אחר שבפרקים הקודמים דברנו בענין קדושת כל איברי הראש, נבא לבאר ענין קדושת הברית, בענין הזווג, כיצד תהיה קדושתו. ונבאר בזה ב' בחינות, האחד מציאות קדושת הזווג, והב' בזמן הזווג. ולא נטריח עצמנו בהעתקת דברי רבותינו ז"ל, שכבר העתיקם החכם רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור שלו, ונסמוך על המעיין יראה דבריו, כי הם מצטרכים לידיעת המעשה לכמה פרטים, אמנם לא נעתיק בפרק זה זולתי דברי רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום המפוזרים אחת הנה ואחת הנה.
תורתינו הקדושה צותה לנו (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, ופירשו רבותינו ז"ל שקדושה זו נאמרה על קדושת התשמיש, זה לשונם בפרק ידיעות הטומאה (שבועות דף יח ע"ב) אמר רבי בנימין בן יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים, דכתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה (שם יב, ב) אשה כי תזריע, עד כאן לשונו. וכן דברי רשב"י עליו השלום פ' תזריע (דף מט ע"א) מסכימים בזה, כמו שנעתיק לקמן בזמן הזווג.
וכן פירשו בזוהר (פ' קדושים דף פא ע"א) שעל זה גם כן נאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, זה לשונו ותא חזי בזמנא דישתכח בר נש בזיווגא חדא דכר ונוקבא, ואתכוון לקדשא כדקא יאות, כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו, בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ויכוונון תרוייהו כחד לההיא מלה, וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא, בנפשא לאדבקא דא בדא וברעותא חדא, ובגופא כמא דאוליפנא דבר נש דלא נסיב כמאן דאתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא, אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא, ואקרי בר נש אחד. כדין קודשא בריך הוא שארי באחד, ואפיק רוחא דקדושה בההוא אחד, ואלין אקרון בנין דקודשא בריך הוא כמא דאתמר, ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. זכאין ישראל דלא אוקים מלא דא אלא ביה ממש, דכתיב כי קדוש אני ה', בגין לאתדבקא ביה ולא באוחרא, ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, עד כאן לשונו. הרי מסוף דברי המאמר מבואר כי מצות קדושים תהיו הוא על קדושת הזווג, ומה שביאר מענין קדושת הזווג נבאר עוד לקמן.
ודע כי כפי מה שיתקדש האדם בשעה ההיא כך מושך לבנו נשמה קדושה, וכן פירש בזוהר (פ' שמות דף יא ע"ב) זה לשונו וילך איש מבית לוי (שמות ב, א) דא גבריאל, כמה דאת אמר (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון וגו', מבית לוי דא כנסת ישראל, דאתיא מסטרא דשמאלא, ויקח את בת לוי דא נשמתא, דתנינן בשעתא דאתייליד גופא דצדיק בהאי עלמא קודשא בריך הוא קרי ליה לגבריאל ונטיל ההיא נשמתא דצדיק די בגנתא ונחתא ליה להאי גופא דצדיקא דאתייליד בהאי עלמא, ואיהו אתפקד עלה ונטיר לה, ואי תימא ההוא מלאכא דאתמנא על רוחיהון דצדיקיא לילה שמיה ואת אמרת דאיהו גבריאל, הכי הוא ודאי, בגין דאתי מסטרא דשמאלא, וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקרי. וילך איש דא עמרם, ויקח את בת לוי דא יוכבד, ובת קול נחתת ואמרת ליה לאזדווגא בה, דהא קריב זימנא דפורקנא דישראל על ידא דברא דאתייליד מנייהו, וקודשא בריך הוא סייע ביה, דתנינן שכינתא שריא על ערסייהו ורעותא דילהון בדבקותא חדא הוה בה בשכינתא, ועל דא לא אתעדי שכינתא מההוא ברא דאולידו לקיימא, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמיה מלרע קודשא בריך הוא מקדש ליה לעילא, כמא דרעותא דילהון הוה בדבקותא דשכינתא הכי אתדבקא שכינתא בההוא עובדא ממש דעבדו.
אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקותא דקודשא בריך הוא תדיר, וכמה דאינון מתדבקין ביה תדיר, הכי נמי איהו אתדבק בהו ולא שביק לון לעלמין. ווי לרשיעיא דרעותא דילהון ודבקותא דילהון מתרחקא מניה, ולא די להו דמתרחקן מניה אלא דמתדבקן בסטרא אוחרא. תא חזי עמרם דאתדבק ביה בקודשא בריך הוא נפיק מניה משה, עד כאן לשונו לעניננו.
עוד בזוהר (פ' חיי שרה שלהי דף קל) זה לשונו כגוונא דא כל בר נש דעלמא איהו כליל מעילא ותתא, וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות, כד אולידו בר משכין עליה רוח קדושה מאתר דכל קדושין נפקין מניה, ואלין איקרון בנין לקודשא בריך הוא, בגין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות, הכי נמי יהבין ליה רוחא מאתר עילאה קדישא כדקא חזי, והא אתמר, עד כאן לשונו.
ודע כי מציאות קדושת הזווג תלוי בידיעת האדם כיצד יתדבק בהקדוש ברוך הוא וידע לזווג המדות במציאות רוחני, כי כמו שידע להפשיט גשמות הדברים למעלה, כך ידע לפשוט מחשבתו מלחשוב בפועל ההוא לכנוס עצמו לתענוג הבלי העולם הזה, כי המכוון בפועל הזה לתענוג הוא מתדמה אל הבהמה, וכמו שכתבנו בשער זה בפרק ד' בענין מקדש עצמו למטה, וכמו שהארכנו בשער האהבה פרק עשירי בפירוש מאמר רשב"י ע"ה, ולכן אמר במאמר הזה שלפנינו זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקותא דקודשא בריך הוא תדיר, כי הצדיקים שכוונתם לעולם להתדבק בו גם בעת ההיא אינם נפרדין ממנו, והיינו דקאמר תדיר.
והמשל בזה, אל מציאות כוונת האכילה שכתבנו למעלה בפרקים הקודמים, שעם היות כלי האברים נהנים מהאכילה ההיא המחשבה דבקה למעלה לחשוב ברוחניות האכילה, גם בענין הזה הוא מציאות הזווג.
ומה שצריך המעיין לדעת כיצד יפשוט עצמו בזווג מבחינת יצר הרע מכל וכל, הוא שיחשוב שבחינת האבר ההוא הוא אבר כשאר רמ"ח אברי האדם, מהם נגלים מהם נסתרים, והרי קודם חטא אדם הראשון נאמר (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, ואמרו רבותינו ז"ל בויקרא רבה ריש פרשת אחרי מות רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עיין שם. וכן אמר בתיקונים (דף י ע"ב) בקדמיתא כתנות אור דבהון עקבו מכהה גלגל חמה וכו', ובודאי כי גם שאר אבריו בערך זה היו מאירים יותר ולא היה שולט בהם יצר הרע, ולכך ולא יתבוששו, ומי גרם להם הבושת, מצד הערוה שהוא יצר הרע שפגמו, אבל קודם היה האבר הזה להם כיד ורגל, אחר שמצות של יחוד איש ואשתו על ידי האבר זה הרי הוא כהנחת תפלין ביד שמאל ותפלין של ראש במוח, וכמו שאלו אין בהם יצר הרע כן באבר ההוא המקיים בו מצות פריה ורביה שנצטווה אדם הראשון, קודם החטא, הכל אחד ואין ראוי שיהיה בו יצר הרע, ומי גרם היות בו יצר הרע ושיצטרך כיסוי ושיאמר עליו ערו"ה, העון שבו היה הפגם שהוא ר"ע ו"ה, ומשך בערלתו, ונתגשם, ושלט באבר הזה.
ועיקר הצדיקים בעולם הזה הוא לתקן פגם אדם הראשון, כי אדם הראשון כלל כל הנשמות כלם חטאו, וכולם צריך שיתוקנו. והנה הצדיקים המתדבקים בהקדוש ברוך הוא בסוד מחשבתם מתקנים סוד המחשבה העליונה שבה פגם אדם הראשון, כדפירש בתיקונים (דף צט ע"ב) דאדם חב במחשבה וחוה במעשה עיין שם, ועוד עיין בדף קי"ג, ועל ידי תיקון המחשבה שהוא י' מתתקן בהכרח י' תתאה שבברית.
והטעם לזה הוא, כי בהיות האדם מחשבתו בענייני העולם בזנות ולבו אחר ענייני החומר, הרי י' שבברית נפגמת, כי מיד תהיה קשתו ננערת, כדכתיב (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים ונטמתם בם, כדפי' בפרשת קדושים (דף פד ע"א) שהמסתכל באשה ומהרהר בה ביום מטמאים אותו בלילה, וטומאתו על ידי אות ברית שהיא י' הכוללת בה כל איברי הגוף.
וזה היה עון פגם האדם, שהשליט על כל גופו יצר הרע, ועקר עצמו מרוחניות הקדושה העליונה הפשוטה מיצר הרע, ונתלבש בחומר העולם וכוחותיו ובזנות וכיוצא משאר קליפות, שקליפת הזנות היא הכוללת הכל. ולכך אמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא מתקנא בזנות יותר מכל שאר עבירות, והטעם הוא זה מפני שעוקר עצמו ואיבריו ונפשו מכל הקדושה ומתלבש כלו ביצר הרע, מה שאין כן לשאר העבירות, חוץ מענין האכילה שהיא עבירה כוללת גם כן המטמאה את הנפש, מפני שנעשית הטומאה ההיא חלק אבר בגופו, והזנות משתוה לה, שנאמר בה גם כן שם אכילה, שנאמר (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה.
ובהיות האדם מתדבק בו בהקדוש ברוך הוא לעולם, ואינו חושב בענייני החומר ההוה ונפסד, ואינו מתאוה כי אם להתדבק בעיקר החיים המחיה לכל שהוא סוד האהבה שפי' בשער האהבה, ודאי אז אין קשתו ננערת, ולא יבא לידי טומאה בשום פנים, ואז זווגו יהיה קדוש ולא יהיה נמשך בצד יצר הרע כלל, אלא יהיה עניינו כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו, שהיה לבד לקיום מצוה, שבמצוה מתדמה לקונו, שפירש רשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו מפרשת קדושים שכמו שהוא יתברך קדוש כך צונו שנהיה קדושים, כמ"ש בסוף המאמר, זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דכתיב (ויקרא יט, ב) כי קדוש אני ה' וגו', ירצה שכשם שמציאות הזווג דהיינו "אנ"י ה'" נקרא קדוש, שהוא מופשט מיצר הרע, כן צריך שנדמה אליו, מפני שעיקר הקדושה נוגע לנשמותינו הרוחניות הנאצלות ממנו יתברך.
ואם ח"ו יחשוב במעשה הזה לתענוג ההבל, נמצא מלביש נשמתו הרוחנית ביצר הרע הפך מהכוונה האלהית, ולזה הזהירנו דוד המלך ע"ה (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו', ופי' שם בפרשת קדושים (דף פ ע"א) בריש פי' פסוק זה על ענין הזווג, זה לשונו זכאין אינון צדיקיא דמשתדלי באורייתא וידעי אורחוי דקודשא בריך הוא, ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא, ואשתכחו קדישין בכלא, ובגין כך משלפי רוחא דקודשא מלעילא, ובנייהו כלהו זכאי קשוט ויקרון בני מלכא בנין קדישין, ווי להון לרשיעיא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין, בגיני כך ירתי בנייהו נפשא חציפא מסטרא מסאבא, וכמא דכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, אתא לאסתאבא מסאבין ליה. אל תהיו כסוס כפרד, דאינון מארי זנותא על כולא. אין הבין, דלא ישתדלון בני נשא באורחא דא, דאי הכי, כתיב הכא אין הבין, וכתיב התם (ישעיה נו, יא) והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, והמה רועים לא ידעו הבין, כלומר הא מזדמנין אינון דאיקרון עזי נפש, מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. והמה רועים, מאי רועים, אלין אינון מדברי ומנהיגי לבר נש לגיהנם. לא ידעו שבעה, כמה דאת אמר (משלי ל, טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, בגיני כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו, דהא תיירי דגיהנם נינהו, וכל דא מאן גרים להו, בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמא דאצטריך, ועל דא כתיב (ויקרא יט, כ) קדושים תהיו כי קדוש אני, אמר קודשא בריך הוא מכל שאר עמין לא הוה רעותי לאתדבקא ביה אלא בישראל, דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', אתון ולא שאר עמין עובדי ע"א, ועל דא כתיב הכא קדוש, בגין כך קדושים תהיו כי קדוש אני ה' קדושים, תהיו דייקא, עד כאן לשונו.
הרי בעונש מי שאינו מקדש עצמו, ועיקר הקדושה תלוי בהיות האדם עוסק בתורה והוא דבק בה כראוי לא יבא לחשוב בזנות, וזה שאמרו בריש המאמר זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. ועוד מבואר שם לעיל מזה בעונש עמי הארץ שאינם עוסקים בתורה שמושכין לבניהם נשמה שאינה קדושה, כי התורה תדריך האדם ותלמדהו כיצד יתקדש.
ומה שאמרו בסוף המאמר קדושים תהיו דייקא, נראה לי שהכוונה לדקדק מלת תהיו שהכוונה לשון הוויה, לרמוז על הוית הנשמות שיהיו בקדושה, שאם לא כן יאמר והתקדשתם כמו שאמר לפנים בפ'.
ואם תאמר, אם יקדש האדם מחשבתו ויסלקה מלחשוב בגשמות לא יבא לידי קישוי לעולם, והיאך אפשר שיהיה זווג נשמה עתה בזמנינו והיותו בקדושה, דהא תרי דסתרן אהדדי. יש לומר כי דרך התקדש האדם למדנו רשב"י ע"ה בכמה מקומות, האחד ברעיא מהימנא (פ' צו ריש דף לד) זה לשונו וקרבן דאתוון אינון י' באיש ה' באשה ו' בבן חתן ה' בכלה, זכאה איהו מאן דמקרב אתוון דידו"ד ביה ובאתתיה בבריה ובברתיה בקדושה בברכה בנקיו בענוה ובבשת פנים ובכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין, ומתחממין באישין קדישין דאש ואשה, דאינון אש עולה ויורד, קדש דעצי המערכה, דאינון עצי הקדש איברין קדישין, ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים, ובגין תרין אישין אלין אמר הנביא (ישעיה כד, יד) על כן באורים כבדו ה'. דאינון אשין דשכינתא רבה, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד, כד), ואינון אש עילאה כסא רחמים אש תתאה כסא דין, והיינו בינה ומלכות, מלכות אש עולה, בינה אש יורד, ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו, בינה יהו"ה מלכות, תפארת כד אחיד לון שריא עליה חכמ"ה דביה כ"ח מ"ה, דאיהו יו"ד ק"א וא"ו ק"א, כח דיליה יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף, וכלהו מ"ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת, ומאן דלית ליה בן דאיהו ו' אסתלק י', ומאן דלית ליה בת לית ליה ה' דאיהי בת אסתליק ה' עילאה דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא, ובגין דא באיש ובאשה בן ובת דאתעבידא כדקא יאות שריא עלייהו ידו"ד ואתקריאו בנים לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, עד כאן לשונו.
והנוגע לדרוש שלנו הוא ענין מ"ש ומתחממן באישין קדישין דאיש ואשה, כדפי' בפרקי רבי אליעזר שאיש ואשה שם י"ה נתון ביניהם, וכשאיש ואשה נוהגין כראוי שכינה ביניהם, ואם לאו חס ושלום שם י"ה מסתלק ונשארו אש ואש, ואש היא עד אבדון תאכל (איוב לא, יב). והנה האש שהוא באיש הוא נמתק יותר מדין האשה, כי האיש נתון הי' בין הא' ובין הש', אמנם אשה ה' בסופה, וסודו הוא אי"ש הוא אש יורד, אשה הוא אש עולה, ונודע כי כל ירידה הוא השפע היורד בירידה, כי כל היורד במהרה דרך ישר להשפיע, והנקבה הוא אור חוזר, ונקרא אשה שהוא אש עולה, והיינו עולה כדי לקבל, וצריך לכוון שאבריו מתחממין על ידי אש גבוה שהוא קדש הקדשים הנשפע מבינה שהיא קדש הקדשים, וכן מתחמם על ידי אש עולה מהשכינה, והוא מאש שבאשתו, וכמ"ש במאמר ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרוייהו, ואומר אחיד, נראה שמשמש אוחז משני האישים הנזכרים, דהיינו אומרו על כן באורים כבדו ה', כן הוא מתחמם באש קדש לשם מצוה, קדושת הזיווג. ועוד סוד אש הוא סוד שם אלדי"ם שעולה א"ש במילואו, והכס"א עולה אלהי"ם.
ופירש מורי ע"ה בענין מתחממין באישין קדישין, שהוא לשמור שלא יהיה התחממו מאש נכרית מנעמה, כדפי' בזוהר (פ' אחרי מות דף עז ע"א) זה לשונו וזמנין אשתכח דנפקת נעמה לעלמא לאתחממא מבני נשא, ואשתכח בר נש בקשרא דתיאובתא עמה, ואתער משנתיה ואחיד באנתתיה ושכיב עמה, ורעותא דיליה בההוא תיאובתא דהוה ליה בחלמיה, כדין ההוא בר נש דאוליד מסטרא דנעמה קא אתיא, דהא בתיאובתא דיליה אשתכח האי, כד נפקת לילית וחמאת ליה וידעת מלה והיא אתקטרת ביה וכו', אמר שם שהאדם ההוא ניזוק בכל חדש. זכאין אינון צדיקיא דמתקדשי בקדושה דמלכא, עלייהו כתיב (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו, עד כאן לשונו.
וצריך לכוון שיצר הרע המתעורר לזווג הוא מצד הגבורה שהוא אש קדש, כדפי' בזוהר (פ' בראשית ריש דף מט) בפסוק (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, זה לשונו אבל וייצר ה' אלהים את האדם, דאתכליל ביצר טוב וביצר הרע, אמאי, אלא יצר הטוב ליה לגרמיה, יצר הרע לאתערא לגבי נוקבא, ומסטרא שמאלא איתער תדיר לגבי נוקבא. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא ויתקשר בהדה, ובגיני כך אקרי אשה. ותא חזי, יצר הטוב ויצר הרע בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע יתער לגביה ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא כדין אתער יצר הטוב דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה, ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמיתא, דכתיב (שה"ש ב, ח) שמאלו תחת לראשי, ולבתר וימינו תחבקני, וכדין אתייהבת בינייהו לאתקנא, ועל דא וייצר ה' אלהים שם מלא, לגבי תרין סטרין אלין יצר טוב ויצר הרע, את האדם הא אוקימנא, אבל דכר מנוקבא לא מתפרשן כחדא למהוי אפין באפין, עד כאן לשונו. הרי מבואר שלמעלה הגבורה שהיא השמאל שמשם נמשך היצר הרע הוא המעורר הזווג, ופי' כוונתינו מה שפי' לעיל שאין באצילות יצר הרע חס ושלום, וזהו שאמר בלא זוהמא דיצר הרע, שבהמשך הדין למטה בחיצונים נעשה יצר הרע בזוהמא, דהיינו שיתאוה יצרו להתענג וכיוצא, אבל למעלה הוא שמחה לבד המתעורר מהשמאל, והוא האש הרוחני בסוד שם אלהים, כמ"ש שיצר הטוב ויצר הרע נבראו בשם מלא ידו"ד אלהים, דהיינו ידו"ד יצר הטוב להתנהג הזכר שהם החסדים, ויצר הרע אלהים שהם הגבורות להנהגת הנקבה שהיא אשה אש ה', והיינו את האדם, שהם ייחוד זכר ונקבה פנים בפנים, וייחוד החסד והדין, ידו"ד אלהים. הרי בחשוב האדם בבחינת היצר לעוררו לשם קדושה הרי היצר מתקדש והוא דומה לשרשו העליון.
ונראה לי שאם בא לאדם קישוי שלא חשב לשם מצוה, ינעוץ צפרניו בקרקע, וכן יהרהר ביום המיתה, עד שתתבטל תאותו, ואחר כך בעת הזווג יחזור ויעורר עצמו לשם קדושה על דרך האמור בחשבו בשמות הקדושים האמורים, ובדרך זה שומר הטיפה מיצר הרע, שפי' בתיקונים (תיקון יז דף כז) זה לשונו וכגוונא דא בזווגא דבר נש צריך לנקי טפה מחטא דאיהו יצר הרע למהוי זרעא נקיה בה', הדא הוא דכתיב (בראשית מז, כג) הא לכם זרע, עד כאן לשונו.
ומכל מקום מפני שאי אפשר לאדם שיהיה נקי מיצר הרע מצד היותו מלובש בחומר היצר אחר חטא אדם הראשון, ובהכרח יש לחומר תענוג עם היות שיכוון כל מה שירצה, מטעם זה יטמא האדם בהוצאת הטיפה, שהרי נתלבש בו יצר הרע על כל פנים.
ובענין קדושת הזווג וכוונתו, ביארו בתיקונים (דף כה ע"א) שהוא דומה ליחוד שאדם עושה בתפלת י"ח, ואמר שם, שכמו שכשאדם מתפלל תפלת י"ח הוא בחשאי, כן הזווג צריך שיהיה בחשאי, זה לשונו בזמנא דאינון ביחודא חדא, צריכין ישראל למיקם בצלותא בחשאי, ורזא דמלה הביאו לה בחשאי, ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתער לגבה ח"י ברכאן בחשאי, לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהם, דלא צריך למשמע קלא. כגוונא דחנה דאתמר בה (שמ"א א, יג) וקולה לא ישמע. והכי צריכין ישראל לייחדא בבת זוגייהו בחשאי, בענוה ברתת ובזיע בכסוייא, כמה דאוקמוה קדמאין כמי שכפאו שד, דאיהו שד מן שדי, דבההוא זמנא אתעבר מתרעא, ודא רזא דמזוזה דאתמר בה (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך, מזוזת כתיב הזמו"ת, ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא, ולא למגנא אוקמוה קדמאין כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, עד כאן לשונו לענין הזווג.
עוד שם בההוא זמנא דמיחדין ישקני מנשיקות פיהו, מאי נשיקות פיהו, תרין שפוון דליה ותרין דילה, אינון ארבע גדפין דחיוון דאתמר בהון (יחזקאל א, ו) וארבע כנפים לאחת להם, וכד אתכלאן תרין אנפין דיליה ותרין דילה, וד' דרועין דתרוייהו, אתמר בהו (יחזקאל שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת מהם, ואינון ארבע אנפין ידו"ד, ארבע גדפין אדנ"י, בחיבורא חדא יאהדונק"י, עד כאן לשונו.
ומה שאמר ליחדא בבת זוגיה ברתת בזיע בכסויא, כן נראה גם כן בזוהר (פ' ואתחנן דף רסט ע"א) זה לשונו ובשכבך, לדברא גרמיה בדחילו דמאריה בקדושה בענוה, דלא אשתכח חציף לקבליה דמאריה, עד כאן לשונו. ובודאי שהמשמש בלי כיסוי הוא חציפותא, וכן אמרו בגמרא (נדה דף טז ע"ב ע' תוד"ה ומשתין) ג' הקדוש ברוך הוא שונאן ואחד מהם המשמש ערום. ומכל מקום לא אתא לאפוקי שישמש בלבושו, שהרי אמרו (כתובות דף מח ע"א) הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.
ופירש הרשב"י בתיקונים (תקון נח דף צב ע"א) זה לשונו ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין, אתיחדת עם בעלה בקירוב בשרא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כג) עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, דכך דרכה לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר, ודא דיבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין דבר נש מצלי ומיחד קודשא בריך הוא בשכינתיה דלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר, בלא פירוד וקצוץ בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ורזא דמלה (שם ב, כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו, ערומים בקרוב בישרא בלא לבושא כלל, עד כאן לשונו.
ונחזור למאמר מפרשת קדושים שהעתקנו לעיל, ונבאר בו איזה דבר לפי הפשט, שבמאמר זה נתבאר כוונת הזווג מה יהיה. אמר בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא, א' מן הכוונות הטובות שכתב הראב"ד ע"ה בשער הקדושה, כמו שהעתיק רבינו יעקב בעל הטורים בטור אורח חיים (סי' רמ), היא שיכוון למצות קיום עונה שהיא מצות עשה (שמות כא, י) ועונתה לא יגרע, וזה שאמר בעי בר למחדי לאיתתיה לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ופי' שתהיה רצונה דבוק עמו שלא יהיה ביניהם שום קטיגוריא ומחלוקת אלא אהבה אחוה שלום ורעות, וביותר בשבת, וכן פירש בתיקונים (דף נז ע"א) שצריך לומר לה מילין דפיוסא, וכן פירש בפרשת בראשית (זוהר פ' בראשית דף מט ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא, מאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין, ואי לא לא יבית עמה, בגין דיהא רעותא דילהון כחדא בדלא אניסו וכו', ופירש שם מלי דרחימותא, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה, עיין שם.
ויכוונו תרוייהו כחד לההיא מלה, פירוש שצריך לומר לה שתכוין דעתה אל הקדושה למשוך נשמה קדושה עם הזווג להוליד בנפשא ובגופא, להיותם דומות אל מציאות העליון, שכשם שעל ידי שזעיר ונוקביה מתדבקים בפנימיותם ובחיצוניותם כאחד, כן למטה צריך שידמו אל שרשם והיינו אומרו נפשא חד וגופא חד. ונראה מתוך הלשון שצריך לכוון, שכשם שגוף האדם נשלם מחסרונו דהיינו הצלע אשר לוקח מהאדם בהזדווגו, כן נשמתו גם כן חסרה מפני שגם כן הנשמות כאשר נאצלות מלמעלה הם נאצלות זכר ונקבה, כדפי' בזוהר (פ' לך לך דף צא ע"ב) בענין בת פלוני לפלוני, ולמטה הם נפרדות, ונמצא שבזווג הם משתלמין הנשמות זכר בנקבה, וכן במציאות גופם כדפי', והיינו נפשא חד וגופא חד, שכשם שיש אחדות בגוף כן בנפש. והקדמה זו מוכרחת ואמתית בלי שום פקפוק ואין כאן מקום להאריך.
כדין קודשא בריך הוא שארי באחד ואפיק רוחא דקודשא, הענין שכמו שבמציאות העליון יש לנו שאין האין סוף יתברך ויתעלה שורה אחדותו על הכסא פגום, אלא בהיותו כלו מתאחד כאחד אז הם מאירים מאור העליון, כן במציאות התחתון בהתאחדם בכוונה האמורה זוכים שיהיה להם נשמה קדושה, והיינו אומרו רוח דקודשא.
זכאין אינון דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דהיינו סוד האצילות העליון, והיינו אני ה', ולא בעולמות התחתונים. ואמר ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, הם סוד נפש רוח נשמה ההוים מצד הזיווג העליון, ודי למבין.
וכן ראוי לכוון מה שפי' רשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף יב ע"ב) פקודא שתיתאה, לאתעסקא בפריה ורביה, וכל מאן דאתעסק בפריה ורביה גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי, וימא אישתלים בכל סטרין, ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחיילין סגיאין אתרבאו לעילא בהדי אינון נשמתין, עד כאן לשונו לעניננו.
ומכלל קדושת הזווג שיהיה זיווגו פנים בפנים ולא פנים כנגד אחור, כדפירש בזוהר (פ' פקודי דף רנט ע"א) זה לשונו הכא הוא יחודא וקשורא כחדא, למהוי עילא ותתא חד בקישורא, דלא מתפרשן כל שייפן דא מן דא, ולאשתכחא כלא אנפין באנפין, ועל דא תנינן מאן דמשמש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא, ולאשתכחא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות, כמד"א (בראשית ב, כד) ודבק באשתו, באשתו דייקא ולא אחרי אשתו, עד כאן לשונו.
וענין אחורי אשתו הוא הפיכת השלחן שאמרו במסכת נדרים (דף כ ע"א) חגרים מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם, ופירש רש"י ע"ה שהופכים פנים כנגד עורף שבאין על נשותיהן שלא כדרכן, וכן כתב הרא"ש מפני שהופכים את שולחנם לשמש שלא כדרכה, ומדה כנגד מדה על שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים, עד כאן לשונו. וכל מה שנמצא אחר כך בגמרא מהפיכת שולחן שהתירו בגמרא שאמר (שם דף כ ע"ב) ההיא דאתאי לקמיה דרב אמרה לו ערכתי לו שולחן והפכו, ואמר מאי שנא מבוניתא, כך הוא פירושו בודאי. וכתבתי זה לאפוקי מאותם המבטלים מהם המורא והבושת ומוציאים זרעם לבטלה, שהם משמשים בנקב הטמא מקום הוצאת הרעי, כי השימוש שם אי אפשר להוליד, והרי אמרו חגרים מפני מה הוויין מפני שהופכים את שולחנם. וכתב הרמב"ם ע"ה בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה שלא יוציא זרע לבטלה (ה"ט), ואם השימוש שם הרי הוא לבטלה, וכן נראה מדברי הראב"ד ע"ה בשער הקדושה, שאין הכוונה בענין הפיכת השלחן האמור אלא פנים כנגד אחור, ועניינו לענין הולדה כדפי'.
ומורי ע"ה מצאתי שכתב דרכים שיתקדש האדם, ובכללם ביאר מקצת בקדושת התשמיש, ונעתיק דבריו הנה, זה לשונו דרך ירכב האדם על החיצוני, וכמה בחינות יש בו, שצריך אליו ערמה להנצל ממנו, עיקר שהכל תלוי בו הוא יסוד כל דבר ודבר לא יהיה לו אחיזה כלל ועיקר, כענין אומרו (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, וצדק היא המלכות, והיינו מי שכל מעשיו לשם שמים, סוד היחוד, שם היינו מלכות, שמים תפארת, והיות האדם מקדים שם שמים בכל מעשיו מיד הקליפה מסתלקת משם, אמנם אם לא יהיו מעשיו לשם שמים מיד הרעה קופצת שם ומולכת על הדבר ההוא. ולכך צריך האדם להיות מעשיו לשם שמים, במחשבה שיישר מחשבתו בפועל ההוא לשם יחוד קונו כנודע, ובדיבור יזכיר בפיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובמעשה שלא יהיה המעשה מקולקל, כי לא תועיל המחשבה והדיבור אחר שהכלי מכוער לא ישרה, ולזה בהיותו בונה בית יהיה מחשבתו לעבודת קונו, ובדיבורו לשם שמים - הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, ובמעשהו, ואז צדק ילין בענין ההוא והרעה נבדלת משם.
וזה עיקר גדול בהולדה ביחוד איש ואשתו, שאין לך דבר שיקדם לילית הרשעה להמצא שם כי אם בפועל זה, מפני שהוא בנין גדול להוליד וולד של קימא בונה עולם, או להוליד לבהלה בניו לשם לילית, כדפי' בסבא (פ' משפטים דף צו ע"א-ע"ב) בעשוקים, או להוליד רשעים בני סמא"ל ולילית מחריבי עולם.
ולזה ענין זה קשה למאד, וצריך עניינים גדולים והכנות לברוח ממנה, וההכנה הראשונה היא טהרת האדם מעונותיו כל מה שאפשר בתשובה לפני קונו. ההכנה השנית לשמור עצמו מהחטא בהיותה נדה, שאז היא משותפת לאשתו, ואם יחטא אחריה נדבק בו אחר כך בוולדה. ההכנה הג' בטהרת האשה כדין וכשורה כנודע, וקציצת צפרניה שהם עשרים שגדלו בנדתה, שהם גורמים רעה לעולם, וכן קצת משערה, וכן נתבאר בפרשת אחרי מות בסופה (דף עט ע"א) וכן בזוהר (פ' פינחס שלהי דף רמח) תגנזם בחצרה בחור ידוע, ובבואה תשרפם, מפני שאותו החלק הוא לחיצוני חלק טומאתו, וצריך ביעור, ואין ביעור אלא שריפה. ההכנה הד' יחודו עמה בקדושה ובכוונת הלב ובהצנע, ובזוהר בפרשת ויקרא (דף יט ע"א) מפרש לחש אחד שיאמר בעת זווגו כדי להרחיק הרשעה הזאת ממנו, וכבר פירש בר"מ סימן דרך קדוש שיקדש עצמו בשעת התשמיש, ועיקר הכל שלא לאור הנר ובכיסוי, וכן שירחץ ידיו אחר חצות קודם הזווג כדי להעביר רוח הטומאה.
ועל דרך זה יתרחק האדם מכל הדברים הגורמים פגם לנפש, כי בכולם יש לה מבוא, ויתרחק מכל הדברים המטונפים ומכל המקומות שהמזיקים מצויים שם, כי כלם יגרמו לו רעה, וכן מבתי ע"א כגון בית תפלתם בתי ערכאות שלהם מקום כנסיותם, להתרחק מהזונה מד' אמותיה, ושלא להסתכל במחשבתו בזנותם וכיוצא, כי אלו הדברים גורמים רעה לאדם ומיד אשת זנונים רודפת אחריו להזנותו לאיסור במותר לו, וכיוצא מהדברים הרעים, בזולת כמה דברים אחרים כגון מכל מיני כשופים וקסמים והסתכל בם, כי האדם למקרה עמהם מפני שהם המזומנים לאדם כרגע, וזו שמחתם לדבק בו. ועל הכל יזהר מהיותו בעל מריבה וקטטה בתוך ביתו, שזהו ההכנה העיקרית אשר לה, כי מיד היא נמצאת שם. וכאשר ידע שהוא נגד החתן העליון והיא נגד הכלה העליונה, ובעשותו קטטה מבריח שלום מבין שניהם ומיד הרשעה נאחזת שם, אין ספק שיראה האדם שהוא פגם גדול. והמריבה בבית היולדת גורם סכנה לוולד ומיד היא נמצאת שם. והמריבה במקום השמחה כגון חתן וכלה חס ושלום גורם רעה גדולה ונאחזת באותו הבית, כענין (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק.
וכן יזהר מהדברים הנמאסים שהיא אוחזת בהם, ומלאכלן במקומות המטונפים, כי לא לחנם פי' (מכות דף טז ע"ב) אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג) זה השותה בקרנא דאומנא, כי כל אלו הדברים גורמים שיקוץ הנפש ברשעה הזאת שמשכנה בטינופים. וכן יזהר שלא יהיה מלוכלך בידיו ומטונף בבגדיו, וכבר הזהירו רבותינו ז"ל בזה לתלמידי חכמים ופי' הטעם (שבת דף קיד ע"א) כל משנאי אהבו מות (משלי ח, לו), ודאי מות שהיא הוא בלי ספק. ולא יאכל במזדמן באקראי אם לא בכוונה בישיבה לכבוד קונו, שגם היא מזדמנת. ולא יברך בידים מסואבות ומזוהמות, וכל כיוצא, וכבר האריכו בזה חכמינו ז"ל, כל אלו מצות לא תעשה.
ויש מצות עשה, כגון ליזהר בהבדלה אחר שבירך, להתפלל עד הבדלם ממנו, שאז הם מתגברות, וצריך להאריך בפסוקי שמירה כפי כחו. וכן בצאתו מפתח ביתו, ומה גם בלילה, ושמירת קונו בפתח והוא יוצא ונבדל ממנה, והחיצוני לשמאלו, יתפלל שם לקונו על היות שמירתו עמו בדרכו, וזהו (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך, דהיינו מדת צדק.
וכן במעשיו, כגון ברחיצת ידיו להגביר הימין על השמאל כדפי' בזוהר (פ' מקץ דף קצח ע"ב), וכן בכל פעם לא יגביר רגל שמאל על ימין ולא יד שמאל על יד ימין, אלא להפך יד ימין על שמאל רגל ימין על שמאל לעולם, ובכוונה להכניע החיצוני.
וכן בסעודותיו ובשמחותיו בחגיו ובמועדיו ובסוכתו לא יכנס ולא יתערב עמו, ויזמן עניים שהם משכן לקדושה כנודע. וצדקתו יקדים לכל דבריו, שבאותה פרוטה מזדמנת הקדושה מיד. ולא יוציא מפיו דבר נגד השטן, ולא יזכירהו, ולא יזרוק בכעס שהוא תקרובת לו, וכיוצא. ולא יקלל עצמו, ולא יאמר יהיה לשטן או בשעה רעה וכיוצא, כי הדבור גורם רע גדול. ולא יפחיד לקטן ויאמר חתול קחהו, גמל קחהו, כלב קחהו, נשכהו, וכיוצא, שהוא נקרא כלב וחתול וכל שמות הרעים להרע, עד כאן לשונו.
נשאר עלינו לבאר הזמנים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות, הזמן המיוחד הוא בחצות לילה או אחר חצות, והיינו לשאר העם, ולתלמידי חכמים בליל שבת בחצות או אחר חצות, וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפרק ז.
ובענין מה שכתב מורי ע"ה שההכנה הראשונה לזווג הוא הטהר האדם מעוונותיו, כן ביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף נד ע"א) והעתקנו לשונו לעיל בפרק ה, שכמו מה שאדם נמשך כך מושך נשמה לבנו, ואם נמשך אחר הקדושה מושך נשמה קדושה, ואם ח"ו נמשך אחר הטומאה כן מושך מסטרא אחרא נשמה טמאה.
ולכן מלבד התשובה שצריך לעשות בשעת ההולדה, צריך להקדים התשובה כדי שתזדמן לו אשה כשרה ויצא זרעו נקי בלי פסולת, וכמו שביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויחי דף רכט ע"א) בפסוק המלאך הגואל אותי מכל רע (בראשית מח, טז), זה לשונו רבי חייא פתח ואמר (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות, וכי נחלת אבות אינהו, והא קודשא בריך הוא יהיב כלא לבר נש וכיון דאחסין ביתא לבר נש וממונא זימנין דיחסין כלא לבריה ויהא אחסנא דאבות, אבל ומה' אשה משכלת, בגין דאתתא כד אחסין לה בר נש מעם קודשא בריך הוא אחסין לה, דהא לא יחסין לה קודשא בריך הוא לבר נש אלא כד מכריזין עליה ברקיעא, דקודשא בריך הוא מזווג זווגין עד לא ייתון לעלמא, וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבין להון אתתא, וכלא אתגליין קמיה דקודשא בריך הוא, ולפום עובדין דזכאן הכי מזווג זווגין, ולזמנין דקא סליקו בטיקלין, ואיסטי ההוא בר נש אורחיה, סליק זיווגיה לאחרא עד דיכשר עובדוי, וכד יכשר עובדוי או יתמטי זמניה, איתדחי גבר מקמי גבר, ואתי האי ונטיל מדיליה, ודא קשי קמי קודשא בריך הוא מכלא לדחייא בר נש מקמי גברא אחרא, ובגין כך הקדוש ברוך הוא איהו יהיב אתתא לבר נש, ומניה אתיין זווגין, ועל דא (משלי יט, יד) ומה' אשה משכלת, בגין כך קודשא בריך הוא יהיב כלא לבר נש.
ואי תימא אשה משכלת ולא אחרא, תא חזי אף על גב דקודשא בריך הוא אזמין טבאן לבר נש למיהב ליה, והוא אסטי אורחוי מעם קודשא בריך הוא לגבי סטר אוחרא, מההוא סטר אוחרא דאתדבק ביה ייתי ליה מאן דייתי כל קטרוגין וכל בישין, ולא אתיין ליה מעם קודשא בריך הוא, אלא מההוא סטר בישא דאתדבק ביה באינון עובדין דעבד, ועל דא אתתא דלאו איהי משכלת קרא על דא שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה, בגין דבחובוי דבר נש הוא משך עליה, באינון עובדין דעבד, וכד קודשא בריך הוא אתרעי ביה בבר נש בגין עובדוי דכשרן, איהו אזמין ליה אינתו דאיהי משכלת ופריק ליה בפורקן מגו סטרא אחרא, ועל דא אמר יעקב (בראשית מח, טז) המלאך הגואל אותי מכל רע, דלא אזדמנת לי אתתא דאיהי מגו סטרא אחרא, ולא ארע פסול בזרעי, דכלהו צדיקי ושלימו בשלימו, בגין דאתפרק מכל רע, ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא אחרא כלל, ועל דא המלאך הגואל אותי מכל רע, עד כאן לשונו.
הרי שלא יזכה אדם אל בת זוגו מסטרא דקדושה עד שייטב מעשיו, כענין יעקב שבשביל שלא נתדבק בסטרא דרע זכה אל בת זוגו ויצא זרעו נקי בלי פסולת, שהאשה כמו הארץ, ואם אין אדם זורע בארץ ראויה לא יוציא צמחים טובים, ואם תהיה הארץ ראויה לזרוע יוציא צמחים כראוי. ולכן צריך תשובה ותפלה, כמו שנאמר (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, ואמרו ז"ל (ברכות דף ח ע"א) לעת מצוא זו אשה, הרי שמלבד היותו חסיד צריך תפלה. והטעם, כי כשאין פוגע בבת זוגו צריך לחזור בגלגול עד יפגע בה, ונמצא כל טרחו בהבל, וכן מבואר בזוהר פרשת משפטים.
ובתיקונים (דף ל ע"א) אמר חובא דא דערב בר נש טיפה בוכרא בנשכ"ז, דא גרים דנטיל אחר בת זוגיה, ואיהו מדה לקבל מדה, ובגין דא (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. דההוא בר דאיהו ערבוביא, דנפיק כלאים מאתתא דלאו מניה, איהו כנגדו, ובגין דא, זכה נעשה עזר, בת זוגיה דאיהי עזר ליה באורייתא בפקודא בדחילו ברחימא, עזר לו בעלמא דין ובעלמא דאתי. ואם לאו אחרא דלאו איהי מניה איהי כנגדו, לאובדא ליה מתרין עלמין, וכל דא גרים ליה בגין דלא נטיר טפה קדמאה לבת זוגיה. ועם כל דא אם חזר בתיובתא אתמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, ויהיב ליה בת זוגיה, דאתמר בה (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך, ואיהי דיוקנא דאורייתא דאיהי אסוותא ואיהי חיים, הדא הוא דכתיב (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואתתא איהי בדיוקנא, הדא הוא דכתיב (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, עד כאן לשונו.
ועוד בתיקון טו (דף ל ע"ב), זה לשונו ורזא דמלה, כל מאן דמזלזל בנהמא, בפירורין דנהמא דאינון טפין בכזית, עניות קא רדיף אבתריה, אלא צריך לנטרא טפין דיליה דלא יזרוק לון באתר דלא אצטריך, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, ואוקירו להו לנטרא טפה קדמאה דלא יעביד בה פסולת, עד כאן לשונו.
נשאר עלינו לבאר הזמנים המיוחדים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות, הזמן המיוחד הוא בחצות הלילה לשאר העם, או אחר חצות, ולתלמידי חכמים בליל שבת בחצות או אחר חצות, וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפרק ז.
ועוד אמרו במדרש (הנעלם פרשת וירא דף קיב ע"א) זה לשונו רבי יוסף כד הוה נחית לבבל חמא אינון רווקיא דהוו עיילי ביני נשייא שפיראן ולא חטאן, אמר לון לא מסתפי אלין מיצר הרע, אמרו לאו מקונדיטון קדישא קא אתינא, מקדושתא דקדושתא אתגזרנא, דאמר רב יהודה אמר רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ונפקי מניה בני קדישין בני מעלי דלא מסתפו מיצר הרע, שנאמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים. רבי אבא אמר מאי דכתיב (יחזקאל כ, כ) ואת שבתותי קדשו, אלא אין עונתן של תלמידי חכמים אלא משבת לשבת, ומזהר להו, דהואיל ותשמיש המטה דמצוה הוא קדשו, כלומר קדשו עצמכם בשבתותי בההוא תשמיש דמצוה, עד כאן לשונו.
והחמירו בזוהר (פ' תזריע דף מט ע"ב) מי שאינו נוהג הקדושה הזו, ואמר שהמזדווג באשתו קודם חצות מושך נפש מסטרא אחרא, ועליו נאמר (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, וכן ואץ ברגלים חוטא, ואמר מאן דאיהו אץ ודחי שעתא בלא רעותא קדישא, חוטא ודאי בכלא. ואמר שעל זה נאמר (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, ואמר במא אתפרשן בני נשא מסוס ופרד, בקדושה דגרמייהו, לאשתכחא שלימין ורשימין מכלא, ואמר שעל זה צוותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים, אי אינון מתרחקן אן הוא קדושה דילהון. ולזה צריך לגעור ביצרו, ואם יבואו הרהורים יבטלם בדברי תורה שהיא התבלין ליצר הרע, ויזכור לו יום המיתה. ומכל מקום צריך להיות ערום ביראה, שאם יראה שיתגבר עליו יצרו ויבא להוציא שכבת זרע לבטלה, מוטב שיעבור על עשה, ולא על לאו שהוא נקרא רע וחייב מיתה ושאר העונשים שיתבארו במקומן.
עוד ביאר רשב"י עליו השלום (פ' בראשית דף מט ע"ב) הזמנים הראויים לזווג, זה לשונו פתח רבי שמעון ואמר, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי (בראשית יג, ג), וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.
ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי האי מאן דנפיק לאורחא וסדר צלותא קמי קודשא בריך הוא בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה, עד דלא יפוק בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא, כיון דסדר צלותיה ושבחיה ושכינתיה שריא עליה יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא דכר ונוקבא בחקלא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
תא חזי, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עילאה לא אתפרשא מניה וישתכח פגם בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, וכל שכן הכא דזווגא עילאה אתקשרת ביה, ולא עוד אלא דהא זווגא נטיר ליה באורחיה ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה. בשעתא דעאל לביתיה בעי לחדתא לביתיה, בגין דביתיה גרמה ליה ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה בעי לחדתא לה בגין תרין גוונין, חד בגין חדוותא דההיא זווגא דחדותא דמצוה היא, חדוותא דשכינתא איהו, ולא עוד אלא דאסגי שלום לתתא, הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, וכי לא אפקיד לאתתיה חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה, דביתהו גרמא ליה. וחד, דאי מתעברא אתתיה זווגא עילאה אריקת ביה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקודשא בריך הוא. ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמא דבעי בחדווא דשבת דאינהו חכימין, ועל דא וידעת כי שלום אהלך, דהא שכינתא אתיא עמך ושרייא בביתך, ועל דא ופקדת נוך ולא תחטא, מאי ולא תחטא, לשמשא קמי קודשא בריך הוא חדוותא דמצוה.
כגוונא דא, תלמידי חכמים דמיתפרשן מנשייהו כל אינון יומין דשבתא בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עילאה אזדווג בהו לא מתפרשא מנייהו, בגין דמשתכחי דכר ונוקבא, כיון דעאל שבת בעיין תלמידי חכמים לחדתא לביתייהו בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו ברעותא דמאריהון, כמא דאתמר.
כגוונא דא, האי מאן דאיתתיה ביומי מסאבו דילה, ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עילאה אזדווג בהדיה וישתכח דכר ונוקבא, בגין דאתדכיאת אתתיה בעי לחדתא לה חדוותא דמצוה חדוה עילאה. וכלהו טעמא דקא אמרן בחד דרגא סלקין, סתמא דמלה כל אינון בני מהימנותא בעיין לכוונא לבא ורעותא בהאי.
ועוד בענין החבור של אדם לאשתו, מה שחבר הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל (אגרת הקדושה) דע כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להקדוש ברוך הוא, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות עובדי עבודת אלילים, כאשר הוא יתברך [נבדל] מכל מה שזולתו, כאומרו יתברך (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי וגומר, ואמר במקום אחר יי' אחד, לגזירה שוה, וזה שאנו אומרים (מנחה דשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד. ואחר כך אמר יצרתי לי, כלומר הבדלתי לי להיות מיוחד לכבודי, כאומרו (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
וכבר ידעת כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם, והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. ואם כן נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוסדות על יחוד השם הגדול יתברך, לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן, והוא יתברך אמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך, נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר שאנו מקדשין שמו הגדול, כאמרו (דברים ד, ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים וגומר, לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך, וכל זמן שלא נתנהג כשורה וכל מעשינו מקולקלים אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו, והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במסכת יומא (דף פו ע"א) בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה וגומר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה לו, כ) עם יי' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה שאמרנו כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו.
ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות החומר של אדם וטבעו סבת היותו רע או טוב מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהוה ממנה, ונמצא חיבורו סבת קדושת השם או חלולו כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו ואמר כי נצטרך לקדש עצמנו בשעת תשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל. ומפני שזו היא סבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים.
ואחר שהדבר כן תצטרך לדעת מה שאמרנו כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו נחלקת לחמשה חלקים, הדרך הראשון במהות החבור, הדרך השני בזמן החבור, הדרך השלישי במזון הראוי לחבור, הדרך הרביעי בכוונת החבור, הדרך החמישי באיכות החבור. והנני נכנס לבאר הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה כל אחד המיוחד לו.
הדרך הראשון במהות החבור
דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה, ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור חס ושלום, שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך (שמ"א א, יט) וידע אלקנה את חנה אשתו וגומר, וזהו סוד טפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הדעה והבינה והוא המוח. ודע שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קוראין אל החבור ידיעה. והשם יתברך ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השם יתברך בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, ואמרו ז"ל במסכת חולין (דף נו ע"ב) שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם. ובמדרש קהלת (ב, טו) אמרו, אשר כבר עשוהו (קהלת ב, יב) מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו, ואם כלי המשגל כלי גנאי היאך ברא השם יתברך דבר שיש בו משום חסרון או גנות, חלילה, אלא פעולותיו של הקדוש ברוך הוא תמימות, שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו, והשם יתברך טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג), אין לפניו ענין קלקול או גנאי, והוא ברא איש ואשה, וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי.
והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים וגומר, כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עסוקין במושכלות וכל כונתם לשמים, ולא היו בעיניהם אלא כעינים ושאר אברי הגוף, אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים אמר (שם ג, ז) וידעו כי ערומים הם. ופירושו כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו, וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאיברים מהלל ושבח בעשות הטוב, וגנאי בעשות הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל.
נמצא כי הקדוש ברוך הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם, על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז, כט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה וגו', כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור כי הכל בחכמה עליונית דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם בהיותו סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה, והבן זה מאד.
והנה סוד הידיעה שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד הדעת, וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית, ואם כן ענין החבור הוא ענין עלוי גדול כפי הראוי, ואמרו ז"ל, בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, סוד איש ואשה נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם ישאר אש ואש, כדגרסינן בסוטה (דף יז ע"א) היה דורש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם, פירוש כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש יו"ד ושם האשה ה', הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאת תאותם ומתוך התאוה והחמוד נתחממו באש, יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש. ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם (נדה דף לא ע"א) שלשה שותפין יש בו באדם ואלו הן, איש ואשה וקודשא בריך הוא. ואם היה הדבר גנאי היאך היו כוללים את השם יתברך בדבר שהוא כך.
והנה השם יתברך אמר לאברהם בענין מולד יצחק, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן (בראשית יז, יז), ובענין רבקה, ויעתר יצחק ליי' וגו' (שם כה, כב), ובענין רחל ולאה, ויפתח את רחמה (שם כט לא, ל כב), ובענין אלקנה וגו', והנה בכלל הברכות לא תהיה משכלה ועקרה (שמות כג, כו). ועוד גרסינן בחגיגה שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואחד מהן ההריון, שנאמר ויפתח את רחמה וגו', ואלו היה בדבר גנאי מה לו להקדוש ברוך הוא לעשותו בלי שליח.
ובבראשית רבה (פה, ח), ויט אליה אל הדרך (בראשית לח, טז), בקש יהודה לעבור, רמז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע כי כוונת השם יתברך וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים שניהם צדיקים שניהם טהורים כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח, והבן, כי כצורת סדרי עולם נולדו ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתיקון סדרי עולם כללם ופרטם.
ובענין רות נאמר (רות ד, יג) ויתן יי' לה הריון וגו', ואלו היה בדבר גנות הרי כבר נאמר (חבקוק א, יג) טהור עינים מראות ברע. אלא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו, ולפיכך נאמר בחבור הצדיקים (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כלה טמאה, אין לשם חלק בה, ועליה נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פירשו ז"ל שהוא כדמיון שמים וארץ, שנאמר (זכריה יב, א) נאם יי' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר (עמוס טו, ו) ואגודתו על ארץ יסדה, והם אגודה אחת לברוא אדם. וזהו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א, כו), כלומר גם אני שותף בבריאת האדם, והשותפות הזו כי מן האב והאם נמשכין כל סדרי הגוף, והשם יתברך זורק בו נשמה, כאמרו (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר (קהלת יב, ז) וישוב העפר אל הארץ כשהיה וגו'.
ואחר שהודענוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא הפך הראשון, כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים, הנה אותו הזרע הנמשך הוא טפה סרוחה אין לשם חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ, והנה גופו כלו לבהלה, וכאילו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"א בהיותו זרע מקולקל וטפה שנזרקה בסלון ממאיר, ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, והנה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה ואמר (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים וגו'.
השער השני בזמן החבור
הנה השם יתברך אמר בתורה (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ועונה האמורה בתורה מפורשת בגמרא (כתובות סא ע"ב), כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשיו נניח לדבר בעונת שאר בני אדם ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה שהיא מלילי שבת ללילי שבת, ועל זה נאמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו וגו' זו היא עונת תלמידי חכמים (ע' כתובות סב ע"ב).
ודע זרע האדם הוא חיי גופו ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף, שאילו לא היה כן לא היתה צורת אדם בו אז, הנה הזרע הוא מחלקי הגוף ויש לו חלק מכל אבר ואבר, כי בידוע שלא יולד אזן מעין ולא עין מאזן, רק כל אבר נמשך מטבע אבר דומה לו, כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה, וכל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד, ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף.
ואם כן הזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, כי אז היה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט, וכל חלקי אבריו הולכים ודלים, אבל בהיות החבור בעונה הידועה שהיא מליל שבת לליל שבת, שהוא סוד החזרת הגלגלים פנים ואחור בשבעת ימי השבוע, אז יוכל להשפיע כח בזולתו והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשא נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו, ולפיכך אמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו, והיינו מליל שבת לליל שבת, וסמיך ליה ועלהו לא יבול, כלומר והיה החבור לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה.
וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת ליי', וכוונו תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה, כאמרו (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש. והנה זאת הכוונה בעונת תלמידי חכמים, והבן מאד, כי לא שמו עונתן בימי הגופניות דהיינו ששת ימי המעשה כי אם ביום שכלו שבת ועולם הנפשות.
ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתנו לסדרו, כי זמן החבור נחלק לג' חלקים, החלק האחד עונה בימים, השני זמן עונה מצד המזון, הג' זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק האחד כבר בארנוהו בפרק זה, והחלק השני מן הג' חלקים שהוא זמן העונה מצד המזון תצטרך לדעת בע"ה.
דע כי המזון שאדם נזון בו צריך שלשה מיני שנויים, ולמדרגה הד' נהפך לזרע או לדם לבן מפרנס את הגוף, ואילו ישמש מטתו האדם סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח, והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת מעליו עכורה ומלוכלכת סרוחה ומטונפת, אינה נקיה ולא טהורה, ונמצא הולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליה נאמר (איוב טו, לה) הרה עמל וילד און, ואומר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף.
לפיכך צריך האדם לכוין שעת החבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם וירדו הגשמים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא שמור לחצי הלילה האחרון. ועל זה אמרו ז"ל במסכת ברכות (דף ה ע"ב) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו', ואמר רבי יצחק הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנאמר (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו', רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים, כתיב הכא תמלא בטנם וכתיב התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת וגו'. וצריך אני לעוררך על המדה הזו, ידוע שאין פתי או סכל בעולם סובר כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים, ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כל שכן שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים כאלו הדברים. אמנם כי הם דברו הדברים נרמזים כמנהגם הטוב בכל מקום, והנני מבאר, ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום החזק לפאת הדרום, וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הם המובחרות, ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז, טז-יז) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה ואל תהי סכל, ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו דבריהם ורמזום ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, ואז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהרה, אבל יוכל לבעול וימתין, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה, ונמצא זרע האשה כדמיון חומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש נמצא כדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר, וזהו סוד שאמרו ז"ל (ע' נדה דף עא ע"א) בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, שנאמר (תהלים קכז, ג) הנה נחלת יי' בנים וגו'. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, נמצא זה בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח.
ומה שאמר בין צפון לדרום, בין הקור לחום, ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטיפה חמה יהיה בעל חמה וכעס, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום והקור יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו מעורב עם הבריות, ועל זה נאמר (שמ"א א, יא) ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו ז"ל בגמרא ברכות (דף לא ע"ב) לא אוכם ולא חיור, [לא חכם] ולא טפש, ולא ארוך ולא גוץ, כי כל המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזה סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.
אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בענין זה עיקר גמור, והנני פותח לך שערי אורה בזה, כבר ידעת מה שאמרו ז"ל (יומא דף פב ע"ב) בענין ההיא עוברה שהריחה וכו' לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן וגו', וההיא עוברה דלחישו לה ולא לחיש שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים הוא בהתעורר הרחם לאחת הקצוות, אם לרעב אם לתאוה מפלת, אם לחום אם לקור, כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדים, ואם כן דלחישו לה ולא לחיש, נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילהו מדבר שהריח, ואם תאמר הנה גם אם הצדיק הריחה, אף על פי שהריחה הנה חזרה לפלס האמצעי.
אם כן בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש, ותזכה לבנים ראויים להוראה. והנה כללנו בדרך הזה שלשה זמנים לעונה, מצד הימים, ומצד המזון, ומצד השעות.
השער השלישי בזמן הראוי לחבור
דע כי כפי מזון כל אדם יהיה הגוף הניזון, ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה השם יתברך בכל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכלות, ומה לו לזה, והלא טוב להיותנו במיני פירות נזונים ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול.
דע כי אלו הם מוסדות עולם, שהשם יתברך מטיב לכל בריה, והוא מרחם על בריותיו, ועל זה נאמר (תהלים קמה, ט) טוב יי' לכל, היודע פסוק זה ידע כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת בעלי חיים הוא וחמלה ורחמים עליהם.
והנני מבאר, ידוע כי כל מזון שאדם אוכל הוא הולך באצטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומשם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים האחרונים ויוצא דרך הרעי, ואותו הדבר שהכבד מוצץ, חוזר ומבשלו, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר ובשומן שומן ובגידים גידים ובעצמות עצמות, כי ממנו הגוף נזון. ואם כן נמצאת בהמה זו שנשחטה, לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם.
וזהו דרך ד' הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות, וצמחים, ובעלי חיים שמדברים. כי המקורות שואבין ונזונין מד' יסודות, והצמחים נזונים מד' יסודות ומן המקורות. ובעלי חיים שאינן מדברים נזונין מן הצמחים והמקורות ומד' יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברים ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות, וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב יי' לכל, מן היסודות עולה למדרגה למעלה מהן והן המקורות, והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן והם הצמחים הצומחים, ומן הצמחים עולין למעלה מהן, והם בעלי חיים שאינן מדברים שמתנועעים וצומחים והם מורכבים מד' יסודות, ומבעלי חיים שאין מדברים עולין למעלה גדולה מהם, והם החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מד' יסודות, אם כן נמצאו כל הדברים נעשין מזון לזולתם כדי להעלותם לעלוי גדול על מדרגתם.
ואחר הקדמה זו, דע שבהיות הדם מזון הגוף ומזכך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור יהיה הדם כמותו, ולפיכך הבדילנו יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו, קצתם מטמטמין את הלב כחלב ודם, וקצתם שמעיזין את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהם, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים כשרצי הארץ והמים. סוף דבר על כלם אמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושין דם רע מוכן לכמה פורעניות.
והנה אם כן כשאמר שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדוש הזה, כי ראוי לאדם לאכול מזונות ראויים והגונים ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך ליופי הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור, כי אלו היה המזון רע ועכור ועב תהיה גם הטפה עבה ומטונפה ועכורה, ואם כן נמצא המזון להויית האדם הכנה להיות חכם או פתי צדיק או רשע.
והנני מוסר בידך מפתח גדול, דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם יתברך בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות, ואמר (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו' וסמיך ליה אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים, ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים, ופרשת כי תזריע באמצע, להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו, הרי נגעים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן המאכלות המשוקצות, ועל כן בא להודיעך כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני בין צפון לדרום, כמו שאמרנו.
והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו, וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים, וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם דם משוקץ ונתעב כאמרו (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.
והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי, וראוי לנו לומר לך, כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מלוי הגוף, רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו, וימהר להתהפך לדם נקי וטהור, כי בהיות המאכל מתרבה באסטומכא אף על פי שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה רבויו יהיה גורם שלא יהיה נטחן ויפסד באסטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים, ולפיכך ראוי להזהר גם בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החבור.
השער הרביעי בכוונת החבור
מה שאמרו ז"ל (יומא דף כט ע"א) סוד גדול, קשה הרהור עבירה מעבירה, והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים. דע שהשם יתברך אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן כל טבע מטבעי העולם מיוחד פועל הדבר שניתן לו במשמרת מבלי שנוי רק בדרך נס, והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה, ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר האדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כמו שהיה מדמה בשעת החבור בלי ספק, וזהו סוד (בראשית ל, לז) ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', ואמר ויחמו הצאן אל המקלות וגו'.
ורבותינו ז"ל אמרו בברכות (ע' דף כ ע"א, וע' ב"מ דף פד ע"א) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מנהרא מסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא שפיר כוותי. התבונן המראה הזה כי זה החסיד הודיע, כי בהיות האשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה, ומתחברת לבעלה, תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה, ואם כן נמצא הדמיון סבה גדולה, וההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד ומדותיו כאשר ביארנו. הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד צדיק או רשע כאשר יגרום המזון.
וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדבר עבירה וזמה רק בדברים הקדושים, ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו, שיהיה משמחה בדברים המשמחים את הלב כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה, כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו.
ואל תתמה על דבר זה, כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הולד מוכן ומצוי, אם טוב ואם רע. וכבר הביאו (ע' בר"ר עג, י) מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור, והיתה היא והמלך לבנים יפים עד מאד, וחשב המלך להרגה, עד שבא חכם אחד ואמר לו שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור, ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששמשה בו, ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בשעת החבור, וזהו כענין המקלות.
ואל תתמה, כי גדול מזה נודע מזה בטבע, כי אדם שנשכו כלב שוטה, וחלה חולי הידוע לאותה הנשיכה, הנה מאותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהם כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראו דמיון כלבים רעים עד מאד, מפני רוב ההרהור והתמהון מציין בשתן הרהוריו ותמהוניו, והבן זה עד מאד, וראה עד היכן כח המצייר וההרהור בשעת תשמיש.
סוף דבר, אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע, ויהיה הולד מצוייר כצורת אותו הרהור, ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן וגו', ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו ואז השכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז"ל (קדושין דף מ ע"א) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכעור, הנה הולד מיוסד על יסוד רשע וכעור, ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.
ואני צריך לעוררך על יסוד גדול, בא בתורה ובדברי רבותינו ז"ל אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח, ז), ואמרו ז"ל כל הנושא אשה לשם יופי חדש נכנס וחדש יוצא וחרב אוכלתו, שנאמר (הושע ה, ז) ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו. הסוד הגדול בזה, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה, והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו, נמצאו בוגדים ושכינה מסתלקת מביניהם.
ובאתי לעוררך עיקר גדול, דע כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפה תאר, כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק, מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה, יצאו ממנה בנים סוררים ומוררים ראויים לארבע מיתות בית דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תאר היו, כי כל זה גורם ההרהור כיוצא באותה הצורה. ואם כן בין ממה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החבור והמחשבה וההרהור.
ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רבותינו ז"ל אמרו (יומא דף כט ע"א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו (קדוישן דף מ ע"א) מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה חוץ מע"א, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בגמרא, הנה אמרו ז"ל (ויק"ר טז ד, שהש"ר א י) בן עזאי היה יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ורבי אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה (פדר"א פ"ב). ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם, והנני מבאר, כי מעין המים בהיות נמשך ממקום גבוה במקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבע"ה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשית היא והוא דבר אחד, וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה, וזהו סוד השמן של אלישע ע"ה, וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.
ואחר שהדבר כן, הוצרכו רבותינו ז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור עליון למטה, והוא שורה על אותה טפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה כענין הצפחת, ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם באור הבהיר, וזהו סוד בטרם (ירמיה א, ה) אצרך בבטן וגו', מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החבור לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים ומשכה האור הבהיר, והבן זה עד מאד. ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ושם נאמר כי בעת שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ובמשגל ובשאר עסקי הגוף מה תהא עליה, והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד, ומתוך כך זכה יעקב להוליד י"ב שבטים כלם צדיקים גמורים ותמימים היו, וראויין להיות כדמיון סדרי עולם נושאי כלי יי', לפי שלא היתה מחשבתם נפרדת מהאור העליון אפילו בשעת החבור.
ולכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וידיעה זו הוא חבור הנפש השכלית ודבוקה באור העליון, ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שידבק השכל במושכל.
ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטנוף מחשבתו נדבקת בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחויבת לשמים שהרי היא מטמאה במגע, אבל אילו עשה עברה למטה ולא נגע משפטה לשמים יקל מעליו יותר מהרהור הרע, והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד הרהורי עברה קשים מעברה, מהרהר עבירה בשעת תשמיש, אותה המחשבה המטונפת חלה על הטפה, ומיסדת ממנה יסוד רשע ועול וטנוף, ונקרא זרה. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשערי טבילה, כדי שתהין מחשבתן והרהורם נדבקת בצורתו, וצורתו נקשרת בעליונים.
ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אף על פי שאינם מכוונת החבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו, והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע, והוא שאמר (ברכות דף נח ע"א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וכתב בתענית (דף כד ע"א) בההיא ברייתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמר (חגיגה דף ה ע"ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות שהוא סוד דבוק בעליונים.
ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו (במדבר כב, ו) את אשר תברך וגו', ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשך עליהם מחשבה רעה, ולפיכך אמר (במדבר כד, ב) וישא בלעם את עיניו וגו', ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כג, יג) לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו', כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה ומושך כח עליון למי שהיה מתכוון ומעיין בו, וזהו ענין (שם כד, ד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפיכך נתכוון הרשע לבנות המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יתאוה. ולזה אמר (במדבר כג, יד) ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הקדוש ברוך הוא שיודע כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע, והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה.
ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה כפי הראוי בעזרת ה'.
השער החמישי באיכות החבור
ידוע כי כל איש חסיד וצנוע כשהוא מדבר אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה, ואתה יש לך לעיין, כי מאחר שהדברים שאין להם גנות אבר אצל בני אדם, כל שכן גנות אבר וגנות מעשה, ועל [כן] כל זמן שאדם מתחבר לאשה אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה.
ולפיכך יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך, תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות, ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים ראויים בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית שזכתה לז' בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי (יומא דף מז ע"א), וכל זה השיגה לשכר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה או סמוך לשליש האחרון, דתניא בברכות (דף ג ע"א) משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.
סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה בודק דעת אשתך ותסכים לדעתך, וכשתהיה מתחבר אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה. ומכל הדברים שהודענוך בדברים הקודמים, ובדרך הזה, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי כולל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שהאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מזגיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ, כי כפי הצניעות ומחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טפת הזרע.
וזהו סוד (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם וגומר, כלומר אחר שאמר ליה הקדוש ברוך הוא שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים ומתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוון להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו. וזהו סוד אברהם הוליד, אמרו ז"ל (בר"ר סג, א) צדיק בן צדיק, והגיע כח צדקו עד שהעיד הקדוש ברוך הוא שאין בו מום לא בפנים ולא בחוץ, וזהו סוד (בראשית כב, ב) והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח, הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא קדש קדשים (זבחים פ"ה מ"ה), והיא באה על הרהור הלב (ויק"ר ז, ג) וחטאות המורגשות (יומא דף לו ע"א), ולפיכך צריכה הפשט ונתוח, ונקרא יצחק עולה תמימה (בר"ר סד, ג), וכל זה גרם אותו אברהם בשעת החבור, שנתכוון לשם שמים ממש.
וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לבב, כי בהתכוונם לשם מצוה להדביק מחשבתם בעליונים בשעת החבור, אז יולידו בנים ראויים לקדושה ולטהרה ולחסידות. ולפיכך הוצרכה מגלת רות לכתוב (רות ד, יח) אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק, להודיע כי לא על חנם בחר הקדוש ברוך הוא בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים זה למעלה מזה כדמיון עשרה סדרי עולם בסוד יו"ד, כי מפרץ ועד דוד י' מעלות צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו, וכשתהיה נוהג בהם כמו שהודענוך, אני ערב לך שתוליד בן צדיק וחסיד מקדש שם שמים. עד כאן דברי הרמב"ן ז"ל.
וכל מי שאינו נושא אשה הגונה ואינו מוליד בנים חשוב כמת (ע' נדרים דף סד ע"ב), וכל מי שמוליד בנים הגונים אף על פי שמת הרי הוא כחי כדגרסינן בבבא בתרא (דף קטז ע"א) דרש רבי יצחק בר חמא מאי דכתיב (מל"א יא, כא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא, מפני מה נאמרה בדוד שכיבה וביואב מיתה, דוד שהניח בן נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה, ולא הניח בן יואב והא כתיב ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל, אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.
ובזה נכלל הפרק הזה: