ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וכו' . הנ"ל עפ"י מ"ש בגמ' יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. הרמז בזה ע"פ דאי' במס' תרומות פ"ט. גדולי תרומה תרומה בדבר שאין זרעו כלה. ואי' בזוה"ק פ' ויחי דף רמ"ט ע"א. תא חזי יעקב אתכניש לגבי סיהרא ועביד בה פירין לעלמא ולית לך דרא בעלמ' דלא אית ביה איבא דיעקב בגין דהא איהו אתער אתערותא לעילא בגין דכתיב ויאסוף רגליו אל המטה דאיהו מטתיה דיעקב ודאי ע"ש. וז"פ הגמרא מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כי גם הוא עודנו חי עמהם תמיד כמ"ש גדולי תרומה תרומה בדבר שאין זרעו כלה. וז"ש אלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב לכן נקראים כולם בני ישראל. הבאים מצרימה את יעקב כי עודנו לא כלה כחו מהם ומה זרעו בחיי' אף הוא בחיים ועודנו עמהם כמו דבר שאין זרעו כלה כי כחו כגופו דמי. וז"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. פי' שלא יהיה נפסק דרא להיות הם נחשבים כבני בנים רק כראובן ושמעון ממש מפני שהם כמו דבר שאין זרעו כלה לכן בני בנים הם נחשבים ממש כבנים: "These are the names of the children of Israel who came to Egypt: Yaakov, etc" What appears to me is that based upon the Talmud, "Yaakov our father did not die; just as his children are alive, so he is alive." This alludes to Tracte Terumos Chapter 9, where it says over that when you plant terumah whatever grows from those seeds is also terumah as long as the seed isn't ruined [as long as the seed exists, like an onion]. So it says in the Zohar, in Yayechi, "come and see: Yaakov approached to the moon and he made fruits for the world, and there is no generation forever that does not have the seed of Yaakov." Because he made an arousal from above, as it says in the Torah "he gathered his feet to the bed," and that is the bed of Yaakov. That's the meaning of the Gemara "just as his children are alive, so he is alive" because he is also alive with them as the Gemara compares with terumah "whatever grows from seeds of terumah is also terumah as long as the seed isn't ruined." This is the meaning of the verse, "these are the names of the children of Israel that came with Yaakov," as they are all called by the name of "children of Israel" since Yaakov's strength has not ceased from them, just as a fruit whose seed is still there has the same status as the seed so too Yaakov's power like himself. That's the meaning of the verse that "Ephraim and Menashe should be considered like Rueven and Shimon to me." That means there isn't a new generation; rather, they are literally like the previous generation, because they are likened to the fruit whose seed is still there and therefore grandchildren are just like children.
א"י ואלה שמות בני ישראל וכו' איש וביתו באו. יבואר עפ"י מ"ש בענין כל המתענגים בה יזכו לרב שמחה. הרמז על ד' שמות העולים בגימ' רל"ב והם נגד ד' עולמות אבי"ע וז"ש כל המתענגים ב"ה יזכו לרב שמחה להשפיע טובות וחסדים לעוה"ז כמ"ש וידגו לרב בקרב הארץ להמשיך החסדי' בעוה"ז מנחל העליון כמ"ש לרב תרבו נחלתו מנחל העליון וז"ש ואלה שמות בנ"י. כידוע שבנ"י תקנו ר"ב ניצוצות כמ"ש כי רב הוא וזה הרמז שמות בני ישראל כמ"ש בזוה"ק וכד אנת תסתלק מיניהו אשתארו כולא כגופא בלא נשמתא. הבאים מצרימה את יעקב. זה הועיל להם זכותו של יעקב. כמ"ש צורתו של יעקב חקוק' בכסא כבוד. איש וביתו באו. בית רמז לשכינה הקדושה. (עי' בזוה"ק דף ג' ח"ב) כמ"ש בפ' ויגש אנכי ארד עמך מצרימה:
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בתפלת ר"ה ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך. האמנם כי לך לבד יאתה המלוכה בשמים ובארץ כי הוא הבורא כל היצורים. אולם עיקר בקשותינו שיהיה ניכר כבוד מלכותו על כל העמים יכירו וידעו כל יושבי תבל כח מלכותו ית"ש ולכבוש תאוות היצר הנקרא זקן וכסיל המושל ברמ"ח איבריו ומסיתו לתאוות העולם השפל. וכאשר האדם מתעורר לעשות רצונו ית"ש היצה"ר מביא מרירות ועצבות מדאגות עוה"ז למען יתקרר מעבודת הש"י ע"י המרה שחורה ר"ל וע"ז אנו מתפללים ותמלוך אתה ה' לבדך טל כל מעשיך:
וזה ג"כ הפי' ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. כידוע בחינת צי"ע הוא הדעת הכולל כמ"ש ויכלכל יוסף את אחיו ב' פעמים כ"ל כי הצדיק הוא המשפיע ברכאין דלעילא ותתא ולעורר לבבם בעצות ותחבולות לכבוש היצר. וז"ש אשר לא ידע את יוסף כי היצה"ר מבלבל הדעת של אדם בחי' יוסף. וימררו את חייהם בעבודה קשה. פי' שהי' העבדות קשה להם מאד כי בגשתו אל העבודה היצה"ר מזכירו הדאגות ועמל הפרנסה למען לא יוכל להרים ראש כי נחלש כח הסבל. וז"ש להלן ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וכו' ותעל שועתם. מיתה היא בחי' שפלות וביטול כח היצר הנקרא זקן. ויאנחו מן העבוד' וכו' ותעל שועתם אל האלהים כי כאשר גברו חיל לכבוש היצר והיה להם הנח' מעבודה שהי' קשה עליה' כנ"ל ויזעקו ותעל שועתם. תפלתם עלה למעלה לרצון:
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. יל"ד בלשון הכתוב שאמר כאשר יענו כן ירבה וכי ע"י העינוי אותם באה להם הרבוי. הלא כוונת הכתוב הוא להיפך כי אף אם עינו אותם בכ"ז לא נתמעטו עבור כך ועדיין נתרבו ומהו כן ירבה. אכן מה שנ"ל דהנה אמרינן בגמ' (ברכות דף ה' ע"א) איזהו יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה וביטול תפלה. הפי' הוא דהנה יש צדיקים שמקבלים עליהם ברצון יסורים בעוה"ז עבור שהם משתתפים בצער השכינה דהנה הדינין הם מפסיקין היחוד למעלה לכך הם ממשיכין הדינין של השכינה עליהם כדי שיהיה היחוד למעלה. וכמבואר זה הענין אצל ר"ע וחביריו שעשו זה ברצון לתקן השכינה כיל"ח. וכן ר' אליעזר בר"ש שקרא להם כמבואר בגמ' . וכן ר' חנינא בן דוסא שנאמר עליו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני והוא די לו בקב חרובין. ורמז כ"ל העול"ם הוא היחוד זו"נ יסו"ד נקרא כ"ל והעול"ם היא השכינה. ר"ל היחוד נעשה ע"י ר' חנינא בן דוסא במה שקבל עליו יסורים של הדינין המעכבים היחוד כי הוא נדחק בענוי ולחץ ועי"כ נעשה היחוד למעלה. והנה זה הדבר הוא האמור בזוה"ק פ' וישב דף קפ"א באילין צדיקיא דאתילדו בפגימו דסיהרא וז"ל. יבא כל בשר להשתחוו' כו' . כל בשר ודאי דאלין יתחדתון בכלא ובעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא ואילין אינון בשותפותא חדא בסיהרא פגימין בההוא פגימו דילה וכו' אינון דסבלי עמה יתחדתון עמם. ואלין איקרון יסורים של אהבה של אהבה וכו' ואינון דאתפגי' נהור' של אהב' זוטא דאתדחיא מאהב' רבה ובג"כ אלין אינון חברים משותפי' בהדה ע"כ. הכוונה דאתדחיא אהבה זוטא מאהבה רבה היא מלכות מהזעיר כנ"ל. והנה אלו הצדיקים עושים מאהבה ושמחיס ביסורים כדי לגרום אהבה והיחיד למעלה וז"ש צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. כי אנכי בצרה ויגון אמצא ועי"ז בשם ה' אקרא אגרום היחוד בשם הויה ב"ה וזהו לשון אקרא הוא היחוד כמבואר בזוה"ק. והנה זהו הענין של יעקב אבינו ע"ה שהיה כל ימיו ביסורים כמ"ש מעט ורעים היו ימי שני חיי. שקבל על עצמו יסורים ודינין כדי שיהיה היחוד למעלה בזיווג פנימי להולדת נשמות של בנ"י כי אך זהו היתה כוונתו להמשיך ולהוליד נשמות קדושות של בנ"י. והוא שאמר העונה אותי ביום צרתי. ר"ל ביום צרתי ויסורין שלי אך אז היה העונה והיחוד שלמעלה. וזש"נ יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב הרמז כי המזמור הזה הוא על בחי' העונה אותי ביום צרתי האמור ביעקב וזש"נ יענך ה' ביום צרה והזכיר עליו שם אלהי יעקב. שיש לדקדק למה תפס שם אלהי יעקב דוקא ולא אלהי אברהם. אך זהו מוסב על הכוונה של יום צרה של יעקב כמו שבארנו. וכן הוא מבואר במד"ר פ' ואתחנן כך אמר דוד מי שענה את יעקב הוא יענה אתכם וכו' ע"ש. והנה המזמור של יענך הוא ליולדת שנולדים נשמות קדושות לזרע יעקב וז"פ שם אלהי יעקב. ענין שם הוא מורה על התהוות דבר חדש בעולם ששמו ית' נתגדל ונתקדש כמ"ש ותעש לך שם כהיום הזה וכו ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך וכן כאן ע"י הולדת הנשמות חדשות בעולם שהוא דבר גדול מאד מאד כמבואר בספרים נתגדל שמו ית' . וזהו שם אלהי יעקב כמ"ש ואלה שמות בנ"י. ה' אחד ושמו אחד הם ישראל. וזהו המדה של יעקב שהמשיך נשמות קדושות של בנ"י על ידי היחוד פנימי שגרם בעליונים כנ"ל. אכן כאשר נסתלק יעקב אבינו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא והפסיק היחוד ונפסק ג"כ השתלשלות הנשמות. אז קבלו בנ"י עליהם את הדינים בעצמם כי כאשר ראו כי גברה חשכות העולם בגלותם ונפסק היחוד והקדושה של האבות קבלו הם עליהם את היסורין והדינין שלמעלה והשתתפו בצער השכינה כנ"ל. לגרום היחוד כתיקונו וז"ש חכז"ל קושי השיעבוד השלים את החשבון. רמז השלים עשה שלום במרומי' כנ"ל. וז"ש וירא בסבלותם ר"ל שהם קבלו ברצון עליהם לסבול הדינין למען עשות היחוד למעלה. הנה זהו שאמרו חכז"ל יסורין של אהבה ר"ל שע"י היסורין גורמים היחוד ואהבה למעלה וזה שאין בהם ביטול תורה ותפלה שתפלתו לא נתבטל ואדרבא היא מקובלת מאד לפר הש"י כי צדיק הוא לפני הש"י. והנה כאשר קבלו עליהם בנ"י את הדינין בגלות וגרמו היחוד הנה לכך זכו להמשיך נשמות הגדולות והקדושות של משרע"ה ודור המדבר כולו. הנה זהו שאמה"כ וכאשר יענו אות"ו שהיו מענים בחי' האו"ת קבלו הם עליהם את הדין וגרמו היחוד עי"כ כן ירבה כ"ן (עם האותיות) גימט' ע"ב נתגבר היחוד והחסדים וכן יפרוץ נשמות קדושות וחסדים טובים לעמו בנ"י. אמן:
כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבית תחיון. הנ"ל היאור"ה הוא צירוף הוי"ה או"ר כי מי שהוא זוכה לאור התורה הקדושה זוכה ליחד שם הוי' ולהמשיך מאור העליון לשם אדנ"י. וזהו כל הבן הילוד היאור"ה תשליכוהו שתיחד השם הוי' באמצעיו' אור התורה אשר בקרבו. וכל הבת וכ"ל הוא יסוד ובת הוא סוד מלכות כידוע. והפי' בזה תחי' בחינת הבת ע"י יחוד ושפע אור העליון עליה שתיחד הויה ואדנ"י להריק ברכה על בנ"י:
ותיראן המילדות את האלהים וכו' ותחיין את הילדים. ופרש"י שהיו מספקות להם מים ומזון. יל"ד וכי שתי המילדות האלו היו דים לכל ישראל המפוזרים בכל ארץ מצרים. ומה גם יפלא מאד כשנאמר כי הם היו מספקות מים ומזון לכל הילודים עם רב כזה בכל יום אשר היו פרים ורבים עד מאד מי יעצור כח בכאלה. אמנם הנ"ל ברמז הענין דהנה כבר מבו' בכהאריז"ל כי הנשמות האלו שנולדו במצרים באותן ק"ל שנה קודם לידת משה הם היו בתיקון ק"ל שנה של אדה"ר וכשנולד משה אז כלו ונפסקו כולם והוא התחיל להיות מצד הטוב כמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא. והנה יוכבד היתה גלגול חוה בת ק"ל שנה עד שנולד משה לתיקון הזה. ולכך כל עיקר עבודתה היה להמשיך ולתקן כל אותם הנשמות במצרים. וזה היה הענין שהיו ישראל פרים ורבים עד מאד על ידי המילדות הללו שהיו הם בצדקתם ממשיכים ומולידים הנשמות האלו לתקנם מהר קודם לידת משה רבינו. וכאשר מצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שזה היה עבודתו במצרים לתקן נשמות של ק"ל שנה כנ"ל כמש"א לפרעה ימי שר מגורי ק"ל שנה מעט ורעים קרא אותם רעים כנ"ל וכל שבע עשרה שנה שחי במצרים אך זה היה עבודתו להמשיך נשמות קדושות לבנ"י עד שראה ס' רבוא מיוצאי חלציו. וז"ש ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב ר"ל מה שפרו ורבו מאד זה היה מחיות יעקב אביט שהמשיכם ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים ר"ל הוא בתוך החיים כי מכחו הם חיים שהוא הולידם והמשיכם מעולם העליון. וז"ש צורתו של יעקב חקוקה בכסא כבוד. ר"ל כסא כבוד הוא עולם הבריא"ה שממנו נשמות יוצאות כנודע בורא כל הנשמות. וזה פי' צורת יעקב כמו אין צייר כאלהינו שצר צורה בתוך צורה היא הנשמה כנ"ל. וזהו שחי יעקב במצרים טו"ב שנה אמרו לצדיק כי טו"ב להשפיע נשמות ע"י יסוד וז"ש כל הנפש הבאה ליעקב כי כן על ידו באו הנשמות האלו. וז"ש הבאים מצרימה כי אלה הם הנשמות האלו והם שבאו עתה ונולדו במצרים ע"י יעקב לכך לא נאמר אשר באו. והנה המילדות האלו גם זה הי' עבודתם כנ"ל להמשיך נשמות קדושות לבנ"י. וז"ש כי חיות הנה שהנשמות באו מבחי' חיים כנודע. וזה בטרם תבא אליה' המילדת וילדו כמ"ש טרם יקראו ואני אענה. וזה וייטב אלהים למילדות וירב העם שנתרבו הנשמות עליהם. וזה שפרש"י שהיו מספקות מים ומזון כי ע"י צדקתם המשיכו שפע ופרנסות מים ומזון לכל ישראל:
במדרש ותיראן המילדות את האלהים. קשטו עצמן למעשה זקנן זה אברהם כמה שהקב"ה מעיד עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ויש להבין דבריהם ז"ל וכי מבלעדי אברהם לא היה להם הוכחה לירא את הש"י הלא גם ביצחק כתיב כן ופחד יצחק היה לי וכן ביעקב ויירא ויאמר וכן ביוסף את האלהים אני ירא. אמנם הנה כבר הקשו הראשוני' ז"ל בענין שנאמר בהעקידה אצל אברהם כי ירא אלהים אתה הלא ענין הזה של נסיון העקידה הוא היה מבחי' אהבה שמגודל אהבתו להבורא ב"ה העלה את בנו יחידו אשר אהבו לפניו לעולה ומה תאר אותו בשבח היראה כי ירא אלהים אתה. אך הנה הפי' בזה הוא כי ע"י העקידה נתמתקו כל הגבורות ואתכפיא כל הדינין ולא היה שום שליטה להחיצונים וז"פ כי ירא אלהים אתה ר"ל שיראתך ואימתך מוטלת על כל בחי' הדינין של אלהים שכל בחי' הדינין אף של אלהים אחרים כולם יראים ממנו וזה היה ע"י מסירת נפשו ונפש בנו מגודל אהבתו ית"ש. והנה גם זה היה המדה של המילדות האלו שמסרו נפשם כל העת ההיא עבור ישראל כמבואר בכתוב הנה גדלה צדקתן כל כך עד שבטלו כל כוחות החיצונים ואתכפיא כל הדירן לבל יכלו להרע בכל גבול ישראל ולא יכלו לשלוט בילדיהן כדרכן ר"ל כנודע. וזה פי' ותיראן המילדות את האלהים ר"ל שהיה יראתן מוטלת על כל בחי' הדינין של אלהים אחרים ועוד נהפוך הוא כי ותחיין את הילדים כי גם החיצורם היו מחזירים השפע שחטפו ועי"ז היו מספקו' להם מים ומזון. וז"ש המדרש רבה כי קשטו עצמם במדה הזאת למעשה זקנן אברהם אבינו ע"ה שנאמר בו כי ירא אלהים אתה. כנ"ל:
כי חיות הנה וכו' . כבר פרשנו לעיל עוד י"ל טפ"י מ"ש בפ' וירא כעת חיה ולשרה בן. הנה אצל חוה כתיב בפ' בראשית כי היא היתה אם כל חי. ולכאורה קשה היה לו לקרא אותה חיה. אך באמת בקדושה נק' כן אולם ל' חוה הוא ל' חויא לאחר פגם עץ הדעת נמשך עליה משכא דחויא לכן נקראת חוה. וידוע כי אברהם תיקן פגם חטא אדה"ר ושרה אמנו תקנה פגם חוה ולזאת קרא אותה המלאך חי' כמ"ש כעת חיה ולשרה בן כי כעת שהגיעה לבחי' חיה ולשרה ב"ן תיקון בעולם העשי' כיל"ח. וזה ג"כ הרמז בפ' הנ"ל כי חיות הנה. לפמ"ש כי במצרים נעשה התיקון מחטא אדם וחוה באותן ק"ל שנה. וז"ש כי חיות הנה בבחי' חיה לכן בטרם תבא אליהם המילדת וילדו. כי הגזירה בעצב תלדי בנים הוא מחטא חוה וכאשר היה התיקון לא היו צריכין למילדת.
ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים. הנ"ל עפ"י מ"ש וירא אלהים את האור כי טוב ודרשו חכז"ל ראה שאין ראוי להשתמש בו הרשעים וגנזו לצדיקים לע"ל. עפ"י דברי הזוה"ק פ' בלק דף ר"ד ע"א על פסוק ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה תרי בקר אמאי אלא חד בקר דאברהם וחד בקר דיוסף דכתיב הבקר אור ומתרגמינן צפרא נהיר וכו' עד דמטו להאי בוקר דיוסף וכו' זיויה סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דלעילא עד דעלמין דלתתא לא יכלין למיסבל אתא דוד ואתקין האי בוצינא חופאה להאי בקר דיוסף לאתחפאה ביה ולקיימא עלמין דלתתא בסדורא דבוצינא דא וע"ד כ' בקר אערך לך ואצפה כד"א ויצפהו זהב טהור וכו' עכ"ל. ח"פ ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו אמו תיבת גמא כו' רמז לתורה הקדושה ותשם בה את הילד כמ"ש וגנזו לצדיקים לע"ל להשיג האור בתורה וזהו לשון ותצפנהו כו' לשון מכסה לחפות האור ולכסותו לעשות לו משמרת לבל ישלטו בו זרים. כמ"ש בקר אערך לך ואצפה כנ"ל. וז"פ הכ' בפ' תרומה ועשו ארון כו' כו' מבית ומחוץ תצפנו. עפ"י מ"ש בסדר תיקון שלשה משמורות ארונא דאורייתא מהכא נפקא מזונא ונהורא וברכאין לכולא לכן כתיב מבית ומחוץ תצפנו כמו שהיה בבהמ"ק משמרת כהרם והלוים שהיו שומרים שם כמ"ש במ"א. וזהו וצפית לעשות לו מכסה וחופאה לבל ילך השפע חוצה. מבית מה שנוגע השפע מבפנים ומחוץ לבל תלך השפע לידי עובדי כוכבים הרשעים רק לזרע בנ"י:
ותאמר מילדי העברים זה. יבואר עפ"י מ"ש במגלת אסתר אם מזרע היהודים מרדכי פי' שהוא בבחי' צי"ע לזרוע בלבבות בנ"י לתורה ולעבודה כמ"ש אור רוע לצדיק. כמו הזרע הנופל לארץ וצומח ממנו כמה שבולים כן הצי"ע הוא בבחי' זריעה להצמיח ישועות ולהביא גם כן נשמות קדושות כמ"ש למעבד נשמתין ורוחין ע"י רוח פיו של הצדיק בתורה מביא נשמות חדשות וז"פ מילדי העברים זה. שהכירה בו שהוא בחינת צדיק כזה להוליד נשמות כמ"ש מילדי העברים להוליד עברים כנ"ל. וזה וייטב אלהים למילדות וירב העם. כי לפי ערך שנתרבה העם היו מוסיפין כח וקדושה למשרע"ה וזה היה הטבה למילדות וירב העם וממילא עי"ז משה נתגדל במעלתו והיה מוליד יותר נשמות קדושות כנ"ל:
ותפתה ותראהו. פרש"י שראתה עמו שכינה. יש להתבונן מאין הבינה זאת. אך הנה ידוע כי הלומד תורה לשמה שכינה שרויה עמו. והבחינה בזה אם ע"י לימודו בא לו יראת שמים. כמש"א הרמב"ן ז"ל לבנו כמבואר במ"א. כי זה הוא היראת שמים מהשכינה אשר עליו. וז"ש ותפתח ותראהו לשון יראה דע"י שפתחה באה עליה יראה. ופרש"י מאין באתה לזה כי ראתה עמו שכינה. ראתה לשון יראה. מחמת שעמו שכינה. וק"ל. (וכעין זה שמעתי (בפ' בשלח) מאמר הגמ' ראתה שפחה על הים לשון יראה. כי גם הסט"א שנקראת שפחה נפל עליה יראה ופחד מהדר גאונו):
א"י ותפתח ותראהו והנה נער בוכה ותאמר מילדי העברים זה כו' . הנראה עפמ"ש והאלהים עשה שייראו מלפניו. להורות גודל מעלת הצדיקים אשר כל הנגשים אליהם בראיית פניהם נמשך על האדם יראת שמים כמ"ש במשרע"ה וייראו מגשת אליו כאשר נגשו אליו וראו פרו נפל עליהם יראת ה' . וז"פ והאלהים עשה שייראו מלפניו עפ"י הידוע שהצדיקים נקראים אלהים והם נעשו ונבראו להשיג מהם יראת ה' אשר לא נוכל להשיג אף אם האדם רואה את השמים והארץ וכוכבי שמים וכדומה מנפלאות הבורא ב"ה. וזה ג"כ פי' הפ' ותרא אותו כי טוב הוא. פי' כאשר אמו ראתה אותו נפל עלי' יראה גדולה והבינה כי טוב הוא. וזה ג"כ ותפתח ותראהו ותראהו לשון יראה כנ"ל. והנה הנער בוכה. עפ"י דברי הזוה"ק כי עד פ' שנה לא היה יכול משרע"ה לבא למדריגה הזאת לגאול את ישראל ממצרים מחמת הזוהמא שנמשך עליו ביגיעת בת פרעה בו בעודנה עובדת כוכבים. לכן היתה מוכרחת להתגייר כי אם לא נתגיירה לא היה מציאות למשה להיות הגואל. ולזה כשראתה אתו בוכה מחמת נגיעתה ותאמר מילדי העברים זה הו הראי' מבת פרעה ג"כ היה פגם בנפשו ולזה הי' בוכה על זה שנפגם עוצם קדושתו הגדולה כמ"ש כי כבד פה וכבד לשון אנכי. כל איבריו היו מכובדים וקדושים וטהורים כנ"ל.
ויגדל משה ויצא אל אחיו. יבואר טפ"י מ"ש בתנא דבי אליהו פרק ד' מפני מה זכה משה וכו' מפני שכל ימיו היה מתאנח על כבודו ית"ש ועל כבודן של ישראל. כאשר כבר דברנו מזה כי מראשית בריאת העולם היה כן רצונו ית"ש שיהיה צדיק הדור אשר על פיו יצאו ויבואו כל השפעות טובות לעולם וז"ש חנון ורחום וצדיק. האמנם כי הקב"ה הוא חנון ורחום צריך ג"כ עוד לצדיק וטיקר מעלת הצדיק כשהוא מקושר באהבת ישראל שיהיה כל או"א מבנ"י נדמה לו כאחיו. וכמ"ש וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. ופרש"י בלולה בשמן זה מנחת נדבה וחריבה זה מנחת חוטא. לכל בני אהרן שהם הממשיכים חסד בעולם בבחי' צדיק הדור. שצריך להיות כל אחד כאחיו אף אם הוא חוטא צריך לכפר עליו ולהשפיע עליו טובות וז"פ הפ' ויגדל משה זה הוא גדולתו של משה במה שיצא אל אחיו שהיה כל אחד מבנ"י בעיניו כאחיו ממש לחום עליו כנ"ל. וזה כוונת רש"י מה שפי' ראשון לקומה והשני לגדולה שזהו גדולתו של משה ע"י אהבת ישראל כנ"ל:
ויהי בימים הרבים כו' ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם כו' . פי' דתחלת צעקת' היה רק מכובד הגלות מהעבודה. אך אח"כ נתנו על לבם מה לנו לזעוק עד"ז הלא טוב לנו לעורר לבבינו להיות תשוקתינו להוושע מכובד הגלות למען נוכל לעבוד הש"י בשמחה וטוב לב. וז"פ ויאנחו בנ"י שהיה נייתא בלבם מהעבודה קשה רק ותעל שועתם אל האלהים מה שנוגע לכבוד הבורא היה יותר צער בלבבם מערך העבודה. וז"ש בתהלים אשר חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך. ר"ל למה לא עלה ברעיוניך כל היום גם בהיותך עוסק בעניני עוה"ז איה אלהיך כי כן צריך לזכור תמיד ולא ישכח מלבו למלאות רצון הבורא ב"ה. וכאשר האדם עושה כן אז תפלתו עושה פרי למעלה ויהיה לו צירוף עם תפלתו של הש"י כביכול כמ"ש בגמ' מנין שהקב"ה מתפלל וכו' . וזה שנאמר ביוסף אמרת ה' צרפתהו שהיה תפלתו מצורף עם אמרת ה' כנ"ל. וזה ג"כ שהיה כאן דכתיב ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. דלכאורה הלא גם מקודם נשמע צעקתם. רק לפי הנ"ל כי רק עתה מחמת שצעקו רק על כבוד הבורא צעקת בני ישראל באה אלי דייקא עי"ז היה להם צירוף באמרת ה' כנ"ל ובאה להם הישועה:
א"י ויהי בימים הרבים ההם וכו' ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. יש להבין מהו לשון ימים רבים שהזכיר הכ' במקום הזה. אך הנה אחז"ל (ביצה דט"ז ע"א) הלל מדה אחרת היתה בו ברוך ה' יום יום. ושמאי אמר מחד שביך לשבתיך. הפי' בזה דהנה כן הצדיקים הגדולים מתחדש להם בכל יום בחי' נשמה יתירה בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך כיל"ח. לכך הם נקראים שבת כמבואר אצל רשב"י. ובכל יום ויום הולכים וגדלים יותר. ולכך הנה זה שאמר הלל אני הולך לגמול חסד עם האכסניא. ר"ל הנפש היתירה שבאה לו היום חדשה מה שלא היה לו אתמול. וז"ש ברוך ה' יום יום. פי' שנתברך השם הויה ב"ה בקרבו יום יום ע"י שנתרבה אצלו נפש יתירה מחדש בכל יום בקדושה יתירה. וז"ש במד"ר חדשים לבקרים רבה אמונתך ר' סימון בשם ר' שמעון אמר ע"י שאתה מחדש אותנו בכל בקר יודעים אנו שרבה אמונתך לתחיית המתים. הוא כמו שנתבאר שבכל בקר באה נשמה יתירה חדשה להראוי לה. וזה שאומרים בכל בקר אלהי נשמה שנתת בי וכו' ומסיים המחזיר נשמות לפגרים מתים כמו שנתבאר. והנה זה עבודת היום של כל צדיק שע"י התורה ותפלה ומעש"ט של כל היום בכוונה הוא מעלה מ"נ למלכות בכל לילה בהעלאת נשמתו. ובבקר בכל יום מתחדשת ומחזרת אותה בתוספת יתירה בכל יום ויום כנ"ל. הנה זה שכתוב בק"ש אחרי והיה אם שמוע וקשרתם וכתבתם כו' למען ירבו ימיכם. פי' כי הלא זהו ענין ריבוי הימים היינו שנתרבה לו בכל יום ויום נשמה יתירה כנ"ל וזה יהיה אם שמוע תשמעו ותהיו צדיקי' תזכו לזה כמו הלל הזקן כנ"ל. וזהו שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. פי' שלעתיד יתגדלו ויתרבו הימים יום יום כמ"ש שהיה כזה ביציאת מצרים שכתוב ללכת יומם ולילה להיותם בבחי' הולך. וע"ז אמר הכ' בעת ההיא לאמר אתה החלות. כי לעתיד יאמרו תמיד בכל יום ויום אתה החלות להראו' את עבדך שכל יום יהיה בבחי' התחלה ליום שלאחריו שיתגדל יותר ויותר. וזהו בעת ההיא מורה על העתיד בעת ההיא אביא אתכם כו' . והנה זהו שכ' כאן בעת שזכו לגאולת מצרים ויהי בימים הרבים ההם שנתרבו להם ג"כ הימים והנשמות יתירות בכל בקר לכך ויזעקו ותעל שועתם אל האלהי' מן העבודה ונתקבל תפלתם הטובה וזכו לנאולה כנ"ל. וז"ש בגמ' בסוכה ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. פי' כי הנה בכל יום ויום יש לו עבדות חדשה ואין יום א' דומה לחבירו כמבו' בהאריז"ל. וזה ג"כ ובכל יום ויום מרדכי מתהלך בכל יום היה הולך במדריגה יתירה כנ"ל. לכן בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו של העבדות חדשה כנ"ל:
ויסתר משה פניו כי ירא מהביע אל האלהים. הנראה לבאר בענין ההסתרה הזאת כי אמנם זה כלל גדול במעלת ומדת הצדיקים הדבקים בה' תמיד שהם בבחי' ההשתוות כל הימים לא ינועו ולא ישתנו בסיבות תהפוכות הזמן מכל אשר יעבור עליהם בעוה"ז מטוב ועד רע חלילה לא יעצבו מרוב פחד ולא יתהוללו ברוב שמחה כי הכל שוה אליהם. כאשר הם בדביקותם בהש"י הנה הם למעלה מן הזמן לכן לא ישתנו בסיבות העוה"ז שהם תחת הזמן ומקריו. אך המה חזקים ועומדים בעבדות ה' להם כלב האריה שתולים בבית ה' כעץ על פלגי מים לא יתנועעו מכל הרוחות שבעולם. הנה זה הרמז במשנה בברכות בדברי ר"ג שאמר כי זמן ק"ש של לילה הוא כל הלילה בבלתי זמן כלל עד עלות השחר כי כן הצדיק המקבל עליו עול מלכות שמים בק"ש במס"נ הוא עולה ודבק בעליונים למעלה מן הזמן. וכן אמרו חתן פטור מק"ש לילה הראשון ור"ג קרא ק"ש לילה הראשון ואמר לתלמידיו אינני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת. הוא הדבר כמ"ש שר"ג לא נשתנה ולא נתפעל גם בעת שמחתו ונשואין שלו להיות טרוד בשמחה כדרך עוה"ז. אכן הוא אחז דרכו בקודש כתמול שלשום. וזה שסמכו במשנה מיד אח"כ וכן רחץ לילה ראשון שמתה אשתו אע"פ שאבל אסור לרחוץ. אמר להם אינני כשאר אדם אסטניס אני. הוא ג"כ כמ"ש שגם בעת רעה לא נתעצב ברב האבילות ולא נשתנה כשאר כל אדם. וז"ש מקדש ישראל והזמנים בהקדושה היא בכל הזמנים שווים בלי השתנות כלל. ואף כי לפעמים יראה הצדיק איזה מהדינין מתוחה חלילה על העוה"ז לא יהרהר ולא ישים על לבו להבין עומק הדין פן יקשה בעיניו אך ישים נפשו בכפו להתפלל אל ה' אולי ירחם. ת"ש במשה רבינו ע"ה כשראה ענין הסנה שמורה על הגלו' ויסתר משה פניו שלא להסתכל בענין זה כי ירא מהביט אל האלהים ר"ל ירא מלהסתכל במדה"ד למה תצא זאת מלפניו פן ירע בעיניו. והא ראיה כשהלך בהשליחות והתחיל לעשות בענין הזה והתחיל לצעוק למה הרעות. הנה נאמר לו מיד עתה תראה כמאמר' ז"ל וידבר אלהים אל משה כנודע. והנה כן אמה"כ אצל הגר ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד. שיש להבין מה משמיענו בזה כי מה לנו לדעת אם ישבה לה מנגד אם לא. אכן הוא הדבר שנתבאר כי היא ידעה בלבה מאז מה שהבטיח לה הש"י על ישמעאל שיהיה לגוי גדול והפריתי אותו והרביתי אותו א"כ איפא כעת שקרב הילד למו' הנה נפשה ירעה לה על הבטחת הש"י עליו לכך נתנה עצה בנפשה ותשב לה מנגד לבלתי הסתכל בדבר זה כלל וזהו כי אמרה אל אראה במיתת הילד הזה ועל מה זה כי הנה דבר אלהינו יקום לעולם:
א"י ויסתר משה פניו כי ירא מהביט כו' . הנה כבר בארנו ענין ההסתרה הזאת שהיא .מורה לבל יסתכל האדם לשום אל לבו על עוצם הדינין חלילה כאשר מדה"ד מתוחה לדעת מה זה ועל מה זה כי עי"ז יכול לבא לו איזה פגם בנפשו ויענש כי אין להבין מחשבות הש"י אשר יעשה לעולם כי גבהו דרכיו מדרכינו וכו' ולמה א"כ יקשה בעיני האדם. והנה זה הדבר אשר היה בענין אלישע אחר כשראה לישנא דר' חוצפית המתורגמן עמד משתומם על המשפט הזה כמבואר בגמ' (קדושין דף ל"ט ע"ב) לכן נפגם. אכן האמת צריך האדם להצדיק עליו הדין שמים כי מאתו לא תצא הרעות וכל מה דעביד לטב עביד. והנה לכן גם משרע"ה כשראה הענין בסנה רומז להגלות הסתיר פניו כי ירא מהביט ולהסתכל על בחי' האלקים והדינין כנ"ל. וזהו הערן המובא בגמ' (ברכות דף ס"א ע"ב) אצל ר"ע ששאלו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה עכשיו שבא לידי לא אקיימנו שצריך להבין למה אמר להם זהשכל ימיו היה מצטער על מסירת נפשו דלכאורה נראה כמשבח ומתפאר לגלות צדקתו ברבים והיה לו לומר סתם כי זהו מצוה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך כנ"ל. אך הפי' הוא כנ"ל כי כבר אמר הקב"ה עליו שכך עלה במחשבה של מס"נ ועל זה היה מחכה ומצפה כל הימים מתי תבא לידו ולכך מלא לו הש"י את רצונו הטוב לבא לידי מס"נ הלזה ולכך אין קושיא זו תורה וזו שכרה כי באמת זו שכרה מה שמלא לו הש"י רצונו ותקוותו כל ימיו למס"נ והיה זה אצלו כמו תקוות השכר שמקוו' האדם כל ימיו לזכות בג"ע וזה הדבר וכדומה שבאר לתלמידיו כשראה אותם משתוממי' על מדה"ד שלו בגודל היסורי' ושאלו אותו רבינו עד כאן והבין ר"ע מזה כי קשה בעיניהם על ככה ויכולים ליפול ברשת של אחר ר"ל לכך ביאר להם כי אצלו אין זה עונש ועינוי כלל. כי כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנה ועכשיו מלא ה' את תקותי בזה ונחשב זה לי לשכרי כנ"ל. והבן:
ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. יל"ד מלת ועתה אין לו שחר הלא כבר דבר עמו מזה כמה ימים. אך הנ"ל דהנה אמרו חכז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדי ליתן שכר טוב לצדיקי' שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וכבר נתקשו הראשוגים בפי' המשנה הזאת. אך הכוונה להם בזה כי אמנם זה גודל חסד הש"י הבוחר בעמו ישראל באהבה וחפץ בתפארתם אשר מני אז שם תבל עלי הארץ הנה מסר כל הנהגת העולם בידעבדיו הצדיקים העומדים לפניו להיותם מושלים בתבל כמ"ש כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים הלא מראשית כזאת בתחלת הבריא' נאמר מיד אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברה"ם לומר כל קיום הבריאה היתה בו כאשר קורא הדורות מראש ראה כי יולד צדיק אחד היה אברהם אע"פ שהיה שני אלפים שנה תוהו קודם ביאתו של אברהם וכל הדורות היו מכעיסין לפניו מ"מ תלה הקב"ה להם עד שבא אאע"ה ר"ל לבעבור יבא הצדיק הזה בלבד אחר כל הדורות האלו המתין להם הקב"ה נמצא כי אך אברהם קיים כל העולם זמן רב כזה עד ביאתו. וז"ש עד שבא א"א וקבל שכר כולם. ר"ל אך זה עיקר קבול שכר הצדיקים ממה שקיים העולם בזכותם וזה ליתן שכר טוב לצדיקים ומה השכר שמקיימין את העולם וזה די להם. וכמו שאומרים ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות ברוך משלם שכר טוב ליראיו כי כל הענין של ברוך שאמר שהוא ברא העולם ושהוא גוזר ומקיים ושהוא מרחם על הארץ ועל הבריות כל השכר הזה של כל העולם שייך להצדיקים כי אך ע"י הצדיקים קיים כל זה וזהו השילום שכר טוב ליראיו כי אלמלא הם אין העולם כלל. וכן בנשמת אומרים אין אנו מספיקים להודות לך פי' על הטובה בעצמה. ועוד על אחת מאלף אלפי אלפים שעשית עם אבותינו ועמנו. פי' שצרפת את אבותינו עמך בכל מעשיך וזה שתי טובות. גם בנוסח של מודים. על נסיך שבכל יום עמנו. פי' חוץ מן הטובה עצמה עוד צריך הודאה כי הצדיקים הם כמו שותף עם הש"י ותולה הגדולה בהם. והבן. עיין במס' ע"ג דף ה' אמר ריש לקיש בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו כו' אלא כמי שלא באנו לעול' ופרש"י כמי שלא באט פי' שלא היינו חשובים לכלום. ולכאורה צל"ד מה בכך שלא היינו חשובים וכי לזה אנו צריכין לבקש כבוד וחשיבות. אך הפי' הוא כי אם היו הם קיימים היה העולם קיים עבורם ולא עבורינו. והוא שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' כדי ליתן שכר טוב לצדיקים וכו' . פי' שבע"כ צריך להיות בכל דור לפי סדר העשרה מאמרות אשר הצדיקים שבכל דור ודור יש בהם במאמר זה ויש במאמר זה ועל פיהם יקוים העולם. נמצא כי כל הצדיקים שבכל דור ודור הם סיבת קיום העולם והבריאה מתחלה היה עמהם כמו שאמרו חכז"ל על צדיק אחד העולם קיים ולכך הם נקראים שותף במע"ב. האמנם כי הש"י ב"ה היה יכול לברא ולקיים העולם בעצמו מ"מ לאהבתו את יראיו ועושי רצונו הנה תולה כל הטובו' וקיום העולמות על הצדיקים ולומר כי הם פועלים כל טוב וכביכול הם שותפים במע"ב וכאשר זה הרצון הש"י לפאר את עבדיו וחסידיו האוהבי שמו. וז"פ שאנו אומרים הנסים והנפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו לצרף אותנו לכל הנסים והנפלאות כאשר כל הצדיקים שבעוה"ז הם המעוררים הרחמים וחסדים ומ"נ למעלה להפיק רצון מה' . וז"ש הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו כי באמת כביכול הודו גם על הארץ מלא והוא העושה כל אלה ובכ"ז וירם קרן לעמו כי הם העושים וזהו תהלה לכל חסידיו. וזהו אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. ר"ל שהש"י יפאר את בנ"י לאמר כי עמהם הגדיל לעשות כ"ז וכאלו הם שותפים בדבר. וכן נאמר בימי מרדכי ואסתר. בימי מתתיהו תלה הגדולה בהם. וכן אמר למשה רבינו ע"ה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כי בך הדבר תלוי בהיותך עתה צדיק הדור ולא יעשה דבר בלתך. וכן כל הימים אשר דבר הש"י עם משרע"ה בסנה היה להביא בלבו תשוקה והתעוררת להתפלל על בנ"י לגאלם מהר כי על הצדיק שלמטה כל בית ישראל הם נשענים והנה כאשר בא התעוררת בלבו והתחיל להצטער עליהם מיד העלה צדקתם ותפלתם עמו והתעורר רחמים עליהם וז"ש לו הש"י כי הכל תלוי בך כי אך עתה הנה צעקת בנ"י בא אלי. על ידך בא אלי ולא קודם לכן ע"כ לכה ואשלחך לגאלם. וז"פ הדר הוא לכל חסידיו הללויה. פי' מה שהקב"ה עושה נסים ונפלאות לבנ"י הוא תולה בהצדיקים שהם פועלים זאת בתפלתם. וזה הדר הוא לכל חסידיו שתולה בהם. ולזה הללויה:
לך ואספת את זקני ישראל. יבואר עפ"י מ"ש בפנים בפ' וירא ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים. עד אברהם לא היה זקנה. רמז לעולם הזקנה מלא רחמים אשר שם אין בו מגע עובד כוכבים והוא בבחינת דכר ומשפיע ואין בו בחי' מקבל כלל. וזה ואברהם ושרה זקנים בבחי' משפיע. חדל להיות לשרה אורח כנשים בבחי' מקבל וז"פ זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. לפי מדות הטובות כן יורד ג"כ השפעות. זקן אהרן רומז על הנ"ל וזה ג"כ פי' לך ואספת את זקני ישראל רומז על עולם הזקנה כנ"ל. והבן:
א"י לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם כו' פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים כו' ושמעו לקולך ובאת אתה כו' . עיין רש"י שפי' כשתאמר להם לשון הזה ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף שבלשון הזה הם נגאלי' . יעקב אמר פקד יפקוד אתכם. יוסף פקד יפקוד אלהים אתכם כו' ע"ש. הנה הרמב"ן ז"ל והראשוני' תמהו איך מפני סימן זה יאמינו לו ישראל הלא גם הוא מבנ"י ויודע הסימן הזה אולי יאמרו כי בזדון דבר הסימן הזה ואיננו גואלם. אך הנ"ל לפרש דהנה כתיב ויצא משה אל אחיו וירא בסבלותם. ויש לדקדק מה זה ראה הוא יותר משאר כל אדם ומה סיפר הכתוב בזה. אך הנה אנו אומרים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה. יש להבין מה זה העול שייך במלאכים במה שהם מקבלים מלכות שמים הלא זה רוצים באהבה ובתשוקה הגדולה ומאי מסיים אח"כ לאל ברוך נעימות יתנו כו' מצמיח ישועות בורא רפואות מאי ענין זה לכאן. אמנם הנה כבר נתבאר כי ענין יסורים של אהבה הם באותם הצדיקים המקבלים עליהם לסבול היסורים בשביל השכינה כפי המבואר בתיקון שלשה משמורות דשכינתא סובלת צערא בגין ישראל וכן בכ"מ בזוהר עיין בפ' ויקהל דף רי"ב שכן משיח מקבל עליו יסורין וסובל בשביל ישראל. והנה הצדיקים הם המקבלים עליהם יסורין כדי לסלק הדינין מהשכינה וז"ש שם בזוה"ק כגוונא דא ר' אלעזר בארעא לכן הצדיקים שבישראל בכל דור ודור מקבלים עליהם יסורין כדי לגרום אהבה למעלה לסלק הדינין מבנ"י כמ"ש במ"א. וכן היה ר"ח בן דוסא סובל צער הדוחק וע"י כן היה גורם היחוד שכל העולם ניזון בשבילו כנודע. והנה זה הענין שגם המלאכים והנשמות שלמעלה מקבלים עליהם העול והיסורין של השכינה כביכול כדי לסלק הדינין מעליה. וזהו שמקבלים עליהם עול מלכות שמים האמור ביוצר אור. מלכות שמים היא השכינה כנודע והם מקבלים עליהם העול שלה לסבול עבורה. וזה שמצינו בגמ' אצל ר' עקיבא כשהוציאו להריגה והציקו לו היסורין עד מאד היה מקבל עליו עומ"ש היינו הפי' כמו שבארנו. וענין מיתת ר"ע כבר נודע שהיה לתיקון העולמות כמבואר בהאר"י ז"ל. וזה הפי' כאשר הם מקבלים עליהם עומ"ש באהבה כנ"ל לכך עי"כ לאל ברוך נעימות יתנו שנעשה היחוד ועי"כ מצמיח ישועות ורפואות וצדקות וכ"ט לעולם. והנה זהו הענין שהיה ג"כ במצרים שהיו בנ"י מקבלים עליהם הצער והיסורין וקושי השיעבוד בגין השכינה כנ"ל. וזהו כשיצא משה אל אחיו וירא בסבלותם ר"ל ראה והבין זה פיהם מעצמם רוצים לסבול צער קושי השיעבוד הזה בגין השכינה כנ"ל. וזהו שנאמר אח"כ לישראל והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים היינו שאחם סובלים בעצמיכם כי כבר אמר ואזכור את בריתי שנעשה היחוד כבר. וז"ש ויקם מלך חדש כו' אשר לא ידע אתיוסף היינו שלא נעשה היחיד את יוסף לכך הוכרח להיות למען מנותו בסבלותם ענות"ו הוא עונ"ת וא"ו לשון עונה נעשה היחוד על ידי סבלותם. לכך הנה כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ע"י היסורין וקבלת עומ"ש יותר נעשה היחוד יותר וזהו העונה אותי ביום צרתי ע"י יום צרה ח"ו נעשה היחוד כמ"ש וזהו יענך ה' ביום צרה וכן ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע כי עי"כ נעשה היחוד כנ"ל. והנה זה ענין הפקידה האמור פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרי' . מרמז ענין הפקידה הזאת כמו חייב אדם לפקוד כו' . רמז על ענין היחוד הנעשה למעלה ע"י בנ"י וז"ש ואת העשוי לכם במצרים ר"ל היחוד נעשה על ידי ואת לכם שאתם הייתם מקבלים עליכם מעצמיכם קושי השיעבוד וזהו ויאמן העם כי פקד ה' וכי ראה את ענים. ר"ל כאשר שמעו כך אז האמינו לדבריו מפי ה' כי נעשה היחוד כי ראה את ענים. וזה הדבר לא יוכל שום בן אדם לדעת מה היה במחשבתם בשעת העבודה בלתי ה' לבדו שראה את ענים ומחשבתם הטובה בקבלת היסורין של אהבה. וז"ש ושמעו לקולך ע"י הסימן של פקד פקדתי כי זהו סימן מובהק שהוא אך מפי הקב"ה לבדו ית"ש כנ"ל:
כה אמר ה' אלהי העברים. לכאורה למה לא נאמר בכל התורה אלהי העברים זולת אצל פרעה בגלות מצרים. אמנם כתיב עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל והכית בצור ויצאו ממנו מים. דהנה הקב"ה מתנהג עם בריותיו עפ"י מדותיו וחוקי הריאה אשר מעולם יסדום כ"א לפי הראוי לו. אמנם יש עולמות גבוהים אשר אין שם שום שאלה והם רחמים פשוטים הנקרא עלמא דדיקנא בחינת זקן מלא רחמים וכמ"ש חז"ל לית בסבא טעמא אע"פ שאינו הגון ואינו כדאי והם המעוררים לישראל בעת צרתם הי"ג מכילין דרחמי כנ"ל ע"כ במצרים כאשר בנ"י היו אז במדריגה נמוכה מאד כאשר אמר שר מצרים הללו עובדי ע"ג כו' הוצרכו אז לרחמים גדולים העליונים הפשוטים כי לא זכו עדיין בשכרם הוצרך הש"י להעביר על מדותיו עד עולם הרחמים הזקן כנ"ל וזה אלהי העברים שעבר על מדותיו כנ"ל. וז"ש בפ' בשלח כאשר התחילו להתלונן על משה תנו לנו מים ונשתה נפלו ממדריגה לפחיתות כזאת אמר לו הש"י עבור לפני העם ר"ל זאת העצה היעוצה לעבור למעלה למעלה לעורר רחמים העליוני' הנקראי' זקני ישראל כנ"ל בלי שום שאלה ובלי טעם ותתן מים והשקית את העדה. אמנם אח"כ כשזכו בנ"י לקבלת התורה ונתעלו מאד לא הוצרכו עוד לכל זה כי כבר כתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים וינטלם וינשאם כל ימי עולם למעלה מימי עולם עד ראשית המחשבה לכן לא נאמר עוד אלהי העברים בכתוב כנ"ל ואח"כ כשיבואו לארץ אמר לו הש"י למשה והבטיח לישראל ה' אלהיך הוא העובר לפניך פן תפלו ח"ו למדריגה פחותה בבואכם בין העובדי כוכבים הנה ה' הוא העובר לפניך ברב רחמים וחסדים העליונים אכי"ר עד עולם:
א"י כה אמר ה' אלהי העברים. יל"ד מה שנאמר כאן בלשון אלהי העברים ולא נאמר ישראל. אמנם הרמז בזה ע"ד שבארנו במ"א [בח"א דף צ"ה ע"ב] שזה סובב על בחי' העלאת הני"ק שהיו בעבר הנהר כמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וצריך להעבירם הנה אל הקדושה וכ"כ ויבא הפליט ויגד לאברם העברי הוא פליטת ניה"ק לעבר השני וזהו כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה היינו הני"ק שנתעברו בישראל הנה חיות בהקדושה לנכון. וזהו כי אתם ידעתם את אשר ישבנו כו' בקרב הגוים אשר עברתם. בקרב הגוים הפי' כנ"ל. פן יש בכם שורש פורה כו' היינו שע"י שהיו הני"ק כ"כ בתוך הקליפות מובלעים יש לחוש חלילה פן נדבק בהם איזו נדנוד הטומאה ח"ו שהי' במצרים כנ"ל:
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו. בקולי. צל"ד מה ראה משרע"ה לאמור כזה על בנ"י. אכן הנה משרע"ה בקש בזה להרים ולנשא את ישראל שישפיע להם הש"י רוח קדשו מיד כאשר ידע כי הם משוקעים בתוך טומאת מצרים רצה להמשיך עליהם בחי' היחוד והאמונה האלקות והדביקות העליונה ע"ז אמר והן לא יאמינו לי אם לא תעורר רוח אמונתך בלבבם ראשונה להופיע עליהם מזיו קדשך להאמין ולשמוע בקולי. אבל הש"י אמר לו כי ישראל לעולם הם מאמינים בני מאמינים. אך מה שלא יאמינו לך הוא מפני כובד הגלות עליהם לע"ע כמשאה"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בלתי זה היו מאמינים. וזה שהראה לו באות המטה אע"פ שהי' זה מטה אלהים ושם המפורש חקוק עליו עכ"ז השליכהו ארצה ויהי לנחש וכן באות המים ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו דם אע"פ שהיאור הזה הוא מארבע נהרות היוצאים מגן עדן וממקום קדוש יתהלכו בכ"ז אם תעקרנו ממקומו לשפכו החוצה יהי' דם. כן גם אתה אל תתפלא ישראל אם כי הם זרע קודש כולם ברוכי ה' בכ"ז כאשר נשלכו ארצה בגלות הנחש כרוך אחריהם ואולם שלח נא ידך ואחוז בזנבו אז ויהי למטה בכפו ר"ל כי הצדיק צריך לאחוז בכפו את כל איש ישראל אז יהי' למטה ראש בית אבותיו כל נשיא בהם:
ויאמר משה אל ה' כו' לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ויאמר ה' אל משה מי שם פה לאדם או מי ישים אלם הלא אנכי ה' . ויש להתבונן שינוי הדברים בפ' וארא כתיב בלשון אחר ויאמר משה הן בנ"י כו' ואני ערל שפתים. הנראה לבאר זה עפ"י מ"ש בפ' הקודמת בפ' ותפתח ותראהו כו' והנה נער בוכה כו' ותאמר מילדי העברים זה. במה הכירה וידעה כי הוא מילדי העברים אולם לפי דברי הזוה"ק בפ' של נעלך מעל רגלך כו' כי בשעה שנגעה בו יד בת פרעה נמשך עליו משכא דחויא כי משרע"ה נולד כולו טוב כמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא. לכן מגודל קדושתו וטהרת הגוף שלו לא הי' יכול לסבול כלל נגיעת דבר זר לכן כשפתחה וראתה אותו מכח ההסתכלות שלה ג"כ הי' בוכה. וזה מדויק בכתוב ותפתח ותראהו כו' והנה נער בוכה לזאת הבינה כי (הוא) מילדי העברים כי לגודל קדושתו לא הי' יכול לסבול שום דבר רע ולכן נתעכב הדיבור אליו מהש"י פ' שנים עד אשר יזדכך מהפגם של נגיעת בת פרעה כנ"ל. וזאת היתה כוונת משרע"ה שסירב בשליחות הזה כי לא רצה ללכת לדבר עם פרעה הרשע לבל יפגום קדושתו כי הדיבור שלו הוא צירוף וידיעה עם המתדבר עמו כמ"ש במשנה ראוה מדברת כו' . ולזה אמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי פי' כי כל אמרי פי המה בכבוד ובקדושה יתירה ואיככה אוכל לדבר עם הרשע הזה לפגום דיבורי. ולזה השיב לו הש"י מי שספה לאדם כו' הלא אנכי ה' . פי' כביכול הקב"ה הוא הנותן כח הדיבור לכל אחד ואחד אף שהוא מדבר דברים בטלים והאסורים עכ"ז הוא מכוחו ית"ש ודי לעבד להיות כרבו. לכן אל תמנע מללכת לדבר עם פרעה. אנכי אהי' עם פיך ועם פיהו כו' כאשר כל הנבראים צריכין סיוע מהקב"ה. אך כאשר הלך בשליחות זה ולא הועיל כלום כמ"ש למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני. עלה בדעתו כי גרם להם רעה בשליחותו לתת כח לסט"א מכח הקדושה כמ"ש ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך ולזה בפ' וארא כתיב בלשון אחרת ואני ערל שפתים ופרש"י אוטם שפתים. כי הנה עתה בא בטענה אחרת לבלתי לכת בשליחות הזה כאשר כתיב לעיל דבר אתו משפט על שהקשה לדבר כו' . לכן כאשר ידע בנפשו כי לא דבר נכונה נגד הש"י עלה בדעתו כי אבד מעלתו הראשונה שהי' כבד פה בשמירת הלשון גם זה המעלה חלף הלך לו ועתה אני ערל שפתים כידוע כי שמירת הלשון היא ג"כ כמו בחי' היסוד מיל"ה עולה פ"ה. וידוע כי ענין מצות מילה להשקיט ולנוח ממותרות התאוה מבחי' ערלה. וז"ש כי אין מלה בלשוני. פי' אם אינני שמור מדיבור רע הוא בחי' ערלה. וז"ש ואני ערל שפתים מאחר שלא שמרתי מפגם הדיבור כנ"ל. ועתה איך ישמעני פרעה ואיך יעשו דברי פרי לגאלם. והבן:
א"י ויאמר משה אל ה' בי אדוני לא איש דברים אנכי וכו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. כבר האריכו המפורשים בקושי' הלא כל הדברות והאמירות בתורה הכל הי' ע"י משה ואיך יכול לומר לא איש דברים אנכי. ב' בתשובת הש"י למשה הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא אין לו פירוש כמ"ש בס' או"ח. ג' הלשון ודבר הוא לך אל העם אינו מובן דהול"ל ודבר הוא בשבילך. ד' בפ' וארא כתיב וידבר משה לפני ה' לאמור הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. ופרש"י זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה. הא ק"ו פריכא הוא כאשר הכתוב מסיים כי זהו מחמת קוצר רוח ועבודה קשה ואין זה ק"ו שלא ישמע אליו פרעה. ה' וידבר ה' אל משה ויצום אל בנ"י ג"כ אין לו פירוש כאשר נדחקו המפורשים. ו' מה שהשיב משרע"ה ואני ערל שפתים ופרש"י אוטם שפתים קשה כנ"ל הלא כל הדברות היו ע"י משרע"ה. ולתרץ כל זה יש להקדים הפ' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו. הענין בזה כי יש ד' בחי' בכח הדיבור. הא' הוא הרצון. הב' הוא המחשבה. ג' הוא בחי' הקול. ד' אח"כ בא כח הדיבור. וכל הד' בחי' הם נגד ד' עולמות אבי"ע וכח הדבור הוא נגד עולם העשי' . לכן ע"י כח הדבור יש ביד האדם לתקן ג' בחי' הראשונות שהם הרצון והמחשבה והקול. וכולם תלוים ועומדים על בחי' הדבור שישלים תיקונם. כמ"ש בדברה' שמים נעשו בראשית נמי מאמר הוא. כי באמת כמו שהי' ביכולת הש"י לברא את העולם בדבור כן הי' באפשרי להיות נברא ע"י המחשבה ג"כ שמים וארץ וכל צבאם. רק מחמת כי עולם העשי' הי' צריך לבא ע"י העשי' בכח הדבור כי בזה יוגמר תיקונו. וז"ש וברוח פיו כל צבאם. הם העולמות העליונים מלאכי צבאות הם לא היו צריכין לבא לכח הדבור. לכן גם הנשמה אפי' שהיא מעולם האצילות כל עוד שלא באה לעוה"ז לא נגמר תיקונו. כמו כן כל הג' בחי' כנ"ל כולם תלוים בכח הדבור מה שהאדם מדבר עם חבירו בתורה ויראה להשפיע לזולתו. וזה הרמז בפ' ק"ש ואהבת כו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם כו' . הרמז בזה ע"י הדבור שהאדם מדבר עם חבירו בתורה נעשה התיקון לכל הבחי' וכל העולמות ע"י ושננתם לבניך שהאדם מוציא מכח אל הפועל ללמד לזולתו ודברת בם נעשה התיקון עי"ז לבחי' הדבור. גם בפ' והי' אם שמוע כו' ולמדתם את בניכם לדבר בם. וז"ש בגמ' כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם כי כ"ז שלא הוציא הדבור מכח אל הפועל לא נתקן ג"כ הבחי' הנ"ל. וזה הרמז בתיבת ודברת ב"ם וכו' רמז לשם מ"ב אנא בכח כו' . כי הוא סגולה להעלות כל העולמות. וזה ע"י הדבור שהאדם מלמד לזולתו יוגמר התיקון ג"כ מה שלמד ביחידות בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו' . וז"ש אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו להוציא הדבור מכח אל הפועל בד"ת אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. פי' אז נגמר התיקון גם להמחשבה ולרצון והכל שוה לטובה בבחי' העשי' . וזה הספר זכרון לפניו כנ"ל. ובזה יש להבין הענין בר"ע שמסר נפשו ללמד תורה ברבים אשר לא הי' מצוה בזה למס"נ עד"ז. ומה שהשיב לו פפוס בן יהודה אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שהוא נתפס על דברים בטילים. הרמז בזה כי כ"ז שלא הביא הדבור מכח אל הפועל ללמד לזולתו ממילא היו כל הד"ת שלו דברים בטלים מחמת שלא נגמר התיקון. ובפרט נשמת ר"ע שכל ביאתו לעולם רק ללמד לזולתו כמו הנטוע לרבים כמ"ש בגמ' עד שבא ר"ע ולימד כו' לרבות ת"ח כאשר ידע כי זה תיקונו ללמד תורה ברבים לזולתו לכן מסר נפשו על הדבר. נחזור לענינינו. שזה הי' טענת משרע"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי. כאשר אז הי' בן פ' שנה ומעודו לא דבר עוד עם בנ"י ד"ת ומוסר. לכן הי' רק בחי' קול בלא דבור. וזה שטען כבד פה וכבד לשון אנכי שלא העלה הדיבור בבחי' אז נדברו כנ"ל. וזה ערל שפתים אטום שפתים שלא נגמר התיקון לדיבור. וכזה הענין מבואר בזוה"ק פ' וארא דף כ"ה וז"ל ת"ח כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מיני' ומלה הוה אטום בלא קול כד אתא משה אתא קול ומשה הוה קול בלא מלה בנין דהוה בגלותא וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור וכדין מלה מליל הה"ד
וידבר וכו' ע"ש. וז"ש משה רבינו כבד פה וכבד לשון אנכי. כי עודנו לא תיקן כח הדיבור ע"י דיבור עם בר' י ד"ת וי"ש. ולזה השיב לו הש"י הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא. פי' הוא כבר תיקן כח הדבור מפני כי הוא הי' נביא לישראל במצרים בכל עת ההיא. ודברת אליו ושמת את הדברים האלה בפיו. ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו ודבר הוא לך אל העם. פי' ע"י שתדבר עם אהרן יוגמר התיקון לבחי' הדבור שלך ואז ממילא אהי' עם פיך ועם פיהו. ודבר הוא לך וכו' פי' ע"י שיבוא הדבור שלך אל העם בד"ת והוא יהי' בשבילך לך לפה. פי' שיהי' התיקון לך לפה שלך ע"י הדבור שתדבר עמו ד"ת. לכן שלח לו מקודם את אהרן כמ"ש ויפגשהו בהר אלהים כו' ויגד משה לאהרן את כל דברי ה' אשר שלחו. וידבר אהרן את כל דברי ה' ויאמן העם וכתיב ואח"כ באו משה ואהרן לשון רבים כי כאשר נגמר התיקון לבחי' פה של משה ע"י שאהרן הי' מדבר אל העם עבור משרע"ה אז הי' משה בעצמו יכול לדבר עם פרעה. אולם כאשר ראה שלא פעל כלום בדבורו עם פרעה חזר וטען למה הרעות לעם הזה והצל לא הצלת את עמך והי' תולה החסרון בעצמו שלא תיקן עוד בחי' הדבור לכן לא הועלתי כלל ולמה זה שלחתני. וזה ג"כ הענין בפ' וארא שאמר משה הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. וזה ק"ו שאין לו פרכא כי מחמת שבנ"י לא שמעו אלי. פי' שלא שמעו עוד ד"ת ממני ואיך יהי' כח בדבור שלי שישמע אלי פרעה ואני ערל שפתים כמו ערלת בשר שלא נגמר התיקון נקרא ערלה כן כ"ז שלא נגמר תיקון הפה נקרא ערל שפתים. וז"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י. פי' שצוה להם מצות ומעש"ט וחוקים לדבר עמם ד"ת וכאשר יזכו לקבל ממנו ד"ת יהי' נגמר תיקונו ויפעול ממילא ג"כ בדבורו עם פרעה. כנ"ל לישב הפסוקי' הנ"ל:
הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וכו' . הנראה לבאר עפ"י הידוע כי ע"י ההקפדה שהקפיד משה על בנ"י באמרו אכן נודע הדבר כמ"ש רש"י ז"ל עי"ז נתגלגל הדבר שנתעכב הגאולה קרוב לשמונים שנים שברח משה למדין. אבל אהרן הכהן הי' תמיד עם בנ"י ביחד וראה בסבלותם ונצטער עמהם והתפלל עליהם תמיד. לכן כתיב ידעתי כי דבר נשון הוה היינו מחמת שהוא הי' תמיד עם בנ"י יחד והתפלל עליהם תמיד. לכן ידבר לשון עתיד כי עי"ז יזכה לכהונה ונמסרו בידו הברכות שיהי' תמיד מברך את בנ"י בברכת כהנים הוא וזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כמ"ש אמור להם יברכך כו' וכל השפעות והחסדים יורדים ע"י הכהנים :
[השמטה:] ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. יל"ד למה לו לקיחת המטה. אך הנה מבואר במ"א כי ששים רבוא אותיות שבתורה הם נגד ששים רבוא נשמות מבנ"י וכן הוא ר"ת ישראל "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה כדאי' בספרים הקדושים. ולזה בס"ת צריך להיות מוקף גוויל לרמז כי האדם צריך לשמור א"ע בנגיעת ממון בהשגת גבול בפרנסת חבירו כמו שהאותיות בס"ת צריכין להיות מוקף גוויל כי אם האדם נוגע בחבירו נפסל האות שלו שהי' לו אחיזה בס"ת. וז"ש דוד המלך ע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. פי' שהתפלל עד"ז לראות בעיניו איזה האות שנפל בתורה ויאיר עינו לתקנו. וזה נפלאו"ת נפל אות לכן ג"כ הענין בזה כי משרע"ה הי' יודע כי בעת הזאת ישראל הם ראוים לקבל התורה מפני כי באו למספר ששים רבוא נגד אותיות התורה. כי בלתי זאת לא הי' באפשר לקבל התורה ומטעם זה לא קבלו האבות התו' בימיהם. אך גם זאת הי' משה יודע שלא יהיו בנ"י תמיד במדריגה זו ומה יעשו אם יחטאו ח"ו ובזה המחשבה הי' משרע"ה הולך תמיד כי הוא הי' רעיא מהימנא. והש"י היודע מחשבות אמר לו מזה בידך באיזה כח אתה רוצה להנהיג את הדור. ויאמר מטה. ר"ל שיהי' לו כח להטו' לבבם לטובה ולהחזירם בתשובה נכונה כמקדם. "מטה "כלפי "חסד ר"ת חכ"ם. כי זה כח החכם להטות לבב בנ"י לשורש שלו להחזירם בתשובה נכונה. וז"ש לו הש"י ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. הרמז על הנ"ל לתקן האותיות של בנ"י שנפלו ממדריגתם לבא לתיקון הראוי. בזה מיושב קושי' האוה"ח על מה זה בידך הלא אם ראה שיש לו בידו ראה ג"כ המטה ולפי הנ"ל מתורץ שפיר:
והנוגשים אצים לאמור כלו מעשיכם דבר יום ביומו. הנה כבר נתבאר הפי' ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. הרמז על חדושי תורה שמתחדשין בכל יום למעלה ובהם מתחדשין מע"ב שיורדין חדושי התורה לעוה"ז לקיום העולם בכל יום. ולכן צריך האדם לשמור ולשום לב בכל יום ויום על התעוררת המצות החדשים שבאו לידו לראות להביאם מיד לידי העשי' בעוה"ז. וזהו שאמרו המלאכים לאברהם אבינו כן תעשה כאשר דברת. ר"ל המצוה הזאת החדשה הבאה לידך כן תעשינה מיד כאשר דברת כי היום נתחדשה ולא תביאנה לידי נותר. וזה הענין במן שנאמר לקטו ממנו כו' דבר יום ביומו כי בא מאור העליון שנחחדש בכל יום ולא יבוא לידי נותר. וזה ג"כ מ"ש כלו מעשיכם דבר יום ביומו כנ"ל כלו להביא הענין לידי מעשה דבר יום ביומו ואל תתמהמהו להביאו לידי נותר:
וישב משה אל ה' ויאמר למה הרעות לעם הזה כו' . הנה כל המפורשים הקשו הלא מלא כל הארץ כבודו ואיך שייך להשיב תשובה ליודע תעלומות. אולם הנראה לבאר עפ"י הכתוב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכל המפורשים הקשו בזה למה לא כתיב אשר בראתי שמים וארץ שזה חידוש יותר. אולם כבר בארנו בנוסח התפלה שאנו אומרים וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה. איך שייך לשון טהרה במלאכים מכלל דאיכא נמי טמא. אך מבואר בספרים כי מחמת הכרוז אשר בכל יום מכריזין למעלה מהעבירות של בני אדם וכאשר המלאכים שומעין הכרוז צריכין ג"כ טהרה. וז"פ וישובו המלאכים אל יעקב לאמור באנו אל אחיך אל עשו. לשון תשובה שגם המלאכים היו צריכין בחי' תשובה כשחזרו מעשו לבא אל יעקב והיו צריכין טהרה וזה שפתח הקב"ה אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים שזה הוא חידוש גדול יותר שארץ מצרים היתה מקום הטומאה ביותר כמ"ש כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. וזה שטען משה כי כבד פה וכבד לשון אנכי. כידוע כי כל דברי פי הצדיק ברוח שפתיו פועל יחודים וזיווגי המדות בעולמות העליונים ע"כ התנצל בזה כבד פה וכבד לשון אנכי. ר"ל אני רגיל בלשוני לדבר רק לכבוד הש"י ובכבוד כל אמרי פי לכבוד הבורא ב"ה ואיך אוכל לדבר עם הרשע הזה שורש הטומאה פן אפול ממדריגתי כי הדיבור עם הרשע מזיק להצדיק וכמ"ש לעיל. ולכן כאשר הלך ולא הועיל ראה בעצמו באיזה נדנוד והוכרח לשוב בתשובה לשוב אל היחוד גבוה בגילוי שכינה. וזה וישב משה אל ה' בתשובה. ואמר למה הרעות לעם הזה לתת אותם ביד המצריים כל היום מק"ו מה אני הרגיל בקדושה כל היום הי' מזיק לי הדיבור עם הרשע מכ"ש בנ"י המעורבים עם המצריים אשר ברוח שפתם יטמאו אותם. מזה ילמוד האדם איך שישוב האדם בתשובה קודם התפלה ות"ת והנחת תפילין וקודם כל עשיית המצוה אחר עסקיו בעניני מו"מ עם הרשעים ואח"כ הולך לבית התפלה. וז"ש אקומה נא ואסובבה בעיר כו' בקשתיו ולא מצאתיו פי' כאשר אני הולך מעניני מו"מ מהשוק תיכף לבית התפלה אע"פ שאני מבקש על נפשי. בקשתיו ולא מצאתיו. כי העיקר הוא ההכנה לכל דבר שבקדושה וגם על שבת קודש העיקר הוא ההכנה כמ"ש בזוה"ק כיון דעייל שבתא. פי' שנכנס הקדושה בלב האדם אז מתפרשת מסט"א ובלא זה אין מציאות לכנוס הקדושה בלב האדם: