אחר שקדש ירחץ ידיו וזו הנטילה היא משום שצריך לאכול דבר שטיבולו במשקה והוא הכרפס מטובל בחומץ ולכן י"א שאין מברכין עליו ענ"י מפני שיש מחלוקת בדבר וספק ברכות להקל וכן ראוי שלא לברך בשם ומלכות אבל יברך בלא הזכרה וכן בכ"מ שהוא מסופק בברכות יברך בלבו ולא יזכיר ה' בפיו הכל לירא ה' הנכבד ולמוראו: אחר שרחצו כל המסובין יביא הקערה לפני בה"ב ויקח מעט מהכרפס פחות מכזית שלא יתחייב בברכ' אחרונה ויטבול בחומץ שהוא כדי שישאלו התינוקות ויחלק לכל אחד כך או הם עצמן יקחו ויטבילו ואם אכל שיעור לברך ברכה אחרונה י"א שלא יברך אחריו כדי שיפטור בפה"א של הכרפס לחזרת ולא יצטרך לברך עליו כי אם על אכילת מרור ואם יברך אחריו צריך לברך בפה"א פעם אחרת על המרור ואם יברך נמצא מוסיף על ברכתו הראויה לו. ונ"ל שאם אכל שיעור שיברך בורא נפשות רבות כיון שהוא קודם אכילה ואי משום דצריך לברך על המרור בפה"א לאו טענה היא זו דכיון שתקנו לו ברכה מיוחדת והיא על אכילת מרור א"צ לברך עליו ברכה אחרת ולא דמי למוציא ומצה שאנו מברכין בברכת הנהנין תחלה ואח"כ ברכת המצוה דענין המוציא א"א בלאו הכי משום אכילת סעודתו דבלאו חיוב פסח צריך לאכול משום שמחת י"ט ומשום הכי צריך לברך על ענין הסעודה תחלה כדרך כל הסעודות ואח"כ יברך ברכה אשר ניתוספה בלילה הזה בהיות אוכלין מצה ולא חמץ ולענין זה בכזית סגי אבל בענין מרור אין לנו עסק עם המרור בלילה הזה אלא משום חיוב פסח וסגי בברכת המצוה לבד. וכן לא דמי לקדוש היום שאנו מברכין על היין ברכתו הראויה לו ואח"כ ברכת היום דע"כ צריכין אנו לומר בפה"א כדי ליחד ברכה על הפרי עצמו ובברכת היום אין לו זכר. זאת ועוד שאין הקדוש מוכרח להיותו תלוי ביין אפשר בפת אלא דאסמכו ברכת היום לברכה אחרת קבועה בפת ויין אבל לא שייך זה עם זה. זאת ועוד שאנו מברכין בפה"ג כדי לפטור כל היין שבתוך הסעודה דאין קדוש אלא במקום סעודה ומכל אלו הטעמים אין למנוע מלברך בפה"ג משא"כ בברכת המרור שאנו מזכירין בו ענין המרור שאינה באה כי אם לחיוב היום בלבד ומטעם זה שאמרנו ביין נזיל לאידך גיסא ונאמר שא"צ לברך על המרור בפה"א דברכת בפה"א דכרפס פוטר אותה כמו שהיין פוטר מקודם הסעודה לתוך הסעודה ואי משום דבירך אחריו כשאכל כשיעור אפשר דלאו הסח דעת הוא כיון שכוון בברכת בפה"א לפטור בו את המרור וזו הכוונה עם הטעמים שאמרנו מספיק ולא צריך לברך. עוד אפשר לומר דאעיקרא דדינא פרכא דמה שאמרו דאיך יברכו בפה"א ולא תקנו כי אם אכילת מרור היינו כשלא אכל שיעור מהכרפס דאפשר ליפטר בברכת בפה"א דכרפס מן הטעם שכתבתי אבל אם בירך אחריו שכבר הסיח דעתו מאותה ברכה לעולם אימא לך דיברך גם על המרור בפה"א ואם לא הזכירוהו הוא משום דמילתא דפשיטא הוא שיברך עליו ברכה המיוחדת לו כשאר ברכות הנהנין וזה הטעם נראה לי יותר פשוט והגון:
אחר הכרפס יקח מצה אמצעית ויחלקנה לב' חציה יניח בין השלימות וחציה ישמור במקום מיוחד לאפיקומן או יתן אותה לאחד מן המסובין שישמור אותה ואע"ג דאין בענין החלוק הזה שום תולדה כנראה אפ"ה תקנו לעשות כדי שישאלו התינוקות זאת ועוד דכיון דאנו צריכין הלילה הזה לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה א"כ צריך לבצוע על פרוסה ואין ראוי להניח אותה שלמה עד זמן המוציא דהוי זלזול מעט ואפילו להמתין עד אחר ההגדה אין ראוי משום דאומר הא לחמא עניא וצריך להראות לחם עוני כדרכו של עני: