(טז) וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
(16) And the LORD God commanded the man, saying, “Of every tree of the garden you are free to eat; (17) but as for the tree of knowledge of good and bad, you must not eat of it; for as soon as you eat of it, you shall die.”
(יב) וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃
(12) And now, O Israel, what does the LORD your God demand of you? Only this: to revere the LORD your God, to walk only in His paths, to love Him, and to serve the LORD your God with all your heart and soul,
שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז אמר אחד מהם אני אקניטנו אותו היום ע"ש היה והלל חפף את ראשו הלך ועבר על פתח ביתו אמר מי כאן הלל מי כאן הלל נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש א"ל שאלה יש לי לשאול א"ל שאל בני שאל מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות א"ל בני שאלה גדולה שאלת מפני שאין להם חיות פקחות הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש א"ל שאלה יש לי לשאול א"ל שאל בני שאל מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות אמר לו בני שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין החולות הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל נתעטף ויצא לקראתו א"ל בני מה אתה מבקש א"ל שאלה יש לי לשאול א"ל שאל בני שאל מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות א"ל בני שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין בצעי המים אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס נתעטף וישב לפניו א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל א"ל הן א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל א"ל בני מפני מה א"ל מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז א"ל הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד: ת"ר מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה א"ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא א"ל א"ב ג"ד למחר אפיך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי: שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כח, ד) ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה א"ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי נאמר א"ל אפי' על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה בא לפני שמאי א"ל כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת בא לפני הלל א"ל ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה: אמר ר"ל מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו' אמונת זה סדר זרעים עתיך זה סדר מועד חוסן זה סדר נשים ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות ואפ"ה (ישעיהו לג, ו) יראת ה' היא אוצרו אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפו"ר צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו א"ל עירבת לי בהן קב חומטון א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העליתה תנא דבי ר"י מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה ואינו חושש: אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו
who wagered with each other and said: Anyone who will go and aggravate Hillel to the point that he reprimands him, will take four-hundred zuz. One of them said: I will aggravate him. That day that he chose to bother Hillel was Shabbat eve, and Hillel was washing the hair on his head. He went and passed the entrance to Hillel’s house and in a demeaning manner said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Hillel wrapped himself in a dignified garment and went out to greet him. He said to him: My son, what do you seek? He said to him: I have a question to ask. Hillel said to him: Ask, my son, ask. The man asked him: Why are the heads of Babylonians oval? He was alluding to and attempting to insult Hillel, who was Babylonian. He said to him: My son, you have asked a significant question. The reason is because they do not have clever midwives. They do not know how to shape the child’s head at birth. That man went and waited one hour, a short while, returned to look for Hillel, and said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Again, Hillel wrapped himself and went out to greet him. Hillel said to him: My son, what do you seek? The man said to him: I have a question to ask. He said to him: Ask, my son, ask. The man asked: Why are the eyes of the residents of Tadmor bleary [terutot]? Hillel said to him: My son, you have asked a significant question. The reason is because they live among the sands and the sand gets into their eyes. Once again the man went, waited one hour, returned, and said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Again, he, Hillel, wrapped himself and went out to greet him. He said to him: My son, what do you seek? He said to him: I have a question to ask. He said to him: Ask, my son, ask. The man asked: Why do Africans have wide feet? Hillel said to him: You have asked a significant question. The reason is because they live in marshlands and their feet widened to enable them to walk through those swampy areas. That man said to him: I have many more questions to ask, but I am afraid lest you get angry. Hillel wrapped himself and sat before him, and he said to him: All of the questions that you have to ask, ask them. The man got angry and said to him: Are you Hillel whom they call the Nasi of Israel? He said to him: Yes. He said to him: If it is you, then may there not be many like you in Israel. Hillel said to him: My son, for what reason do you say this? The man said to him: Because I lost four hundred zuz because of you. Hillel said to him: Be vigilant of your spirit and avoid situations of this sort. Hillel is worthy of having you lose four hundred zuz and another four hundred zuz on his account, and Hillel will not get upset. The Sages taught: There was an incident involving one gentile who came before Shammai. The gentile said to Shammai: How many Torahs do you have? He said to him: Two, the Written Torah and the Oral Torah. The gentile said to him: With regard to the Written Torah, I believe you, but with regard to the Oral Torah, I do not believe you. Convert me on condition that you will teach me only the Written Torah. Shammai scolded him and cast him out with reprimand. The same gentile came before Hillel, who converted him and began teaching him Torah. On the first day, he showed him the letters of the alphabet and said to him: Alef, bet, gimmel, dalet. The next day he reversed the order of the letters and told him that an alef is a tav and so on. The convert said to him: But yesterday you did not tell me that. Hillel said to him: You see that it is impossible to learn what is written without relying on an oral tradition. Didn’t you rely on me? Therefore, you should also rely on me with regard to the matter of the Oral Torah, and accept the interpretations that it contains. There was another incident involving one gentile who came before Shammai and said to Shammai: Convert me on condition that you teach me the entire Torah while I am standing on one foot. Shammai pushed him away with the builder’s cubit in his hand. This was a common measuring stick and Shammai was a builder by trade. The same gentile came before Hillel. He converted him and said to him: That which is hateful to you do not do to another; that is the entire Torah, and the rest is its interpretation. Go study. There was another incident involving one gentile who was passing behind the study hall and heard the voice of a teacher who was teaching Torah to his students and saying the verse: “And these are the garments which they shall make: A breastplate, and an efod, and a robe, and a tunic of checkered work, a mitre, and a girdle” (Exodus 28:4). The gentile said: These garments, for whom are they designated? The students said to him: For the High Priest. The gentile said to himself: I will go and convert so that they will install me as High Priest. He came before Shammai and said to him: Convert me on condition that you install me as High Priest. Shammai pushed him with the builder’s cubit in his hand. He came before Hillel; he converted him. Hillel said to him, to the convert: Is it not the way of the world that only one who knows the protocols [takhsisei] of royalty is appointed king? Go and learn the royal protocols by engaging in Torah study. He went and read the Bible. When he reached the verse which says: “And the common man that draws near shall be put to death” (Numbers 1:51), the convert said to Hillel: With regard to whom is the verse speaking? Hillel said to him: Even with regard to David, king of Israel. The convert reasoned an a fortiori inference himself: If the Jewish people are called God’s children, and due to the love that God loved them he called them: “Israel is My son, My firstborn” (Exodus 4:22), and nevertheless it is written about them: And the common man that draws near shall be put to death; a mere convert who came without merit, with nothing more than his staff and traveling bag, all the more so that this applies to him, as well. The convert came before Shammai and told him that he retracts his demand to appoint him High Priest, saying: Am I at all worthy to be High Priest? Is it not written in the Torah: And the common man that draws near shall be put to death? He came before Hillel and said to him: Hillel the patient, may blessings rest upon your head as you brought me under the wings of the Divine Presence. The Gemara relates: Eventually, the three converts gathered together in one place, and they said: Shammai’s impatience sought to drive us from the world; Hillel’s patience brought us beneath the wings of the Divine Presence. The Gemara continues discussing the conduct of the Sages, citing that Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And the faith of your times shall be a strength of salvation, wisdom, and knowledge, the fear of the Lord is his treasure” (Isaiah 33:6)? Faith; that is the order of Zera’im, Seeds, in the Mishna, because a person has faith in God and plants his seeds (Jerusalem Talmud). Your times; that is the order of Moed, Festival, which deals with the various occasions and Festivals that occur throughout the year. Strength; that is the order of Nashim, Women. Salvations; that is the order of Nezikin, Damages, as one who is being pursued is rescued from the hands of his pursuer. Wisdom; that is the order of Kodashim, Consecrated Items. And knowledge; that is the order of Teharot, Purity, which is particularly difficult to master. And even if a person studies and masters all of these, “the fear of the Lord is his treasure,” it is preeminent. With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value. On a related note, the Gemara cites a halakha that was taught in the school of Rabbi Yishmael: A person who sells wheat may, ab initio, mix a kav of ḥomton into a kor of grain and need not be concerned that by selling it all at the price of grain he will be guilty of theft, as the kav of ḥomton is essential for the preservation of the wheat. Rabba bar Rav Huna said: Any person who has Torah in him but does not have
(יג) ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃
(13) The sum of the matter, when all is said and done: Revere God and observe His commandments! For this applies to all mankind:
(ד) קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּהָדָֽר׃
(4) The voice of the LORD is power; the voice of the LORD is majesty;
(יג) טְה֤וֹר עֵינַ֙יִם֙ מֵרְא֣וֹת רָ֔ע וְהַבִּ֥יט אֶל־עָמָ֖ל לֹ֣א תוּכָ֑ל לָ֤מָּה תַבִּיט֙ בּֽוֹגְדִ֔ים תַּחֲרִ֕ישׁ בְּבַלַּ֥ע רָשָׁ֖ע צַדִּ֥יק מִמֶּֽנּוּ׃
(13) You whose eyes are too pure to look upon evil, Who cannot countenance wrongdoing, Why do You countenance treachery, And stand by idle While the one in the wrong devours The one in the right?
(ד) הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃
(4) The Rock!—His deeds are perfect, Yea, all His ways are just; A faithful God, never false, True and upright is He.
(דברי הימים א כט, כב) וימשחו לה' לנגיד ולצדוק מקיש נגיד לצדוק מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו וצדוק גופיה מנלן דתניא רבי אומר (ויקרא כד, ט) והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו: מתני׳ (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו ר' שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים דאפילו כאביגיל: גמ׳ למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא ור"ש לא דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתניא אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר (דברים כד, יז) לא תחבול בגד אלמנה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה ואתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה ואמרינן מאי קאמר הכי קאמר מתוך שאתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה אלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא בעלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא מה טעם לא ירבה לו נשים משום (דברים יז, יז) דלא יסור לבבו ור' שמעון אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור לא יסור למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זו לא ישאנה אלא מה אני מקיים לא ירבה דאפילו כאביגיל הני שמונה עשרה מנלן דכתיב (שמואל ב ג, ב) ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום בן מעכה והרביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון וקאמר ליה נביא (שמואל ב יב, ח) אם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי מתקיף לה רבינא אימא כהנה תרתי סרי וכהנה עשרין וארבע תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מעשרים וארבע למאן דדריש וי"ו ארבעים ושמנה הוו תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מארבעים ושמנה ותנא דידן מאי טעמיה אמר רב כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית והא הואי מיכל אמר רב עגלה זו מיכל ולמה נקרא שמה עגלה שחביבה עליו כעגלה וכן הוא אומר (שופטים יד, יח) לולי חרשתם בעגלתי וגו' ומי הוו למיכל בני והכתיב (שמואל ב ו, כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה אמר רב חסדא עד יום מותה לא היה לה ביום מותה היה לה מכדי בנים היכא קא חשיב להו בחברון ואילו מעשה דמיכל בירושלים הוה דכתיב (שמואל ב ו, טז) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז ואמר רב יהודה ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למיטרפסה אלא אימא עד אותו מעשה היה לה מכאן ואילך לא היה לה והכתיב (שמואל ב ה, יג) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים למלויי שמונה עשר מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולן בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות היו וכולן יושבין בקרונות של זהב ומהלכין בראשי גייסות היו והם היו בעלי אגרופין של בית דוד ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר (שמואל ב יג, יג) ועתה דבר נא (על) המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה (שמואל ב יג, ג) ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד (והיה) איש חכם וגו' אמר רב יהודה אמר רב איש חכם לרשעה (שמואל ב יג, ד) ויאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך ויאמר לו יונדב שכב על משכבך והתחל וגו' עד ועשתה לעיני את הבריה (שמואל ב יג, ט) ותקח המשרת ותצוק לפניו אמר רב יהודה אמר רב שעשתה לו מיני טיגון (שמואל ב יג, טו) וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי (שמואל ב יג, יט) ותקח תמר אפר על ראשה (ואת כתונת) הפסים אשר עליה קרעה תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה תמר באותה שעה אמרו לבנות מלכים כך לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה אם לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו
“And they made Solomon, son of David, king the second time, and anointed him unto the Lord to be leader, and Tzadok to be priest” (I Chronicles 29:22). This verse compares a leader, referring to King Solomon, to Tzadok, the High Priest: Just as for Tzadok, half of the shewbread given to the priests is for him, the High Priest, and half is for all his brothers, the other priests, so too for the leader, half is for him and half is for his brothers, the rest of the army. The Gemara asks: And with regard to Tzadok himself, from where do we derive that the High Priest takes half? The Gemara responds: As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: The Torah states with regard to the apportionment of the shewbread: “And it shall be for Aaron and his sons, and they shall eat it in a holy place” (Leviticus 24:9), from which it is inferred: Half for Aaron and half for his sons. mishna The king “shall not add many wives for himself” (Deuteronomy 17:17), but only eighteen. Rabbi Yehuda says: He may add many wives for himself, provided that they are not like those who turn his heart away from reverence for God. Rabbi Shimon says: Even if he wants to marry only one wife, if she turns his heart away, he should not marry her. If so, why is it stated: “He shall not add many wives for himself”? This teaches that even if his wives are like Abigail, who was righteous and prevented David from sin (see I Samuel, chapter 25), it is prohibited for him to have many wives. gemara The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Yehuda interprets the rationale behind the mitzva in the verse and draws halakhic conclusions based on that interpretation, and Rabbi Shimon does not interpret the rationale in the verse? But didn’t we hear them hold the opposite opinions with regard to interpreting the rationale behind a mitzva in a verse? As it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Metzia 10:3): In the case of a widow, whether she is poor or whether she is wealthy, one may not take collateral from her for a loan, as it is stated: “You may not take the garment of a widow for a pledge” (Deuteronomy 24:17); this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: In the case of a wealthy widow, one may take collateral from her. But in the case of a poor widow, one may not take collateral from her, because you are obligated to return it to her, and you will give her a bad name among her neighbors. And we say about this dispute: What is Rabbi Shimon saying? This is what he is saying: Because you take collateral from her, you are required to return it to her, as the verse states: “And if he is a poor person, you shall not sleep with his pledge; you shall restore the pledge to him when the sun goes down” (Deuteronomy 24:12–13), and you thereby give her a bad name among her neighbors, who will suspect licentious behavior when they see a man come to her house every morning and evening. Evidently, according to this dispute Rabbi Yehuda does not interpret the rationale in the verse and Rabbi Shimon does interpret the rationale in the verse. The Gemara explains: Generally, Rabbi Yehuda does not interpret the rationale in the verse, but it is different here, as the verse itself explains the rationale in the verse: What is the reason that “he shall not add many wives for himself”? He should not add many wives because of what is articulated in the continuation of the verse: “His heart should not turn.” And Rabbi Shimon could have said to you: Since generally we interpret the rationale in the verse, then if it is so that the prohibition against marrying many wives applies only to wives that are likely to lead his heart astray, the verse should write only: “He shall not add many wives for himself” and then be silent. In that case, I would say, on my own, what is the reason that he shall not add many wives? It is so that his heart should not turn away. Accordingly, why do I need the additional phrase “his heart should not turn away”? It serves to teach another halakha, that even if he wants to marry only one wife, if she turns his heart away, he should not marry her. But then how do I realize the meaning of the verse: “He shall not add many wives for himself”? It means that he should not have many wives even if they are like Abigail. § As for those eighteen women that the king may marry, from where do we derive that number? The Gemara responds: As it is written: “And to David sons were born in Hebron; and his firstborn was Amnon, from Ahinoam the Jezreelitess; and his second, Chileab, from Abigail the wife of Nabal the Carmelite; and the third, Absalom, son of Maacah, the daughter of Talmai, king of Geshur; and the fourth, Adonijah, son of Haggith; and the fifth, Shephatiah, son of Abital; and the sixth, Ithream, of Eglah, David’s wife. These were born to David in Hebron” (II Samuel 3:2–5). In these verses, a total of six wives are mentioned. And the prophet Nathan said to King David in his rebuke: “And I gave you your master’s house and your master’s wives into your bosom and I gave you the house of Israel and Judah; and if that were too little, then I would add to you like these and like those” (II Samuel 12:8). “Like these”; this is referring to the wives enumerated above, meaning another six. “And like those”; this is referring to another six, so that all together there are eighteen he would be permitted to marry. Ravina objects to this explanation: Say instead: “Like these”; this is referring to an additional six, like the wives enumerated above, totaling twelve. “And like those”; this is referring to all of those enumerated previously, totaling twenty-four. The Gemara adds: Support for Ravina’s interpretation is also taught in a baraita: “He shall not add many wives to himself”; this means he may not marry more than twenty-four women. The Gemara comments: According to the one who interprets the letter vav, translated as the conjunction “and” in the term “and like those,” to add and expand upon what came before, the vav is written in order to add more, and therefore, there are forty-eight women. The Gemara comments: Support for this interpretation is also taught in a baraita: “He shall not add many wives to himself”; this means he may not marry more than forty-eight women. The Gemara asks: And as for the tanna of our mishna, what is his reason for limiting the number to eighteen? Rav Kahana says: The verse compares the latter term: “Like those [kahenna],” to the former term: “Like these [kahenna],” teaching that just as the former term: “Like these,” means six, so too, the latter term: “Like those,” means six and no more. The Gemara challenges the notion that David had only six wives. But there was also Michal, and so he had at least seven wives. Rav said: One of those six wives, Eglah, is Michal, and why was she called Eglah in the verse? It was because she was dear to him like a calf [egla], and so the verse states that Samson referred to his wife with the same term: “If you had not plowed with my calf you would not have found my secret” (Judges 14:18). The Gemara challenges the identification of Eglah with Michal: And did Michal have children? But isn’t it written: “And Michal the daughter of Saul had no child until the day of her death” (II Samuel 6:23)? Rav Ḥisda said: Until the day of her death she had no child, but on the day of her death she had a child. The Gemara challenges this: Now, these children of David’s, where does it count them? In Hebron, as Eglon was listed above with David’s wives in Hebron. But the incident with Michal, in the context of which the verse says she had no children, was in Jerusalem, as it is written: “And it was so, as the Ark of the Lord came into the city of David, that Michal the daughter of Saul looked out the window and saw King David leaping and dancing before the Lord, and she despised him in her heart” (II Samuel 6:16). And Rav Yehuda says, and some say it is Rav Yosef who says: Michal received her punishment [lemitarpesah] immediately, and therefore could not have had children afterward. Rather, say a different explanation: Until that incident, she had a child; from that point forward, she did not have a child. The Gemara challenges the notion that David had only this limited number of wives. But isn’t it written: “And David took more concubines and wives in Jerusalem after he came from Hebron” (II Samuel 5:13). The Gemara responds: All of these were to complete the tally of eighteen and no more. The Gemara asks about this verse: What is the meaning of “wives” and what is the meaning of “concubines” in that verse? Rav Yehuda says that Rav says: Wives receive a marriage contract and betrothal; concubines are taken without a marriage contract and without betrothal. Rav Yehuda says that Rav says: David had four hundred children in his army, and all of them were sons of beautiful women taken captive from their gentile homes during war (see Deuteronomy 21:10–14). And they grew their hair in a gentile hairstyle, and they all sat in carriages [bikronot] of gold. And they walked at the head of the troops, and they were the strong-arm enforcers of the house of David, on whose loyalty David’s monarchy relied. And Rav Yehuda says that Rav says: David’s daughter Tamar was the daughter of a beautiful woman taken captive in war and was born before her mother converted. Therefore, Tamar was not considered the daughter of David according to halakha. The proof of this is in what she said to Amnon, son of David, as it is stated: “Now, therefore, speak, please, to the king, for he will not withhold me from you” (II Samuel 13:13). And if it enters your mind to say that she was the daughter of a woman David married, would David have permitted Amnon’s sister to him as a wife? Rather, learn from this verse that she was the daughter of a beautiful woman who converted after Tamar was born, so halakhically Tamar was not a daughter of David. The Gemara continues to interpret the story of Amnon and Tamar. The verse states: “And Amnon had a friend whose name was Jonadab, son of Shimeah, David’s brother, and Jonadab was a very wise man” (II Samuel 13:3). Rav Yehuda says that Rav says: A wise man for wickedness. The verse recounts Jonadab’s words to Amnon: “And he said to him: Why, son of the king, are you so becoming leaner from day to day…and Jonadab said to him: Lie on your bed and feign illness, and when your father comes to see you, say to him: Let my sister Tamar come, please, and give me bread, and she should dress the food in my sight…And she took the pan and poured them out before him” (II Samuel 13:4–5, 9). Rav Yehuda says that Rav says: This means that Tamar prepared various kinds of fried [tiggun] food for Amnon. At the end of the story, the verse states: “Then Amnon hated her with exceeding, great hatred, for greater was the hatred with which he hated her than the love with which he had loved her” (II Samuel 13:15). The Gemara asks: What is the reason for Amnon’s intense hatred? Rabbi Yitzḥak says: While he raped her, a hair [nima] of hers became tied around his penis and caused him to be one whose penis has been severed. The Gemara asks: But if the hair became tied around his penis, what did she do? Why would Amnon hold this against her? Rather, say that she intentionally tied a hair around his penis during intercourse, and she made him one whose penis has been severed in order to take revenge on him, and for this he hated her. The Gemara challenges this: Is that so? But didn’t Rava interpret a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “And your renown went forth among the nations about your beauty” (Ezekiel 16:14)? This teaches that Jewish women do not have armpit hair or pubic hair. Therefore, Tamar would have had no hair to injure Amnon in that way. The Gemara responds: Tamar is different, as she was the daughter of a beautiful woman, who was a gentile. The verse relates that after Amnon raped her: “And Tamar put ashes on her head and rent her garment of many colors that was on her” (II Samuel 13:19). The Sages taught in the name of Rabbi Yehoshua ben Korḥa: Tamar established a great fence at that time by way of her public outcry, as people said: If such an occurrence could happen to the daughters of kings, all the more so could it happen to the daughters of ordinary people. If such an occurrence could happen to modest women like Tamar, who resisted, all the more so could it happen to licentious women. Rav Yehuda says that Rav says: At that time they decreed
(א) את חקותי תשמרו ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו' חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר לשון רש"י ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם אלא בלבישת שעטנז לא בכלאי הבהמה ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה) רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א) והנה צוה סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים" שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט) ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו בבראשית רבה (י ו) אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו כי הם חקות שמים וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז) וכבר כתבתי בסדר בראשית (א כו) שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית
"ובגד כלאים שעטנז" - למה נאמר לפי שנאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן תלמוד לומר בגד מנין לרבות את הלבדים תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו לשון רש"י ואינו נכון בעיני שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים שאינן אלא שוע בלבד וכך שנינו (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדים אסורין מפני שהן שוע ובגמרא אמרו (נדה סא) ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ד יח) אין לי אלא בגד ומנין לרבות הלבדים תלמוד לומר שעטנז בא לרבות הדברים שאינן בגד מ"לא תלבש שעטנז" שלא הוזכר בגד והמדרש הוא עיקר שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (יבמות ה נדה סא) כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה ממה שאמרו (מנחות לט) שמע מינה קשר העליון בציצית דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה אע"פ שאינו נמלל ושזור זה עם זה אבל הענין כך הוא שאמר הכתוב "ובגד כלאים שעטנז" לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים שהוא ערובים ובמשנה תורה (דברים כב יא) הוסיף לבאר שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו "יחדו" כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו כי "יחדו" הוא הכלאים כמו שאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו כלומר קשורים ומחוברים והחבור בבגדים בשתי תכיפות כי מלשון "יחדו" למדו כן כי שתי תכיפות הן חבור ומשם למדו שהכלאים אסורין אע"פ שאינן בגד אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים אף על פי שאינו ארוג וכענין ששנינו (כלאים פ"ט מ"ט) לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו ולשון "נוז" מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת כמו הטווי שאין ממנו בה אלא הטי"ת וענינה לפי דעתי נלוז מלשון תועבת ה' נלוז (משלי ג לב) מטה ומעקם דרכיו ונלוזים במעגלותם (שם ב טו) פתלתולים ומטים כי כן הדבר השזור פתול ומעוקם וכמו ששנינו (כלאים פ"ט מ"ח) רבי שמעון אומר נלוז ומליז אביו שבשמים עליו מטה השם הנכבד מדרכי רחמיו עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל (תהלים יח כז) ובלשון חכמים משמשין בו בקוצר לבן מלכים שנוז לבו עליו ונטל את הצפורן לחתור על אביו (שמו"ר לז ב) שנטה לבו לדרך רעה ומזה אמרו בתלמוד סנהדרין (מא) מנזייתיה דמר לא אמרי ביה ולא מידי כלומר אם היית רוצה להתעקם ולהטות הדברים לא היינו יודעים לנגדך כלום נזייתיה כמו נלזייתיה כלומר הטייתו וזהו האמת והנכון בענין הזה ולפיכך הוצרך להתיר כלאים בציצית אע"פ שאין הציצית ארוג ואינו בגד וזהו דין תורה אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם או שוע או טווי או נוז ולפיכך שנינו (כלאים ט ט) הלבדים אסורין מפני שהן שועים פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוגרין בארוג והכל מדרבנן וטעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינין ואסר הרגילים להעשות מהן בגד והרב אמר במורה הנבוכים (ג לז) טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם ואמר שמצא זה כתוב בספריהם ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וגו' (בראשית טו, א), (תהלים יח, לא): הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ, אִם דְּרָכָיו תְּמִימִים, הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת. דָּבָר אַחֵר, הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, ח): וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ. אִמְרַת ה' צְרוּפָה, שֶׁצֵּרְפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ, (בראשית טו, א): אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ.
(1) After these things the word of Hashem came to Abram in a vision, saying, etc. (Psalms 18:31) "As for God — His ways are perfect; the Word of Hashem is tried; a shield is He for all who take refuge in Him." If His way is perfect, how much more is He Himself! Rav said: Were not the mitzvot given so that man might be refined by them? . Do you really think that The Holy One of Blessing cares if an animal is slaughtered by front or by the back of the neck? Therefore, mitzvot were only given to make humans better.
(יא) לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ (יב) כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ (יג) לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ (יד) חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ (טו) וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ (טז) רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ (יז) לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ (ס) (יח) לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃ (יט) אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ (כ) וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ (ס) (כא) אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ (כב) כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ (כג) שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃ (פ)
(11) “What need have I of all your sacrifices?” Says the LORD. “I am sated with burnt offerings of rams, And suet of fatlings, And blood of bulls; And I have no delight In lambs and he-goats. (12) That you come to appear before Me— Who asked that of you? Trample My courts (13) no more; Bringing oblations is futile, Incense is offensive to Me. New moon and sabbath, Proclaiming of solemnities, Assemblies with iniquity, I cannot abide. (14) Your new moons and fixed seasons Fill Me with loathing; They are become a burden to Me, I cannot endure them. (15) And when you lift up your hands, I will turn My eyes away from you; Though you pray at length, I will not listen. Your hands are stained with crime— (16) Wash yourselves clean; Put your evil doings Away from My sight. Cease to do evil; (17) Learn to do good. Devote yourselves to justice; Aid the wronged. Uphold the rights of the orphan; Defend the cause of the widow. (18) “Come, let us reach an understanding, —says the LORD. Be your sins like crimson, They can turn snow-white; Be they red as dyed wool, They can become like fleece.” (19) If, then, you agree and give heed, You will eat the good things of the earth; (20) But if you refuse and disobey, You will be devoured [by] the sword.— For it was the LORD who spoke. (21) Alas, she has become a harlot, The faithful city That was filled with justice, Where righteousness dwelt— But now murderers. (22) Your silver has turned to dross; Your wine is cut with water. (23) Your rulers are rogues And cronies of thieves, Every one avid for presents And greedy for gifts; They do not judge the case of the orphan, And the widow’s cause never reaches them.
(ז) כַּמָּה מְעֻלָּה מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה מֻבְדָּל מֵה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט ב) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם". צוֹעֵק וְאֵינוֹ נַעֲנֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) "כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה" וְגוֹ'. וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וְטוֹרְפִין אוֹתָן בְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א יב) "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי", (מלאכי א י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם" וְגוֹ'. וְהַיּוֹם הוּא מֻדְבָּק בַּשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם". צוֹעֵק וְנַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה כד) "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה". וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וּמְקַבְּלִין אוֹתָן בְּנַחַת וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט ז) "כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְאַוִּים לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג ד) "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת":
(7) How superior is the degree of repentance! But yesterday was this sinner separated from the Lord God of Israel, even as it is said:" But your iniquities have separated between you and your God" (Is. 59.2); cries, but received no answer, even as it is said:" "Yea, when ye make many prayers, I will not hear" (Ibid. 1.15); does obey commandments, but they are thrown back in his face, even as it is said: "Who hath required this at your hand, to trample My courts"? (Ibid.–12), and, "Oh that there were even among you that would shut the doors, that ye might not kindle fire on Mine altar in vain!" (Mal. 1.10). But to-day he is connected with the Shekinah, even as it is said: "But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day" (Deut. 4.4); he cries and receives answer momentarily, even as it is said: "And it shall come to pass that before they call, I will answer" (Is. 65.24); he observes commandments, and they are received with pleasure and joy, even as it is said: "For God hath already accepted thy works" (Ecc. 9.7); moreover, his works are pleasurably anticipated, even as it is said: "Then shall the offering of Judah and Jerusalem be pleasant unto the Lord, as in the days of old, and as in ancient years" (Mal. 3.4).
(ג) לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע הֵ֣ן בְּי֤וֹם צֹֽמְכֶם֙ תִּמְצְאוּ־חֵ֔פֶץ וְכָל־עַצְּבֵיכֶ֖ם תִּנְגֹּֽשׂוּ׃ (ד) הֵ֣ן לְרִ֤יב וּמַצָּה֙ תָּצ֔וּמוּ וּלְהַכּ֖וֹת בְּאֶגְרֹ֣ף רֶ֑שַׁע לֹא־תָצ֣וּמוּ כַיּ֔וֹם לְהַשְׁמִ֥יעַ בַּמָּר֖וֹם קוֹלְכֶֽם׃ (ה) הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהוָֽה׃ (ו) הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵהוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חָפְשִׁ֔ים וְכָל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃ (ז) הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם׃
(3) “Why, when we fasted, did You not see? When we starved our bodies, did You pay no heed?” Because on your fast day You see to your business And oppress all your laborers! (4) Because you fast in strife and contention, And you strike with a wicked fist! Your fasting today is not such As to make your voice heard on high. (5) Is such the fast I desire, A day for men to starve their bodies? Is it bowing the head like a bulrush And lying in sackcloth and ashes? Do you call that a fast, A day when the LORD is favorable? (6) No, this is the fast I desire: To unlock fetters of wickedness, And untie the cords of the yoke To let the oppressed go free; To break off every yoke. (7) It is to share your bread with the hungry, And to take the wretched poor into your home; When you see the naked, to clothe him, And not to ignore your own kin.
ארבע על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע שפיר אלא הכא משום נוי ואי נמי משום טרחא דשמעא היא: מתני׳ כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ: גמ׳ ורמינהי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא אלו הן כבוד אב ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם אמר רב יהודה הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבים לו ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה מכלל דהנך אפילו בחדא נמי אמר רב שמעיה לומר שאם היתה שקולה מכרעת וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו ורמינהו כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת ממנה אמר אביי מתניתין דעבדין ליה יום טב ויום ביש רבא אמר הא מני רבי יעקב היא דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא דתניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טו) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך ודלמא לאו הכי הוה ר' יעקב מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה וכתיב (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם איהו נמי הכי קאמר אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא אמאי לא אגין מצות עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אין נזוקין התם בהליכתן שאני והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן סולם רעוע הוה דקביע היזיקא וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא דכתיב (שמואל א טז, ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני אמר רב יוסף אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא ואחר מאי הוא איכא דאמרי כי האי גוונא חזא ואיכא דאמרי לישנא דחוצפית המתורגמן חזא דהוה גריר ליה דבר אחר אמר פה שהפיק מרגליות ילחך עפר נפק חטא רמי רב טובי בר רב קיסנא לרבא תנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו עשה אין לא עשה לא ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה אמר ליה התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה כי הא דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא עבדה היא מילתא ואיתסי ערק טשא בההוא בי בני דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי למחר אמרו ליה רבנן מאן נטרך אמר להו שני
and he was careful to plant four different species along the four sides of the garden bed and one in the middle, so that there would be space between them, it works out well. This would show that Rav was cautious not to plant diverse kinds together. But here, where Rav actually planted each species in its own bed, he did so due to beautification, i.e., to improve the appearance of the garden in front of the study hall. Alternatively, the reason Rav planted this way is due to the trouble that would be caused to the attendant. When his attendant would be sent to fetch a certain type of vegetable from the garden he would not need to search for it, but would know where the different vegetables were planted. Therefore, this does not prove that Rav was concerned about diverse kinds outside of Eretz Yisrael. MISHNA: Anyone who performs one mitzva has goodness bestowed upon him, his life is lengthened, and he inherits the land, i.e., life in the World-to-Come. And anyone who does not perform one mitzva does not have goodness bestowed upon him, his life is not lengthened, and he does not inherit the land of the World-to-Come. GEMARA: And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Pe’a 1:1): These are the matters that a person engages in and enjoys their profits in this world, and the principal reward remains for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, acts of loving kindness, hospitality toward guests, and bringing peace between one person and another; and Torah study is equal to all of them. This indicates that one is rewarded in this world only for fulfilling these mitzvot, but not for fulfilling all mitzvot. Rav Yehuda said that this is what the mishna is saying: Anyone who performs one mitzva in addition to his other merits, and thereby tips the scale of all his deeds to the side of righteousness, has goodness bestowed upon him and is compared to one who fulfills the entire Torah. The Gemara asks: One can learn by inference from here that with regard to those mitzvot listed in the mishna in Pe’a one is rewarded even for one of them, notwithstanding the fact that overall his sins are more numerous. Rav Shemaya said: The other mishna serves to say that if one’s sins and merits were of equal balance, i.e., he has accrued an equal amount of merit and sin, one of these mitzvot tilts the scale in his favor. The Gemara further asks: And does anyone who performs one mitzva in addition to his other merits have goodness bestowed upon him in this world? The Gemara raises a contradiction from a baraita: Anyone whose merits are greater than his sins is punished with suffering in order to cleanse his sins in this world and enable him to merit full reward for his mitzvot in the World-to-Come. And due to this punishment he appears to observers like one who burned the entire Torah without leaving even one letter remaining of it. Conversely, anyone whose sins are greater than his merits has goodness bestowed upon him in this world, and he appears like one who has fulfilled the entire Torah without lacking the fulfillment of even one letter of it. Abaye said: When the mishna said that he is rewarded, it means that he has one good day and one bad day. He is rewarded for the mitzvot he performs; nevertheless, occasionally he also has bad days which cleanse him of his sins, and the baraita is referring to those days. Rava said that the mishna and this baraita represent two different opinions. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who says: There is no reward for performance of a mitzva in this world, as one is rewarded for mitzvot only World-to-Come. As it is taught in a baraita that Rabbi Ya’akov says: There is not a single mitzva written in the Torah whose reward is stated alongside it, which is not dependent on the resurrection of the dead, i.e., the reward is actually bestowed in the World-to-Come, after the resurrection of the dead. How so? With regard to honoring one’s father and mother it is written: “That your days may be long, and that it may go well with you” (Deuteronomy 5:16). With regard to the dispatch of the mother bird from the nest it is written: “That it may be well with you, and that you may prolong your days” (Deuteronomy 22:7). Despite this, it occurred that there was one whose father said to him: Climb to the top of the building and fetch me chicks. And he climbed to the top of the building and dispatched the mother bird and took the young, thereby simultaneously fulfilling the mitzva to dispatch the mother bird from the nest and the mitzva to honor one’s parents, but upon his return he fell and died. Where is the goodness of the days of this one, and where is the length of days of this one? Rather, the verse “that it may be well with you” means in the world where all is well, and “that your days may be long” is referring to the world that is entirely long. The Gemara asks: But perhaps this incident never occurred? It is possible that everyone who performs these mitzvot is rewarded in this world, and the situation described by Rabbi Ya’akov never happened. The Gemara answers: Rabbi Ya’akov himself saw an incident of this kind. The Gemara asks: But perhaps that man was contemplating sin at the time, and he was punished for his thoughts? The Gemara answers that there is a principle that the Holy One, Blessed be He, does not link a bad thought to an action, i.e., one is not punished for thoughts alone. The Gemara asks: But perhaps he was contemplating idol worship at the time, and it is written with regard to idol worship: “So I may take the house of Israel in their own heart” (Ezekiel 14:5), which indicates that one is punished for idolatrous thoughts. The Gemara answers: Rabbi Ya’akov was saying this as well: If it enters your mind that there is reward for performing a mitzva in this world, why didn’t these mitzvot protect him so that he should not come to contemplate idol worship? Since that man was not protected from thoughts of idol worship at the time, this indicates that the performance of mitzvot does not entitle one to merit reward in this world. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Elazar say that those on the path to perform a mitzva are not susceptible to harm? How is it possible that this individual, who was sent by his father to perform a mitzva, could have died? The Gemara answers: There, Rabbi Elazar is referring those on their way to perform a mitzva, which is different, as one is not susceptible to harm when he is on his way to fulfill a mitzva. In this case the individual was harmed on his return, and one is not afforded protection after having performed a mitzva. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Elazar say that those on the path to perform a mitzva are not susceptible to harm, neither when they are on their way to perform the mitzva nor when they are returning from performing the mitzva? The Gemara answers: In that case it was a rickety ladder, and therefore the danger was established; and anywhere that the danger is established one may not rely on a miracle, as it is written with regard to God’s command to Samuel to anoint David as king in place of Saul: “And Samuel said: How will I go, and Saul will hear and kill me; and God said: Take in your hand a calf and say: I have come to sacrifice an offering to God” (I Samuel 16:2). Although God Himself issued the command, there was concern with regard to the established dangers. Rav Yosef said: Had Aḥer, literally Other, the appellation of the former Sage Elisha ben Avuya, interpreted this aforementioned verse: “That it may go well with you” (Deuteronomy 5:16), homiletically, as referring to the World-to-Come, as did Rabbi Ya’akov, son of his daughter, he would not have sinned. The Gemara asks: And what caused Aḥer to sin? There are those who say he saw a case like this, where a son went up to the roof on his father’s command, dispatched the mother bird, and then died. It was witnessing this episode that led Elisha ben Avuya astray. And there are those who say that he saw the tongue of Ḥutzpit the disseminator after the latter was executed by the government, thrown in the street, and dragged along by something else, a euphemism for a pig. He said: Shall a mouth that produced pearls lap up dirt? For this reason he went out and sinned. § Rav Tuvi bar Rav Kisna raises a contradiction to Rava and asked: We learned in the mishna that anyone who performs one mitzva has goodness bestowed upon him. This indicates that if one actually performed the mitzva, yes, he is rewarded, but if he did not perform the mitzva, no, he does not receive a reward. He raises a contradiction based on the following statement: If one sits and does not transgress, he receives a reward as one who performs a mitzva, despite the fact that he does not actually perform a mitzva. Rava said to him: There, when it is referring to one who sits and does not transgress, it does not mean that he was merely sitting; rather, it is speaking of a case where an opportunity to commit a sinful act presents itself to him and he is saved from it. This is like an incident involving Rabbi Ḥanina bar Pappi, who was enticed by a certain noblewoman [matronita] to engage in sexual intercourse with her. He said a formula of an incantation and was covered with boils and scabs so as to render himself unattractive to her. She performed an act of magic and he was healed. He fled and hid in a bathhouse that was so dangerous, due to the demons that frequented the place, that when two people entered together even during the day they would be harmed. The next day the Sages said to him: Who protected you in that dangerous place? Rabbi Ḥanina bar Pappi said to them: There were angels who appeared like two
שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב תני תנא קמיה דרב נחמן בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני אמר ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה שנאמר (ישעיהו סו, א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה שנא' (ישעיהו ו, ג) מלא כל הארץ כבודו רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני רבי יהושע אמר לו כך אמר לו רבי נתגרשה מהו אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב (תהלים קלח, ד) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה (שמות כ, ב) אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות רבא אמר מהכא (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת ראש דברך ולא סוף דברך אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא וא"ר חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו"כ דאר"ח גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמר רב יוסף מריש ה"א מאן דהוה אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא מיפקידנא והא עבידנא השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אדרבה מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה תני אבימי בריה דרבי אבהו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחים
she persuades him with many statements of encouragement and does not treat him harshly. Therefore, in the mitzva of: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:11), the Holy One, Blessed be He, preceded the mention of the honor due one’s father before mentioning the honor due one’s mother. The verse emphasizes the duty that does not come naturally. Similarly, it is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that a son fears his father more than his mother, because his father teaches him Torah, and consequently he is strict with him. Therefore, in the verse: “A man shall fear his mother and his father” (Leviticus 19:3), the Holy One, Blessed be He, preceded the mention of fear of the mother before the mention of fear of the father. A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: When a person causes his father and mother suffering, the Holy One, Blessed be He, says: I did well in not dwelling among them, for if I had dwelled among them they would have caused Me suffering as well, as it were. Rabbi Yitzḥak says: Anyone who transgresses in private, it is considered as though he is pushing away the feet of the Divine Presence, i.e., he distances God from him, so to speak. As it is stated: “So says the Lord: The heaven is My throne and the earth is My footstool” (Isaiah 66:1). When someone sins in secret, he demonstrates that he thinks God is absent from that place, and it is as though he pushes His feet away from the earth. With regard to the same issue, Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is prohibited for a person to walk even four cubits with an upright posture, which is considered an arrogant manner, as it is stated: “The entire world is full of His glory” (Isaiah 6:3). One who walks in an arrogant manner indicates a lack of regard for the glory and honor of God that is surrounding him, and thereby chases God from that place, as it were. The Gemara relates: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, would not walk four cubits with an uncovered head. He said: The Divine Presence is above my head, and I must act respectfully. The son of one widow asked Rabbi Eliezer: If my father says to me: Give me water to drink, and my mother also says to me: Give me water to drink, which of them should I honor first? Rabbi Eliezer said to him: Set aside the honor of your mother, and perform the honor of your father, as you and your mother are both obligated in the honor of your father. He came before Rabbi Yehoshua and asked him the same question, and Rabbi Yehoshua said this same answer to him. The man said to him: My teacher, if one’s mother is divorced, what is the halakha? Rabbi Yehoshua said to him: From your eyelashes, which are filled with tears, it is evident that you are the son of a widow, and you have no father. Why, then, are you asking this question as though it were relevant for you? Consequently, Rabbi Yehoshua answered him sarcastically: Pour water for them into a pitcher and squawk at them as one does to summon chickens. In other words, if one’s mother is divorced, the same honor is due to both parents, and neither takes precedence. § Ulla the Great interpreted a verse homiletically at the entrance to the house of the Nasi. What is the meaning of that which is written: “All the kings of the earth shall give You thanks, O Lord, for they have heard the words of Your mouth” (Psalms 138:4)? It is not stated: The word of Your mouth, in the singular. Rather, the verse uses the expression: “The words of Your mouth,” in the plural. To what is this phrase referring? When the Holy One, Blessed be He, said: “I am the Lord your God” (Exodus 20:2), and, in the same verse: “You shall have no other gods before Me,” the nations of the world said: He teaches this for His own honor, as both statements entail respect for God. Once He said: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:11), they returned and conceded the truth of the first statements, which is why the verse uses the plural expression: “Words of Your mouth,” i.e., all the words of God’s mouth. Rava said: This can be derived from here: “The beginning of Your word is truth” (Psalms 119:160). Is the beginning of Your word truth but not the end of Your word? Rather, from the end of Your word it is apparent to everyone that the beginning of Your word is truth. The Sages raised a dilemma before Rav Ulla: How far must one go to fulfill the mitzva of honoring one’s father and mother? Rav Ulla said to them: Go and see what one gentile did in Ashkelon, and his name was Dama ben Netina. Once the Sages sought to purchase merchandise [perakmatya] from him for six hundred thousand gold dinars’ profit, but the key for the container in which the merchandise was kept was placed under his father’s head, and he was sleeping at the time. And Dama ben Netina would not disturb his father by waking him, although he could have made a substantial profit. Rav Yehuda says that Shmuel says: They asked Rabbi Eliezer: How far must one go to fulfill the mitzva of honoring one’s father and mother? Rabbi Eliezer said to them: Go and see what one gentile did for his father in Ashkelon, and the name of the son was Dama ben Netina. Once the Sages wished to purchase precious stones from him for the ephod of the High Priest for six hundred thousand gold dinars’ profit, and Rav Kahana taught that it was eight hundred thousand gold dinars’ profit. And the key to the chest holding the jewels was placed under his father’s head, and he would not disturb him. The next year the Holy One, Blessed be He, gave Dama ben Netina his reward, as a red heifer was born in his herd, and the Jews needed it. When the Sages of Israel came to him he said to them: I know, concerning you, that if I were to ask for all the money in the world you would give it to me. But I ask only that money that I lost due to the honor of Father. And Rabbi Ḥanina says: And if this is related about one who is not commanded by the Torah to honor his father, as Dama was a gentile, and nevertheless when he performs the mitzva he is given this great reward, all the more so is one rewarded who is commanded to fulfill a mitzva and performs it. As Rabbi Ḥanina says: Greater is one who is commanded to do a mitzva and performs it than one who is not commanded to do a mitzva and performs it. Rav Yosef, who was blind, said: At first I would say: If someone would tell me that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: A blind person is exempt from fulfilling the mitzvot, I would make a festive day for the rabbis, as I am not commanded and yet I perform the mitzvot. This means my reward is very great. Now that I have heard that which Rabbi Ḥanina says: Greater is one who is commanded to do a mitzva and performs it than one who is not commanded to do a mitzva and performs it, on the contrary: If someone would tell me that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and a blind person is obligated in mitzvot, I would make a festive day for the rabbis. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Once Dama ben Netina was wearing a fine cloak [sirkon] of gold, and was sitting among the nobles of Rome. And his mother came to him and tore his garment from him and smacked him on the head and spat in his face, and yet he did not embarrass her. Avimi, son of Rabbi Abbahu, taught: There is a type of son who feeds his father pheasant [pasyonei] and yet this behavior causes him to be removed from the World, i.e., the World-to-Come; and there is one who makes him grind with a millstone, which is difficult work,
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה. רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם. כלוה מן המקום ברוך הוא. שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם:
He said to them: Go out and see what is a straight path that a person should cling to. Rabbi Eliezer says: A good eye. Rabbi Yehoshua says: A good friend. Rabbi Yosi says: A good neighbor. Rabbi Shimon says: Seeing the consequences of one's actions. Rabbi Elazar says: A good heart. He said to them: I see the words of Rabbi Elazar ben Arakh [as better than] all of yours, because your words are included in his. He said to them: Go out and see what is an evil path that a person should distance himself from. Rabbi Eliezer says: A bad eye. Rabbi Yehoshua says: A bad friend. Rabbi Yosi says: A bad neighbor. Rabbi Shimon says: One who borrows but does not repay. Borrowing from a person is like borrowing from the Omnipresent blessed be He, as it says (Psalms 37:21) "The wicked borrow and do not repay, but the righteous one gives graciously." Rabbi Elazar says: A bad heart. He said to them: I see the words of Rabbi Elazar ben Arakh [as better than] all of yours, for your words are included in his.
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃ (ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ (פ) (ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃ (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (פ) (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃ (יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ (ס) (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃ (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃ (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃ (כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ס) (כג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ (כה) כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (ס) (כו) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כז) אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (כח) וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כט) כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ (ל) וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ (לא) כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ (לב) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃ (פ) (לג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (לד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃ (לה) בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (לו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (לז) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ (לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְּהוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהוָֽה׃ (לט) אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃ (מ) וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (מא) וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃ (מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃ (מג) לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (מד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְהוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
(1) The LORD spoke to Moses, saying: (2) Speak to the Israelite people and say to them: These are My fixed times, the fixed times of the LORD, which you shall proclaim as sacred occasions. (3) On six days work may be done, but on the seventh day there shall be a sabbath of complete rest, a sacred occasion. You shall do no work; it shall be a sabbath of the LORD throughout your settlements. (4) These are the set times of the LORD, the sacred occasions, which you shall celebrate each at its appointed time: (5) In the first month, on the fourteenth day of the month, at twilight, there shall be a passover offering to the LORD, (6) and on the fifteenth day of that month the LORD’s Feast of Unleavened Bread. You shall eat unleavened bread for seven days. (7) On the first day you shall celebrate a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (8) Seven days you shall make offerings by fire to the LORD. The seventh day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (9) The LORD spoke to Moses, saying: (10) Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I am giving to you and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf of your harvest to the priest. (11) He shall elevate the sheaf before the LORD for acceptance in your behalf; the priest shall elevate it on the day after the sabbath. (12) On the day that you elevate the sheaf, you shall offer as a burnt offering to the LORD a lamb of the first year without blemish. (13) The meal offering with it shall be two-tenths of a measure of choice flour with oil mixed in, an offering by fire of pleasing odor to the LORD; and the libation with it shall be of wine, a quarter of a hin. (14) Until that very day, until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears; it is a law for all time throughout the ages in all your settlements. (15) And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: (16) you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to the LORD. (17) You shall bring from your settlements two loaves of bread as an elevation offering; each shall be made of two-tenths of a measure of choice flour, baked after leavening, as first fruits to the LORD. (18) With the bread you shall present, as burnt offerings to the LORD, seven yearling lambs without blemish, one bull of the herd, and two rams, with their meal offerings and libations, an offering by fire of pleasing odor to the LORD. (19) You shall also offer one he-goat as a sin offering and two yearling lambs as a sacrifice of well-being. (20) The priest shall elevate these—the two lambs—together with the bread of first fruits as an elevation offering before the LORD; they shall be holy to the LORD, for the priest. (21) On that same day you shall hold a celebration; it shall be a sacred occasion for you; you shall not work at your occupations. This is a law for all time in all your settlements, throughout the ages. (22) And when you reap the harvest of your land, you shall not reap all the way to the edges of your field, or gather the gleanings of your harvest; you shall leave them for the poor and the stranger: I the LORD am your God. (23) The LORD spoke to Moses, saying: (24) Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts. (25) You shall not work at your occupations; and you shall bring an offering by fire to the LORD. (26) The LORD spoke to Moses, saying: (27) Mark, the tenth day of this seventh month is the Day of Atonement. It shall be a sacred occasion for you: you shall practice self-denial, and you shall bring an offering by fire to the LORD; (28) you shall do no work throughout that day. For it is a Day of Atonement, on which expiation is made on your behalf before the LORD your God. (29) Indeed, any person who does not practice self-denial throughout that day shall be cut off from his kin; (30) and whoever does any work throughout that day, I will cause that person to perish from among his people. (31) Do no work whatever; it is a law for all time, throughout the ages in all your settlements. (32) It shall be a sabbath of complete rest for you, and you shall practice self-denial; on the ninth day of the month at evening, from evening to evening, you shall observe this your sabbath. (33) The LORD spoke to Moses, saying: (34) Say to the Israelite people: On the fifteenth day of this seventh month there shall be the Feast of Booths to the LORD, [to last] seven days. (35) The first day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations; (36) seven days you shall bring offerings by fire to the LORD. On the eighth day you shall observe a sacred occasion and bring an offering by fire to the LORD; it is a solemn gathering: you shall not work at your occupations. (37) Those are the set times of the LORD that you shall celebrate as sacred occasions, bringing offerings by fire to the LORD—burnt offerings, meal offerings, sacrifices, and libations, on each day what is proper to it— (38) apart from the sabbaths of the LORD, and apart from your gifts and from all your votive offerings and from all your freewill offerings that you give to the LORD. (39) Mark, on the fifteenth day of the seventh month, when you have gathered in the yield of your land, you shall observe the festival of the LORD [to last] seven days: a complete rest on the first day, and a complete rest on the eighth day. (40) On the first day you shall take the product of hadar trees, branches of palm trees, boughs of leafy trees, and willows of the brook, and you shall rejoice before the LORD your God seven days. (41) You shall observe it as a festival of the LORD for seven days in the year; you shall observe it in the seventh month as a law for all time, throughout the ages. (42) You shall live in booths seven days; all citizens in Israel shall live in booths, (43) in order that future generations may know that I made the Israelite people live in booths when I brought them out of the land of Egypt, I the LORD your God. (44) So Moses declared to the Israelites the set times of the LORD.