומדות על קיומן>. כדין כתיב ותרב חכמת שלמה. <ואז כתוב "ותרב חכמת שלמה">. וקיימת סיהרא בשלימותא. <שהלבנה עמדה במילואה (ואז נתגלה שיר השירים בעולם)>. וסוד שעיר ראש חודש פירשתי בפרשת בא אל פרעה. וסוד פרי החג שמתמעטין והולכין מה שאין כן בקרבנות הפסח שנאמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים כבר פירשתי כי פרי החג רומזין לכחות של מעלה הממונים על אומות העולם והם מתמעטין והולכין כמו שרמזתי בסוד השמטות אמנם קרבנות הפסח הם לתפארת ישראל ושכינת עוזו כמו שרמזתי ביציאת מצרים. ומטעם זה לא נאמר בשמיני של פסח עצרת כי הוא עצמו עצרת והבן זה. וכתב החכם רבי עזרא ז"ל שני ימים טובים של גליות היום האחרון בעבור כנסת ישראל שהיא בגלות סימן לדבר שאין עושין אותו בארץ ישראל:
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה. מנחה חדשה היא שתי הלחם ונקראת מנחה חדשה כי באים להתיר החדש במקדש כאשר העומר מתיר במדינה. והרמז כדי שתטול מדת הדין חלקה בתחלת הקרבנות שנאמר והקריב את אשר לחטאת ראשונה. ונראה לי כי הוא סוד היותם חמץ והרמז למדת הדין החמוצה והקשה וכבר כתבתי טעם אחר בזה וזה חדשתי מלבי. וסוד פרי החג המתמעטים פירשתי ועליהם כתיב תחת אהבתי ישטנוני (תהלים קט ד) כי כשהאילן העליון מתברך אז גם הענפים הקטנים שהם תחת האילן סביב השרשים כלם מתברכים בהתברך האילן אף כי אין בהם תועלת זהו סוד אחזו לנו שועלים (שה"ש ב טו) אף על פי שהם מחבלים כרמים יש להם להתברך עמנו כי הם נאחזים עמנו כן אומות העולם נאחזים בישראל על כן מקריבין עליהם קרבן כדי שלא יהנו בחלקנו בחיים הגניזה מסוד הבריכה העליונה ועל כן מתמעטין והולכים יורדין מן הקדש ולא עולין לווין ולא משלמין אך צדיק חי העולמים חונן ונותן: