עוד אפשר לומר דאקדימו ואחשיכו על שניהם כא' אמר דאפילו על הקדמת הבקר שייך אחשיכו משום דצריך לבא בעוד שהחשך בעולם קודם אור הבקר. ולא אמר אחשיכו לבד משום דתפלת ערבי' צריך הקדמה קודם החשך ולא סגו בהחשכה לבד ויהיה פירוש הדברים כך בבקר אקדימו בענין שתחשיכו שיהיה קודם אור הבקר. ובערב אקדימו בענין שתחשיכו אתם אחר הקדמתכם ולא שכבר הוא חשך וכל עניין נדרש כפי ענינו כשהחשך מוקדם לאור ההקדמה הוא החשך וכשהחשך מאוחר ההקדמה היא קודם החשך ולעולם הוא נמצא בשתי החשיכות וזה הטעם הוא יותר צודק מפני שנמצא שמצווה על הב' ענינים ולא על הא' לבדו ועל הענין שכתבתי הטעם הראשון מספיק: עוד טעם אחר שראוי להזהר בהקדמת תפלת ערבית מפני שתחלת היום הוא הערב שיכנס היום שימצא בב"ה מודה ומשבח לאדון הכל י"ו ויעיד עליו אותו היום איך הוא עבד נאמן ליוצר בראשית י"ו ועובד מאהבה ובנפש חפצה ושוקד על דלתותיו יום יום ר"ל שתופס מיום זה ומיום זה ושמניח כל עסקיו וכל חפציו ובא לו לגמור ולקיים חפצי שמים ודאי שכרו גדול ועבודה גדולה עבודתו: וכשהגיע זמן ק"ש של ערבית והיא יציאת הכוכבים יתפללו הקהל ערבית ויתפלל עמהם ולעולם ישתדל אדם להתפלל תפלתו עם הציבור וטובה לו הרבה מאד שאין מדקדקין בעיון תפלתו אלא מתערב' עם תפלת הציבור ואינה חוזרת ריקם ואם הקהל מקדימין להתפלל קודם זמן ק"ש לא יתאחר מפני כך אלא יתפלל ויקרא עמהם שאין לפרוש עצמו מן הציבור בשום ענין ולא יקרא אותה ק"ש לשם חובה אלא כקורא בתורה כדי שלא לפרוש עצמו מן הציבור וכדי לסמוך גאולה לתפלה ואחר יציאת הכוכבים יקרא ק"ש פעם אחרת בעונתה לצאת י"ח ולקיים מצות אלהיו עליו כתקנה ולא יאמר שום ברכה כלל אלא אם ירצה יאמר ברכת אהבת עולם הסמוכה לה וחותם בה בלא הזכרת שם ומלכות ודי לו בזה ולא יכניס עצמו בספק והיא עיקר היראה להתרחק האדם בכל עניניו מן הספיקות כדי שלא יבא לידי מכשול עון וכן בתפלת ערבית של שבת שמקדימין הקהל להתפלל בעוד היום יתפלל עמהם ואח"כ יקרא ק"ש בזמנה ואח"כ יקדש על היין ואין לקדש קודם הק"ש דתדיר תדיר קודם ויכוין בברכותיו כראוי לו והם ד' ברכות ב' לפניה וב' לאחריה וצריך לכוין בכל א' מהם כראוי לה ובפרט ברכת אמת ואמונה שמספר ביציאת מצרים ובגאולה שצריך לכוין בה לתת שבח והודאה לשמו י"ו על כל הטוב שהטיב עמנו והגמול שגמלנו להוציא אותנו מעבדות לחירות והוא מצוה לספר ביציאת מצרים ביום ובלילה כמו שדרשה בן זומא מפסוק כל ימי חייך וכן בהשכיבנו שהיא הגאולה אריכתא להתחנן לפני הש"י שכמו שגאלנו ממצרים והצילנו מכמה מקרים ופגעים רעים כן ישמרנו מכל דבר רע ומפחד לילה וחותם שומר עמו ישראל והוא כעין גאל ישראל ויאמר קדיש ולא הוי הפסק בין גאולה לתפלה כי הקדיש מעין הגאולה הוא שיתקדש שמיה רבא במהרה בימינו ויצמח פורקניה ויסמוך גאולה לתפלה כי כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו היום ושכרו גדול כמו שמצינו בחזקיה מלך יהודה ששבח עצמו והטוב בעיניך עשיתי ואמרו חז"ל שסמך גאולה לתפלה ולא שנא בבקר לא שנא בערב צריך לסמוך וענין הסמיכות הוא שיש לו בטחון בהש"י על כל אשר עשה ביציאת מצרים לאבותינו ולנו ומאמין אמונה שלמה שבידו הכח והיכולת לעשות כזה וכזה ובידו להפיק ולגמור כל צרכי דבריו ולכן הוא סומך תפלתו להבטחה הזאת להורות שהוא שואל ממנו כל צרכיו וכל עניניו ומבלעדיו אין סומך ואין עוזר ובהיות כוונתו שלמה בענין הזה ומתפלל אליו בכל לבו ומקבל אותו לאדון ולפטרון והוא כעבד המבקש פרס מרבו להחיותו כי זולתו אין לו חיים ודאי שכרו גדול וצדקה יחשב לו בהאמנה הזאת וכל אותו היום לא יאונה אליו כל רע ולא יארע דבר תקלה על ידו יען כי נשען על הצור ב"ה והיה ה' מבטחו: וענין חזקיה לא היה משתבח על פעם אחד שסמך ולא פעמים ושלש אלא שהוא היה מוחזק בזה כל ימיו מגודל הבטחתו והאמנתו הגדולה:
ויתפלל תפלתו בכוונה ראויה כשאר התפלות ולא יחשוב בלבו לאמר אחר שכבר אמרתי זאת התפלה וזה הנוסח בבקר ואחר כך במנחה והנני מתפלל אותה בערב וכן למחר וכן למחרתו איך יהיה לי כוונה בדבר מורגל ושגור כ"כ בפיו א"א לכוין כי כל דבר שנתיישן פעם אחר פעם בעיני האדם הנה הוא לו למשא כבד ולא שת לבו עליו וכן בק"ש שאומר אותה פעמים בכל יום בבקר ובערב ואיך יוכל לכוין בה לז"א ז"ל (אשר אנכי מצוך היום על לבבך) יהיו נחשבים בעיניך כאלו היום נתנו והוא כדיוטגמא חדשה הבאה מאת המלך שאזני כל העם לשמוע פתגם המלך ומה שגוזר בתוכה כדי לגמור ולקיים עליהם כן ראוי לכל אדם שיחשוב אלו הדברים שהם חדשים מקרוב באו ויכוין בהם כראוי לגמור ולקיים מאמר המלך ממ"ה הקב"ה:
וכן בענין תפלותיו כשבא להתפלל תפלתו לא יחשוב כל תפלות שהתפלל אלא יחשוב שמעתה נכנס להתיצב ולהתפלל לפני מלכו ש"ע י"ו:
וצריך שיעמוד בפחד ורעדה גדולה לשאול ממנו כל הדברים הצריכין לו ולהתחנן בכל תחנה וכל בקשה כעבד העומד בפני רבו ומבקש ממנו צרכיו ושופך את נפשו שלא ישיב את פניו ריקם. ועוד שאם הוא מואס בתפלותיו לומר אותם פעם אחר פעם גם הקב"ה ימאס בהם ולא יפיק רצונו למלאות לו שאלתו להכין לו בבקר ובערב ובצהרים וכיון שהם לצרכו שצריך להם בכל עת ובכל שעה וכולי האי ואולי למה קץ נפשו בהם ומאבד עצמו לדעת ואסור לרחם עליו. וכן ארז"ל על פסוק מסיר אזנו משמוע תורה וגו' לומר כי האומר על דבר שכבר למד או שכבר שמע למה אחזור ללמוד או לשמוע הרי למדתי או שמעתי כמה פעמים ועל כן מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה כי בתפלות שהוא מתפלל לפני מי שאמר והיה העולם בכל יום ג"פ והוא שומע ועונה ומכין לו טרף ומזון לכל יום ויום ואינו מואס בתפלותיו גם הוא לא ימאס בתורתו. אבל אם הוא מואס בתורתו כך גם הוא יחשוב תפלתו לתועבה ולא יענה אותו וגעלה נפשו אליו כיון שהוא גועל בתורתו וכל מה שעושה אינו אלא להנאתו ולתועלתו: