ויקרא אל משה. פרש"י לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הציווים קדמה קריאה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש. הנראה לבאר ברמז בלשון זה. כי הלשון קריאה בעצמה איננו לשון של מלאכי השרת רק הכתוב מספר שהם קוראים זה לזה. אכן הנה להלן כתיב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן כו'. שיש לדקדק בל' מן הקודש ישלם אין לו ביאור וערש"י. אולם הנה כל תורה ותפלה ומעש"ט אשר עושה האדם בעוה"ז הנה עיקר הכוונה בהם להעלות מ"נ למעלה למעלה עד א"ס ב"ה ועיקר הוא מס"נ ר"ת מיין נוקבין. כי כן בכל ת"ת ותפלה צריך להיות בה מס"נ להש"י להדבק באור העליון ב"ה וכמובא בזה בס' תהלים בהרבה מקומות. והנה ע"י העלאת מ"נ הנה מתעורר עי"כ היחוד העליון להשפיע כל טוב למלכות ומה גם נפש כי תחטא חלילה להש"י ופוגם למעלה במדות העליונו' הנה בתשובה צריך להיות עמה מס"נ כדי להעלות מ"נ להשב שפע הצינורות לנכון. אכן כ"ז הוא ע"י תיקון בחי' היסוד שהוא תיקון המחשבה שהוא עולה עד הדעת ע"כ צריך האדם לראות לטהר נפשו ומחשבתו כל הימים להריק מדעת העליון לנוה אפריון שפע טוב הנה זה הפי' ואת אשר חטא מן הקודש ישלם. פי' אשר חטא ופגם במדות העליונות וזה מן הקודש כי בחי' הקדוש' הוא מס"נ כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י כנודע וזהו וחמישיתו הוא בחי' ה' תתאה יוסף הוא בחי' יסוד ע"י הצי"ע גורם היחוד וכל הנהגת העול' עליו. וכן כתיב להלן ושלם אותו בראשו וחמשיתיו יוסף עליו כי צריך לתקן בחי' היסוד שעולה עד הדעת והמחשבה שבראשו להיות לו מחשבות טהורות ע"י כן יתעורר בחי' הקדושה והיחוד להשפעות טובות על בנ"י. וז"ש כאן ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו ג"כ רומז על הנ"ל. והבן. והנה אמנם תכלית כל התיקוני' בתשובה ות"ת ותפלה הכל הוא ע"י הצי"ע והוא שכ' ואם מן העוף עולה קרבנו לה' עו"ף גימט' יוס"ף. ר"ל ע"י יוסף בחי' היסוד צי"ע עולה קרבנו לה'. והנה כן בענין הקרבנות לרצונכם לפני ה' וכן לרצונו לפני ה'. וכדי לבאר ענין הרצון הזה מה הוא. נקדים מש"כ ששים ושמחים לעשות רצון קונם. דהנה הצדיקים הם המשרתים והם המאורות לפני הש"י ב"ה וכן כתיב צדיקים עושי רצונו. פי' הצדיקים במעשיה' הטובים ובמסירת נפשם לאהבת הש"י ב"ה מעלים מ"נ ומעוררים הרצון העליון להיחוד. וזהו ששים ושמחים לעשות רצון קונם לעשות היחוד למעלה שהוא רצון קונם הוא קנ"ו והמ"ם רומז למלכות שנעשה היחוד ביסוד ומלכות. וזהו הרמז בר' עקיבא שהיה שמו עקיב"א ב"ן יוס"ף ב"ן הוא שם במלכות יוסף הוא בחי' יסוד שע"י מס"נ של ר"ע נעשה היחוד והרצון כמ"ש יצאה נשמתו באחד הוא היחוד יסו"מ כילי"ח וזהו בחי' הקרבן שמקרב היחוד וזהו להקריב אשה לה' וזה לרצון לפני ה'. והבן. וזהו לשון קריאה שהוא לשון חיבה לשון שמלה"ש כי שורש ענין קריאה רומז על היחוד וירידת האור העליון כמובא בזוה"ק לשון מקרא קודש ע"ש. והנה זהו שפרש"י ז"ל לכל הדברו' ולכל האמירות ולכל הציווים קדמה קריאה. הוא הפי' לכל אשר ידבר האדם בתפלה או בתורה או איזה אמירה של קדושה ואיזו ציווי של קדושה איש לרעהו קדמה קריאה. פי' צריך לכוון ראשונה להיחוד עליון שהוא לשון קריאה כמ"ש. והקריאה הוא היחוד לשון חיבה כנ"ל והוא שמלה"ש משתמשין בו שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש. כי יש כתות מלאכי' שנבראים בכל יום לומר קדוש ואח"כ נשרפים ועולים כמובא כ"ז בזוה"ק ובספרים. והנה המלאכים האלו אף על פי שיודעים שיאבדו אח"כ אעפ"כ אומרים הקדושה במס"נ הגדולה. כן ילמוד האדם להיות במס"ל לכל ת"ת ותפלה להמשיך האור העליון למטה בה' להיות בבחי' הקריאה היקרה הזאת כיל"ח. והבן:
תורות חסד על לשונה. זהו תורת כהנים שנקראים חסד. וזהו על לשונה. כי גם בזמה"ז שאין לנו קרבן ולא אישים וניחוחים מ"מ כתיב ונשלמה פרים שפתינו שיהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל באמיר' הקרבנו':
אדם כי יקריב מכם כו'. ודרשו רז"ל להוציא את הגזול. הרמז בזה להוציא את הני"ק אשר הם גזולים ביד הסט"א. כנשר יעיר קנו על גוזליו ירח"ף. רמז על הרפ"ח ניצוצות אשר נגזלו בין החיצונים להציל ולהוציא מהם כמבואר במ"א באורך:
אדם כי יקריב מכם כו'. פי' האדם ההולך בדרכיו ואין לו שום התקרבות לה' ב"ה יקח לו ראי' מן הבהמה שנעשי' הקדש להקרבה על פי דיבורו של האדם שאמר הרי זו עולה ונעשית קודש קדשים רק ע"י דיבורו והבל פיו של האדם עלי' ואע"פ שהבהמה עצמה לא נשתנית והיא כמו שהיתה. אך הדבור שמוציא האדם הוא קודש קדשים והוא שחל על הבהמה והקדישה א"כ יראה האדם גודלהקדוש' אשר בו. ומה עוד ק"ו הדבור של תורה ותפלה לפני הש"י. וז"פ אדם כי יקריב מכם שרוצה להתקרב לה' מן הבהמה יבין מעצמו שחל הקדושה עלי' ע"י דיבור פיו. ובזה תקריבו את קרבנכם כי די לו בהרוח ה' אשר בקרבו והוא משכן לו:
א"י אדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. הנראה לבאר עפ"י הידוע לי"ח כי כל עניני המצות ומעש"ט שהאדם עושה בעוה"ז הכל הוא שב וחוזר לתיקון פגם של אדה"ר הכולל כל הני"ק עד בחי' רגלין כמ"ש ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. וז"פ אדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה כו' אדה"ר יתקרב מכם ע"י מעשיכם הטובים מן הבהמה כו' הם הני"ק המגולגלים בבהמה כו' כי בכל הארבע יסודות דצח"מ נתפזרו הני"ק ע"י תערובות טו"ר וע"י הקרבת הכהן הבהמה בכוונה הראוי' לנכון הוא מביאה לתיקונה למקומה הראוי'. והנה נתבאר בהאר"י ז"ל כי כל היחודים שנעשו ע"י הקרבנות בזמן שבהמ"ק היה קיים הם גם עתה בכוונת האכילה לקרב וליחד כל הני"ק שבכל המאכלים אל שרשם כידוע בשם הבעש"ט בפי' הפ' רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף הם הני"ק העטופים במאכל. וזהו נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים. פי' ע"י שנותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים הם הני"ק שהם אסורים בהמאכלים יצאו חפשים ע"י כוונת האדם באכילתם לנכון. וזה הרמז באמרם חכז"ל קשין מזונותיו של אדם כקי"ס. כוונת האכילה במקום קרבן והיחוד של אדם כי יקריב הוא קשה כקי"ס כי גם בקריעת ים סוף הי' עיקר הענין להעלות ניה"ק מן המצרים כמבוחר במ"א: Leviticus 1:2 According to Kabbalah, all the mitzvot and good deeds are meant to rectify the blemish of Adam HaRishon. This blemish taints the holy sparks, even to the level of the feet as it says in the verse, "his feet will stand on that day on the mount of olives." [Returning to the original verse], the meaning is as follows: the "man" is referring to Adam HaRishon, he will become closer through your good deeds, and the "animals" refer to holy sparks, which are reincarnated in an animal. All 4 levels of vitality (animal, plant, etc) have sparks, scattered in mixture of good and evil, and the Kohen, through sacrificing with proper intent, causes a rectification to the appropriate place for that animal. The Arizal explains that all the mystical unification, which happened during the Bet HaMikdash, can occur when we eat with the right intent (as this elevates the sparks). As the verse says: "they were hungry and were thirsty, and their souls were wrapped within." The "soul wrapped within" doesn't refer to a person; rather, this refers to the spark within the food (the soul of reincarnation is within the food). This is the meaning of the verse: "He gives food to hungry, Hashem frees the bound": Hashem, by giving food to the hungry, frees the bound [ie the soul]. [To explain:] the sparks are bound in the food, and the person eating food with the right intention frees the soul in the food. This also explains the phrase from the Gemara: " It's as hard for Hashem to provide sustenance for a person as it is to split the Reed Sea"-- our holy intent, during food consumption, can replace sacrifice. The unity of Adam HaRishon achieved with the right intent [while eating] is difficult, as difficult as splitting the Reed Sea. The point of splitting the Reed Sea was to elevate the sparks in Egypt, and this is the same goal for eating food.
עוד בדרך הנ"ל אדם כי יקריב מכם כו'. כבר נתבאר כי צריך להקריב אדם הראשון הרמוז לאדם קדמון וצריך לקרב ולתקן עד סוף דרגין וזהו יצא אדם לפעלו. פעלו נקרא אדה"ר כמבואר כל זה בכתבי האר"י ז"ל. וזש"א חבקוק הנביא שהי' תיקון אדה"ר ה' שמעתי שמעך יראתי. כמ"ש הכתוב את קולך שמעתי ואירא. וז"ש ה' פעלך בקרב שנים חייהו. להחיות פעלך הוא אדה"ר. וזהו ותפארת לו מן האדם. פי' שיגיע לו תפארת מן האדה"ר כשיבוא לעולם העליון ושואלו אדה"ר אם עשית מצות ומטש"ט למעני כמבואר בספרים כי כל הנשמות עוברים דרך מערת המכפלה והצדיקים מחיים את אדה"ר בצדקת' וזהו שכרו הרבה מא"ד זהו אד"ם על פי פעלו. פי' עפ"י ה' פעלו. וזהו חדלו לכם מן האדם. פי' חדלו את אשר לכם לעצמכם רק הכל בבחי' לגבוה. מן האדם אשר נשמה באפו ר"ל על זה יהי' עיקר העבודה מן האדם אשר נשמה באפו כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. כי במה פי' בחי' מה אני ומה חיי בזה נחשב הוא כמבואר בספרים שעשה תשובה (וישב) כל ימיו בתענית. וכן אמר דהמע"ה ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. פי' בחי' מה והתשובה יעשה לי אדם. כי שנותיו היו משנות אדם הראשון כנודע:
א"י אדם כי יקריב מכם כו'. הנ"ל כשנקדי' להתבונן על ביאור הכתובים בתוכחת הנביאים לישראל על ענין הקרבנות כמ"ש ישעי' למה לי רוב זבחיכם וכו' וכן עולותיכם ספו על זבחיכם וכו' כי לא צוויתי את אבותיכם על דבר עולה או זבח. כי למה הוכיחו אותם על ענין הקרבנות דוקא ולא כן על שאר עניני המצות אשר לא ישרו בעיניו ית"ש בחטאותיהם ועוד נהפוך הוא כי אמרו חכז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו ולמה רק על ענין הקרבנות מאס בהם בעת רעתם. אך הנה אמנם ענין. הקרבנות משונה הוא מכל המצות שבתורה כי בשאר המצות אם כי שרשם כולה לגבוה מ"מ יוכל האדם לכוון בהם גם לצורך עצמו להמשיך על ידיהם קדושה והשפעות טובות לעוה"ז כמבואר בכמה מצו' שבתור' שמתן שכרה בצדה. וכן אחז"ל האומר סלעזו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. וכן בשאר מצות כדומה. אבל בענין הקרבנות נאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. הכוונה כמבו' בזוה"ק ובמקובלים כי הוא רק לבחי' שם הוי' לבדו להקריב אשה לה' ולא יתכן לבחי' שם אלהים כי "כן לא נזכר שם אלהים בכל הקרבנו'. לכן מחשבה פוסלת בקרבנו' כי צריך לכוון מחשבתו רק לה' לבדו לקרב הכוחות ולעשות היחוד בכל העולמות ולא לכוון בה לעצמו כלל. ועל כזה הזהיר הכתוב וסרתם ועבדת' אלהי' אחרים. כי כשיכוון כוונה אחרת כנ"ל נקרא בחינת אלהים אחרים חלילה כי עובד לעצמו כמבו' בספרי'. ועל כזה אמה"כ זובח לאלהים יחרם כיל"ח. אבל בתלמוד תורה אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. וזה שבכל ענין הקרבנות נאמר לרצונו לפני ה' כי זהו שורש הרצון הגמור בלתי לה' לבדו וזהו לפני ה'. וזה שפרש"י לריח ניחוח לה' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. לכאורה כל המצות מפי הגבורה ולמה לא נאמר בהם ריח ניחח כשיקיימם ועושה הרצון לפני ה'. אך הכוונה בדברינו כי בשאר המצות יוכל להיות הרצון גם לצורך עצמו להמשיך עי"כ השפעות טובות כת"ת ותפלה אבל בקרבנות צריך להיות הרצון שלם עולה כולה לה' והוא הריח ניחח שאמרתי ונעש' רצוני כביכול. והנה בהרצון המקודש הזה בו נשתבחו האבות הקדושים כמ"ש בגלל אבות שעשו רצונך כי הם כל ימיהם עם כל עבודתם לא כיוונו רק בלתי לה' לבדו ולא רצו לעצמם כלל שום דבר רק שיהי' נחת רוח לפני ה' ית"ש. לכן נקראים אבותינו הקדושים בשם עבדי ה'. כמ"ש בעבור אברהם עבדי בעבור דוד עבדך וכדומה. כי אמנם הם היו באמת בבחינת עבדים להש"י כמו העבד שכל גופו קנוי לרבו ואין לו יד לצורך עצמו כלל כר' לו יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. ולכך לעומת זה כאשר הם לא כיוונו רק לרצון לפני הש"י הנה נתעורר הרצון העליון רק עליהם לטובה. וזהו וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם. פי' כאשר כוונת אאע"ה הי' רק לעשות רצונך לבד כנ"ל בלבב שלם. לכך כבש רחמיו פי' כי לא כיוון אף' זה לעורר בחי' הרחמי' שלמעלה ע"י מצוה זו כי גם זה לא רצה רק בלתי לה' לבדו. וזהו וכבש רחמיו כמו גבור הכובש את יצרו כי כבש מחשבתו לבל יעלה בלבו להיות מעורר רחמי' העליוני' ע"י מעשה העקידה רק כולו. טהור לה'. ועל כזה אמר דוד המלך ע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי. פי' על רצון קדוש כנ"ל. וז"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון. לפי פשוטו שהי' מתפלל על עת רצון שיקובל תפלתו. הלא גם עתה בזה צריך עת רצון שיקובל תפלתו זאת על עת רצון. אך הפי' בזה ואני תפלתי אני מתפלל שיהי' לי לך ה' עת רצון שיהי' עת רצוני רק לך לבד ולא לכוונ' זולתו כנ"ל. וז"ש בהעקידה הנה האש והעצים ואיה השה לעול'. י"ל למה שאל לאביו כזאת הי' לו להבין כי לא לחנם הם הולכים. גם מה זה שהשיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני. ומה ענין השה לכאן הי' לו להשיבו אלהים יראה לו בני לעולה. ועיין פרש"י שעמד בזה. אך הנה כתיב אדם ובהמה תושיע ה' ופרשו רז"ל בגמ' בר אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה ובמ"א אמרו ונמשכין אחריו כבהמה. הכוונה להם בזה היות עבדו' האדם בשלימות לשמים בלי כוונה החיצוניות כמו הבהמה היורדת לטבח קרבן האישים ואין לה רצון לעצמה כלל זולת אשר משלמת נפשה לשמים. כן בני האדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה הזאת בלי רצון עצמו רק להשלים נפשם בלתי לה' לבדו. וזהו נמשכין אחריו כבהמה כשור לעול וכחמור למשא. וזהו ששאל יצחק בהבינו זאת כי אותו בא להעלו' עולה לה'. ירא לנפשו פן יעלה בלבו בשעת העקיד' להיותו מוסר נפשו לבעבור יזכה ע"י זה לעוה"ב וכדומה כי גדול שכר המוסרים נפשם לשמים. ואז לא יהי' בבחי' השה תמים אשר אין לה כוונה ורצון לעצמה כלל. לכך שאל ואיה השה לעולה כי רואה אני כי אינני תמים כבחינת השה כנ"ל. ולכך השיבו אלהים יראה לו השה לעולה בני. כלומר אלהים יראה ויושיעך להיותך תמים בבחי' השה לעולה בני. ומטעם זה נקראת התפלה שהוא במקום הקרבנות עבודה כמ"ש עבודה שבלב זהו תפלה כי אע"פ ששואל בצרכיו בתפלה מ"מ עיקר צרכי האדם בעוה"ז הם צורך גבוה ובתפלת האדם עליהם צריך לכוון את לבו שהוא מבקש רפואה ופרנסה להיות בריא וגכון לעבודת הש"י וזה שרש שאלת צרכיו ועל זה נאמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך. פי' אמרי פי על פרנסה ורפואה והגיון לבי על העבדות הש"י. וזה שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות שבלב כנ"ל. ועד"ז אמר הכתוב אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת כי הוא' יודע תעלומו' לב. כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. פי' עפ"י דברינו הנ"ל כי העבדות ומס"נ צריך להיות בתמימות ועולה לה' בבחי' שה כנ"ל והוא שאמה"כ אם שכחנו שם אלהינו לכוון בהעבדות לעצמנו או לענין עוה"ב לקבל פרס ונפרוש כפינו הוא התפלה הנקראת פרישת כפיים. לאל זר. בכוונה חיצוניות הנקראת אל זר חלילה הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב כי עליך הורגנו כל היום ונחשבנו כצאן טבחה. פי' נחשבנו במחשבותינו לך לבד כצאן טבחה בבחי' השה תמים לעולה. ולכך עורה למה תישן כו'. וכענין הזה הי' ענין עשרה הרוגי מלכות. מעתה נחזור לעניננו הנה ענין הקרבנות עיקרם צריך להיות בלתי לה' לבדו בלא שום כוונת לעצמו כלל ואם לאו נקרא זובח לאלהים. לכך זה שהוכיחום הנביאים על הקרבנות בראותם כי מכווני' לעצמם בהקריבם ואמר כי לא לרצון הם לפני ה'. וזה שאמר למה לי רוב זבחיכם וכו' וכן עולותיכ' ספו על זבחיכם ואכלו בשר להנאתכם כי לא צוויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח כאלה רק בלתי לה' לבדו. וז"ש הכתוב אדם כי יקריב מכם יהי' באותו בחי' מן הבהמה שאיננה רוצה בזה לעצמם כלום. וזהו לרצונו לפני ה' כנ"ל:
זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד. להבין כפל הלשון יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו כו'. אך הנה העולה באה לתקן המחשב' כידוע. ותיקון המחשבה באה ע"י תיקון הברית שלא להרהר בדבר האסור ח"ו ולכך נאמר זכר תמים יקריבנו. פי' בחי' הזכרות יהי' תמים בלא מום כמ"ש ביעקב איש תם ולא נפגם כלל כל ימיו במחשבה רעה חלילה ולכך יוצאי יריכו היו שבעים נפש ולא יותר וזה תמים כמ"ש ויבא יעקב שלם שלם בגופו כו'. וז"ש שים שלום פי' שם יו"ד שלום וז"ש כאן יקריב אותו לרצונו לפר ה' יקריב בחי' האו"ת שיהי' לרצון לפני ה' שלם ולא יפגום עוד. וז"ש להלן נפש כי תחטא כו' או מכל אשר ישבע עליו לשקר. פי' בחי' כל הוא היסוד ישביע ח"ו לשקר ושלם אותו בראשו. פי' ישלים ויתקן בחי' אות ויסוד במחשבה תחלה בראשו. וחמשיתיו הם שתי ההי"ן יוסף הוא בחי' היסוד כנ"ל אז עליו יהי' היחוד או"א וזו"נ וזהו שנאמר יקריבנו אל פתח אהל מועד שלא תלך ההשפעה לחוץ כידוע אצל והוא יושב פתח האהל. והבן:
וקמץ משם מלא קומצו וכו'. הנה ידוע לי"ח כי נקודות הוי' בעשר ספירות. נקודת קמץ בכתר ונקודת פת"ח בחכמה כמ"ש פיה פתחה בחכמ'. והנה העולה הוא על מחשבה כמ"ש העולה על רוחכם וסוד המחשבה היא מחכמה ולמעלה בחי' קמץ וזהו וקמץ משם ר"ל משם הוי' ב"ה לתיקון המחשבה והקטיר את אזכרת' לתיקון מחשבתו של אדם כנ"ל. והבן:
א"י וקמץ משם מלא קומצו. פרש"י יכול מבורץ ויוצא לכל צד ת"ל במקום אחר והרים ממנו בקומצו לא יהי' כשר אלא מה שבתוך הקומץ כו'. הנראה לרמז בדברי רש"י הללו עפ"י מ"ש לטיל בפר' וישב בענין כתונת פסים שעשה יעקב אבינו ע"ה ליוסף הצדיק הוא למען היות צמצום בהשפע הקדושה שיורד מלמעלה לבל יעבור חוצה ויבוזו זרים ח"ו להיות יניקה להחיצונים. וידוע לי"ח כי תחלת הבריאה התחיל מספירת החכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית פיה פתחה בחכמה. ולמעלה מספי' החכמה הוא כתר רמוז לנקודת קמץ כנ"ל. לכן מאשר כי התחלת ברי"ע הוא מבחי' התפשטות החסד הרמוז לפת"ח. לכן צריך להיות בכל דור ודור צי"ע אשר על ידו תרד השפע בדרך לבוש כמ"ש באדה"ר ויעש ה' אלהי' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. כדי שתרד השפע למטה בבחי' צמצום לבל יעבור גבולם לחיצונים ח"ו. וזה הרמז בדברי רש"י מלא קומצו יכול מבורץ ויוצא לכל צד. כידוע שהכהן הוא בחי' החסד ועל ידו יורדים ההשפעות ע"י עבודותו לכן הי' צריך שמירה מעולה לבל יצא חוצה לכל צד הם הסט"א וזה שמסיי' ת"ל והרים ממנו בקומצו כו' שיהי' בבחי' צמצום וקמץ לבל יתפשטו למקום אחר. וזה הרמז מל"א עולה ע"א ועם הכולל גימ' ע"ב כמנין חסד. וז"פ וקמץ משם מלא קומצו רמז משם ע"ב:
וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא כו' ונסלח לו. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בגמ' השוה הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם. פי' ע"י מחמת שהם לא היו צדיקים גדולים כ"כ כמו הראשוני' לכן הקלו על העולם ולמדו עליהם זכות גם בבוא לפניהם איש אשר לא נכון לפניהם לא הרע לבם עליו כי הסתכלו בעצמם גם אני כמוהו. וזה ג"כ הרמוז כאן בפסוק זה וכפר עליו הכהן כו'. כי כאשר בא איש אשר חטא לפני הכהן לכפר עליו צריך הכהן להסתכל בעצמו גם אני כמוהו ויכפר בתחלה בעדו ואח"כ בעד כל קהל ישראל. וז"פ וכפר עליו הכהן מחטאתו של עצמו ואח"כ ונסלח לו לזולתו הבא להתכפר: “The priest will make an atonement for his sin, and he will be forgiven” we can explain this verse by what is written in the Gemara (Rosh Hashana 25:2) “The Verse equates three lowly sages {Gidon, Shimshon and Yiftach} with three great sages {Moshe, Aharon and Shemuel}” meaning since they weren’t as righteous as the earlier sages thus these low sages sought out the good aspects of others, and they didn’t hate them since they saw that they were in some aspect lacking righteousness. This too is the explanation of this verse “The priest will make an atonement” for when someone that sinned came to a priest seeking forgiveness the priest needed to see in himself [saying] “I too am like him” thus he would first forgive himself then forgive the other. This is the explanation of the verse, “ The priest will make an atonement for his sin” first he would seek forgiveness for himself, then “and he will be forgiven” the other will be forgiven.
ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו. הנראה לרמז בזה כי ענין ק"ש במס"נ הוא התיקון על פגם הברית ר"ל. וזה הרמז בתיקון שלשה משמורות. אמר לי' קב"ה אי אברהם כו' ובשר קודש יעברו מעליך בטילו מיניהו ברית קדישא וכו' וכיון דשמע אברהם אמר ימחו על קדושת שמך כו'. הרמז בזה שהי' אברהם אבינו ע"ה ממליץ טוב על ישראל אף שחטאו ופגמו בברית קודש עוד יש להם תיקון לזה מה שהם מוסרים נפשם על קדושת שמך וז"ש ימחו על קדושת שמך כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל כי ענין הקדושה שאנו אומרים הוא בחינת מס"נ כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י. וז"פ הפ' שהתחלנו ואת אשר חטא מן הקודש ישלם. וא"ת רומז לאות ברית קודש אם חטא בזה. מן הקודש מ"ן ר"ת "מסירת "נפש ע"י הק"ש במס"נ ישלים התיקון. והוא מפני כי הפגם מחטא זה מגיע לספירת החכמה רמז לשם ע"ב עולם המחשבה לכן ג"כ התיקון בזה ע"י המחשבה במס"נ כמ"ש בר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה. וזה שמסיים וחמישיתו יוסף עליו רמז לאות הה' מצורף לתיבת יוסף ויהי' נקרא יהוס"ף. עליו. אז יהיה היחוד על ידו ויהי' הוא הכלי בבחי' יוסף צי"ע להוריד השפע על ידו כמ"ש בגמ' במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד:
מכל אשר יעשה לאשמ"ה ב"ה. ר"ת "לאל "אשר "מכל "המעשים "ביום "השביעי. כי כן אחז"ל כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עונותיו והשבת הוא כפרה כמו הקרבנות לכך נרמז בסוף פ' הקרבנו' כי עכשיו שאין לנו קרבנות השבת יכפר עלינו: