מתני׳ אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל
MISHNA: These are the types of grain with which a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover: With wheat, with barley, with spelt [kusmin], with rye [shifon], and with oats [shibbolet shu’al].
מתני׳ הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין
MISHNA: The attendants brought vegetables before the leader of the seder prior to the meal, if there were no other vegetables on the table. He dips the ḥazeret into water or vinegar, to taste some food before he reaches the dessert of the bread, i.e., the bitter herbs, which were eaten after the matza. They brought before him matza and ḥazeret and ḥaroset, and at least two cooked dishes in honor of the Festival.
מרדכי פרק ב' פסחים סימן תקפח
כתבו בשם רבינו יצחק מקורביל, בספר הסמ"ק (סימן רכב), הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים בהם איסור מלאוכלם בפסח, וכן היה נוהג רבינו שמואל מאיברא, אבל רבינו יחיאל ושאר גדולים היו נוהגים בהם היתר, וקשה מאוד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, ולא משום חימוץ נהגו לאסור, שהרי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאינם באים לידי חימוץ אלא חמשת מיני דגן בלבד, ולא יטעה בזה שום אדם. אלא כיון שהדגן מעשה קדרה הוא וכן הקטניות מעשה קדרה, גזרו על בישול קטניות משום בישול דגן. ועוד שיש מקומות שעושים פת מקטניות וכו', ועוד שפעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררם יפה. ואף על פי שבתלמוד התירו אורז וקטניות בבישול, יש להחמיר בדורות אלו שאינם בקיאים כל כך בדיני איסור והיתר כדורות הראשונים. ע"כ.
(א) דיני החטים וטחינתן למצות ובו ט סעיפים:
אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון (והמנהג ליקח לכתחלה חטים) (מהרי"ל) אבל לא באורז ושאר מיני קטנית וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל: הגה ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה) והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג) וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ועני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות ומותר לאכלן בפסח כן נראה לי:
(1) These are the things through which one fulfills the obligation of [eating] matsa: wheat, barley, spelt, oats and rye - and the custom is to take wheat, ab initio (Maharil) - but not rice and other types of legumes (kitniyiot), and these also do not come to be leavened and it is [so] permitted to make a cooked food from them. Gloss (Ramah): And some forbid [it] (Tur and Hagahot Maimoniot and Mordechai on the Chapter [entitled] Kol Sha'ah). And the custom in Ashkenaz is to be strict [about this], and one should not change [it]. However, it is obvious that they do not render a cooked food forbidden, ex post facto, if they fall into it. And so [too] is it permitted to light with oils that are made from them and [these oils] do not render a cooked food forbidden if they fall into it. And so [too] is it permissible to store types of legumes in the home (Terumat HaDeshen, Section 113). And the seed of dill (Maharil) and anise and coriander are not types of legumes and it is permissible to eat them on Pesach, and so does it appear [correct] to me....
(ו) (ו) ויש אוסרים - לא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל:
(ז) (ז) ואין לשנות - ואפילו באחרון של פסח ג"כ אין להקל בזה ומ"מ בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א:
(ט) (ט) תוך התבשיל - ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר דאל"כ לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה:
(יא) (יא) ואינן אוסרין אם וכו' - ר"ל שאין צריך לדקדק לתלות הנר של שמן במקום רחוק מן השלחן משום חששא שמא ינטף על מאכל דאפילו ניטף אין לאסור דבכגון זה לא נהגו להחמיר כן מבואר בד"מ ומסיים עוד שם דאפילו כתשו אותן השומשמין שעושין מהן השמן במכתשת שכותשין שם חמץ נמי לית לן בה והטעם דאפילו נתערב בו משהו נמי בטל בששים קודם הפסח ואין לומר שמקבל טעם מהמכתשת של חמץ דהא צונן אין מפליט ומבליע. מיהו כ"ז בשמן שומשמין וכדומה שאינם חריף אבל בשמן זית אם כתש הזיתים בכלי שלתתו בו וכדומה בודאי נקלט בו טעם מכוסמת חמץ דהא זית הוא חריף כמבואר לעיל בסימן תמ"ז ס"ח ובדבר חריף אמרינן אגב דוחקא דכתישת המכתשת נותנת טעם בזיתים וליכא ס' בזיתים נגד הטעם וכדלעיל בסימן תמ"ז ס"ח עי"ש וע"כ בשמן זית לכו"ע צריך ליזהר שלא לתלות הנר בקרוב לשולחן שלא יטיף ל מיני מאכל:
שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ג סימן סג
בענין פינאט אם יש בו חשש איסור מנהג קטנית כ"ד אדר תשכ"ו. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב גאלדמאן שליט"א.
הנה בדבר הפינאט שכתבתי שבהרבה מקומות אכלו אותם בפסח וכתר"ה תמה בטעם הדבר משום ששמע שעושין ממנו באיזה מקום גם קמח וגם שמע שנזרעין בשדות כשאר קטניות, אבל ידע כתר"ה שאין זה ענין כלל, שכל הדברים העושין מהם קמח נאסרו ממנהג זה, דאין לך דבר העושין ממנו קמח כתפוחי אדמה לא רק במדינה זו אלא גם ביוראפ במקומותינו וגם בדורות הקודמים ומעולם לא חשו לאסור זה. וכן הטעם שמיני חטים מתערבין בהם שכתב הטור נמי אינו כלל שכל המינים שיש לחוש למיני חטים ושעורים שיתערבו נהגו לאסור, דהא עניס וקימעל שמתערבין בהן מיני חטים ושעורים כמפורש בט"ז סק"א ובמג"א סק"ג וגם איתא שם דקשה לבודקם ובח"י סק"ט כתב שלא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים מצד קושי הבדיקה, ומ"מ לא אסרום כמפורש ברמ"א, וחרדל כתב הרמ"א בסימן תס"ד שנוהגין לאסור דהוי כמיני קטניות אף שאין בו הטעמים. ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם. וגם יש ליתן טעם דדין מה שנאסר במנהג הא אין זה דבר הנאסר בקבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את העם להחמיר שלא לאכול מינים אלו שהיה מצוי לאוכלם מפני הטעמים דחשש מיני דגן שנתערבו שקשה לבדוק ומפני שעושין קמחים, אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז, שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור גם דבר שלא נהגו לאסור, וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים, עיין בב"י ר"ס תנ"ג, שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר אף במקום שנהגו איסור דהרי ע"ז כתב וקשה הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור. וכן בעניס וקימעל אפשר לא היו מתחלה רגילים לזורעם במקום שזרעו מיני דגן ולא היה טעם להנהיג איסור ולכן אף אח"כ שהתחילו לזורעם במקום שזרעו מיני דגן שלכן צריכים בדיקה לא רצו לאוסרם שוב. ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה מקומות עוד מכ"ש. ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר כדאיתא בח"י. ולאלו שיש להם מנהג ביחוד שלא לאכול פינאט אסור גם בפינאט אבל מספק אין לאסור. ולכן שייך שיתן הכשר שלא נתערב שם חמץ ויאכלו אלו שלא נהגו בזה איסור. וכן ראיתי שנותנים הכשר על פינאט אויל מהאי טעמא. ידידו, משה פיינשטיין.
Document P-95
Quinoa
April 2006
Many years ago, R’ Levin of the COR presented research to Rav Belsky indicating that quinoa is harvested and processed similar to the way wheat is. Therefore, Rav Belsky has always held that quinoa is forbidden as kitnios since it is truly midgan.
The question was raised that the prime reason for permitting quinoa is that it’s a “new” grain which wasn’t used by Jews at the time of the gezairah, and Iggeros Moshe rules that such items aren’t forbidden as kitnios. Thus, even if it meets the other requirements of kitnios, it should be permitted? Rav Belsky argued that Iggeros Moshe’s position isn’t accepted – as evidenced by the fact that corn, peanuts and soy are considered kitnios. Others countered that (a) if Iggeros Moshe is wrong, potatoes should be forbidden, and (b) the aforementioned cases are merely exceptions to the rule. Rav Belsky responded (to the second point) that potatoes aren’t harvested, processed or used anything like grain, and therefore don’t truly deserve to be included in the minhag (in spite of the fact that there’s one use – potato starch – in which potatoes are similar to grain). Rav Belsky later clarified as follows:
לדעתי, אף מרן הגר"מ זצוק"ל היה אוסר פה, כי זרע זה דומה לחיטין ושעורין בכל הענינים – עושים בו דיגון אמיתי, ועושים מהם קמח המשמש כעין קמח דגן, וצורתו כצורת הדגן, והוא לתושבי ארץ שהוא נמצא בו כמות שקמח דגן הוא לנו – משא"כ בתפוחי אדמה ופינאט"ס ורוב מינים שהקילו בו, וכן הדין אצל אמאראנ"ט (Amaranth).
י. בעלסקי
אולי צודק מורנו הגרי"ב שליט"א בנוגע לאכילת קנוו"א במדינות ההן שבדרום אמריקא. אכן בנוגע לאכילתו במדינות אמריקא
הי' נראה לומר שהגרמ"פ הי' מתירו מטעם הבו דלא לוסיף עלה, עיי"ש בפנים להדיא, וכן הי' נראה לי לנהוג כדבריו בזה, עכ"פ באמריקא.
צבי שכטר
עש"ק פ' צו, תשס"ו
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן רטז
(ב) כמו המוסק. עיין ט"ז. עיין מ"א [ס"ק] (ב') [ג] ופרי חדש בשו"ת סימן יו"ד הביא הא דחלב קרוש, יע"ש. ופרק אין מעמידין [ע"ז לט, ב] דבש אי איערובי מסרי סרי, יע"ש. האריך והתיר המוס"ק לתת בתבשיל דעפרא הוא. ומיהו ליתן בתבשיל יותר מששים אף דלטעמא עבידי יש אומרים שאסור רק מדרבנן, ובפריי ליו"ד בפתיחה להלכות תערובות [ח"ג פ"א] כתבנו בזה, תו הוה ספק פלוגתא דרבנן ולקולא. ואין מבטלין איסור לכתחלה דרבנן הוה
ש"ך יורה דעה סימן קיט ס"ק כ
והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגין כן אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר אע"ג שהיה אוסר עצמו יכול לקחתו כמו היתירא של מושיט כוס יין לנזיר דקי"ל דאע"ג דהנזיר יכול לקחתו אסור מדרבנן (וע"ל סי' קנ"א סק"ו) ויכול האוסר לבשל לכתחלה בכליו של המתיר שאינן ב"י או בסתם כלים דקי"ל נמי שהן אינן ב"י דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ"כ ואם בעל הכלי הוא לפנינו צריך לשאלו אם הוא ב"י או לא ואם בעל הכלי הוא חשוד א"צ לשאלו אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו סמכינן עליה אם הוא ב"י או לא (וע"ל סי' קנ"ב ס"ק ג')
שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן לב
שאלה: האם מותר לאשכנזים שנוהגים איסור באכילת אורז וקטניות בפסח, להתארח בימי הפסח בבית ספרדים, ולאכול מתבשיל שנתבשל בכלים שבישלו בהם אורז וקטניות בפסח?.
תשובה: בפסחים (דף לה ע"א) מבואר, שרק חמשת מיני דגן באים לידי חימוץ, מה שאין כן אורז ודוחן, שאין בהם חשש חימוץ כלל, ומותר לבשלם ולאוכלם בפסח. וכן עשו מעשה רב מגדולי האמוראים, כמבואר בפסחים (דף קיד ע"ב). וחמשת מיני דגן הם, חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. וזו לשון הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה): הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהם, אין בהם משום חמץ כלל, ואפילו לש קמח של אורז במים רותחים וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ. הרי זה מותר באכילה בפסח, שאין זה חימוץ כלל. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים, ואין בזה שום מחלוקת מעיקר ההלכה. ולכן פשט המנהג בכל תפוצות ספרד וארצות המזרח לאכול אורז וקטניות בפסח, וכמו שהעיד בגדלו הריב"ש בתשובה (סימן תכ). ע"ש. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תנג סעיף א'), שאורז וקטניות אינם באים לידי חימוץ כלל, ומותר לעשות מהם תבשילים בפסח. אמנם בהגהות מיימוני (בפרק ה' מהלכות חמץ) ובמרדכי (פרק ב' דפסחים סימן תקפח) כתבו בשם רבינו יצחק מקורביל, בספר הסמ"ק (סימן רכב), הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים בהם איסור מלאוכלם בפסח, וכן היה נוהג רבינו שמואל מאיברא, אבל רבינו יחיאל ושאר גדולים היו נוהגים בהם היתר, וקשה מאוד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, ולא משום חימוץ נהגו לאסור, שהרי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאינם באים לידי חימוץ אלא חמשת מיני דגן בלבד, ולא יטעה בזה שום אדם. אלא כיון שהדגן מעשה קדרה הוא וכן הקטניות מעשה קדרה, גזרו על בישול קטניות משום בישול דגן. ועוד שיש מקומות שעושים פת מקטניות וכו', ועוד שפעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררם יפה. ואף על פי שבתלמוד התירו אורז וקטניות בבישול, יש להחמיר בדורות אלו שאינם בקיאים כל כך בדיני איסור והיתר כדורות הראשונים. ע"כ. והובא כל זה בבית יוסף (סימן תנג), וכתב על זה, שאין מי שחושש לדברים אלו זולת האשכנזים. וכן פסק בשלחן ערוך כנ"ל. אבל הרמ"א בהגה שם /א"ח סי' תנ"ג/ כתב: ויש אוסרים לאכול אורז בפסח, וכן המנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. ע"כ. ואף על פי שרבינו ירוחם (נתיב ד' חלק ג') כתב, שאותם שנהגו שלא לאכול אורז וקטניות מבושלים בפסח, מנהג שטות הוא, זולתי אם עושים כן להחמיר על עצמם, ולא ידעתי למה. ע"כ. לא סיימוה קמיה טעמם של גאונים אשכנז כנ"ל. וכן כתב המהרי"ל בהלכות פסח. וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן קיג). ע"ש. וכן פשט המנהג אצל האשכנזים, וכנ"ל. אבל הספרדים ועדות המזרח נוהגים להקל גם בזמן הזה, וכמו שכתב הרה"ג רבי רפאל אהרן בן שמעון בספר נהר פקוד (דף עח ע"א), שמרבית העם פה עה"ק ירושלים, מבני אדם /ארם/ צובה ודמשק ומצרים, שקבעו דירתם בירושלים, נוהגים היתר באורז על ידי בדיקה יפה. וכן כתב בספר נתיבי עם (סימן תנג). ואף על פי שהרבה תלמידי חכמים ויראי שמים מעדות המזרח נוהגים להחמיר על עצמם שלא לאכול אורז בפסח, וכמו שכתב מרן החיד"א בספר טוב עין (סימן ט' אות ו'), וכן כתב בספרו לב דוד (פרק ל'). מכל מקום רוב הקהל הרחב של עדות המזרח נוהגים בו היתר על ידי בדיקה ג' פעמים קודם הפסח, ופוק חזי מאי עמא דבר.
והנה הרמ"א בהגה /א"ח/ (סימן תנג סעיף ב') כתב: שהדבר פשוט שאם נפלו הקטניות לתוך התבשיל בפסח אינם אוסרים התבשיל בדיעבד. וכתב האליה רבה (שם סק"ד), שכל שיש רוב היתר מותר, ואין צריך ששים כנגדן. וכן כתב הפרי חדש, והביא סמך לזה ממה שאמרו (בכורות כז ע"א) חלת חוץ לארץ בטלה ברוב. (וכן נפסק ביורה דעה סימן שכג סעיף א'). ע"ש. וכן כתב בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (שם סעיף ה'), שהואיל ומנהג זה אינו אלא חומרא בעלמא, אם יפול מהקטניות בתבשיל בטל ברוב. וכן כתב החק יעקב (שם סק"ו), שמלשון הרמ"א מוכח שבטלים ברוב היתר, ואף על פי שאין שם ששים כנגד הקטניות. ואף על פי שבשו"ת תרומת הדשן (סוף סימן קיג) משמע קצת שצריך ששים, ורק אין אוסרים במשהו, כשאר חמץ בפסח שאוסר בכל שהוא, העיקר כדעת הרמ"א, כיון שבלאו הכי אין זה מדינא אלא חומרא והרחקה בעלמא, לכן כל שיש רוב היתר בטלים. וכן דעת האחרונים. עכת"ד. וכן פסקו החיי אדם (כלל קכז סימן א'), והמשנה ברורה (סימן תנג סק"ט). ולפי זה הדבר ברור שאין פליטת הכלים שבישלו בהם אורז וקטניות אוסרת התבשיל לבני אשכנז שנוהגים להחמיר באורז וקטניות, ואפילו אם הכלים בני יומן יש להתיר, שבודאי יש רוב היתר כנגד פליטת הכלים. וכיוצא בזה מצאנו בחידושי דינים לרבני ירושלים משנת רס"ט, שנדפסו בסוף שו"ת חיים וחסד מסופייא (דף צב ע"א, אות נו), שאם נמצא דם בביצה (על החלבון) שנוהגים בכמה מקומות לזרוק את הדם ולאכול את הביצה, אולם מנהג רבני ירושלים בימים ההם היה לאסור את כל הביצה, ומכל מקום הכלי שנתבשלה בו מותר, מאחר שיש מתירים את הביצה עצמה באכילה. ע"כ. (וכן הובא כל זה במחזיק ברכה יורה דעה סימן סו סק"ג. וע"ש). וכל שכן אורז וקטניות בפסח שלדברי הכל מעיקר הדין מותרים, לפיכך גם לנוהגים בהם איסור הכלים מותרים. גם בשו"ת הרמ"א (סימן קלב אות טו) כתב, שהנוהגים להזהר באיסור חדש אינם צריכים להזהר מפליטת הכלים של הנוהגים בו היתר, שחדש בזמן הזה הוי כספקא דרבנן, שהרי רק הפרושים נזהרים בו, משום שרוב דגן מן הישן. לכן אין לחוש כל כך להזהר מפליטת הכלים של המקילים. ע"ש. גם בשו"ת הרדב"ז חלק ד' (סימן רצו) נשאל בדבר חכמים שהיו נזהרים מלאכול משחיטת קצת משוחטי הקהל מפני שאינם נזהרים בשחיטתם כדת או מפני שיצאה טריפה מתחת ידם, האם רשאים לאכול בכלי הנוהגים היתר, והשיב להקל, הואיל ורוב השוחטים כשרים ומומחים הם, וגם אותם שיצאה טריפה מתחת ידם, שמא שחטו יפה בשאר פעמים כיון שבקיאים הם. ועוד שטעמו ולא ממשו מדרבנן, ועוד שסתם כלים אינם בני יומן, ועוד שרוב פעמים יש בתבשיל ששים ויותר כנגד פליטת הכלי, ואפילו למי שמחמיר להצריך ששים כדי לבטל כל הכלי, לא החמיר אלא באיסור ודאי ולא בספק איסור, הילכך אין לחוש בזה כלל. עכת"ד. ואף על פי שהרב ז"ל צירף לסברתו שטעמו ולא ממשו דרבנן, ואנן קיימא לן ביורה דעה (סימן צח סעיף ב) שטעמו ולא ממשו מן התורה. מכל מקום בנידון דידן שעיקר מניעת אורז וקטניות בפסח אינה אלא מנהג בדרך חומרא והרחקה בעלמא כנ"ל, יש להקל בפליטת הכלים גם לדידן.
וגדולה מזו מצינו להרמ"א בהגה יורה דעה (סימן סד סעיף ט'). בדין חלב (בצירי) הדבוק לכרס, שהמנהג לאוסרו, אלא שבני ריינוס נהגו היתר במקצתו, וכתב הרמ"א, שאין למחות בידם הואיל ונהגו בו היתר על פי הוראת חכם. ומיהו בכל מקום שנהגו בו אסור דינו כשאר חלב שאינו בטל בתערובת היתר אלא כשיש ששים כנגדו, אבל אין לאסור הכלים של בני ריינוס לאחרים, הואיל והם נוהגים בו היתר על פי הוראת חכם. ע"כ. ומקורו מספר האגודה חולין (פרק ז' סימן פט). והובא בבית יוסף שם. ולפי זה כל שכן בנידון שלנו שאף לנוהגים איסור באורז וקטניות, אין לאסור תערובת שלהם עד ששים, אלא ברוב בעלמא של היתר יש להקל. אם כן בוודאי שהכלים של הנוהגים בהם היתר אין לאוסרם לנוהגים בהם איסור, הואיל והנוהגים היתר נוהגים על פי הדין כהוראת גדולי הפוסקים. והן אמת כי מדברי הט"ז יורה דעה שם נראה שטעם היתר הכלים מפני שמסתמא יש ששים כנגד מקצת החלב הדבוק בכרס שהוא אסור. ע"ש. אולם מדברי השפתי כהן שם מתבאר שאפילו אין ששים כנגדו יש להתיר הכלים. ומה שהקשה הפרי מגדים במשבצות זהב שם על דברי הרמ"א, שמכיון שאנו מחזיקים אותו לחלב גמור, ומצריכים ששים בתבשיל נגדו, למה לא יאסרו את הכלים של בני ריינוס לדידן. ע"ש. יש לומר על פי מה שכתב בשו"ת מהרש"ך חלק א' (סימן עז), בדין כלים שנתבשל בהם ספק טריפה, שיש להתיר משום ספק ספיקא, שמא אינה טריפה, ואם תמצא לומר טריפה שמא לא יתן הכלי טעם בתבשיל המתבשל בו. ומה שכתב הרשב"א שכלי שבלע איסור בדידיה משערינן ולא במאי דנפק מיניה, יש לומר שזהו דוקא באיסור ודאי, אבל בספק איסור יש להקל אפילו למי שסובר טעם כעיקר דאורייתא. ע"ש. וכן הוא בכנסת הגדולה (יורה דעה סימן מד הגהות בית יוסף אות יט). ע"ש. ובשו"ת בן אברהם אבוקארא (סימן מח) הוסיף, שכן כתב בהגהות שערי דורא בשם רש"י. וכן הסכים מהר"נ שפירא במבוא שערים שם. ע"ש. ועיין בתוספות עבודה זרה (לח ע"ב) שכתבו, שהטעם שאנו אומרים סתם כלים אינם בני יומן, משום שיש ספק ספיקא, שמא לא נשתמשו בהם היום, ואפילו נשתמשו בהם היום, שמא נשתמשו בדבר הפוגם את הטעם, או בדבר שאינו נותן טעם. וכן כתבו הר"ן שם, ובתשובת הרשב"א (סימן תצז), ובמיוחסות (סימן קנא), ובספר איסור והיתר (כלל לג דין י'), ובשו"ת הריב"ש (סימן כח), ובשו"ת הרשב"ץ חלק א' (סימן פט), ובהרא"ש (פרק ב' דעבודה זרה סימן לה). ועוד. ולכן בדבר שנהגו בו היתר על פי חכם, אין לאסור הכלים. והוא הדין במכל שכן לנידון שלנו. (ועי' באור זרוע ח"א סי' תנט. ובשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' ריז. ודו"ק).
וכן בקודש חזיתי בשו"ת זרע אמת חלק ג' (חלק אורח חיים סימן מח), שהעלה להתיר בנידון שלנו, שהואיל ומניעת אכילת אורז וקטניות בפסח אינה אלא מנהג בעלמא שנהגו בו בני אשכנז משום זהירות והרחקה יתירה, ומשום חומר איסור חמץ, לכן בודאי דלא עדיף מדין חלת חוץ לארץ שבטלה ברוב (בכורות כז ע"א). וזהו טעמו של הרמ"א בהגה שפסק שאין הקטניות אוסרות את התבשיל אלא בטלות ברוב. ואם כן כל שכן פליטת הכלים שלהם שאינה אוסרת התבשיל כלל. וראיה לזה מדין החלב (בצירי) הדבוק לכרס, שהתיר הרמ"א ביורה דעה (סימן סד סעיף ט') את הכלים (וכנ"ל). לפיכך אפילו הנוהגים איסור בקטניות בפסח רשאים לכתחלה להתארח אצל הנוהגים היתר ולאכול מתבשילים שנתבשלו בכלים אשר בישלו בהם אורז וקטניות בפסח. ואפילו אם הכלים בני יומם מותר. ע"ש. ואף שהגאון רבי יצחק טאייב בספר ערך השלחן (סימן תנג סק"ג) הביא משם מהרלנ"ח (סימן קכא) שצריך שלא יהיה הכלי בן יומו, אולם בספרו חקת הפסח (סימן תנג סק"ג) העלה להתיר גם בכלי בן יומו, וכדברי הזרע אמת הנ"ל. ע"ש. (ומה שכתב הרה"ג רש"ז גרוסמן נר"ו בסידור פסח כהלכתו עמוד קפו, שבכף החיים הביא בשם זרע אברהם (צ"ל זרע אמת) שהכלים מותרים רק לאחר מעת לעת. ע"ש. ליתא, ולא סיימוה קמיה שהכף החיים בסוף דבריו הביא דברי הזרע אמת להתיר גם בכלים בני יומם. כיעו"ש) +אלם /אולם/ מה שכתב הזרע אמת חלק ג' (סימן מח) הנ"ל, להביא ראיה נוספת לזה ממה שהביא הכנסת הגדולה יורה דעה (סימן טל הגהות בית יוסף אות קצה), בדין ריאה הדבוקה בלי סירכא, שחכמי לוניל וחכמי נרבונא מתירים, וכן המנהג שם (וכמו שכתב הבית יוסף סימן טל דף נח ע"א בשם רבינו ירוחם), והראב"ד היה נוהג להחמיר, ובכל זאת כשהיה הראב"ד מתארח אצל הנוהגים היתר, היו קושרים לו חתיכת בשר לסימן, והיתה מתבשלת בקדרה אחת עם בשר הדבק, והיה אוכל אותה חתיכה עם התבשיל. ע"ש. ולכאורה יש לדחות לפי מה שכתב המהריב"ל בתשובה חלק ג' (סימן קא דף קח ע"א), שהראב"ד סובר שדין טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן, ולכן היה מיקל כנ"ל, כדין ספקא דרבנן דהוי לקולא. אבל לדידן דנקטינן לדינא שטעם כעיקר אסור מן התורה, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך יורה דעה (סימן צח סעיף ב'), אין להקל בכיוצא בזה. איברא שהרשב"א בתשובה חלק ז' (סימן תעו) כתב, שהראב"ד סובר שטעם כעיקר אסור מן התורה. וכן כתב עוד בספרו תורת הבית הארוך, בשם הראב"ד, והובא בבית יוסף (סימן צח). וכן הוא בספר משהו להראב"ד שנדפס בספר ספרן של ראשונים (עמוד קצ). וכן בשו"ת הראב"ד (סימן רח עמוד רנח). ע"ש. אבל מכל מקום יש לתמוה שהרי גם בקטניות בפסח שהוא חומרא בעלמא צריך להיות רוב היתר, ואיך היקל כל כך הראב"ד להתיר חתיכת היתר בתוך קדרה שלמה שהיה נוהג בה להחמיר. ולכן בעל כרחנו צריך לומר כמו שכתב בשו"ת מהרלנ"ח (סימן קכא), שהביא המעשה של הראב"ד, וכתב, ומה שאפשר לי לומר לדעת הראב"ד הוא שאיסור הדבק קל מאוד, כלומר, שדעת הראב"ד היתה נוטה להתיר, אלא שהיה לו קצת ספק בדבר, וקבל עליו איסור הדבק עצמו, ולא פליטתו והמתבשל עמו, ולמד דין זה מדין דמאי שגזרו עליו חכמים מפני הספק, ולא גזרו על תערובתו, כמו שאמרו בחולין (ו ע"א) ובירושלמי (פרק קמא דדמאי). ומכאן למדו התוספות (עבודה זרה לה ע"ב בד"ה מכלל) שהנזהר מפת עכו"ם מותר לו לאכול בקערה אחת עם מי שאינו נזהר ממנו. (וכן פסק בשלחן ערוך /יו"ד/ סימם קיב סעיף טו). עכת"ד. גם הכנסת הגדולה שם הביא דברי המהרלנ"ח, והוסיף עוד בשם רבו המהרימ"ט, שיש לומר שהראב"ד לא אכל הדבק משום שקיבל עליו כן בנדר, והנודר מן הבשר מותר בתבשיל. (נדרים נא סע"ב, ובשלחן ערוך יורה דעה סימן רטז סעיף ט'). ע"ש. ולפי זה אין זה ענין כלל לנידון שלנו. ומכל מקום יש לנו סמוכים להקל בכלים בנידון שלנו כמו שביארנו בפנים. וכיוצא בזה אמרו בחולין (מט סע"ב) אינהי מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים? (פירש רש"י, בני ארץ ישראל אוכלים החלב (בצירי) הזה, שסוברים חלב טהור הוא, ולדידן בני בבל אף על פי שאין אנו אוכלים אותו, לכל הפחות יש להחזיקו כדין חלב טהור לגבי סתימת הנקב, כדקיימא לן חלב טהור סותם, חלב טמא אינו סותם. ועיין בהר"ן שם, ובלחם משנה פרק ז' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ו'). ומכאן למד מהרא"י בשו"ת תרומת הדשן (סימן קיג), להתיר שהיית אורז וקטניות שבא עליהם מים והחמיצו, גם אצל הנוהגים בהם איסור אכילה, משום דאינהו מיכל אכלי (בספרד), ולדידן מסתם נמי לא סתים. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת מהר"י קולון (שרש קב) הסבר הדברים בזה. וכן כתב בשו"ת חיים שאל חלק א' (סימן לב), שטעמם של רבני ירושלים שאסרו ביצה שנמצא בה טיפת דם בחלבון, והתירו הכלי שנתבשלה בו, משום שרבים מתירים את הביצה באכילה, ואם כן יש לומר לדידהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים. ושכן כתב כיוצא בזה בשו"ת מהרי"ו (סימן קטז). וע"ש. והוא הדין לנידון דידן. ועיין בשלחן גבוה אורח חיים (סימן תנג סק"ה), ובשו"ת אהל יצחק הכהן (חלק אורח חיים סימן יד), ובשו"ת דבר משה חלק א' (חלק יורה דעה סימן לד) בד"ה ולענין הכלים, ובספר חקר הלכה (דף ד' ע"א), ובשו"ת יש מאין חלק א' (חלק יורה דעה סימן ח'). ואכמ"ל. ובמקום אחר כתבנו עוד בזה. וכעת עמד קנה במקומו.+
בסיכום: מותר לאשכנזים הנוהגים היתר /איסור/ באורז וקטניות בפסח להתארח בבית הספרדים ועדות המזרח שנוהגים היתר באורז וקטניות בפסח, ולאכול מהתבשילים המוגשים לפניהם, אפילו אם הם יודעים בבירור שנתבשל בכלים ההם באותו יום אורז וקטניות. והאמת והשלום אהבו, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
Committee on Jewish Law and Standards (Rabbinical Assembly)
In order to bring down the cost of making Pesah and support the healthier diet that is now becoming more common, and given the inapplicability today of the primary concerns that seem to have led to the custom of prohibiting kitniyot, and further, given our inclination in our day to present an accessible Judaism unencumbered by unneeded prohibitions, more easily able to participate in the culture that surrounds us, we are prepared to rely on the fundamental observance recorded in the Talmud and codes and permit the eating of kitniyot on Pesah.
Dissenting Opinion, Committee on Jewish Law and Standards, Rabbinical Assembly
The main reason to change law or custom is to address an ethical dissonance between halakha and the prevailing values of our generation. We do not see such a compelling reason in this case. It is part of the Pesah experience to have restrictions, and food choices are the main way the Torah and sages developed to convey this sense of identification. Compared to slaves in Egypt, Jews who fled their native lands at other times in history, leaving behind their homes and all their belongings, and Jews who crossed deserts on foot and lived in the most primitive conditions, avoiding kitniyot for a week seems a small symbolic way to identify with the Passover message. Furthermore, the other reasons are less than convincing justifications to overturn a longstanding tradition. Eating rice and beans may replace a side dish or other vegetable but will not replace expensive meat, desserts, jams, wines and other usual items at a meal. Meat or fish do not need kosher for Passover supervision if bought fresh, and should be no more expensive than the rest of the year. Supervision will still be needed for kitniyot-derivative items to make sure they are not mixed with hametz, so the need for / cost of supervision will not be reduced. The joy of the holiday can be enhanced with dedicating it to leisure and celebration in other ways than just food. Certainly this is easier in Israel when it is a vacation from work and school, but even here one can decorate the home, take trips or walks on Sundays or after work, or invite guests, or play music after yom tov, or otherwise enhance the holiday without relying on food. Blurring distinctions among Jewish communities might be an excuse but does not seem the real reason: we happily accept differences in melodies, liturgy, and other ritual differences between Ashkenazim and Sepharadim. For example, singing Shir Hashirim Friday night, waking up every morning the entire month of Elul for selihot and not just the week of Rosh Hashanah like Ashkenazim, and even the different roles of men and women in synagogue and home. If we seek to erase these distinctions we should be consistent about it, not just use it as an excuse when it is convenient to choose a more lenient stance. Furthermore, erasing the distinction between Sephardic and Ashkenazi will widen other rifts between Orthodox and Conservative Jews, as well as within the Conservative/Liberal Jewish community, where some people will choose to accept this leniency and others Ashkenazis will not. Effectively this will simply shift the division, not create a united practice.