Recanati on the Torah, Vayetzei

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. כבר ידעת ענין יעקב ואמר כי נסע מן הבאר השביעי המלא מן המים העליונים ומשם הלך לחרן היא מדת הדין של מטה הרפה הנרמזת בה"א וזהו ויפגע במקום שרמז לתפלת ערבית ואין צריך לפירוש המדקדקים שפירשו וילך כמו ללכת. וענין הסולם שראה יעקב אבינו ע"ה דע כי הסולם הוא דרך לעלות בו יעקב אבינו ע"ה לחצר המלך יתעלה כאדם היודע מלכות השם יתעלה ולא היה יודע מאיזה צד יכנס בו והראה לו השם יתעלה דרך הכניסה על ידי הסולם הנזכר כענין שנאמר זה השער ליי' צדיקים יבאו בו. בו בעודו על הסולם הנזכר שנאמר והנה יי' נצב עליו. רוצה לומר על הסולם והשער ההוא הוא בית אל שנאמר אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכן הוא אומר פתחו לי שערי צדק שערי צדק ודאי. כמה דאת אמר צדק צדק תרדוף. ענין אחר הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזירות עליון שעליהם כי מלאכי יי' אשר שלח להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם מהתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה היא יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם והוא יצוה להם לשוב ללכת בארץ לעשות שליחותו. והראהו כי הוא יתעלה נצב על הסולם ומבטיחו ליעקב הבטחה גדולה שלא יהיה ביד המלאכים רק יהיה חלק יי' תמיד ועל דעת רבי אליעזר הגדול היתה זאת המראה כענין [ברית] בין הבתרים לאברהם כי הראהו ממשלת ארבע מלכיות מעלתן וירידתן וזה טעם מלאכי אלהים כענין שנאמר בדניאל שר מלכות יון ושר מלכות פרס:

בראשית רבה עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה מלמד שדמות יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד. הכוונה היא כי כל הספירות הן כסאות זו לזו שנאמר עד די כרסוון רמיו (דניאל ז ט'). כסאות לבית דוד (תהלים קכב ה') והשמים העליונים שהם מדת יעקב אבינו עליו השלום הם כסא לתשובה שנאמר השמים כסאי (ישעיה סו א):

והנה יי' נצב עליו ויאמר אני יי' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. אני יי'. כבר ידעת פירוש אני והרמז כאן להקדוש ברוך הוא ולשכינת עוזו והזכיר מלת אביך באברהם ולא ביצחק כי אברהם מושך כח מן האב העליון והזכיר ואלהי יצחק רמז לזרועות עולם. ובעבור כי כחות הכתרים היו בבית אל הזכיר אלהי אברהם ויצחק. הארץ היא ארץ חפץ אשר יעקב שוכב עליה ממש זהו מאמר רבותינו ז"ל שקיפל הקב"ה ארץ ישראל ונתנה תחת יעקב אבינו ע"ה. ובספר הזוהר [ח"ג פד ע"א] נתבאר סוד זה. הארץ אשר אתה שוכב עליה תנן שנקפלה לו ארץ ישראל. <תרגום - למדנו שנתקפלה מתחתיו כל ארץ ישראל>. וכי ארץ ישראל דאיהי ארבע מאה פרסי על ארבע מאה פרסי היאך אתעקרת מאתראה ויתבה תחותוי. <ושואל וכי ארץ ישראל שהיא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה איך נעקרה ממקומה ובאה תחתיו>. אלא ארץ ישראל אחרא עילאה קדישא אית ליה לקודשא ברוך הוא. <אלא ארץ ישראל אחרת עליונה קדושה יש לו לקב"ה>. ואיקרי ארץ ישראל והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. <ונקראת ארץ ישראל שהיא המלכות והיא תחת מדרגת יעקב שהוא עומד עליה>. ואחסין לה לישראל בגין רחימותא דלהון לדיירא עמהון ואיקרי ארץ החיים. <והורישה הקב"ה לישראל בגלל האהבה שלהם שתדור עמהם ונקראת ארץ החיים>. לך אתננה ולזרעך כמה דאת אמר וישק יעקב לרחל. ולזרעך כדכתיב ונפליני אני ועמך שרוצה לומר יהא חלקנו במופלא:

והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. הזכיר ארבע קצוות מלמטה למעלה והבן זה. ונברכו בך. כמה דאת אמר בך יברך ישראל שבמדת יעקב יתברך העולם והבן זה. ענין אחר ונברכו בך מלשון המבריך והמרכיב הנזכר בדברי רבותינו ז"ל וזהו אמרו בך ולא ממך. וטעם אכן יש יי' במקום הזה. כתרגומו כי השכינה נקראת יש שנאמר להנחיל אוהבי יש. ובפסוק היש יי' בקרבנו יתבאר בעזרת האל:

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. מכאן אמרו רבותינו ז"ל שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. הענין הוא כי ארץ ישראל מכוונת תחת הקו האמצעי. וכן הוא אומר מציון מכלל יופי (תהלים ז ב'). וכן כל אי ואי מקבל כח מן הקצה שכנגדו. ואמרו רבותינו ז"ל בפסוק ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה (ירמיה ג יט). משל למלך שהיו לו פלגשים והיו לו מהם בנים הרבה והיה לו בן אחד ממטרונא אשתו והיה מחבבו יותר מדאי נתן המלך לכל בני הפלגשים שדות וכרמים ואחר כך נתן לבנו פרדס אחד בלבד אמר לו אביו חייך כל קילורין שלי מן הפרדס הזה לפי שאני מחבבך יותר מאחיך נתתי אותו לך. כך הקב"ה ברא לאומות העולם שנאמר ששים המה מלכות ושמונים פילגשים וגומר (שה"ש ו ח') אלו האומות. אחת היא יונתי. זו כנסת ישראל. וחלק הקב"ה לאומות העולם שדות וכרמים שנאמר בהנחל עליון גוים. אבל ישראל נתן להם ארץ ישראל קילורין של הקדוש ב"ה. ממנה הקרבנות. ממנה לחם הפנים. ממנה הבכורים. כל כך למה לפי שהפריש בין בנה של מטרונה לבני הפלגשים שנאמר ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים. וזהו שנאמר כי שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט יט). וכתיב כי חלק יי' עמו:

ספר הבהיר כחות צורות הקדושות ממונות על כל אומה וישראל הקדושים נטלו גוף האילן ולבו. ובפסוק ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה יתבאר זה בגזירת האל. ובמלת זה ארמוז לך סוד בפסוק זה אלי. וזה לך האות. והבן זה. וטעם ויצק שמן על ראשה. כלומר הריק עליה שמן הטוב על הראש שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו ממש. כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם. ותבין סוד הררי ציון כי שם השמן הטוב שהוא חיים עד העולם. ויונתן בן עוזיאל תרגם וזה שער השמים מכוון כל קבל תרע שמיא משכלל תחות כורסיה יקרא. ודע כי כחות הכתרים היו בבית אל זהו שתרגם מה נורא המקום הזה מה דחילו אתרא הדין. והבן כי יעקב אבינו עליו השלום קרא למקום הזה שני שמות בית אל ובית אלהים בית אל רמז שהיא בית למדת הרחמים בית אלהים רמז שהיא בית למדת הגבורה כי המדה הזאת לעולם נקראת על שם הדבר המשפיע אליה באו שאר הנביאים וקראוה בית יי' כנגד יעקב שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים (ישעיה ב ב'). והרמז לשלשה שמות אלו אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ (תהלים נ א'). רמז כאן כי שלשה שמות אלו המיוחסות לאבות תיקנו צנורות הארץ העליונה ויקרא ארץ מקרא קדש אשר עד עתה נטמאה על יד אדם הראשון ממזרח שמש עד מבואו והבן זה. ומזמור לאסף כמו האספו ואגידה לכם והבן גם זה. ועל כן סמך לו מציון מכלל יופי אלהים הופיע כלומר אחר התאחדות ההויות בציון קראה מכלל על שהיא כלולה מן הכל:

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יי' לי לאלהים. רמז כי לא זכה יעקב בכחו עד שובו לבית אביו. וידעת כי שלום ואמת אחד ועדיין יתבאר זה בגזירת האל:

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. האבן הנזכרת נקראת זאת. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. הבן מכאן סוד המעשרות כי נתן יעקב המעשר לעשירית כענין עישור נכסים שתיקנו לאשה של מטה מדה כנגד מדה וזהו סוד עשר תעשר ואמרו רבותינו ז"ל עשר בשביל שתתעשר כי היא המעשרת בסוד הרוצה להתעשר יצפין וסוד חדשים לקטרת בואו והפיסו. ואמר תתן לי. כי היא השופעת לעולם והדיבור לנקבה הנסתרת או אל האבן הנזכרת. ואמרו רז"ל והאבן הזאת מלמד שאחר שנזדמן לו שמן ויצק על ראשה נפתחה הארץ וירדה האבן עד עמקי תהומות ונעשית סניף לארץ ועליה היכל יי' עומד. ונקראת אבן שתייה שממנה נשתת העולם. והיא עומדת בטיבור הארץ:

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. הנה יעקב הלך למזרח העולם כי הוא כחו כענין שנאמר הלוך ונסוע הנגבה באברהם. ואל יקשה לך זה עם מה שכתבתי למעלה בפסוק ושבתי בשלום כשתבין מה שאני עתיד לכתוב בו בפסוק מעודי עד היום הזה. ומן הפסוק הזה תבין מאמר רבותינו ז"ל בספר הבהיר בא יעקב אבינו ע"ה רצה בה ולא נתנוה לו. וזהו וישא יעקב רגליו והבן זה:

וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר. רמז הבאר לשכינה שעיקר קבלתה מן השדה של תפוחים. וזהו אמרו באר בשדה. ושלשה עדרי צאן רמז לשלשה אבות העליונים הרובצים ומשפיעים אליה. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים הרמז לארבע מחנות שכינה או לשבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד כי משם קבלתם. והאבן גדולה היא האבן הראשה כד"א משם רועה אבן ישראל (בראשית מט כד) היא אבן שתיה שממנה נשתת העולם השפל. בראשית רבה והאבן גדולה על פי הבאר היא השכינה. מדרש ילמדנו והשיבו את האבן זו אבן של יעקב. ענין אחר הבאר רומז ליסוד העולם. והאבן על פיה כי משם קבלתה. בראשית רבה שלשה עדרי צאן. כהנים לוים וישראלים וכחותיהם ידועים כי רומזים לזרועות עולם ולמכריע ראשו:

ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. העדרים הם הכחות הממונים להשפיע לעולם התחתון כי קבלתם מן המקום ההוא הנקרא שמה זהו ונאספו שמה. כד"א ויתיצב עמו שם (שמות לד ה) ומשם יפרד (בראשית ב י'). וטעם וגללו בסוד ויתגוללו רחמיך על מדותיך. וזה הלשון נהוג על הרחמים. נכמרו רחמיו תרגומו אתגוללו. והשקו את הצאן. הכחות התחתונים שמקבלין השקאה מן העליונים:

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. רחל רומז לשכינה כד"א רחל מבכה על בניה (ירמיה לא טו) וכרחל לפני גוזזיה (ישעיה נג ז) כד"א שכינה צועקת על בניה והיא בת לבן. הרמז כי היא בתו של אברהם אבינו ע"ה היונק מן החסד המלבין עונותיהם של ישראל והיא הרועה את הצאן ומנהגת את ישראל כדאמרינן מי ששמר את האבות ישמור את הבנים. כמה דאת אמר ואתנה צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד יז). וכתיב ורעי את גדיותיך וגו' (שה"ש א ח'):

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. כבר ידעת כי זרועות עולם הם אח ואחות הימין אח והשמאל אחות ויעקב הוא ישראל סבא המקבל מהם הנקראים לו אב ואם ולכן האב הוא העמוד הימיני מזרועות עולם ואמו השני. והנה בת לבן כמו צהלי קולך בת גלים (ישעיה י ל'). ואת צאן לבן אחי אמו כד"א נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהלים מז י'). ויגש יעקב ויגל את האבן. כי הולך לפניכם יי' ומאספכם אלהי ישראל (ישעיה נב יב). ר"ל ישראל סבא וישק את צאן לבן הפך העניים והאביונים מבקשים מים ואין (ישעיה מא יז) כי השקה מימי תשובה ורחמים. ואל תתמה על היותינו ממשילים לבן למדת החסד על שמו בהיותינו יודעים רשעו כי שבעים פנים לתורה והכל אמת. סמך לזה מצאתי לרז"ל בבראשית רבה אמרו שם ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג וכו'. וגדולה מזו מצאתי באגדה אמרו בפסוק ויאמר המן למלך אחשורוש ויאמר המן זו מדת הדין למלך אחשורוש זה הקדוש ברוך הוא שאחרית וראש שלו וכו' והרמז למדת הדין המקטרג. כתבתי זה להפיס דעת מעוטי אמנה:

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. סוד הנשיקה הוא רמוז מכלל דברינו הרומז לחיבור הקדוש ברוך הוא עם שכינת עוזו. כתיב הכא ושם הקטנה רחל וכתיב התם אחות לנו קטנה:

ספר שבעה היכלות (זוהר בראשית מ"ה א') שמים אתחברו ברוחא דא ברחימו בשלימו באנהרותא מתדבקן דא בדא. <תרגום - שמים התחברו ברוח הזאת באהבה בשלמות בהארה נתבקו זה בזה>. כדין כל אינון היכלין וכל אינון רוחין והיכלין איתכללין בהאי. <אז כל אלו היכלות וכל אלו רוחות והיכלות נכללו ברוח הזאת>. כל חד וחד דאינון רוחין והיכלין בכללא דשמים. <וכל אחד ואחד מאלו הרוחות וההיכלות הנקראים בכללות שמים>. כל חד וחד נטיל ההוא היכלא וההוא רוחא דאיתחזי ליה לאתחברא בהדיה ולאשתלמא בהדיה כדקא יאות. <כל אחד ואחד מהם לוקח אותו היכל ואותו הרוח הראוי לו להתחבר עמו ולהשתלם ממנו כראוי>. בגין דהא רוחא שתיתאה דאיתקרי רצון סליק לון לגביה בההוא ייחודא. <משום שהרוח הזאת שכאן הנקראת רצון מעלה ביחוד הזה כל הרוחות והאורות>. והכי איתחברון שמים בההוא רוחא קדישא לעילא. <וכך מתחברים השמים ברוח הקודש העליון>. נטיל היכלא דא. <שבו לוקח היכל זה העליון>. רוחא דאיקרי רצון לאתנשקא ולאתחברא ולאשתלמא דא בדא. ורזא דא וישק יעקב לרחל. <ורוח הזה עליון הנקרא רצון להתנשק ולהתחבר ולהשלים זה בזה וזה סוד "וישק יעקב לרחל">. מדרש רות (זוהר חדש פ' ט"ג) עיר קטנה זו כנסת ישראל שנקראת עיר הקדש קרתא קדישא לגבי קודשא ברוך הוא כד"א אחות לנו קטנה שנאמר ושם הקטנה רחל. ויבך יתכן שירמוז למה שכתוב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם (ירמיה לא ט). או ירמוז למה שכתוב השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב א'). וכתיב ותשלך אמת ארצה (דניאל ח יב). אם ידבר על הגלות והפסוק הבא אחריו מוכיח כן:

ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה. יתכן שהכתוב רמז לנו רמזים מן הגאולה. ופירוש לבן פירשנו למעלה. ושמע יעקב. כד"א וישמע אלהים את נאקתם. והוא בן כנסת ישראל הנקראת אחותו. וירץ לקראתו ויחבק לו כד"א וחסדי מאתך לא תמוש (ישעיה נד י') וכתיב ובחסד עולם רחמתיך (שם ח'). ויביאהו אל ביתו זה בית המקדש. ענין אחר יש לפרש כל זה החיבוק והנישוק במרכבה העליונה והבן זה. ויהיה פירוש ויביאהו אל ביתו בירושלם של מעלה כי טוב האדם בביתו. ויסתייע פירוש זה ממאמר לבן אך עצמי ובשרי אתה. כד"א זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי והמשכיל יבין. ותפש סדר הפסוק ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה א):

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. היופי בכנסת ישראל בהיותה נקיה מכחות הטומאה כד"א כלך יפה רעיתי ומום אין בך. עוד רמז כי היא השופעת לעולם שנאמר ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה). ועל כן נקראת לפעמים מלאך יען היות הנהגת זה העולם על פיה:

ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ענין אהבת יעקב ברחל ידוע כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. וטעם אעבדך כטעם בקרב שנים חייהו (חבקוק ג ב') ותבין מסוד שבע ברכות וכבר רמזתי למעלה:

ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי. רמז שהשכינה הנרמזת ברחל שורה בישראל ולא באומות העולם. וכבר פירשתי רמז לבן ורחל והנה הוא כטעם ונפלינו אני ועמך שיהא חלקינו במופלא כאשר נפרש. ויהיה פירוש לאיש אחר לעם אחר. שבה עמדי לשמור מצותי. ולפירוש האחד שפירשתי שהפסוק רמז לדביקות הקב"ה בשכינת עוזו יהיה פירוש לאיש אחר כענין לא תשתחוה לאל אחר. והבן זה מאד ממה שאמר בספר הבהיר משל למלך שהשיא בתו לבנו וכו':

ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. ויעבד כמו לעבדה ולשמרה כי צריכה השקאה שלא תהיה מדת הדין קשה בהפרדה מן המים העליונים. שבע שנים הרמז לז' קצוות הנרמזים בשבעת ימי בראשית. כד"א בקרב שנים חייהו כי השנים הם מימים [רבים] (יהשוע כג א) והבי"ת שבמלת ברחל היא כבי"ת ויבא יעקב מן השדה בערב כפי מה שאני עתיד לפרש. והנה היא כלולה משש קצוות ועמה הם שבעה. ואמר אחדים על דרך הייחוד שלא לקצץ בנטיעות. באהבתו אותה כי היא מיוחדת לו ועצורה אליו. וידעת כי האהבה היא נשפעת ממדת זכור ובזה יהיה הייחוד ולזה נצטרכה רחל הנזכרת מיעקב הנזכר:

ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. לפירוש האחר רמז הכתוב לגאולה העתידה. ורמז להפסקת גלות השכינה זהו כי מלאו ימי. ימי הגלות והשיעבוד ושיתף עצמו בזה שנאמר ותשלך אמת ארצה. ופירוש ואבואה אליה כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מי מטיל כסות בין לביא ללבייא בשעה שנזקקין זה לזה:

ספר הזוהר [אדרא רבא קמ"ב ב'] מטרוניתא יתבת עם מלכא ואתחברו אפין באפין. ויהיה פירוש ויאסוף לבן וגומר כענין שנאמר ועשה יי' צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים משתה שמרים (ישעיה כו ו). ולפירוש האחר שפירשנו למעלה יהיה פירוש כי מלאו ימי נמלאו ששת ימי בראשית מימי התשובה ורחמים להשפיע לכלה הכלולה מן הכל. זהו סוד ואבואה אליה והבן:

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבא אליה. בערב למד על עיקר קבלתה שהיא בלילה כמה דאת אמר הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם זהו שנאמר על אשת חיל ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. ויהיה פירוש לאה עיפה וצמאה לחבור הכל. ופירוש ויבא אליה ידוע מעתה:

ותהר לאה ותלד בן ותקרא את שמו ראובן כי אמרה כי ראה יי' בעניי כי עתה יאהבני אישי. כבר ביארו חכמי הקבלה כי הראיה היא ממדת הדין כי משם כחו של עין הרע. ואמרו רז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם מיתה או עוני. והיא רמוזה בה"א שנייה של שם בן ד' אותיות. ואמרה כי עתה יאהבני אישי. מקרא מלא שמדמה האהבה לגחלי איש שנאמר רשפי אש שלהבת יה (שה"ש ח ו') ואין לך בעולם רשפי אש קשין יותר ממדת הדין ואמר כי במדת הדין יאהבני איש כמה דאת אמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' (שה"ש ח ז'). ואל תתמה על אברהם הנקרא אוהבי. והאהבה הפך היראה כי כמו שהיראה בשני ענינים כאשר פירשנו כן האהבה כי האוהב יזהר במצות עשה ולזה נאמר באברהם אבינו ע"ה אוהבי אבל ההשתוקקות והאהבה להתחבר בייחוד הכל זהו במדת הדין והבן זה. וקראה השני על השמיעה הרומזת למדת רחמים. וידעת כי כח השמיעה יותר דק ונכבד מן הראייה. ואמרו רז"ל חירשו נותן לו דמי כולו. והנה רמזה בשני השמות הראשונים הה"א אחרונה והוי"ו שלפניה שהם שמו של הקדוש ב"ה. קראה השלישי לוי מלשון כי לוית חן הם לראשך (משלי א ט') והוא לשון כתר או לשון חבור כי הוא כלול מחסד ודין. כאמרו עתה הפעם ילוה אישי אלי. והנה הוא השלישי שבשבטים ויצאו ממנו כהנים ולוים כי הוא מקבל מזה ומזה. קראה הרביעי יהודה מלשון הודאה שנאמר צדקה ממני. והוא ענין בינה הנקראת תשובה ויצא ממנו דוד שנאמר נאם הגבר הוקם על (שמואל ב' כג א). ודרשו רז"ל שהקים עולה של תשובה. ואמרו גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. לפי שזכה יהודה לכל זה הטיל הקדוש ברוך הוא שמו המיוחד בשמו והדל"ת רומז כי היה רביעי לשבטים:

ובספר הזוהר (זהר חדש לך לך כ"ה טור ד') קודשא ב"ה לא ניחא ליה מכל בנוי דיעקב למיהב שולטנא דמלכיא לעלמין אלא ליהודה. <תרגום - הקב"ה לא נראה לו מכל בניו של יעקב שתהיה לו שליטת המלכות לעולם אלא ליהודה>. הה"ד לא יסור שבט מיהודה וגומר. <זה שכתוב "לא יסור שבט מיהודה" וגומר>. הוא בלחודוי ולא שאר בנוי דיעקב. <הוא לבד ולא שאר בניו של יעקב>. איסתכל קודשא ב"ה ביקרא דשמיה דהוה רשים בשמיה דיהודה ובגיניה שלטיה על כולא ושולטניה דלא תעדי. <הסתכל הקב"ה בשמו הגדול שהיה רשום בשמו של יהודה ובשבילו השליטו על הכל וממשלתו לא תפסק>. ובלדת יהודה עמדה מלדת מפני שבאה עד התחלת התפשטות לכל הנבראים. ענין אחר מפני ששלטה בה עין הרע שאמרה הפעם אודה את יי'. וטעם ואם אין מתה אנכי הרמז למותא תניינא כי עמדה בסוד ה' כי מי שאין לו בנים חשוב כמת וחשבה מחשבות לבלתי תדח מהסתפח בנחלת יי':

ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. לפי ההמשכה והאצילות שהיתה נמשכת ונאצלת על בלהה שפחתה היתה נמשכת גם כן עליה כעין נשיאות כפים וסמיכת הקרבן להאציל על הדבר שסומכים עליו כח הראוי ולפי שלא היה הכהן יכול לסמוך ידיו על כל אחד ואחד מישראל היה נושא כפיו לקבל כח מלמעלה לרמוז בעשר אצבעותיו לעשר ספירות. זהו אמרו ותלד על ברכי ואבנה כי כשתלד על ברכי אמשוך ממנה כח הריון כאילו לא היתה יכולה להרות אלא ממנה ובבאור אמרו רז"ל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד ואם בדברי תורה כך קל וחומר בדברים אחרים שאין אדם זוכה לקבל מן הכל:

ותאמר רחל דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן על כן קראה שמו דן. השם הזה מבואר שהוא ממדת הדין. ועל כן הזכיר שם אלהים זהו יהי דן נחש עלי דרך וגומר. וצרף בו הרחמים באמרו וגם שמע בקולי כי השמיעה רומזת לרחמים. וקראה השני בשם נפתלי מלשון חיבור כד"א צמיד פתיל והרמז למעיינות הנשפעות ליסוד עולם זהו נפתלי אילה שלוחה. כי האילה לצדיק. עם אחותי גם יכולתי מלת אחותי נאמרת על החכמה שנאמר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד'). ושם אשר מלשון יישר כחך כלומר יתחזק מזל ויוסיף כח ויכנס לשאוב מפנימיות המקור ואוסיף עוד ללדת. וכן היה שילדה אחרי כן יששכר שנאמר עליו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לבינה כיששכר:

ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא כי שכור שכרתיך בדודאי בני וישכב עמה בליליה הוא. נרמז בפסוק הזה רמז מופלא בהתייחדות הקדוש ברוך הוא עם שכינת עוזו וכבר ידעת רמז יעקב גם שדה והנה בבא יעקב הנרמז למדת יום אל מדת ערב הוצרך לבוא מן השדה כי משם עיקר קבלת ערב הנזכר וכבר רמזתי זה ובבוא יעקב להשפיע אליה בעבור השתוקקותה למים העליונים יצאה עיפה לקראתו ואמרה אלי תבא כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בספר היכלות שלשה פעמים בכל יום כסא כבודך משתטח לפניך ואומר התכבד ושב עלי מלך מפואר שמשאך חביב עלי ואין כבד עלי. וטעם כי שכר שכרתיך בדודאי בני כטעם ישראל אשר בך אתפאר והבן כל זה היטב. קראה הששי בשם זבולן כדאמרינן ומזבולן מושכים בשבט סופר (שופטים ה יד). כלומר המשכת הקו האמצעי הנקרא שבט. ומלת בשבט אינה סמוכה לסופר רק הפירוש הוא המשיך הסופר בשבט כדאמרינן בספר יצירה בספר וספר וספור. והרמז לשלשה אותיות יה"ו הנקראים שמו הגדול וכבר רמזנום. ולשון זבולן מלשון בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א' ח יג) ר"ל המעותד והמזומן לזבול. וראוי הוא ללידת דינה אחרי זבולן שמשמעותה דין ה"א. והרמז לה"א שנייה של שם בן ארבע אותיות:

ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. כבר ידעת רמז רחל ומלת ויזכר כמו יי' זכרני יברך (תהלים קטו יב). והבן כי לא אמר זכרינו שיהיה פירוש הזכרים שלנו רק פירושו כד"א זכור לזכר ושמור לנקבה. ויפתח את רחמה כד"א הרחיבי מקום אהלך (ישעיה נד ב) והבן זה. כי ברוב המקומות מלת זכירה סמוכה לרחמים. כד"א זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם יי' (ירמיה לא כ'):

ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף יי' לי בן אחר. לא אמרה בנים אחרים כי יודעת היתה כי השבטים לא יהיו רק י"ב ונתפללה שאותו הבן יהיה ממנה. ושם יוסף הוא מלשון אסיפה ר"ל התפשטות הקו האמצעי לכאן ולכאן לאסוף ולכלול ולחבר ראשי עם להיות שליט עליהם כדכתיב ויוסף הוא השליט ונקרא על שם צדיק ויצאו ממנו שני שבטים מנשה ואפרים שהם רמז ליכין ובועז הנקרא למודי יי'. ומן הטעם שזכרנו אמרו רז"ל שנולד מהול כיעקב אבינו ע"ה. וקרא האחד בן אוני ואביו קראו בנימן היא קראתו לפי ענינה כלומר נתן לי כחי שהיא מדת הדין כמו ולאין אונים עצמה ירבה כחי וראשית אוני ואביו קראו בנימין לפי ענינו זה שמאלו של זה וזה ימינו של זה. וידעת כי מדת הדין לאם שנאמר משא אשר יסרתו אמו (משלי לא א). ומדת רחמים לאב שנאמר כרחם אב על בנים:

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן אשר על המקלות. כבר הודעתיך כמה פעמים סודות נפלאות בספורי התורה הקדושה שאין מי יוכל לספר שבח מעלתה וסתריה וגם כי נמצאו ספורים בתורה ודומים שאינן לצורך ותועלת וכשאנו קורין בתורה אנו מברכין על הספורים ההם חיי עולם נטע בתוכנו כמו בפרשת אנכי יי' אלהיך כי כשיסיר האדם מסוה העורון מעל פניו ימצא במעשה ההוא הר הבושם והלבונה עין לא ראתה אלהים זולתיך. והנה בפסוק זה נרמז על יעקב אבינו ע"ה כי לקח לעצמו מקל לבנה לח ולוז וערמון עשה מעשה ודמיון כדי להמשיך הענינים העליונים למטה ולקח לעצמו מדתו בסוד האמונה במקום הראוי להדבק בו מקל הוא סוד תפארת ישראל הנאצל מזרועות עולם שהם סוד לבנה ולח ולוז הוא יעקב וערמון רמז שכלל שניהם ומבריח מן הקצה אל הקצה כי גוונו לבן בפנים ואדום בחוץ ויפצל בהם פצלות לבנות שיהיו כולם בסוד הימין מחשוף הלבן כי אותה מדה היא גלויה ומנהגת העולם בהיותה מחוברת עם יעקב אינה אדומה והבן כל זה אף כי לפי הפשט יש בו תועלת בענין המקלות ללמד את בני אדם שיטהרו עצמם בעת תשמיש כי כפי המחשבה יהיה העובר ועל כן אמרו רבותינו ז"ל לעולם יקדש אדם עצמו בשעת תשמיש שאם הבהמה שאין לה דעת להכיר הדבר ותועלתו או הזיקו ולהתבונן בו אעפ"כ מחשבתה ורעיונה ר"ל הצורות המצטיירות בלבבה באותה שעה יש לה כח להתלבש באותו מעשה שיהיו עובריה מצטיירות בצורות המקלות המצטיירות בלב הצאן כל שכן האדם שהוא בעל חכמה וידע לצייר במחשבתו כל מה שירצה הן טוב הן רע שצריך לטהר עצמו באותה שעה. וכן רז"ל עוררונו על זה בברכות רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל ליסתכלן בי כי היכי דליהוי להון זרעא שפירא כוותי. ובמשנה תורה נרמוז יותר בגזירת האל:

אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. המלאך הנזכר למעלה אמר לו אנכי האל בית אל. והרמז לשכינה הנקראת מלאך כי היא הנראית לאבות ואליה היה הנדר ועל כן אמר אשר נדרת לי שם נדר כמו שפירשתי למעלה. ונקראת מלאך יען היות הנהגת העולם הזה על פיה. והבן שקראה מלאך האלהים האלהים בגימטריא מלא"ך בעבור יניקתה מן הגבורה אמר האלהים. וכן אמרו במכילתא שאל רבי נתן את ר' שמעון בן יוחאי וימצאה מלאך יי' וירא מלאך יי' בכל מקום. וכאן הוא אומר מלאך האלהים. אמר לו אין אלהים בכל מקום אלא דיין. וטעם עד הגל הזה ועדה המצבה כטעם העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. וכתיב הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה ועדיין ארמוז זה בגזירת האל. וזהו טעם והמצפה אשר אמר כי היא המצבה שהקים יעקב ובעבור כי השגחתה בעולם השפל כד"א מי זאת הנשקפה וגו' (שה"ש ו י'). היפלא מיי' דבר. על כן אמר יצף יי' וגו'. וכן רמז אונקלוס מימרא דיי' והבן:

לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. פחד יצחק ידוע מדברינו. וכן הוא אומר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל יי' ואל טובו באחרית הימים (הושע ג ה'). אמר כי יבקשו הרחמים השם הגדול בן ארבע אותיות ומדת הדין שלמטה הנרמזת לדוד וישפיעו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכר. ואומרו באחרית הימים רמז אל הטוב הנזכר שהוא באחרית הימים. ועל המדה הזו תקנו אלהי יצחק ופחד יצחק היא האש האוכלת על גבי המזבח היא מדת הדין שלמעלה העזה שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה:

ספר הבהיר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. אטו יש אדם שישבע כך באמונת פחד אביו אלא עד כאן לא ניתן כח ליעקב ונשבע בכח שנתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ומאי ניהו שממנו יוצא הרע שמתהא את בני אדם. ומאי ניהו הוא דכתיב ותפל אש ה' (מלכים א' יח לח) וכתיב כי יי' אלהיך אש אוכלה:

ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. המלאכים האלו הם שני המלאכים המלוין את האדם אחד טוב ואחד רע וקבלתם מזרועות עולם ופגעו ביעקב כי הוא המקבל משניהם כאשר רמזתי ומלת לדרכו רומזת למדתו כד"א ויבא יעקב שלם. והבן זה:

ובספר הזוהר (זוהר חדש נח כ' ט"ד) מצאתי משרייתא קדישא דערע. <תרגום - המחנה הקדוש שפגש יעקב (זה מה ששמעו רבי אלעזר ורבי יוסי)>. יעקב אברהם ויצחק הוו דערעו ליעקב כד אשתזיב מלבן. <(זה המחנה היה) אברהם ויצחק היו שפגשו את יעקב כשניצל מלבן>. ולא דא בלחודוי אלא לכל צדיקייא נשמתהון דצדיקייא מערען קדמוהי לשזבותיה. <ולא זה בלבד אלא לכל הצדיקים נפגשים אליהם נשמות הצדיקים להצילם>. זכאין אינון צדיקייא דנטרין להון משרתי קדישי עליון דכתיב כי מלאכיו יצוה לך. <אשריהם אלו הצדיקים ששומרים אותם מחנות קדושי עליון שנאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך">. מלאכי השרת מסייעין אותו. שכינה מסייעת אותו. רבי נתן אומר נשמתן של צדיקים מסייעין אותו וכו'. ואני שמעתי ולא אבין שהרי יצחק אבינו ע"ה היה חי בבוא יעקב אבינו ע"ה מבית לבן. ויש מפרשים ויפגעו בו לשון תפלה שנתפללו עליו:

(אמר העורך - מכיון שהמאמר הקודם הובא בקיצור גדול הביאו מעתיק הרקאנטי מכתב היד, מן הזוהר בהרחבה):

נסים חלפן-אני המעתיק מצאתי בספר הזוהר [מצורע נ"ה ב'] וז"ל רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי הוו אזלי מאושא ללוד. <תרגום - רבי אלעזר ורבי יוסי חמו היו הולכים מאושא ללוד>. אמר רבי יוסי לרבי אלעזר אפשר שמעת מאבוך מאי דכתיב ויעקב הלך לדרכו וכו'. <אמר רבי יוסי לרבי אלעזר אולי שמעת מאביך הסבר על הכתוב "ויעקב הלך לדרכו" וגו'>. אמר ליה לא ידענא. <אמר לו איני יודע>. עד דהוו אזלי מטו למערתא ללוד שמעו ההוא קלא דאמר תרי עוזלין דאילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי. <בעוד שהיו הולכים הגיעו למערה של לוד שמעו קול ההוא דאומר שני עופרי אילה עשו לפני הרצון שהיה לי לנחת רוח>. ואינון הוו משירייתא קדישא דערע יעקב קמיה. <ואלו היו מחנה הקדושה שפגע יעקב לפניו>. איתרגיש ר' אלעזר ואסתער בנפשוי ואמר מריה דעלמא כך אורחוי טב לן דלא נשמע שמענא ולא ידענא. <התרגש רבי אלעזר והסתער בנפשו ואמר אדון העולם כך דרכיו, דהיינו אם כך דרכה של בת קול טוב לנו שלא נשמע כלום, ממה שמענו לא הבנו כלום>. איתרחיש ליה ניסא ושמע ההוא קלא דאמר אברהם ויצחק הוו. <קרה לרבי אלעזר נס ושמע קול ההוא שאמר אברהם ויצחק היו>. נפל על אנפוי וחמא דיוקנא דאבוי. <נפל על פניו דהיינו עשה יחוד וראה צורת אביו>. אמר ליה אבא שאילנא ואתיבונא דאברהם ויצחק הוו דערעו ליעקב כד אישתזיב מלבן. <אמר לו, אבא! שאלתי מי אלו שני העופרים והשיבו לי שאברהם ויצחק היו שפגעו ביעקב כשניצל מלבן (והרי יצחק היה עוד חי)>. אמר ליה ברי פוק פתקך וסב סבתך. <ענה לו אביו בני הוציא פתקך דהיינו מה ששמעת מבת קול, וקח גם דברי אביך הזקן>. פום ממלל רברבן הוה. <אותה בת קול ששמעת יצא מפה מדבר גדולות דהיינו השכינה שבאה עם נשמות אברהם ויצחק להציל את יעקב>. ולא דא הוא בלחודוי אלא לכל צדיקייא נשמתהון דצדיקייא מערעין קדמוהי לשיזבותיה. <ולא זה הוא לבדו דהיינו שלא רק ליעקב נזדמנו מלאכי אלהים להצילו אלא לכל הצדיקים בכל הדורות מזדמנות נשמות של צדיקים לפניהם להצילם בעת צרתם>. ואינון מלאכיא קדישיא עילאי. <ואלו הם מלאכים הקדושים העליונים>. ות"ח יצחק קיים הוה בההוא שעתא אבל נשמתיה קדישא איתנסיבת בכורסייא יקרא דמאריה. <ובוא וראה כי יצחק היה חי באותה השעה אבל נשמתו הקדושה נלקחה ממנו בכסא הכבוד של קונו>. כד איתעקד על גביה מדבחא. <דהיינו בעקידה פרחו נפשו רוחו ונשמתו ואח"כ חזרו נפשו ורוחו ונשמעתו נשארה בכסא הכבוד>. ומכדין אסתמו עינוי מחיזו היינו דכתיב ופחד יצחק היה לי עכ"ל. <ומאז נסתמו עיניו מראות ונחשב כמת היינו שכתוב "ופחד יצחק היה לי">: