וצריך שיתודה קודם לזה ויאמ' (חטאתי עויתי פשעתי) והענין הוא שכיון שהאדם חוטא ראוי הוא לכל עונש שבעולם וכשהוא מפקיד נשמתו בלילה ביד המקום ב"ה היה מן הראוי ומן הדין לעכב אותה בידו אלא מתוך שהוא רחמן ונאמן מחזיר פקדונו כאשר נתנה לו ואדרבא מחודשת מצד כל טוב ממה שנתנה כמו שאנו אומרים חדשים לבקרים רבה אמונתך ממה שאנו רואים התחדשות נפשנו וגופנו אנו יודעים אמונתך שלמה וגדול בערך גדול מב"ו שכשאדם מפקיד פקדון ביד חבירו אע"פ שיהיה נאמן גדול אי אפשר לו לחדש לו פקדונו ממה שנתנה לו אלא אדרבא חוזר אותה לו בלויה מעט ממה שהיה אבל הקב"ה מחליף את כחה ומחדש אותה ומחזירה לו ודאי רבה אמונתך מכמה צדדים אם מצד שהיה ראוי לעכב אותה מן הדין לא עכבה אם ממה שהיה ראוי להחזירה בפחיתות ממה שהיתה ולא פחת בה דבר ולפחות היה לו להחזירה כמו שהיתה כשקבלה ולא בחידוש ואפ"ה חדשה והחזירה הוי רבה אמונתך ועל זה כשאדם בא ליפול על פניו ולשאול שאלה מאדוניו ראוי לו שיכיר החסד הגדול שעשה עמו הקב"ה ויאמר (אליך ה' נפשי אשא) כלומר יודע אני שאע"פ שהחזרת בי נשמתי לא מן הדין ולא מן הראוי היה כי ראוי אני ומחויב מיתה לפניך והדין היה נותן שתעכב אותה בידך מפני חיובה ואם אתה עשית כחסדך אפ"ה לי נאה להכיר שאיני ראוי וכדאי להיותי לפניך והנה נפשי מסורה בידך שלא כדרך פקדון אלא אני משיאה אליך כאילו אני חייב מיתה והנני חשוב כמת ובדעתו ובכוונתו יאמר כך בענין הפסוק הזה אלא שיאמר תכף מפני שלא יקטרג מדה"ד ואל יפתח אדם פיו לשטן (אלהי בך בטחתי) כלומר עם היות שאני מרצוני וחפצי אני מוסר לך נפשי בטחתי בחסדך אשר מעולם שלא תענישני כאולתי ואל אבוש לעולם כי כוונתי לעשות רצונך ואין כוונתי לבגוד בך (יבושו הבוגדים ריקם) כי איני מהם וכתוב בזוהר כי אין קו"ף במזמור הזה שצריך האדם להיות דומה לקוף שמראה עצמו כמת לפי שעה ואינו מדעת שלימה ואינו יודע בזה אלא הקב"ה וז"ש אלהי בך בטחתי (דרכיך ה' הודיעני) כי אם חטאתי לא מדעת עשיתי ולא במרד ומעל כי אם מחוסר ידיעה והשגה והנערות והבחרות הטעוני (חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כו') וזה המזמור מסוגל להתפלל בו בעת צרה כשאומר בכוונה ראויה ומפיל שונאיו תחתיו ומציל את נפשו מדינה של גיהנם וזוכה להיות חלקו בג"ע עם הצדיקים והחסידים ולזה חסרים בו ג' אותיות בו"ק שהוא בו"ק גיהנם וכן עולה גיהנם בו"ק בוקה ומבוקה ומבולקה רמז שניצל מגיהנם המכוין בו גם יש לו ג' אותיות נוספות. א' ב' פעמים (אליך אלהי) פ"א ב' פעמים (פנה אלי וגו' פדה אלהים) אעפ"י שאינן סמוכות. רי"ש ב' פעמים (ראה עניי ראה אויבי) וגו' סימנך פאר רמז שיש לו חלק במקום הפאר והוא ג"ע והענין שאנו נופלים בו על פנינו להראות כובד ראש והכנעה ויש לנו בושת פנים מהביט אל האלהים אחר שחטאנו ופשענו. ואח"כ אומר (אבינו מלכנו) ויש בו ד' פעמים א"מ והם רמז כנגד ד' אותיות של שם הגדול והקדוש ית' להוריד שפע ברכה מכל א' וא' ולחבר כולם כאחד והם מיו"ד ראשונה של שם עד ה"א אחרונה א"מ הא' בחכמה הב' בבינה הג' בת"ת הד' בעטרה וכל א' מגלה ענינו הדומה לו והיא תפלה חשובה ומפיל השונאים וכל מבקשי רעתינו מהרה יכרתו וראוי לעיין בה כי מצינו שנענה בה ר"ע אחר ר"א וענינה לבקש מהש"י שלא ידקדק אחר מעשינו הרעים ויעשה עמנו צדקה וחסד לוותר לנו חיים וחסד למען שמו הגדול וברוגז רחם יזכור כי הוא ידע יצרנו הרע המתענו ומכשילנו ומעבירנו על מצותיו ועל רצונו וחפצו ואין בנו כל כך עון ואשמה (כי עפר אנחנו לכן עזרנו על דבר כבוד שמך) להצילנו מידו שלא נחטא עוד (וכפר על) כל מה שחטאנו למען שמך. (עוד ראיתי בענין נפילת אפים ע"ד האמת אחר שבלילה שולטת מדת הדין אשר רגליה יורדת מות והאדם מפקיד נשמתו בידו ובבקר מחזיר נשמתו אליו ומברך לפניו על זה) אח"כ עוסק במצות ציצית ותפילין קורא הזמירות קורא ק"ש ומתפלל לפניו ומתודה על חטאתיו אחר זה צריך לאסוף רגליו אל המטה לנפול על פניו ולומר אליך ה' נפשי אשא כלומר בראשונ' נתתיה בפקדון בלבד ליראתי שאינה שלמה כראוי ועתה שעשיתי הטוב בעיניך ויחדתי הדברים העליונים וקיימתי תרי"ג מצות ברמז המצות שעשיתי ובזה נפשי שלמה בתכלית השלמות הריני מוסרה בידך באהבה שלמה ובזה מעלה עליו כאילו נוטל נשמתו ומסרה על קדושת שמו הגדול ובענין אבינו מלכנו ראיתי כי כוונת הסדור הוא כי אם היות שעשינו הטוב בעיני יוצרנו בסמיכת גאולה לתפלה וקיימנו תרי"ג מצות ברמז ויחדנו שם אלהינו אפ"ה אין לנו לתלות בקשתנו בזכותנו אלא ראוי לנו לשאול מצד טובו וחסדו הגדול כמי שלא קדם לו זכות להפיק שאלתו כי כן מצינו באדון הנביאים כדכתיב ביה ואתחנן ל' מתנת חנם וכן אנחנו אומרים חננו ועננו:
ואומר אשרי בלחש וצריך לכוין בו כראוי ובפרט בפסוק (פותח את ידיך) כאשר כתבנו ועיקר קריאת המזמור הזה הוא אחר התפלה כי הוא עת רצון לשאול מאת הבורא ית' וית' שאלתינו. ואם הוא יום שני או יום חמישי אומר סליחות ותחנונים והם ימים ראויים לתענית בין לצבור בין ליחיד שהם ימים שבהם עלה משה להר וירד והנה הימים הראשונים שהם מ' שאחר מתן תורה נראה שלא עלה בהם מפני שמסקנת הגמרא היא כרבנן דבשבת ניתנה תורה ויום שני הי' ר"ח נמצא כשעלה משה למרום שהיה ז' בסיון יום א' היה וכשירד היה י"ז בתמוז וכפי חשבון זה היה יום ו' כיצד ר"ח סיון היה יום ב' תמוז ג' וד' נמצא יום ה' י"ו בתמוז ויום ו' י"ז בתמוז ואפי' באמצעיים לא ימצא העלייה כ"א הירידה שעלייה היתה יום שבת והירידה יום ה' ער"ח אלול שאלול הי' יום ו' לפי החשבון וביום ר"ח עלה פעם ג' וירד בי"א בתשרי שנשלמו לו מ' יום בזה מלבד יום העליה ונמצא יום הירידה יום ד' ולכן לא מצאתי זה הטעם נכון מפני זה אבל נראה שיש טעם אחר לדבר שיום ב' רומז לגבורה ובו נברא גיהנם והמחלוקת ולא נאמר בו כי טוב ולכן הוא כבד וקשה וראוי לבקש בו רחמים ויום ה' ג"כ רומז להו"ד שהוא דין ויש עוד טעם אחר מפני שבימים האלו בתי דינין יושבים ויש קבוץ בהם לעם לקרוא בתורה בציבור כתקנת מרע"ה ומפני כבוד התורה העם מתאספים הן לשמוע הן לכבוד וכיון שהם ימים של קבוץ תקנו בהם להתחנן כולם כא' בתחינות וסליחות ולצום בהם באסיפת עם משום ברב עם הדרת מלך ואין לשאול לתחלת דינא פירכא מה ראה על ככה מרע"ה לתקן קריאת התורה באלו הימים יותר מימים אחרים כי כבר אמרו הטעם משום שלא יצאו ג' ימים בלא תורה וסמכו זה מן המקרא וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה ולכן תקנו להם כל יום שבת הוא יום כנופיא לכל לקרוא ולדרוש בתורה כל היום שאין להם מלאכ' אחרת לעשות וביום ב' שהוא שלישי לשבת תקן להם קריאה וא"ת יתקן להם יום ג' שהוא יום השלישי שלא שמעו תורה אבל יום ב' הוא שני לשמיעה שכבר שמעו יום שבת י"ל שאם היה התקון כך היה לו לתקן יום ו' לקריאה ויום ו' אינו מן הראוי להתעכב מפני הכנת שבת לכן תיקן שיהיו שוים זה עם זה וכמו שקרוב זה לשבת כך זה זה ב' ימים אחר השבת וזה ב' ימים קודם השבת והשבת בנתיים ג' לכולם. וכיון שהימים האלו הם ימי סליחה ותחנונים צריך כל אדם להיות ירא וחרד בהם ומי שיוכל להתענות ויש לו כח יתענה וצדקה יחשב לו כי כן דרך תלמידי חכמים להתענות ב' וה' על חילול השם ועל חורבן הבית והסליחות שתקנו בהם יאמר אותם בכוונה ובלב נשבר ויתחנן לפני אלהיו ית' וית' ימחול ויסלח חטאתיו ועונותיו ויתודה עליהן ועיקר הוידוי שיהיה מלב ומנפש שלא יהיה צועק בפיו חטאתי ולבו בל עמו כי אז ענשו גדול וטוב לו שלא יתודה והוסיף רשע על רשעתו וקללה תחשב לו כי מראה בעצמו שמתעה בדבריו ליודע תעלומות ית' אלא צריך שיכוף ראשו כאגמון וישפיל גאותו ורום ידיו וכל דבר שמוציא מפיו יכוין כפי מה שעבר עליו ויאנח על זה ויבקש מבעל הסליחה יעבור על פשעיו ויקבל תשובתו ובזה יהיה ארכא לשלותו וישתעבד יצרו הרע בהכניע אותו יום אחר יום ויברח ממנו כי לא ימצא מנוח לכף רגליו ויתודה בינו לבין קונו בלחש כל אשר עבר עליו בנערותו ואע"פ שכבר התודה עליהם פעם או שתים לא יקוץ מלחזור להתודות כי כולי האי ואולי שימחה חטאיו ולא יזכר עוד ויבקש מאת אלהיו יסיר ממנו רוח הטומאה ורוח עועים ולא ישוב עוד לכסלה כי זה הוא עיקר התשובה לשוב מן הדרך הרע ולא לדרוך עליו עוד שלא יהיה כטובל ושרץ בידו ויסיר ממנו לב האבן ויתן בו לב בשר לב טהור ונקי מכל סיג ויראה לו איזה הדרך ישכון אור למצוא חן בעיני אדוניו:
ואומר (והוא רחום) וכתב הכלבו טעם לתקנתו ז"ל עובדא הוה בספינתא דיהודאי דאתא מגלותא דירושלים לאתרא דהוה תמן הגמונא אמר לון מנן עם אתון אמרו ליה מעמא דיהודאי אמר להון אי מיהודאי אתון בעינא למנסה לכון כמא דמנסו חנניה מישאל ועזריה בגו אתון נורא יקידתא אמרו ליה הב לנא זמן תלתין יומין יהב לון זמן יתבו בתעניתא וכל יומא מאי דחזו בחלמא הוו משתעי באפי קהלא כד בעו למשלם תלתין יומין הוה תמן חד סבא דדחיל חטאין ולא הוה חכים כולי האי אמר להו אנא חזינא בחלמא דאקרו לי חד פסוק דהוה כתיב ביה תרין כי ותלתא לא ולא ידענא מאי האי אמר ליה חד סבא חכימא לחדא האי קרא ודאי דאהני לך מן שמיא כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך את ודאי תיעול בנורא ותשתזיב דהא ודאי מן שמיא אתרחיש ניסא עבדו בטעם הגמונא נורא רבתא לחדא ועלה ההוא סבא דחלם ההוא חלמא בגו נורא ואיתפליג אישתא לתלתא חלקין ואחזו דעל בגויה תלתא צדיקי לקבולי אנפי דהנהו סבא והנהו תלתא סבא כן שבחו ואמרו (והוא רחום) וכו' קדמאה אמר עד אנא מלך רחום וחנון כו' תנינא אמר עד אין כמוך כו' תליתאה אמר מתמן והלאה ובכולהו מתחילין ברחום ומסיימין ברחום ותקנוהו לאמר בשני ובחמישי שהוא יומא דדינא עכ"ל ויש מי שאומר אותו מעומד וכן ראוי להיותו שבח הגון ומהודר: