Tiferet Shlomo, on Festivals, Shemini Atzeret

(בפ' אמור) שבעת ימים יהי' תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' הנ"ל עפ"י מ"ש לעיל בפי' הכתוב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות. ויבן רומז לעולם הבינה הוא רמז לתשובה עלאה אם הבנים שמחה. בית רומז לחכמה בחכמה יבנה בית. ולמקנהו עשה סוכות רמז לימי התשובה אנו יושבים בצל הסוכה אחר התשובה. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' שיהי' היחוד קוב"ה ושכינתי'. כי לפי ערך התשובה לנכון בימים העברו בימי הדין כן תגדל היחוד ואהבה ביום השמיני עצרת. וז"ש צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה. לשון מצרף לכסף שהוא כור הבחינה אם עלו לרצון המצות ומעש"ט אשר עושה האדם בדו"ר לעשות פרי למעלה ושרש למטה אם יבא האדם אח"כ לבחי' האהבה וז"פ הפ' בק"ש והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה. תשמעו אל עצמיכם ותסתכלו במעשיכם אם הגעתם למדרגת האהבה השלימה כנ"ל. גם כל המצות המה מסוגלים כל אחד להביא את האדם לתכלית המכוון מזה. כגון מצות ציצית למען תזכרו וכו' ומצות תפילין למען תהי' תורת ד' בפיך. ואם האדם מסתכל בעצמו לאחר מצות תפילין שאיננו משתוקק כלל ללימוד התורה ממילא מוכרח שלא עשה המצות תפילין כתקנה. וגם שמיני עצרת היא הבחינה על ימי התשובה העברו אם עשה תשובה בשלימות כראוי ונכון אזי כשהגיע יום שמיני עצרת זוכה לאהבה ולשמחה האמיתית כמ"ש צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה:

עוד בד"א ירצה לקרבן אשה לד'. יבואר עפ"י הפ' לדוד אליך ד' נפשי אשא ד' אל אבושה כו' חטאות נעורי ופשעי אל תזכור. לפי הידוע כי המזמור זה הוא עפ"י נוסח ספרד בנפילת אפיים. כידוע שדוד המלך ע"ה הי' כל ימיו במסירות נפש כמ"ש אליך ד' נפשי אשא שהי' מוכן תמיד במס"נ. ואעפ"כ הי' מתפלל ד' אל אבושה. פי' אף אם תלך ממנו הנשמה למקור חוצבה ולא תהי' מתוקנת כראוי בהאיך אנפא יעול לאכול נהמא דכסופא רק יראה לתקן הכל כראוי בעודו בחיים חיותו. ובזה המשך כל המזמור חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כו'. וזה ג"כ פי' הפ' שבעת ימים יהי' תחת אמו הם ז' ימי הסוכות בתשובה שלימה אם לבינה תקרא כמבואר לעיל. ואז ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה להיות מוכשר וכלי הראוי למסירות נפש כדי להתקרב אל ד' ולעשות היחוד ודביקות בשם הוי' ב"ה כמ"ש ואתם הדביקים בד' אלהיכם. כי בזמן הגלות הפירוד בין י"ה לו"ה כמ"ש בהפרידו בני אדם. לכן מצינו בר"ע שהי' אחר החורבן ואז הי' הפירוד מאד ביתר שאת. לזה אמר שכל ימיו הי' מצטער כו'. וכן כל עשרה הרוגי מלכות אף אם אמנם היו כמה אלפים מבנ"י שמסרו נפשם על קדושת השם. אולם הם העשרה המובחרים שעמדו על נפשם למסירות נפש עבור ספירת המלכות שנפלה אז וע"י המסירות נפש עשו היחוד למעלה כידוע לי"ח:

וענתה השירה הזאת לפניו לעד בבנ"י כי לא תשכח מפי זרעו. הנ"ל לרמז בזה עפ"י מ"ש בפ' וישלח בפ' ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי כו'. לרמז בזה גודל חסדי ד' אשר בכל התוכחות והיסורים עודנו לא עזב חסדו ואמיתו מבית ישראל. וז"פ שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ד' כי אתה ד' עליון כו' מאד נעלית על כל אלהים. פי' מדת הרחמים הוא הגובר על מדת הדין. וזה אתה ד' הוא מדה"ר הוא הגובר ונעלה על מדה"ד. לכן גם בשעת הדין החסד גובר להיות היחוד למעלה וז"פ העונה אותי ביום צרתי לשון עונה והיחוד הוא גם בעת צרה כנ"ל. ולזה בפ' ק"ש מצינו רמז בזה דכתיב והי' אם שמוע וכו' השמרו לכם כו' וחרה כו' עד תיבת ושמתם נרמז בו למעלה צירוף שם ע"ב כמבואר בסידור האר"י ז"ל. וז"פ ושמתם את דברי אלה על לבבכם. דיבור הוא לשון קשות ולמעלה מהם הוא רצון הטוב וחסד עליון הגובר על מדה"ד כנ"ל. וז"פ וענתה השירה הזאת לפניו כו' פי' גם בדברי התוכחות הכתובים בפ' האזינו בהם גופא מרומז החסד עליון ולא עזב חסדו שיהי' היחוד עמנו בזמנים ומועדים ובשעת ק"ש בכל יום. וזה הרמז בתיבת וענתה עונ"ת ו"ה שיהי' היחוד בשם הוי' ב"ה גם בזמן הגלות ויסורין. וכן מצינו בקדושי אשה אם מתנה עמה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אפי' לר"י בדבר שבממון תנאו קיים אבל בעונה שהוא צערא דגופא תנאו בטל. לכן קדושות המועדים עודנו עמנו וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל. וזה וענתה השירה הזאת לפניו זאת היא השכינה כמ"ש אמת ואמונה כל זאת ספירת יסו"ד ומלכו"ת יחוד קוב"ה ושכינתי'. שיהי' היחוד עונת ו"ה זאת לפניו שיהי' היחוד פב"פ. לעד בבני ישראל ע"ד הוא ק"ש ע' וד' רבתי. שיהי' היחוד בשעת ק"ש בכל יום. כאשר בארנו בפ' ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב ע"ד י"ם יסו"מ. וזה הרמז במשנה הקורא ק"ש בעונתה גם בגמרא מצינו לשון עונת ק"ש רומז ליחוד הנ"ל שאז זמן היחוד עם בנ"י גם בגלות כמ"ש לאל העונה אותי ביום צרתי לא עזב חסדו ואמתו ע"י היחודים של בנ"י כנ"ל:

בכסה ליום חגנו. ואמרו חכז"ל איזה חג שהלבנה מתכסה בו זה תשרי בר"ה. כבר בארנו עפ"י מ"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם. כי בעת אשר בנ"י הם בצרה ח"ו הש"י ברחמיו מעמיד אותם בעולם הנסתר בפנימיות אשר אין בו מגע נכרי ואין שטן ואין פגע רע ח"ו. לכן ביום ר"ה שהוא יום הדין הלבנה מתכסית להכניס הכנ"י בעולם עליון הנסתר ושם היחוד עמנו פא"פ. ולזה תקנו לומר הפסוקים הללו אחר התקיעות. אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון באור פניך הוא היחוד עליון פב"פ. בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו פי' מרים אותם בעולם העליון שלא ישלטו בם זרים. כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרננו פי' שמכנים אותנו ברצון הקדום רעווא דרעווין ועי"ז תרום קרננו. ובזה פרשתי באיכה בפ' זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדי' שהי' לה בימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה. זכרה זכ"ר ה' רמז ליחוד הנ"ל בימי עני' ג"כ היחוד למעלה מימי קדם הרצון הקדום ועי"ז יורד השפע לכנ"י. כי אין עוזר לה. לשון עזר כנגדו הוא היחוד עתה בזמן הגלות הוא רק ע"י התעוררת ימי קדם והבן. וכזה פרשנו בפ' וישב אצל תמר דכתיב ותסר את בגדי אלמנותה כו' תמר רמז לשכינה הקדושה בזמן הגלות היא כאלמנה. לכן בזמן הגלות היא מעוררת היחוד עליון מימי קדם כדי להשפיע כ"ט לבני ישראל להיות להם קיום בגלות לכן הלכה אל חמי'. כי הזיווג הי' צריך להיות כדרך כל הארץ ליבם אשת אחיו והיא הלכה אל חמי' לרמז בזה על יחוד העליון מימי קדם בעולם נסתר אשר גם בזמן הגלות לא יבצר. וזה ג"כ הרמז על יום שמיני עצרת דכתיב בתורה ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון לרמז בזה יום הראשון הוא ר"ה כמ"ש זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון ובו נידון אדה"ר וגמר התיקון הי' ביום שמיני עצרת כמבואר לעיל. לזה סמיכות וכפילות הדברים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון לרמז על היחוד הנ"ל:

והשיאנו ד' אלהינו את ברכת מועדיך כו'. כבר בארנו בפני' שהוא לשון נשואין שיהי' הקדושה שורה עמנו מזמן המועד הזה עד מועד הבע"ל ולא יפסוק כמו קדושי אשה דאי' בגמ' האומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי קדושת הגוף לא פקעה בכדי. וכן מצינו בגמ' תמורה דף י"א האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ופליגי בזה ר"מ ור' יוסי ור"ש. אך במקדיש דבר שהנשמה תלוי בו הכל מודים שכולו קדוש עיי' ברמב"ם. נראה לרמז בזה אם האדם הולך בבחי' זו להיות במסירות נפש כי רק זה עיקר קדושת בנ"י כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י. א"כ כשעושה המצוה באבר אחד ממילא פשטה הקדושה בכל הגוף. והענין בזה כי הנפש הוא חלק אלקי ממעל אך הגוף הוא מסך המבדיל. וכאשר האדם הולך במסירות נפש וכל העומד לשרוף כשרוף דמי אפי' הדבר עודנו בעינו הוא כמו שאינו כלל בעולם וכתותי מכתת שיעורי' דהגוף ואז תאיר הנפש בלי שום מסך המבדיל. וז"ש דוד המלך ע"ה שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא. כי עיקר שמחת הנפש לחזור למקורו ולשרשו ולהיות בטל במציאות בדביקות העליון. לכן ממילא כאשר עושה המצוה באיזה אבר אחד הוי כמו המקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו ופשטא הקדושה בכולא. ולזה אנו מברכין בכל מצוה ומצוה אשר קדשנו במצותיו לשון רבים אפי' כי עתה אינו עושה רק מצוה אחת הקדושה פשטא בכולא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. וז"ש אומרים בכל מצוה כאלו קיימתי' בכל פרטי' ותרי"ג מצות התלוים בה כי פשטא הקדושה בכולא וכנ"ל. וזה ג"כ שאנו מתפללים בכל המועדים והשיאנו כו' שוהי' בבחי' נשואין שלא יופסק הקדושה כמו קדושי אשה שלא פקעה בכדי כן יהי' נשאר הרשימו דקדושה כנ"ל:

לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי הנ"ל עפ"י מ"ש בתהלים שברתי לישועתך ד' ומצותיך עשיתי. כי דוד המע"ה כשהי' עושה המצוה הי' עיקר כוונתו לכבוד הבורא שיתגדל ויתקדש שמי' רבא כו' וז"ש כלתה לישועתך ד' לשון כלות הנפש שמסר נפשו עבור כבודו ית"ש. וזה לישועתך ד'. כי זהו ישועת ד' כמ"ש והוצאתי אתכם הכתיב גאולה לעצמו כי בזמן הגלות כביכול הוא אסור בזיקים. וכבר בארנו בפי' כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. פי' רואה תיכף עתה בנחמה. כמ"ש בעמק המלך המעשה מר' אברהם הלוי ע"ש. וז"ש לכל תכלה ראיתי קץ. פי' ע"י כלות הנפש שהי' ברצונו למסור נפשו וכל מגמתו לראות בנחמת ציון והי' מצטער תמיד על גלות השכינה. לכן הי' רואה תיכף קץ הגאולה. ועוד גם זאת ראיתי כי רחבה מצותיך מאד. לפי מה שבארנו כי אם האדם עושה המצוה במסירות נפש אזי פשטא הקדושה בכולא ובכל מצוה כל תרי"ג מצות תלוים בה ורחבה היא מאד. לכן מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי כנ"ל:

אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד. פי' כי מר"ה עד יום שמיני עצרת האדם הוא מתירא מאימת הדין. ועתה ביום השמיני עצרת מתעורר בכל אדם מדת האהבה. ועינינו הרואות כי במצותיו חפץ מאד. והעיקר הוא קיום המצות. הרמב"ן פ' אמור כתב בפ' ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר הדר באילנו כו' אבל בשמיני אינו צריך כי הוא עצמו הדר וכו' להבין דבריו אשר קשה להולמן. הנראה לרמז בזה כי ביום הראשון צריך האדם לעשות הכנה באתערותא דלתתא כמ"ש ולקחתם לכם. אך כאשר יוגמר ז' הימים. אז מתעורר למעלה כביכול הוא בעצמו הדר. הוד והדר פעלו. הדר הוא לכל חסידיו. וזהו הרמז בגמ' פרי עץ הדר זהו אתרוג הדר באילנו משנה לשנה. לפי מה שאמרו חכז"ל האדם נמשל לעץ השדה. וזה הדר באילנו הקב"ה מאציל מקדושתו ושורה על האדם משנה לשנה. כמ"שא עיני ד' אלהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה והבן:

מראשית השנה עד אחרית שנה. וסמוך לי' והי' אם שמוע תשמעו כו' הנראה לרמז בזה על ענין יום שמחת תורה שנקבע אחר ימי חג הסוכות וימים הנוראים. ומפני מה נקרא שמו שמחת תורה. מפני כי החודש הזה הוא ירח האיתנים דתקיפו במצות כי רבים המה המצות שנעשים בו שופר וצום העשור ולולב ומיניו וישיבת סוכה. ולאחר כי עברו הימים האלה אם ירצה האדם לקיים מצות האלו אינו מועיל בזה כלום וא"כ כל אדם יפול בדעתו כי חלף ועבר ממנו נועם המצות היקרים האלה. בזה מורה לנו ביום שמחת התורה כי התורה הוא למעלה מן הזמן. כי בכל המועדים אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים כי בנ"י הם המקדשים הזמנים ומועדים. אבל התורה היא נצחיות ותמיד בכל עת ועונה אשר הוא לומד בהלכות שופר ולולב הוא חשוב בעיני הבורא כאלו עשה המצוה בפועל ממש. כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו כי מי שהוא עוסק בהלכות עבודת י"כ הרי הוא כאלו הקריב הקרבנות היום. וכן הוא בכל המצות. לזאת נכון הדבר לקרוא שמו שמחת תורה כי אין לנו שיור רק התורה הזאת והיא כלולה מכל המצות. וזה הענין ג"כ מ"ש מראשית השנה עד אחרית שנה רמז שמצות תקיעת שופר בר"ה היא הגורמת לכל המצות של כל השנה כמ"ש להלן והי' אם שמוע תשמעו. כי מצות תקיעת שופר היא סגולה להביא את האדם לבחי' השמיעה ולקבל עליו עול התורה ומלכות שמים. וז"ש לא שמיע לא סבירא לי. והשמיעה הוא בחי' הקבלה והוא העיקר. ושמחת קבלת התורה הוא תמידית בכל השנה:

בשם הרב הקדוש מוהר"מ מאפטא זלה"ה בפ' ד' עוז לעמו יתן כו' פי' שהקדוש ברוך הוא נותן עוז לשון עזות שיערב לבם לגשת אליו אל הרנה ואל התפלה. האמנם כי הלב יודע מרת נפשו כי שפל מצבו. הם מתחזקים ובוטחים בישועתו. כי לא בזה ולא שקץ ענות עני: ביום השמיני עצרת תהי' לכם כו'. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפ' לך לך בפ' והי' ברכה פרש"י הברכות יהיו מסורי' בידך עד עכשיו כו' ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפץ. הפי' בזה כי כאשר הברכות הולכים ע"י הצדיק הוא מצמצם ההשפעה לבל יבוזו זרים רק הוא הצבור להוריד השפע בדרך ישר לבני ישראל לבד. וזה הענין הי' רק אצל א"א ע"ה כי הראשון הי' אברהם דכתיב בו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא ישמעאל שהי' ג"כ בנו ולא עליו חל הברכה. וגם ביצחק ולא כל יצחק להוציא את עשו רק על יעקב אבינו חל שלשלת הברכה של אברהם אבינו ע"ה. וזה כוונת רש"י עד עכשיו ברכתי לאדם ונח כמ"ש ויברך אלהים את נח והי' השפע יורד ג"כ לבני חם ויפת עוברי רצונו. ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ שתרד רק לבני ישראל זרע קודש ויהיו בבחי' חותם בתוך חותם מפני מגע נכרי. וזה ענין תפלת נעילה נע"ל י"ה שכל ההשפעות היורדים ביום הקדוש ומעשרת ימי התשובה בבחי' חותם בתוך חותם לנעול הפתח לבל יבוזו זרים. ובזה יש לרמז בדברי רז"ל מ"ש מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ולכאורה תמוה הלא גם אם האדם זוכה לבנים לא יבצר ויחדול מלהתפלל עליהם תמיד על כל צרכיהם לגדלם לאוי"ט. ואם יקרה להם ח"ו שום מיחוש הלא ישפוך שיחו לפני בעל הרחמים לראות בטובתם ובשמחתם. ומפני מה הוצרכו דוקא להיות עקרות אך הרמז בזה עפ"י הנ"ל האמהות רומזים לשכינה הקדושה בכל דור ודור כי היא בחי' מקבל מבחי' יסוד צדיק לכן הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שירד השפע ע"י הצי"ע למען לא יבוזו זרים. וזה ענין סמיכת הפסוקי' כי עצור עצר ד' כו' לבית אבימלך ואח"כ כתיב וד' פקד את שרה. ע"י שנעצר השפע מבית אבימלך עי"ז נפקדה שרה הרומז לשכינה כדי שתוריד השפע למקום הראוי לה בבחי' חותם בתוך חותם מסט"א. וזה יש לרמז בדברי המדרש תנחומא בפ' וזאת הברכה. וכן כל צדיק וצדיק וכל מי שהעולם קובעים בו ברכה הקב"ה חותם על ידו. וזה ג"כ ענין מ"ש הברכות מסורות בידך לברך את אשר תחפוץ שיהיו בבחי' חותם בתוך חותם לבל יבוזו זרים. וזה ג"כ ענין שמיני עצרת. ביום השמיני עצרת תהי' לכם. לכם ולא לעכו"ם. בבחי' עצרת וצמצום מסט"א ושליטת הזרים רק לבני ישראל זרע קודש תרד השפע מאוצרו הטוב בשפע ברכה והצלחה כמו שמסיים כל מלאכת עבודה לא תעשו. שיהי' להם פרנסה בריווח בנקל ובהרחבה:

ובזה פרשתי בפ' וידבר משה את מועדי ד' אל בנ"י. מועדי ד' הוא היחוד למעלה כמ"ש וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד שיהי' העונג מקדוש ד' הוא היחוד שלמעלה. כמ"ש שוש אשיש בד'. ע"י השמחה שלמעלה תרד השפע למטה. וזה וידבר משה לשון הנהגה ע"י מועדי ד' הוא היחוד שלמעלה תרד השפע אל בני ישראל:

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון כו'. אי' בזוהר הקדוש את פני האדון זה ר"ש בן יוחאי. הענין בזה עפ"י מ"ש שמצות עלית הרגל הי' כדי להעלות התורה והמצות שנעשו בלא דחילו ורחימו ולא פרחו לעילא ונשארו למטה בבחי' הרגלים בלי תיקון כראוי וע"י עליית הרגל הי' תועלת להם להעלותם למעלה שיהיו בבחי' זכרות להשפיע למטה כל טוב לבנ"י. וז"ש בשלש פעמי רגלינו בחי' רגלים שנשארו למטה. והענין הוא ע"פ מ"ש זה שמי ל"ת וזה זכרי הם מ"ע. ולכך נקרא מ"ע זכרי כי בהעלות המ"ע למעלה פ"א לפני ד' אז נזכרת לעולם כי אין שכחה לפני כסא כבודך. והוא בבחי' דכר להוריד השפע לעולם. ומצות ל"ת היא בחי' שמירה לבל ילך ח"ו ההשפעה להחיצונים ע"י פגם האדם ממילא עוצר ח"ו השפע מלהוריד למטה. וזה הענין יראה כל זכורך הם כל ההשפעות ע"י מצות עליית הרגל כדרך שבא לראות כך בא ליראות בבהמ"ק וגורם היחוד למעלה ולהוריד השפע טובה וברכה לכנ"י. וזה דאי' בזוהר הקדוש את פני האדון זה רשב"י. כי גם ע"י ההתקשרות לצדיק הדור יכול ג"כ להיות עלי' לכל התו"מ שלא נעשו בדו"ר ולא פרחו לעילא וע"י ההתחברות עמו יעלה אותם למעלה. וזה הענין שאמרו רז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. בחי' הרגליים יהי' להם ג"כ עליי' ולמפרע הוא גובה להגביה למעלה כל התו"מ שנשארו למטה. והוא בבחי' שמירה מעולה להבא להיות נשמר מעתה מכל רע ח"ו וזה שאנו אומרים יעלה ויבא וכו' זכרוננו ופקדוננו בחי' משפיע ובחי' מקבל. וכן ומפני חטאינו גלינו מארצנו וכו' יה"ר שתעלנו בשמחה לארצנו. כי אמנם אף בזמה"ז שבהמ"ק הוא חרב מ"מ הבהמ"ק שלמעלה עומד בתיקונו והצדיקים עומדים שם עם מעשיהם הטובים וכמ"ש ז"ל שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית למטה אבל למעלה יש. והנה אם יזכה האדם יעלו מצותיו דרך הקודש בבהמ"ק שלמעלה וזהו נקרא ארצנו ארץ ישראל שלמעלה. וז"ש אומרים יה"ר שתעלנו גם עתה בשמחה לארצנו. כי זהו שגלינו מארצנו שלמעלה בזמה"ז ואין יכולים לעלות עם המצות הוא מפני חטאינו. וזה ושם נעלה ונראה בבהמ"ק שלמעלה נעלה גם אנחנו עם המצות. כמ"ש דבקתי בעדותיך לעלות ולראות פני ד'. וזה הנקרא בחי' עולי רגלים. וז"ש יגיענו למועדים ולרגלים אחרים כו' מה לשון אחרים. הכוונה על אותן המצות שהם בחי' אחרים שלא זכו לעלות לפני ד'. ובזה נראה להמשיך פי' המשנה במס' סוכה. אמר ר' עקיבא צופה הייתי בר"ג ור' יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהון והם לא נענעו אלא באנא ד' הושיעה נא. לכאורה אינו מובן הלשון צופה הייתי הול"ל ראיתי בר"ג ור"י אך לשון צופה הוא לשון נבואה כמ"ש קול צופיך נשאו. וכן מן הרמתים צופים הענין בזה ע"פ מ"ש בירושלמי על יונה בן אמיתי שזכה לנבואה בשעה שהי' אצל שמחת בית השואבה כמ"ש משם היו שואבים רוה"ק. וז"ש ר"ע צופה הייתי ברע"ק כי הוא הי' אחר החורבן ולא זכה לראות בשמחת בית השואבה בבהמ"ק רק מה שראה פני ר"ג ור"י הי' זוכה לבחי' נבואה. וכן הוא באמת מעלת הצדיק הדור אשר כל הנלווים אליו יכולים ג"כ לשאוב ממקור מעייני הישועה וכל הנוגע בהם יקדש. והוא ק"ו אם הקדושה שורה בבהמ"ק על העצים והאבנים מכ"ש על הצדיק אשר הוא מקדש כל גופו בקדושה וטהרה. ועוד גם זאת ראה ר"ע והבין במעלות הצדיקים הללו ר"ג ור' יהושע שכל העם היו מנענעים את לולביהון פי' שהיו כוונתם במצות לולב להוריד להם השפע עבור עצמם. אך הם לא היו מנענעין אלא באנא ד' הושיעה נא. פי' שלא השגיחו על צרכיהם רק על מה שנוגע לכבוד הבורא ב"ה והיו מצפים ומיחלים לישועתו כמ"ש ברמז ר"ת אנא. "אליהו "נדב "אביהוא. כי רק זהו הי' כל עבודתם מיחלים ומצפים לאוקמי שכינתא מעפרא להיות גאולה שלימה במהרה. כמ"ש שמחנו ד' אלהינו באליהו הנביא עבדך פי' העבדות של אליהו הנביא להיות עומד ומצפה לישועת ד' וימלא כבודו את כל הארץ אמן:

שבעת ימים ימלא את ידכם. ובסיום פ' המועדות כתיב ג"כ איש כמתנת ידו כברכת ד' אלהיך אשר נתן לך. הנראה לבאר עפ"י מ"ש פותח את ידך יוד"ך רומז לעולם החכמה. והחכמה תחי' את בעלי'. חכמה רומז לפתח כמ"ש פי' פתחה בחכמה. וכל ההשפעות יורדים מעולם החכמה כי למעלה מזה הוא בחי' קמץ כידוע לי"ח. וז"פ שבעת ימים ימלא את ידכם הוא היו"ד כי מקודם הוא בחי' יד בלא וי"ו. וי"ו רומז לבחי' צי"ע בווין תתקטר כיל"ח. וכאשר תמלא הוי"ו בתוך אותיות י"ד הוא יו"ד ואז היד הוא מקור הברכות וז"ש וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וז"ש איש כמתנת ידו כברכת ד' אלהיך אשר נתן לך. כמ"ש הברכות יהיו מסורים בידך והי' ברכה. פי' אתה בעצמך תהי' ברכה. וזה ענין ההנהגה כשאדם רואה את חבירו נותן לו שלום ביד. כי כל איש אשר מברך לרעהו ומבקש לראות טובתו הברכות מסורים בידו להשפיע לרעהו מידו ומברכתם יתברכו ממקור הברכות מברכת ד' אלהיך אשר נתן לך:

עצרת תהי' לכם. לכ"ם עולה צ'. הרומז בזה כי אם ההשפעות יורדים ע"י הצי"ע שהוא מסטרא דקדושה עי"ז יהי' הפרנסה בניקל. כי מלאכת עבודה לא תעשו ולא תהי' בעמל ויגיעה רבה. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. שלא יהי' במסכנות וטרדות הנפש רק בנחת והרחבה אמן:

הסכת ושמע ישראל היום נהיית לעם. הנראה לרמז בזה גודל מעלת חג הסוכות. אשר כבר בארנו כי הוא עת וזמן המוכן לתשובה עלאה רומז לאם עולם הבינה וז"ש בסוכות תשבו לשון תשובה. וממילא נשאר הרשימו ממצות סוכה על כל השנה שיהי' ביכולתו ליחד שמו ית' בק"ש ולקבל עליו עול מלכות שמים באמת. וז"פ הסכת ה' סכת. ושמע ישראל היום נהיית לעם וכו' להיות בק"ש במחשבה נכונה כנ"ל. וזה י"ל שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן. ע"י הק"ש כראוי מבטל כל הדינין וזה אתה עובר את היר"ד די"ן ולהמתיק כל הדינין להפוך לטובה ולרחמים על בנ"י אמן:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. הנ"ל עפ"י דברי הזוהר הקדוש ותנח התיבה בחודש השביעי רומז על חודש תשרי אשר כל התפלות מכל השנה יעלו לרצון עם התפלות שאנו מתפללים בחודש הזה. וז"ש כל הקולות כשירים בשופר. כי זה כח השופר להעלות הכל למעלה וכל החודש תשרי נקרא חודש שופר כמ"ש תקעו בחודש שופר ובפרט ביום שמיני עצרת הוא עיקר היחוד למעלה בכל העולמות. וז"פ ויזכור אלהים את נח ואת כל החי' כו' אשר אתו בתיב"ה. תיב"ה רומז לדיבורי התפלה המה נזכרים למעלה לרצון בחודש השביעי כנ"ל וכבר בארנו בענין השופר ש"ו גימט' דב"ש כמו שהדבש מהפך מה שנפל לתוכו להיות האיסור נהפך להיתר כן השופר מהפך פ"ר דינין להמתיקם ברחמים וזה ג"כ הרמז ביום השמיני עצרת תהי' לכם. לרמז על כל התפלות הנעצרים בכל השנה ולא עלו למעלה גם המה יעלו עתה לרחמים ולרצון למעלה ואז ממילא תהי' לכם שפע ברכה ורחמים אמן:

אי' בזוהר הקדוש פ' חיי שרה דף קכ"ז ע"ב. ר' אליעזר אמר בשעתא דעאל אברהם בהאי מערתא היך עאל בגין דהוה רהיט אבתרי' דהאי עגלא דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וההיא בן בקר ערק עד ההוא מערתא ועאל אברהם בההיא מערתא וחמא מאי דחמא וכו' וחמא ליה לאברהם וחייך ע"ש. הענין בזה כי כאשר ראה אדה"ר את א"א ע"ה הי' שמח בו. מפני כי הוא התחיל לתקן את הפגם של עה"ד מאדה"ר כמבואר בספרים. וזהו הרמז בפ' המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. המכס"ה עולה בגימ' ק"ל. ב' פעמים אדנ"י. רמז על ק"ל שנה של אדה"ר שנפלו הני"ק מפוזר ומפורד והוא שגרם גלות מצרים כידוע לי"ח מבחי' פגם הדעת. וז"פ המכסה אני מאברהם אשר אני עושה כי אדה"ר הי' יציר כפיו של הקב"ה בעצמו ומאברהם אבינו התחיל התיקון בבחי' הדעת. וז"ש כי ידעתי"ו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. וז"ש ואברהם היו יהי'. כי הוא התחיל בתיקון הדעת והוא יהי' תמיד לעזר ולסיוע לדורות הבאים אחריו לכל הבא לטהר לתקן בחי' הדעת. ולזה סמיכת של הברכות בשמ"ע אתה קדוש ושמך קדוש כו' ואח"כ מתחיל הברכה אתה חונן לאדם דעת. כי ע"י המסירות נפש וקדושת ישראל המה מתקנים בחי' הדעת של אדם הראשון כנ"ל:

והנה ידוע כי כל המצות הנהוגים בחודש הזה מר"ה עד יום שמיני עצרת הם הכל לתיקון פגם אדה"ר שהי' ביום ר"ה כמ"ש זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וידוע כי ענין תקיעת שופר בר"ה הוא ג"כ לתקון הנ"ל כמ"ש ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים. כמבואר במ"א. וגם מצות לולב עולה עד הדעת רמוז לתיקון הנ"ל לכן אחר גמר כל התיקונים הנעשים בחודש הזה הוא שמיני עצרת. כמ"ש שבעת ימים יהי' תחת אמו רמז לתשובה עלאה. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' אז הוא גמר היחוד קב"ה ושכינתי'. ולזה אנו אומרים בהקפות אתה הראת לדעת לרמז על תיקון בחי' הדעת כנ"ל. וז"פ ביום השמיני עצרת תהי' לכם. פי' כל הני"ק אשר נעצרו ונתעכבו עד כה מחמת פגם הנ"ל וירדו לעומק הקליפות. גם המה יצאו חפשים וישובו למקורם לגבול הקדושה אמן כי"ר:

איתא בגמרא שמיני רגל בפני עצמו. הנראה לרמז בזה. כי הארבעה שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולה רל"ב ועם הכולל עולה גימ' רג"ל וז"פ לר"ב תרבה נחלתו. למשוך הכח לד' שמות הנ"ל מנחל העליון. וז"פ בפ' וישלח שאמר יעקב ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדוני שעירה. רמז לו בזה שהתיקון הגמור אינו יכול להיות כ"כ במהירות בפ"א רק לאט לאט לרגל המלאכה. פי' ע"י המצות ומעש"ט שנבראו מהם מלאכים. ולרגל הילדים כו' עד אשר יהי' התיקון בארבעה שמות העולים כמנין רגל כנ"ל. וזה ג"כ הרמז במצות לולב דכתיב ולקחתם לכם כו' פרי עץ הדר וכו' וערבי נחל. וערב"י בגימ' רפ"ח רומז לרפ"ח ניצוצות ויוסף העלה במצרים כמנין ר"ב כמ"ש לשבור ב"ר. ועוד נשאר כמנין אלהים גימט' פ"ו. וע"י מצות הארבעה מינים שבלולב נתמלאו רל"ב שמות כמנין רג"ל. וזה הרמז בגמ' שמיני רגל בפני עצמו הוא כי ע"י התיקון בארבע מינים הנ"ל כאשר מגיע יום שמיני עצרת נתמלאו הארבעה שמות הנ"ל ומאירים למעלה. רג"ל למעלה בפני עצמו לעורר למעלה היחוד פב"פ. ובני ישראל מקבלים ההשפעות טובות מעולם העליון לטובה ולברכה אמן:

יהי רצון שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן כו' הנ"ל לרמז בזה גודל מעלת דיבוק חכמים וצדיקים שבדור כי המה בחי' אור המקיף ומגן לכל החוסים בם. יפרוש כנפיו עליהם לסוכך חותם. וז"פ לויתן זה יצרת לשחק בו כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. לויתן זה הצי"ע שהוא דבוק בהש"י כמ"ש הפעם ילוה אישי. יצרת לשחק בו כי הוא כל שעשועי הבורא ב"ה כמ"ש ישמח ד' במעשיו. לכן הוא צנור ההשפעה המקבל השפע מלמעלה ומורידו לבני ישראל כמ"ש ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם לכהנים. וזה שמסיים כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו ע"י הצי"ע. וזה הרמז יה"ר שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן. להיות תחת צילא דמהמנותא של הצדיק כנ"ל. וז"ש ופרוס עלינו סוכת שלומך. הוא הצדיק שנקרא ברית שלום:

בענין ההקפות עם הס"ת

הנ"ל עפ"י מ"ש בפי' הפ' בפ' שופטים. וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה כו'. דלכאורה הוא כפילת הדברים שכבר כתיב וקרא בו כו' וחזר ואמר למען ילמד ליראה כו'. הענין בזה עפ"י מה שאמרו חכז"ל ששים רבוא אותיות בתורה הם כנגד ששים רבוא נשמות מבנ"י והם המאירים האותיות בתורה. וז"פ כי לא דבר רק הוא מכם פי' כל אותיות התורה רק הוא מכם ע"י הס"ר נשמות מבנ"י הם המאירים אותיות התורה. וזה ג"כ הפי' וקרא בו כל ימי חייו. לפ"מ דאי' בגמ' (ע"ז דף ב') לעתיד יקח הקב"ה ס"ת בחיקו ואומר מי שעסק בה יטול שכרו. כי כל המצות ומעש"ט אשר עושה האדם בעולם הזה וכל המחשבות טובות כולם מאירים האותיות בתורה ולזה יטול הקב"ה הס"ת בחיקו וכאו"א מבנ"י אשר האיר האות בתורה יטול שכרו. וז"ש וקרא בו כל ימי חייו שיהי' נקרא בתורה כל ימי חייו מה שעשה האדם בעולם הזה תורה ומצות יהי' נקרא וכתוב בתורה כנ"ל. וז"ש נר מצוה ותורה אור. ע"י המצוה תאיר האות בתורה. ואז תאיר התורה בהם בהנשמות מבנ"י לסייע אותם ליראת שמים. כי ע"י האתערותא דלתתא מתעורר למעלה ביתר שאת לסייע לכל הבא לטהר כמ"ש תנו עוז לאלהים וכו' הוא נותן עוז ותעצומות לעם. וז"ש ואלה שמות בנ"י. ששים רבוא אותיות בתורה הם המאירים ע"י הארת אור התורה בהם כי בלתי התורה הם כגוף בלא נשמה. רק התורה היא המאירה בהם. וז"ש ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד. כי ע"י התעוררת האדם בתו"מ להאיר האותיות בתורה נגד זה התורה היא מאירה בהם להביא השמחה בלבבם. וזה מ"ש ביעקב ומשמחתך ששמחת בו. הוא ג"כ ב' אופנים כי יעקב הביא התעוררת השמחה בו כביכול בהבורא ב"ה. ועי"ז הי' התעוררת מלמעלה להביא השמחה ביעקב אבינו ע"ה כמבואר במ"א. וז"פ מ"ש כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים וכו' כי ע"י האותיות שבתורה שמאירים ע"י נשמות מבנ"י נתת לנו תורת חיים. כי התורה היא מנשמות בנ"י אשר הם חיים עודנה ועושים תו"מ כנ"ל. וזה ענין סמיכת הפסוקים בפ' האזינו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור ולעשות כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה. יש לרמז בזה מה שכתבנו כי התורה היא מכללות בנ"י הם העושים את התורה כנ"ל. וזהו שאמר להם משה רבינו ע"ה שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. פי' שהוא העיד בהם באותו הדור כי האותיות התורה הם מהנשמות של אותו הדור דעה מהם נעשה התורה בדור ההוא. אך זאת התרה בהם אשר תצום את בניכם גם לדורות הבאים אחריהם לשמור ולעשות כל דברי התורה הזאת. שגם הם יהיו בבחי' זאת שהתורה תאיר מהם מהנשמות שיהיו באותו הדור. כי לא דבר רק הוא מכם. התורה היא רק מכם. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה כו' פי' כי כאשר תעשו התו"מ בדרך הזה להאיר מכם אותיות התורה. אזי ההכרח יהי' שתהיו שרוים בארץ ישראל כדי שתוכלו לקיים גם המצות התלוים בארץ כדי שלא יחסר ממנין תרי"ג מצות כי בזמן הגלות לא נשאר לנו רק מעט ממנין המצות. ואיך תאירו האותיות בתורה. אם לא רק כאשר תהיו שרוים בארץ כנ"ל:

ובזה מיושב קושי' הרמב"ן ז"ל בסיום התורה ולא קם נביא עוד כמשה כו' לכל האותות והמופתים כו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל. והקשה הרמב"ן הלא גם אליהו הנביא עשה כמה מופתים לישראל. רק הפי' בזה כי מעלות משה רבינו ע"ה הי' בזה שהראה להם בממש האותיות שבתורה אשר מאירים מהם כל חלק הנשמות המאירים בתורה כנ"ל. וזה שמסיים לעיני כל ישראל, להראותם עין בעין. וזה הרמז בפ' התשובה. כי תשמע בקול ד' אלהיך לשמור מצותיו הכתובה בספר התורה הזאת כי תשוב אל ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. עפ"י הנ"ל כי ע"י המצות שבנ"י עושים הוא הכתוב בספר התורה הזאת. ואז התורה תחזור להאיר בהם. ואז ממילא תסייע אותם להחזירם בתשובה שלימה. כמ"ש במ"א על פסוק תורת ד' תמימה משיבת נפש. פי' כדי שלא תחסר האות בתורה. התורה מביא את האדם לחזור בתשובה שלימה. וזה ג"כ הפי' בפ' נצבים. הנסתרות לד' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת. שהתורה נעשית ע"י פעולת המצות מבנ"י כנ"ל:

ונחזור לביאור הפ' שהתחלנו. וקרא בו כל ימי חייו. כאשר יהי' במדרגה הזאת שיהי' נקראת התורה מימי חייו שהאיר האותיות בתורה. אזי התורה תסייע אותו למען ילמד ליראה. שכל מה שילמוד יותר יהי' יראת ד' על פניו ביתר שאת. כי מדרך העולם שקודם הלימוד לבבו נשבר ושפל בעצמו מביטול לימודו ולאחר הלימוד מכניס היצר גבהות בלבבו. לא כן דרך האמת רק כמ"ש אשרי האיש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד. כל מה שיעשה תו"מ יהי' לבו חפץ להשיג יותר יראת שמים על פניו תמיד כנ"ל. לבלתי רום לבבו מאחיו כפי מה שבארנו בפנים. שהלימוד צריך להיות באופן להביא שפע טוב לעולם וכל אחד מבנ"י יהי' נדמה לו כאחיו ולא ירום לבבו להעלים עין ממנו ויחדול להתפלל בעדו. לזאת תיכף אחר ברכת התורה אומרים יברכך כו' כי הלימוד הנכון צריך להיות בב' אופנים. הא' לאוקמי שכינתא מעפרא. ולהביא שפע טוב לעולם. וזה הרמז ברוך אתה ד' למדני חוקיך הוא האופן האחד להיות מצפה לרוממות האל ית"ש באופן הזה למדני חוקיך. ואופן השני טוב אתה ומטיב למדני חוקיך שיהי' הלימוד בבחי' טוב ומטיב לאחריני בהשפעות טובות. כי כן הי' כוונת הבריאה להטיב לברואיו כמ"ש חסדך ד' מלאה הארץ חוקיך למדני. שיהי' הלימוד להשפיע חסדים וטובות לעולם. וז"פ בגמ' (קדושין דף מ') אמרו לצדיק כי טוב וכו' וכי יש צדיק שהוא טוב ויש צדיק שאינו טוב. אלא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב. וטוב לשמים ורע לבריות הוא צדיק שאינו טוב. וקשה אם הוא ח"ו רע לבריות איך הוא נקרא בשם צדיק. אך הפי' הוא כנ"ל אם הוא בבחי' צדיק טוב לבריות להשפיע טובות לעולם הוא נקרא כי טוב וההיפך הוא אם איננו בבחי' זו שיהי' לימודו בדרך הזה הוא נקרא שאינו טוב וז"ש ונזכה לראות בנים וב"ב עוסקים בתורה ובמצות על ישראל שלום. פי' שיהי' כוונתם בלימודם ובעשיות המצות שיהי' על ישראל שלום. וזה שמסיים למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל. להשפיע חסדים מעולם הארוך. הוא רומז לכתר. ובניו הם ז' ספירות בקרב ישראל. שירדו ההשפעות לבני ישראל לבד:

ונחזור לעניננו. ענין ההקפות בשמחת תורה. כי אחר גמר כל התיקונים אשר נעשו בחודש הזה ירח האיתנים מר"ה עד היום הזה בתקיעת שופר וסוכה וארבע מינים הנה בנ"י האירו האותיות בתורה ע"י המצות אשר נעשו להביא השמחה בתורה הקדושה ולזה בכל ז' ימי הסוכות אנו מקיפין הס"ת עם הלולב וד' מינים כדי להאיר האותיות בתורה. וביום שמחת תורה מקיפין התיבה עם הס"ת כדי שהתורה תאיר בהנשמות של בנ"י. כי כן הדרך האמת הארון נושא את נושאיו. כאשר בנ"י עושים התיקונים בהתורה אזי התורה תאיר בהם בלבבות בנ"י להיות להם לעזר ולסייע על כל השנה ללמוד תורה לשמה ביראת שמים ושמחת עולם על ראשם אמן:

ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. הנראה לרמז בזה ענין הסמיכה שמצינו במשנה וגמרא מה טיבה. כי הוא דבר הנוהג בכל הדורות מימות משה עד סוף כל הדורות. כי כן הוא בכל הצדיקי הדור צריך להיות להם סמיכה. מפני כי מקור הברכות הוא שנמסר לאברהם אבינו ע"ה כמ"ש והי' ברכה הברכות יהיו מסורים בידך. ודגל התורה הוא משה רבינו ע"ה וכל איש הזוכה ללמוד תורה לשמה מתעורר בו כוחו של משה. כמ"ש ברמז לשמ"ה אותיות למשה. וז"ש ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. וכתבנו במ"א כי כל איש מבנ"י השומר גופו מכל רע נעשה הגוף כמו ארון לתורה וז"ש בגמ' מצילין תיק הספר עם הספר רמז לגוף של האדם שהוא הנרתק לנשמה. וז"ש ביוסף הצדיק ויישם בארון במצרים. וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי על ידו וזכותו היו בנ"י נשמרים במצרים ובזכותו יצאו משם. וז"ש בספר יהושע ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים. פי' העצמות של יוסף הם העלו את בנ"י ממצרים כי בזכותו יצאו ממצרים. וכן הוא הכח בצדיקי הדור להאיר נשמות של בנ"י ולגמור תיקונם. כמו ששמענו מאת הרב הקדוש מראדשיץ זלה"ה שהי' מרגלא בפומי' המעשה מהרב הקדוש ר' חייקא המדורא זלה"ה שעשה בעצמו כמה סגופים להתענות משבת לשבת כמה פעמים ואלף לילות הי' ניעור משנתו ללמוד כל הלילה ועכ"ז לא נגמר תיקונו עד אשר בא להרב הקדוש מוהד"ב ממעזריטש זלה"ה על שבת כידוע. וזה הענין כח הסמיכה ביד הצדיקים הוא ממשה רבינו כמ"ש ויהושע בן נון מלא רוח חכמה מחמת כי סמך משה את ידיו עליו. כי הכל תולה בזכות הצי"ע. וז"ש אצל מלאכת המשכן וירא משה את כל המלאכה ויברך אותם משה. המלאכ"ה אותיות המלא"ך רמז על המלאכים שנבראו מן המצות של בנ"י כאשר ראה משה את המלאכה העלה הכל למעלה. וזה שפרש"י שאמר יה"ר שתשרה שכינה במעשי ידיכם. הוא בב' אופנים שהי' מברך אותם בזה שיעשו המצות בכוונה הראוי' לאוקמי שכינתא מעפרא וזה שתשרה שכינה במעש"י לשון מתיר אסורי'. כי הוא כביכול אסור בזיקים עמו אנכי בצרה. וכאשר יהי' הגאולה ב"ב גם השכינה תוושע כמ"ש ושב ד' אלהיך את שבותך. ועוד הפי' לפי פשוטו שמשה רבינו הי' מברך אותם שיהי' השראת השכינה במעש"י להוריד לכם השפעות טובות ופרנסה בריווח ובניקל אמן: ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הנראה לרמז בזה עפ"י דברי התקוני זוהר תקון שתין ותשע. אר"ש חבריא בוודאי קוב"ה אסתכם עמנא עלאין ותתאין בהאי חבורא וכו' "ממכון "שבתו "השגיח. אשרי העם שככ"ה לו זה משה. דור הולך ודור בא ולית דור פחות מששים רבוא ועלי' אתמר דבר צוה לאלף דור ואתפשטותא בכל דרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא וכו' ע"ש. וז"פ אשר עשה משה לעיני כל ישראל הצדיקים נקראים עיני העדה. והוא מתפשט בכוחו לכל צדיק. והכל מכוחו של משה. ובזה פרשתי וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בנ"י. כבר בארנו כי מתחלת בריאת העולם הי' רצונו ית"ש שיהי' צדיק בעולם הזה להיות מושל ביראת ד' אשר על פיו ישק כל עמו וכל ההשפעות ירדו על ידו כמ"ש אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברה"ם. וז"ש במדרש מגלת אסתר ששאל משה רבינו לאליהו אם יש למטה צדיק והשיב לו שיש למטה מרדכי הצדיק. ותמוה הלא כמה וכמה צדיקים היושבים בג"ע האבות הקדושים וכדומה. רק עיקר רצונו ית"ש שיהי' למטה בעולם הזה בחיים צדיק מושל כו' כמ"ש ובחרת בחיים. פי' הצדיק שעודנו בחיים חיותו לעורר רחמים וחסדים על כל העולם. וזה הי' טעות השבטים ביוסף הצדיק דכתיב הלכו לרעות את עצמם פי' שאמרו שאינם צריכים ליוסף להיות מושל בהם כמ"ש המשול תמשול בנו. אך האמת אינו כן כי בכל דור ודור עיקר ההנהגה ע"י הצי"ע. וז"ש בתהלים חנון ורחום וצדיק. פי' האמנם כי הבורא ב"ה הוא רחום וחנון אעפ"כ צריך ג"כ לצדיק להיות מושל ביראת ד'. וז"ש חנון ד' וצדיק ואלהינו מרחם פי' שיהי' צדיק כזה להפוך מדה"ד לרחמים וזה הרמז וזאת הברכה אשר ברך משה. פי' שהי' מברך לבני ישראל בזה שיהי' להם בכל דור צדיק יס"ע. איש אלקים את בנ"י שיהי' צדיק מושל על מדת אלקים כביכול. הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. וז"ש כל האומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במע"ב כי הצדיק הוא המושל ביראת אלקים. וכמו שהשותף יכול למחות בחבירו שלא יעשה דבר נגד רצונו כן ג"כ הצדיק יכול למחות ולבטל כל גזירות רעות ולהשפיע טובות וחסדים. אמן:

אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ידוע מספרי המקובלים כי האדם כלול בו כל עשר ספירות. גם כל אבר ושער רומז לענינים עמוקים אין לשער עומק הנסתרות אולם בשני הספירות הראשונים שהם חכמה ובינה הם בתכלית הטוב. אך בבחי' הדעת יש בו תערובות טוב ורע וכמ"ש אצל אדה"ר מעץ הדעת טוב ורע וכו'. אך משה רבינו ע"ה שהי' כולו טוב כמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא. והי' מביא בחי' הדעת לטובה בכלל ישראל. וכמ"ש ויקהל משה את כל עד"ת בנ"י אותיות דע"ת שהוא הי' כולל הדעת מכל ישראל. וז"ש להם ולא נתן לכם לב לדעת עד היום הזה. כי עיקר הדעת הוא במוח אך האדם צריך להביא הדעת ללב. וז"ש אתה הראית לדעת. ר"ל הקב"ה יסייע אותנו לבחי' הדעת ע"י המצות לולב ומיניו שאנו מקיימים כי הלולב ג"כ רומז לדעת. ואנו מחכים לבא לבחי' הדעת רק לטובה בלי שום תערובות רע כלל. אין עוד מלבדו. פי' שיהי' כל כוונתינו רק למלאות רצונו לבד כמ"ש בלתי לד' לבדו. ובאתערותא דלתתא יתער ג"כ לעילא שיהיו ההשפעות יורדים למטה רק לבנ"י. וזה הרמז בפ' אך הדבר אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. פי' אם האדם עושה כל מעשיו לש"ש לקיום הנפש לבד. אז הוא לבדו מעורר עולם הנסתר שנקרא הוא שכולו רחמים וחסדים יעשה לכם. ישפיע לכם לבד רחמים וחסדים. ולא ישלטו בהם זרים:

ה' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל. הסמיכות של ב' הפסוקים הללו. נקדים לפרש הפסוק בתהלים. יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. עוד נקדים לפרש הפסוק. כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. דהנה ידוע שברית הלשון וברית המעור מכוונים זה כנגד זה כמבואר בספרים הקדושים דאם האדם איננו שומר את הדיבור אז ממילא בא לידי פגם הברית ח"ו כמ"ש בס' ראשית חכמה ובס' תומר דבורה על פסוק אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. בשרך היינו הברית קודש כמ"ש ועל בריתך שחתמת בבשרנו ע"ש. ומכ"ש אם ח"ו האדם חוטא בברית פשיטא שאין תפלתו נשמעת ואין תורתו עולה למעלה. ובזה פרשתי המשנה אל תרבה שיחה עם האשה כו' מכאן אמרו המרבה שיחה כו' ובוטל מדברי תורה היינו שמבטלים דברי תורה שלו שלמד ושילמוד הכל הולך לסט"א וכעין שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ולהוי כעפרא כו' אמרו פ"ה גימט' מיל"ה ובזוהר הקדוש "מי "יעלה "לנו "השמימה ר"ת מילה. דהיינו אם האדם שומר את הברית אז תפלתו עולה השמימה. ובזה פרשתי והי' עקב תשמעון. עקב הוא שמירת הברית כידוע. ושמר ד' אלהיך לך את הברית לא יהי' בך עקר ועקרה ודרשו רז"ל לא תהי' תפלתך עקורה היינו ע"י שמירת הברית לא תהי' תפלתך עקורה ותהי' נשמעת למעלה. ובז"פ נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. כפל הלשון לשונך ושפתיך. רמוז על שמירת הלשון וברי"ק. וכ"ז שהאדם אינו נשמר משמירת הברית ושמירת הפה אין המצות ומעש"ט שלו הולכים למעלה רק לסט"א ח"ו. ולזה אמר מי האיש החפץ חיים כו' נצור לשונך מרע. ולזה אמר כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. דהיינו שהחסדים הולכים רק לבני ישראל שהם נוצרי בריתו ועדותיו. ונבוא לביאור הפסוקים הללו. יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. הנה ידוע שלא נכתב לשון חן רק לשומרי בריתו כגון אצל נח כתיב ונח מצא חן בעיני ד'. שכל דורו לא היו שומרים את הברית ונח שמר בריתו. ואצל יוסף כתיב ג"כ לשון חן וימצא חן בעיניו. ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר. וזהו חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים. תמים הוא מי ששומר הברית כידוע בזוה"ק. ויעקב איש תם נח צדיק תמים. ולזה יתן להם חן ולא ימנע טוב שיסוד העליון נקרא טוב כידוע. ולזה אמר הוצק חן בשפתותיך. היינו שהתפלות יתקבלו למעלה. וגם מצא חן בעיני ד' וע"ז אמר מהיכן האדם זוכה לזה. חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך היינו שמירת היסוד כמבואר בזוהר הקדוש (פ' וארא דף כ"ו). שפסוק הזה מרמז על שמירת הברית. ולזה אמר ד' עוז לעמו יתן הוא ספירת היסוד כמבואר בכוונת האר"י ז"ל ד' יברך את עמו בשלום. שלום הוא ג"כ יסוד כמ"ש במקום אחר מזה. ולזה אמר ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל. אדון הוא ספירת המלכות כידוע כל הוא ספירת היסו"ד כמבואר בכתבי האר"י ז"ל על ואתה מושל בכל ע"ש. אדו"ן כ"ל הוא יחוד הוי' אדנ"י וק"ל. ולזה אנו אומרים בברכת המזון. במרום ילמדו עליו ועלינו זכות שתהא למשמרת שלום. היינו שמירת הברית הוא יסו"ד ונמצא חן ושכל טוב וכו' שלאחר שמירת היסוד נמצא חן בעיני אלהים ואדם כמו שמצינו ביוסף הצדיק וק"ל: (מכי"ק)

יהי ד' אלהינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו. יש להעיר ולהתבונן בדבר זה שאנו אומרים בשמ"ע כפילות הדברים אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם הלא כבר אמר אלהי אבותינו. אולם כבר פרשנו במ"א כי הוא ב' ענינים אבות הוא לשון רצון כמ"ש ולא אבה. וכמ"ש בגלל אבות שעשו רצונך. רמז על הרצון העליון קודם בריאת העולם האבות היו כלולים בעצמיותו כביכול. וזה בעבור אבותינו שבטחו בך לשון דביקות כמ"ש וטח את הבית והוא מדרגה העליונה שהי' ברצונו ית"ש קודם ברי"ע וכל אדם מבנ"י יש לו חלק ממעל כמ"ש חלקי ד' אמרה נפשי. ובזה פרשתי הפ' ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני פי' האדם רוצה לגשת אל הרנה ותפלה האמנם כי יודע מרת נפשו ושפל מצבו. אעפ"כ לא יפול בדעתו ויתחזק בעצמו כי בכל אדם יש בו חלק אלקי ואל זה אני מתפלל כמ"ש בי אדוני. ר"ל חלק האדנות והאלקות שיש בו הוא הגשה לתפלה אכן יש עוד מדרגה גדולה מזו אם האדם מעורר תכלית הרצון העליון שהי' קודם בריאת העולם שהיו כל הנשמות מבנ"י כלולים בעצמיותו ית"ש. כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. וכמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כמ"ש בספרים מאן דנפח מעצמו נפח. וקודם ברי"ע היו כל הנשמות כלולים בא"ס ב"ה. אך הבורא ב"ה הי' צריך לצמצם א"ע שיהי' בריאת עולם. וזה ענין שמיני עצרת. שפרש"י משל למלך שעשה סעודה כו' קשה עלי פרידתכם פי' לשון ההפרדה שייך לפי ערך עצמיות הא"ס ב"ה שהיו כולם כלולים באחדותו א"ס ב"ה עד שהי' צריך הא"ס ב"ה לצמצם א"ע שיהי' באפשרי ברי"ע. שקודם הבריאה היו כולם כלולים בו ולא הי' שום בחירה. לכן הי' צריך בחי' הצמצום כדי שיהי' האדם בעל בחירה לעשות כרצונו וממילא זה בחי' פירוד לפי ערך העצמיות א"ס שהי' מקודם וז"ש עצרת לשון כניסה להכניס הכל כמו קודם הבריאה כנ"ל. וזהו עשו סעודה קטנה שנשמח בו אני ואתם יום אחד פי' כמו קודם הבריאה שהיו כולם כלולים באחדות גמור כלולים בא"ס ית"ש. וזה שאנו מתפללים ע"ז בשמ"ע יהי ד' אלהינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו היינו כלולים ברצון הקדום שהי' קודם בריאת עולם:

מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. הנ"ל ע"ד מה שבארנו בפי' הפ' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. אבותינו לשון רצון הקדום לברי"ע רעווא דרעווין. שקודם בריאת העולם היו כל הנשמות בנ"י כלולים באחדותו ית"ש בבחי' א"ס שהי' מאיר בכל העולמות. ובשעת הבריאה הי' מצמצם לעשות רשימו לברי"ע. וז"ש יציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וז"פ כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא פי' הנשמה שהי' בכלל באחדות א"ס ויצא מן הכלל כי נפרד ממנו בבחי' הצמצום כנ"ל כמ"ש בהפרידו בני אדם. ללמד על הכלל כולו יצא שצריך להיות חוזר לכלל הראשון להיות נכלל באחדותו ית"ש. ולזה אומרים בשמ"ע אלהינו ואלהי אבותינו לרמז על הרצון הקדום כנ"ל אלהי אברהם וכו' שהם נגד התחלת ז' ימי הבנין וכו' וז"פ יהי ד' אלהינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו להיותנו זוכים ליכלל ברצון הקדום שהיו כל הנשמות כלולים בא"ס ב"ה. ואז ממילא לא יהי' בנו שום רצון אחר רק לעבודתו ית"ש [וז"פ ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ירצה באם בחי' הרוח שלו הוא רק מרחפת בגוף ואין לו התקשרות בתאוות עולם הזה אזי בודאי יהי אור] ובזה פרשנו דברי רש"י בפ' וארא אל האבות אל אברהם וכו' שדקדקו המפרשים שהוא כפילות הדברים שכן נכתב בפירוש בתורה אך עפ"י הנ"ל ניחא כי רש"י ז"ל מרמז בזה וארא אל האבות הוא הרצון הקדום ואח"כ מפרש אל אברהם וכו'. וז"פ ג"כ ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדו"ן כ"ל לפי הידוע לי"ח אדון כל רומז לספירת יסו"מ וזה לפני הרצון הקדום לפני ספי' יסו"מ וזה פי' הפ' שהתחלנו מעונה אלהי קדם. כי משה רבינו ע"ה עשה היחוד כנ"ל לעורר החסד מימי קדם ומתחת זרועות עולם הם ז' ימי הבנין מעונה אותיות עונ"ה רומז על היחוד הנ"ל. וגם דוד המלך ע"ה שהי' רגל רביעי במרכבה רמז לשכינה הקדושה הי' מעורר ג"כ חסד הקדום ויחוד הנ"ל ולזה אמר זכור ד' לדוד את כל ענות"ו לשון עונה יחוד הנ"ל שיהי' היחוד בכל העולמות ובכל הזמנים כאשר הי' ברצון הבורא ב"ה בימי קדם:

ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל. לבאר הענין עפ"י הידוע מ"ש שהצי"ע נקרא כל כמ"ש כי כל בשמים ובארץ ותרגום אונקלוס דאחיד בשמיא ובארעא שהצדיק הוא המושל בכל כי הקב"ה גוזר והצדיק מבטל. וז"פ ויכלכל יוסף ב"פ כל כי הוא המשפיע בכ"ט הן במילי דשמיא ובמילי דעלמא צרכי האדם בעולם הזה. וז"פ ותקם את דבריך כי צדיק אתה. כדכתיב בדבר ד' שמים נעשו ואין אדם מוציא דבריו לבטלה וכביכול הי' מצפה שיהי' צדיק בעולם להיות קיום העולם בשבילו ואחד הי' אברהם אבינו ע"ה אשר בשבילו נברא העולם כמ"ש בהבראם באברהם. וידוע שעיקר היחוד הוא יסו"מ הצי"ע ושכינה הק' וז"פ משפטי ד' אמת צדקו יחדיו. צדק ו' צד"ק הוא ספי' המלכות ו' רמז לצי"ע וזה יחדיו יהיו תמים. וזה הנקרא שלום המברך את עמו ישראל בשלום לשון המבריך הברכה ודיבוק יחד בשלום הוא ספי' יסו"מ. וז"פ ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום הוא ספי' יסו"מ לכן השפע הולך ע"י הצי"ע לכן סיום כל התפלות הוא בשמ"ע המברך את עמו ישראל בשלום לשון הברכה ונטיעה בהשלום כנ"ל. וז"פ ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדו"ן כ"ל אדון ספי' המלכות כל הוא הצי"ע וזה תפלתנו שיהי' לרצון לפני אדון כל להיות היחוד הצי"ע עם השכינה הקדושה:

עוד י"ל ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל זה אברהם אבינו ע"ה דכתיב עליו ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שמדתו של אברהם אבינו הי' לפני הש"י. וזה ג"כ מ"ש ותקננו בעצה טובה מלפניך. וזה לפני אדון כל זה א"א שהוא עומד לפני אדון העולם והוא מעלה מעשינו לפני הש"י ב"ה.

יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. ישמח ישראל בעושיו. הרמז בזה באמת עתה ימי הגלות אין השמחה בבורא העולמים מחמת צער גלות השכינה וכל שמחתו ית"ש רק עם הצדיקים. וז"פ יהי כבוד כו' ישמח ד' במעשיו. ישמ"ח אותיות משיח כי לעתיד יהי' השמחה בשלימות. במעשיו הם הצדיקים. וז"ש דוד המלך ע"ה יערב עליו שיחי אנכי אשמח בד' כי בכל השירות ותשבחות בגדלות הבורא ב"ה כל זה איננו שוה לפניו כאשר העכו"ם מרקדים בהיכלו ואי' כבודו ומוראו. לכן זה שאמר דוד יערב עליו שיחי. מה שאני משיח ומדבר מזה הענין אשר אנכי אשמח בד' לעתיד יהי' השמחה בד' כי אז יהי' השמחה במעונו עוז וחדוה במקומו. יהי כבוד ד' לעולם:

ואכלת שם לפני ד' אלהיך כו' למען תלמד ליראה את ד' אלהיך כל הימים. כבר בארנו ענין עליית הרגל לירושלים ואכילת הקדשים אשר הי' שם הי' בזה כח להביא הקדושה על האדם אשר גם בבואו לביתו לא ינוח ולא ישקוט כל ימיו יהיו תמים. ובזה פרשתי הפסוק שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו. בקר רומז לחסדים כמ"ש וישכם אברהם בבקר רמז למדת החסד. לכן בכל יום בבקר בבהמ"ק היו מזכירין חסד של אברהם כמ"ש האיר פני המזרח עד שבחברון זכות הקבור בחברון. לכן אם האדם מעורר בבקר חסד של א"א ממילא מביא השמחה בכל ימיו. וז"ש שבתי בבית ד' כל ימי חיי. וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. שיהיו כל הימים ראוים ונכונים להתראות בטוב ירושלים. וז"פ למען תלמד ליראה לשון רואה אני את דברי אדמון שיהיו נכונים להתראות לפני ד' כל הימים כנ"ל:

מצות ד' ברה מאירת עינים. פי' כח המצוה הוא לעורר עינא פקיחא למעלה כמ"ש פקח עיניך וראה. וז"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. פי' מה שהש"י כביכול יכול לראות בעינא פקיחא במעשי בנ"א זהו גופא טוב מאד. כמ"ש וטוב בעיניך לברך כו'. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל. וזה סמיכת הענין וירא אלהים את בנ"י וידע אלהים. ומשה הי' רועה. ומזה הי' קירוב הגאולה כמ"ש ראה ראיתי את עני עמי כו' וארד להצילו. כי כאשר הש"י רואה בבנ"י בעינא פקיחא ממילא שורה עליהם כל הברכות וישועות נצח אמן:

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ויפוצו אויביך כו'. הנ"ל עפ"י מ"ש ביוסף ויישם בארון במצרים. הרמז בזה על כחו ומדתו של יוסף בחי' היסוד שומר הברי"ק בלי שום פגם לכן הי' גופו כמו ארון הקודש להכניס בו הלוחות. וגם הי' בכוחו להכניס מעצם קדושתו ופרישתו לכל בנ"י שהיו במצרים לשמרם מכל פגם כדי שיהי' יכולת בידם לצאת מהם כי שם נקרא ערוות מצרים ולולי כוחו של יוסף לא יהי' באפשרי להיות להם קיום במצרים. וז"ש ויישם בארון במצרים שהי' מכניס בבנ"י שיהיו ג"כ בחי' ארון כנ"ל. וז"ש קיים זה מה שכתוב בזה. כי כוחו של יוסף הביא אותם ג"כ לקבלת התורה כמבואר במ"א וזה הענין הי' ג"כ בקריעת ים סוף שאמרו בגמ' הים ראה וינס. ארונו של יוסף ראה פי' כוחו של יוסף. ולזה היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. מחמת שהיו כולם צדיקים וקדושים. לכן הי' הממשלה בידם כמ"ש הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. וזה הפי' ויהי בנסוע הארון. פי' כשמתחיל ללמוד הוא נסיעת הארון זה הגוף שמתעורר ללמוד לשמה והוא הנרתק לנשמה כמו הארון ללוחות. ויאמר משה לשמה אותיות למש"ה כי אתפשטותי' בכל דרא להיות מסייע לכל הבא לטהר ללמוד לשמה כמ"ש זכרו תורת משה עבדי. וכל מה שילמוד יותר הוא בא לבחי' ענווה ויראת שמים כמ"ש למען תלמד ליראה כו' כמבואר במ"א. וז"ש שבשפלנו זכר לנו. שכביכול הש"י מזכיר את האדם בשפלותו להיות שפל בעיניו בעת הלימוד כדי שיבא לבחי' משה שהי' עניו מכל האדם. ואז ממילא ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך הם הסט"א לא יהי' להם שום שליטה עליו:

קומה ד' למנוחתך אתה וארון עוזך. הנראה לרמז בזה כי לעתיד ב"ב גם הגוף אשר עשה רצון הבורא ב"ה גם הוא יהי' קומה שלימה בתיקון כראוי. כמ"ש בגמ' מצילין תיק הספר עם הספר. כי הגוף הוא הנרתק לנשמה. וז"ש דוד המע"ה דבקתי בעדותיך ד' אל תבישני. כי גם הגוף הי' לו דביקות לתורה לעשות רצון הבורא ב"ה לכן אל תבישני להיות עולה יחד עם התורה ומצות אשר עשה בחייו. וז"פ קומה ק"ם ו"ה להיות שורה עליו קדושת שם הוי' ב"ה. אתה וארון עוזך הגוף שהוא בחי' ארון והתורה אשר למד היא בחי' הלוחות. אין עוז אלא תורה. וז"ש ועשית לך ארון עץ. שתהי' בית קיבול להשראת הקדושה באחדות הבורא ע"י הלימוד לשמה. וצפית אותו זהב טהור. פי' האמנם כי קשה מאד להיות לאדם זהב טהור בלי שום נדנוד איסור ח"ו. אך ע"י הלימוד לשמה יזכה להיות מצופה בזהב טהור בשפע פרנסה בהיתר כמו זהב טהור:

ובנוחה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל. הנ"ל עפ"י מ"ש בפ' על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. במעלות הצדיקים הלומדים לשמה זוכים לזה שהקב"ה אומר תורה והלכה מפיו כמ"ש בגמ' מאיר בני אומר. אלעזר בני אומר. וזהו העיקר החניה לד"ת הנאמרים באמת. וז"פ ובנחה כאשר יש חני' לד"ת שלו אז שובה ד' רבבות אלפי ישראל. היינו עי"ז הם משפיעים להביא נשמות חדשות לעולם בבחי' פריה ורבי' להוריד נשמות כמ"ש בן עזאי נפשי חשקה בתורה. כי ע"י לימודו הי' בחי' פו"ר להוריד נשמות רבבות אלפי ישראל לשון לימוד שיהי' נתרבה הלימוד על כל קוץ וקוץ תילי תילין הלכות. כמו שעינינו רואות כח הספרים הקדושים ספר הזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל וכדומה:

א"י ובנוחה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל. כי כל הגאולות היו ע"י הצדיקים כמ"ש משה רבינו ע"ה נולד בבחי' גואל כמ"ש ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי. חנון ורחום הוא ע"י הצדיק וז"פ מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. פי' שמצפים למעלה על צדיק הדור שיבא בדור הגאולה בביאת משיח זה כמה מאות שנה. א"כ כשאנו מתפללים על הגאולה צריך להיות שכל הצדיקים העתידים להולד יהיו נולדים תיכף בדור הזה. וז"ש שובה ד' רבבות אלפי ישראל. קומה ד' למנוחתך: