הדף פותח בסיפור הבריאה בבראשית א. בהמשך מובאים מקורות העוסקים בשאלת סיבת הבריאה ומשמעותה לאדם. תחילה מובא מקור תלמודי המסביר שכל הבריאה לא נוצרה אלא בשביל האדם הירא את אלוקים. לאחר מכן תשובות של הרבנים יובל שרלו ושלמה אבינר בנושאים אלו. לאחריהן מובאים מכתבו של אילן רמון לפרופ' ישעיהו ליבוביץ על שאלת תכלית האדם בעולם וקטע מן התשובה.
במעבר חד מובא שירו של נתן זך 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה' בביצועו של מתי כספי עם ניתוח של השיר שממנו עולה הפער בין כוונת הבורא בבריאה ובין מעשי האדם.
זה המקום לבדוק עם הלומדים מה עמדותיהם בשאלות פילוסופיות אלו.
כן משולב בדף הציור המפורסם של מיכלאנג'לו בריאת האדם, לטובת מי שעדין לא נחשף אליו.
לסיום בא שירה של נעמי שמר 'החגיגה נגמרת' העושה שימוש במטבע 'להתחיל מבראשית', בביצועו של אנסמבל שיר אדמה, ועוסק בהתחלה חדשה ובהתחדשות.
(א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ (ג) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ (ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ (ה) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ (פ) (ו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ (ז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ (ח) וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ (פ) (ט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ (י) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ (יב) וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ (יג) וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי׃ (פ) (יד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ (טו) וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ (טז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃ (יז) וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (יח) וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ (יט) וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי׃ (פ) (כ) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ (כא) וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ (כב) וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃ (כג) וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי׃ (פ) (כד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ (כה) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ (כו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃ (כז) וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ (כח) וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃ (כט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃ (ל) וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ (לא) וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ (פ)
בשביל מי נברא העולם?
בבלי ברכות ו ב
וא"ר חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' מאי (קהלת יב, יג) כי זה כל האדם א"ר אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו ר' שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה ר' שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה:
|
למה נברא העולם? |
|||||
|
|||||
| לכבוד הרב שלום! ידוע לי כמובן שבמופלא ממך אין לדרוש, אבל ברגע שהנושא עולה לתודעה אין דרך לגרום לו לרדת. ברור לי כי ברגע שהעולם נברא יש לו משמעות, אך השאלה היא למה הוצרך לברוא את העולם, אני מסתפק אם בכלל יש תשובה לשאלה הזו.... מה גם שניסיון לענות על השאלה לבד מוביל לסחרור עצמי שנתקל במבוי סתום. ממש מעניין אותי אם יש התייחסות ביהדות לנושא מורכב זה, ואם כן האם תוכל להפנות אותי למקורות. |
|||||
| התשובה: | |||||
|
|||||
|
שלום וברכה |
|||||
למה נברא העולם ?
למה ד' ברא את העולם? ואת האדם עלי אדמות?
שתי תשובות לדבר: א. בשבילנו. ב. בשבילו...
הרב שלמה אבינר
ג באב התשסד
,
21 ביולי, 2004 0:00
למה ד' ברא את העולם? ואת האדם עלי אדמות? שתי תשובות לדבר: א. בשבילנו. ב. בשבילו.
בשבילנו. כי מדרך הטוב להיטיב. "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו". לכן הוא נתן לנו את החיים, חיים טובים, חיים מלאי אור, חיים מלאי שמחה. כמובן, לא רק חיים גשמיים, שהם מתנה חלקית, אלא גם ובמיוחד חיים רוחניים. ולא רק חיים רוחניים שאדם זוכה להם מן ההפקר, שעקב זה אינם כה רוחניים, אלא חיים רוחניים להם האדם זוכה במאמציו, על ידי עבודתו, על ידי הכרעתו מכוח בחירתו החופשית. מתוך כך עולמו הוא עולם של קשיים, של בעיות, של מאבקים. זהו העולם הטוב אשר ברא רבונו של עולם, כדי שנוכל לזכות לטוב הגדול ביותר, שהוא הטוב הרוחני. זאת התשובה הראשונה: לטובתנו.
התשובה השניה: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא נברא אלא לכבודו, שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (אבות סוף פ"ו). רבונו של עולם שתהיה לו דירה בתחתונים, כדברי רבותינו במדרש. הוא רצה קידוש השם עלי אדמות לא רק קידוש השם בעולמות עליונים של מלאכים, אלא קידוש השם בעולם של בני אדם קרוצים מחומר, אשר בבחירתם החופשית יעשו את הטוב.
שמא תאמרו: מה הקדוש ברוך צריך זאת? בכלל, אי אפשר להוציא מפינו את הביטוי: ד' צריך. זו לכאורה כפירה. הוא יתברך אינו חסר כלום ואינו צריך כלום.
אכן, לא אמרנו שהוא צריך אלא שהוא רוצה. שוב תשאלו: אם משהוא רוצה, סימן שהוא צריך? אולי כן, אולי לא. אך אצל הקדוש ברוך הוא, ודאי שלא. רצונו אינו מגלה על חסרון.
הוא רוצה את המגמה הגדולה של הופעת האור בתחתיות ארץ, התפשטות האור האלהי בכל מקום.
עתה יש להשיב: האם העולם נברא בשבילנו או בשביל הקדוש ברוך הוא? ודאי בשביל הקדוש ברוך הוא. "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". אבל ההצלחה של משימה גדולה זו של רבונו של עולם היא על ידי כך שאנחנו בני אדם "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום". כלומר, החסד הגדול הזה שד' עשה לנו, הוא בעצמו עושה גילוי שמו של הקדוש ברוך הוא.
מהי תכליתו של האדם בעולם?
במשך שנים ניהל אל"ם אילן רמון ז"ל יומן אישי בו כתב את חוויותיו האישיות, החל מזמן קצר לאחר סיום קורס הטיס ועד להתרסקות המעבורת "קולומביה". 12 שנים לאחר התרסקות המעבורת מביא אתר חיל-האוויר את כתביו הבולטים.
דוד גרינוולד
אל״ם אילן רמון ז״ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון, נהרג לפני 12 שנים יחד עם צוות משימה STS-107 דקות ספורות לפני חזרתם לכדור הארץ לאחר 16 ימים בחלל. יום חג הפך באחת ליום אבל ונדמה כי לב האומה כולה, מלא גאווה בהישג הגדול, התנפץ לרסיסים יחד עם שברי המעבורת "קולומביה".
אחרי לכתו הותיר אל"ם רמון ז"ל יומנים ומכתבים שקובצו בספר "מעלינו רק רקיע". במכתבים אלה נחשף לראשונה אל"ם רמון ז"ל כאדם מן השורה בעל שאלות עמוקות, חששות כבדים, אהבות מתוקות, חלומות גדולים ותקוות פשוטות. לציון יום השנה ה-12 להתרסקות המעבורת "קולומביה", מביא אתר חיל-האוויר את כתביו הבולטים של אל"ם רמון ז"ל מכל תקופות חייו - זמן קצר לאחר סיום קורס-הטיס, דרך תקיפת הכור בעיראק ועד המכתבים ששלח לבני משפחתו מהחלל.
פרופ' ליבוביץ' ענה בסגנונו הייחודי. "על שאלתך בדבר 'תכליתו ומטרתו של האדם בחייו' - אין תשובה אובייקטיבית. כבר אמרו חז"ל בפרקי אבות: 'על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת' - ועל הדברים האלה אי אפשר להוסיף מאומה. האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות - אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו. כל אדם - גם אתה אתה וגם אני - מוכרח להחליט על דעת עצמו".
מתי כספי , כשאלהים אמר בפעם הראשונה (מילים: נתן זך לחן: מתי כספי)
רבים אולי אינם נותנים דעתם לטקסט – אבל "כשאלהים אמר בפעם הראשונה" עוסק בבריאת העולם מהזווית של אלוהים, תוך ניסיון לתהות על חולשותיו…האנושיות.
לפי הטקסט האירוני-הומוריסטי של נתן זך, עד הנקודה שקדמה לבריאת העולם, אלוהים היה אומלל, וברא את העולם כאקט של ייאוש בתקווה לאושר. הוא לא חשב על בני האדם, לא חשב על השמיים, לא חשב על שינה. אך ההחלטה גמלה בו: "כך אהיה מאושר", אמר בליבו האלוהים הטוב.
הסיבה לבריאת העולם הייתה כדי לצאת מהחושך שבו היה נתון עד אותו הרגע. מילים פשוטות: זה המרדף של אלוהים אחרי האושר שלו עצמו. העולם הוא הביטוי הפיזי לפוטנציאל האינסופי של האלוהות. היקום הוא ההגשמה העצמית של האל. לפי השיר אלוהים ברא את העולם, מכיוון שאלמלא היה עושה כן, היה דן את עצמו לחיי נצח של בדידות איומה. בכדי לחמוק מהאומללות התהומית שמתחייבת מהבדידות האולטימטיבית הזו, בחר האל ליצור לעצמו עולם.
חולשות? "כשאלהים אמר בפעם הראשונה יהי אור". האם זך מצביע על כך שהיו פעמים נוספות? האם לא הצליח לו בפעם הראשונה? אולי הצליח אך התחרט?
"הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך" – הגיוני לא? – מלאכה רבה לפניו, וקשה לעשות אותה בחושך. "הוא לא חשב באותו רגע על השמיים" – ראשו כבר היה במקום אחר, כי פתאום התברר לו שהמערכת אותה הקים מתוחכמת והחלה כבר לתפקד מבעוד מועד, להוריד גשמים – "אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים" לתת חיים לבעלי חיים – ו"ציפורים קיבלו אויר וגוף".
האמין (בתמימותו) כי הכל בסדר, אבל משהו השתבש – "וחשב כי טוב. הוא לא חשב באותו רגע על בני האדם, בני אדם לרוב" – נשמע כמו שהגולם קם על יוצרו, והוא אינו מצליח להשתלט על מעשה בריאתו. למעשה, בני האדם, תפסו עצמאות – "וכבר החלה מתרקמת בליבם מזימה על מכאוב". "אלוהים הטוב" שרצה להיות "מאושר" – כבר עומד חסר אונים מול המוני בני האדם.
אלוהים אמנם יכול לברוא עולמות, אך הוא אינו מאושר, כלומר מתגלה בעל חולשות אנושיות בסיסיות, אינו רואה בלילה, הוא זקוק לאור כמו כל אחד מאיתנו. הוא אגואיסט – חושב אך על אושרו-עצמו…
מה יחסו של הדובר בשיר לאלוהים? בכינוי ה"טוב" נשמע קצת יחס לעגני כאל מישהו שאינו אסרטיבי. פירוש ארס פואטי: בהיות המשורר דומה לאלוהים. שניהם בוראים יש מאין, ושניהם לא תמיד זוכים להכרה או לכבוד שהם חושבים שמגיע להם.
למה נברא העולם? למה נברא האדם?
משימה אישית לתלמיד
האם שאלת את עצמך פעם את השאלה הזאת?
אם כן, מה התשובה שלך? לאיזו מן הגישות שהובאו לעיל אתה מתחבר?
הסבר אותה במילים שלך.
מה אתה עונה לעצמך על שאלת משמעות חייך?
פרשנות אישית של חנן פורת לשיר "להתחיל מבראשית" של נעמי שמר
אנסמבל שיר אדמה.
|
פירושי מילים אשמורת תיכונה ושלישית - על פי המסורת היהודית, הלילה נחלק לשלוש אשמורות שוות (כמו משמרות של שומרים)- אשמורת ראשונה, תיכונה (אמצעית) ושלישית. בתום האשמורת השלישית, מתחיל הבוקר. שעת המעבר בין אשמורת תיכונה לשלישית היא בערך בשעות 2-3 לפנות בוקר. בצלם- בדמות. המושג לקוח מתיאור בריאת האדם ובו מסופר כי האדם נברא בצלמו ובדמותו של אלוהים. חצות- הזמן בו הלילה נמצא בדיוק באמצע בין שקיעת החמה להנץ החמה. בלוח השנה הלועזי, שעת חצות מהווה את נקודת המעבר מיום אחד למשנהו. |
|
החגיגה נגמרת / מילים ולחן: נעמי שמר א. ולפעמים החגיגה נגמרת כיבוי אורות החצוצרה אומרת שלום לכינורות אשמורת תיכונה נושקת לשלישית - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. פזמון לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית. ב. מבראשית את עולמך בבוקר תמיד לברוא: האדמה, העשב וכל המאורות ואז מן העפר, בצלם אנשים לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. לקום מחר בבוקר... ג. גם אצלך החגיגה נגמרת ובחצות הביתה את הדרך קשה לך למצוא מתוך החשכה אנחנו מבקשים - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית לקום מחר בבוקר.... |
השיר נכתב בשנת 1976 לכבוד אירוע "חגיגת הזמר" שנערך באותה השנה, אירוע שהחליף את "פסטיבל הזמר והפזמון". השיר נכתב במיוחד ללהקה "הכל עובר חביבי".
הבית הראשון כמו השיר כולו, עוסק במצבים של בין לבין, התחלה של משהו שהוא גם סוף של משהו אחר. כך החגיגה המסתיימת בכיבוי אורות, כך גם השימוש הסמלי בכלי הנגינה. הכינור מבטא בחרישיות שלו מעין סיום, לעומתו החצוצרות מבטאות תחושה של בוקר והתחדשות והחליל מבטא חופש ומוחלט של אופטימית, התחלה חדשה ויצירה חדשה בבוקר של יום חדש.
גם הביטוי העוסק בחילופי הזמנים שבטבע- "אשמורת תיכונה נושקת לשלישית" חוזר על אותו רעיון: בנקודת הזמן בין אמצע הלילה לבין לפנות בוקר, התחלה של אשמורת שלישית, וברגע הזה קיימת תחושה של התנערות ממציאות עגומה, מדכדכת, ריקנית ואבודה, לאפשרות של יציאה ממנה והתחלה מבראשית.
בבית השני המשוררת נוטלת מבראשית פרק א' את המילים "בריאה", "אדמה", "מאורות", "צלם", "העפר", וכך נוצר קישור בין רעיון השיר לבין התיאור שבספר בראשית. כדי לחזק אחיזה זאת, הבית מתחיל ומסתיים במילה "בראשית".
הבית האחרון הוא פנייה ישירה אל הקורא: גם אם אתה מצוי במצב של עצב או חיסרון, או מצב של חוסר תקווה, מחר יהיה יום חדש. תקווה חדשה, אפשרות לשינוי.
השיר מבטא את הרגש המורכב המלווה את הלילה והחושך – בדידות, בלבול, חרדה- ואת תחושת ההתחדשות וההזדמנות שמלוות את ההתעוררות ליום חדש. השיר מתחיל ומסתיים בלילה, בדומה לתיאור הבריאה, אך מציע הגדרה אחרת לנקודת ההתחלה של היום, המשקפת במידה רבה את חוויית החיים הטבעית של האדם- מנקודת היקיצה והערות בה האדם פעיל, לנקודה בה הוא הולך לישון ו'חגיגת היום' שלו מסתיימת.
מתוך דף אינטרנט של אגף למורשת תרבות יהודית ישראלית במשרד החינוך