(כ) אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים בְּשֵׁלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:
(20) Elisha ben Abuya says: One who learns as a child is compared to what? To ink written on new parchment. And one who learns as an elder is compared to what? To ink written on scraped parchment. Rabbi Yose bar Yehuda, man of Kfar HaBavli, says: One who learns from young ones is compared to what? To one who eats unripe grapes and drinks wine from its press. And one who learns from elders is compared to what? To one who eats ripe grapes and drinks aged wine. Rebbi says: Do not look at the jug but rather at what is in it. For there are new jugs full of old, and old that do not have even new within them.
(א) אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד, לְמָה הוּא דוֹמֶה. למה דומה מי שלומד תורה (ושאר מקצועות הידע) בילדותו?
(ב) לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. ילד כזה דומה לדיו הנקלטת היטב ובחדוּת על נייר חדש שלא עשו בו שימוש קודם. ילד לומד הוא בבחינת "לוח חלק" ומה שהוא לומד נקלט בו ונחרת בו היטב. ולעומת זאת:
(ג) הַלּוֹמֵד זָקֵן, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. מחיקת הנייר גורמת לכך שהכתיבה המחודשת עליו איננה נקלטת בו בחדות אלא בטשטוש מה, ויש לזכור שבעולם הקדום נהגו לעשות שימוש חוזר בחומרים שעליהם כתבו (פפירוס, קלף וכדומה) על ידי מחיקת הכתוב וכתיבה מחודשת. הדבר נבע מטעמי חסכון או בשל מחסור באמצעי כתיבה. הלומד הזקן כבר איננו מסוגל, כך סבור אלישע בן אבויה, לקלוט דברים באותה חדות ובבהירות, כוחותיו הפיזיים והמנטליים ההולכים ונחלשים מונעים ממנו להתמסר ללימודים, זכרונו טוב פחות ואף קשה לו לחרות בתודעתו דברים חדשים, שלא פעם אינם עולים בקנה אחד עם מה שהוטבע בו במהלך השנים.
(ד) על אלישע בן אבויה
(ה) חכם ארץ ישראלי, בן למשפחה ירושלמית מיוחסת, שחי במאה השנייה לספירה (ונראה ששם אביו היה "אביה", כפי שמופיע בכתבי יד רבים). היה מתלמידיו של ר' עקיבא ומורו המובהק של ר' מאיר. אלישע בן אבויה התפרסם בכינוי הגנאי "אחֵר", שניתן לו לאחר שנטש את אמונתו בתורת היהדות והתפקר. אלישע היה אחד מארבעת החכמים שנכנסו אל פרדס תורת הסוד – יחד עם ר' עקיבא, בן זומא (ד, א) ובן עזאי (ד, ג) – אירוע שהביא אותו לאבד את אמונתו (בבלי, חגיגה טו ע"א). לפי מסורת אחרת (ירושלמי, חגיגה ב, א) "פעם אחת היה [אלישע] יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אֵם על הבנים [=ציפור וגוזליה] וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים' (דברים כב, ז). איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? ... ויש אומרים על ידי שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום [=אחד מעשרת הרוגי המלכות הרומאית] נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקונן? זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו? זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים". בעקבות אירועים אלו התפקר. בספרות חז"ל הוא מתואר גם כמי שניסה להסית תינוקות של בית רבן מדרך הישר (ועל זה נאמר שהוא "קיצץ בנטיעות") ואף שיתף פעולה עם השלטון הרומאי כנגד עמו (ירושלמי, שם). כן הוא מתואר כמי ש"זמר יווני לא פסק מפיו" (בבלי, חגיגה טו ע"ב), היינו שתרבותו היתה זו של יוון ורומא ונראה גם שהלך שבי אחרי הפילוסופיה היוונית־רומית. ובכלל דמותו מתוארת בספרות חז"ל באופן שלילי למדי, ואף נאמר כי מי שרואה אותו בחלום "ידאג מן הפורענויות" (אבות דרבי נתן נוסח א, מ). עם זאת מודגש במקורות כי ר' מאיר (עליו ראו ד, יב) שמר על קשרים נאמנים עם "אחר", ועל כך נאמר כי "רבי מאיר רימון מצא – תוכו אכל, קליפתו זרק" (בבלי, חגיגה טו ע"ב). וממקצת המסורות עולה כי לדעת ר' מאיר חזר בו אלישע מדרכו הרעה על ערש דווי (רות רבה ו, ד). הופעת מאמר שלו במסגרת מסכת אבות ראויה אפוא לציון מיוחד.
(ו) "אוי לרשע ואוי לשכנו"
(ז) פרשן המסכת, ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), מעיד כי "זו המשנה דילגוה מסידורי תפילות משום 'שם רשעים ירקב', ונראה כי קודם שיצא [אלישע] לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומה". הרשב"ץ מעיד על נוסחים רבים של מסכת אבות המצוטטת בסידורי התפילה, אשר דילגו על דבריו של אלישע כדי לקיים את האמור בפסוק בספר משלי, כי "זכר [=שם] צדיק לברכה / ושם רשעים ירקב" (י, ז), אך עם זאת הוא קובע שדברי אלישע נאמרו עוד בהיותו חלק מעולם החכמים ועל כן שימר אותם רבי במשנתו. לאור זאת מעניינת הערה נוספת של הרשב"ץ, העוסקת במשנה הבאה (משנה כו): "זאת המשנה דילגוה מסדר תפילות לפי שהיא דומה לראשונה...". אכן, "אוי לרשע אוי לשכנו" (משנה, נגעים יב, ו).
(ח) אגב נזכיר כי המנהג להוסיף "שם רשעים ירקב" או "ימח שמו" להזכרת שמו של אדם רשע הוא קדום (וראו לעיל ד, יז).
(ט) נצחונו של הנייר המחוק
(י) יש הרואים את מאמרו של אלישע בן אבויה כעקיצה כלפי מורו הגדול, ר' עקיבא, אשר לפי מסורות רבות החל את לימודיו בגיל מבוגר, ולפי אחת המסורות רק כשהיה בן ארבעים שנה (ראו ג, יט). גם מאמר אחר של אלישע (אבות דרבי נתן נוסח ב, לה) עוסק באותו עניין: "הלמד תורה בנערותו למה הוא דומה? לסיד שהוא טוח [=מסויד] על גבי אבנים, אפילו כל הגשמים יורדין אין מזיקין אותו. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לסיד שהוא טוח על גבי לבנים, כיוון שטיפה של מים יורד עליו – פושר [=מתמסמס] והולך לו". השוואות נוספות בין הלומד ילד ללומד זקן, אם כי מפי חכמים אחרים, צועדות בכיוון דומה: "הלומד תורה בילדותו דומה לאישה שהיא לשה בחמין [=במים חמים, כשהבצק נעשה במהירות והוא חלק וגמיש], והלומד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לאישה שהיא לשה בצונן" (אבות דרבי נתן נוסח א, כג); "הלומד תורה בילדותו דומה לבחור שנשא בתולה שהיא הוגנת לו והוא הגון לה, והיא מתנפלת עליו והוא מתנפל עליה. הלומד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לזקן שנשא בתולה. היא הוגנת לו והוא אינו הגון לה. היא מתנפלת עליו והוא מתרחק ממנה" (שם). וכן: "הלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לנוטל קנקן ליתן בו יין והוא אינו זפוּת [=אטום]. כל זמן ששתה בו מבאיש [=מעלה ריח רע]. והלמד תורה בנערותו למה הוא דומה? לנוטל קנקנו ליתן בו יין והוא זפות. כל זמן ששותה בו הוא משביח" (שם נוסח ב, לה). אם אכן מדבר אלישע נגד ר' עקיבא, הרי שספרות חז"ל מלמדת את ההפך מדבריו, שכן ר' עקיבא הפך בוודאי לגדול דורו, התנא שהשפיע אולי יותר מכל תנא אחר על התהוות התורה שעל פה, בעוד שאלישע, שהחל את לימודיו בילדותו, סטה מן הדרך ותורתו נעלמה בתהום הנשייה. הנייר המחוק גבר בעליל על הנייר החדש.
(יא) ואם ב"נייר מחוק" אנו עוסקים, ראוי להעיר כי במשנה קיים ויכוח בשאלה אם אפשר לכתוב על נייר כזה מסמך חשוב כגון גט, וזאת כיוון שניתן לזייף אותו בקלות (גיטין ב, ד), אך ישנה הסכמה שאי אפשר לכתוב ספרי תורה על נייר שכזה (מסכת סופרים א, ו). שימוש מקובל בו היה לצורך פקיקת צנצנת של בשמים (משנה, שבת ח, ב). אגב גם נעיר כי הנייר המוכר לנו נוצר לראשונה בסין, כבר במאה הראשונה לספירה, אך במזרח הקדום נהגו לכתוב בעיקר על נייר שיוצר מצמח הגומא, היינו על פפירוסים (ומכאן גם שמו האנגלי: paper). המילה "נייר" איננה מקראית, והיא מצויה לראשונה בספרות חז"ל. אנו נוהגים להגותה: נִיָּר, אך משקלה של המילה הוא נְיָר ובהרבה כתבי יד מנוקד דווקא: נַיָּר.
(יב) מעתיקים של כתבי יד ומדפיסי ספרים נהגו למלא כל עמוד עד סופו, כדי "לא להשאיר את הנייר חלק", ולוּ היה לנו מספיק מקום על הנייר היינו מרחיבים את הדיון בניקודים השונים של מילה מעניינת זו.
(יג) רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר. הדמיון בין דבריו לבין מאמרו של אלישע בן אבויה (במשנה הקודמת) הוא ניכר, אף ששני החכמים עוסקים בעניינים שונים. אלישע דיבר על גילאי הלומדים, ואילו ר' יוסי מדבר על גילאי המלמדים. מכל מקום, נראה שבגלל דמיון זה סודרו שני המאמרים זה בצד זה.
(יד) הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. מי שלומד מפי צעירים דומה למי שאוכל ענבי בוסר, ענבים שטרם הבשילו, ושותה יין שזה עתה נדרך בגת, כלומר יין שטרם זוקק וטעמו עדיין בוסרי.
(טו) וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. לעומת זאת הלומד מן הזקנים, החכמים ובעלי הניסיון, דומה למי שאוכל ענבים בשלים ומתוקים ושותה יין שנתיישן וטעמו משובח. לפי זה מעדיף ר' יוסי תמיד את המורה והמלמד הזקן על פני הצעיר, בלא קשר לדבריהם. – על דבריו אלו מגיב רבי (יהודה הנשיא, עורך המשנה [עליו ראו לעיל ב, א]) ואומר, תוך שהוא משתמש בעולם הדימויים של היין ושתייתו:
(טז) אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. אל תביט אל הצורה החיצונית (אם המדובר במורה צעיר או במבוגר), אלא שים לבך אל תוכן הדברים שבפיו, כי
(יז) יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ. יכול להיות אדם צעיר אשר תורתו משובחת ומרובה, ולעומתו אדם זקן שאין בו דבר, אפילו לא תורה בוסרית. ובאבות דרבי נתן (נוסח ב, לד) נאמרים הדברים ביתר חריפות: יש קנקן ישן "שאפילו טיפה אין בו, אינו מלא אלא מימי רגליים". (בשולי הדברים נעיר כי בנוסחים רבים מיוחס המאמר לר' מאיר ולא לרבי יהודה הנשיא. וראו על בעיה זו לעיל ד, כא.)
(יח) על ר' יוסי בר יהודה
(יט) חכם ארץ ישראלי בן המאה השנייה, שמאמרו במסכת אבות הוא היחיד שהגיע אלינו בשמו זה. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "איש כפר הבבלי", כדי להבחין בינו ובין חכם אחר, הקרוי אף הוא ר' יוסי בר יהודה, שחי באותה תקופה ושמאמרים רבים שלו באים במקורות חז"ל (כגון משנה, גיטין ד, ז ועוד).
(כ) מה לבבלי בארץ ישראל?
(כא) שמו של הישוב "כפר הבבלי" מעיד על כך שמוצאם של יושביו, או של אבותיהם, היה מבבל, וכי לפחות בתקופה מסוימת הם בלטו בשונותם בין תושבי האזור במה שנוגע לתחומי חיים שונים, כגון מנהגי תפילה או לבוש. על בתי כנסת של יוצאי בבל (הקרויים "כנישתא דבבלאי") מעידים מקורות ארץ ישראליים אחדים (כגון בראשית רבה לג, ג; ירושלמי, ברכות ה, א), וניתן לגלות בספרות חז"ל גם ביטויים של מתח בין "הצברים", ילידי ארץ ישראל, לבין העולים מבבל. כך, למשל, מסופר במדרש (שיר השירים רבה ח, ג) על סוחר בן הארץ המגדף חכם שעלה ארצה מבבל: "לכו מכאן, אתם הבבליים", ואילו ריש לקיש (בבלי, יומא ט ע"ב) אומר לאחד מן הבאים מבבל בלשון שבועה: "אלהים! שונא אני אתכם", וזאת משום שמרבית אבות אבותיו של הבבלי נותרו בבבל ולא עלו ארצה עם עזרא ונחמיה, כמסופר בספרים המקראיים הנושאים שמות אלה. דורות רבים אחרי שיבת ציון המשיכה הקהילה הארץ ישראלית לנטור לאחיהם הבבליים על שלא עלו ארצה להשתתף עמם באירועים הקשים שעברו עליהם, כגון החורבן ומרד בר כוכבא. ודאי לא היה זה הוגן לבטא כעס זה דווקא כנגד אותם בודדים שהחליטו בסופו של דבר להצטרף אל יושבי הארץ, אך מסתבר כי המתח בין העולים לבין הותיקים איננו המצאה של הציונות המודרנית.
(כב) המשנה מזכירה גם את "ר' נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי" (עדויות ו, ב). מקומו המדויק של כפר זה אינו ידוע, והיו שהציעו לראותו במישור החוף הדרומי או סמוך לצידון.
(כג) "נזם זהב באף חזיר"
(כד) מאמרו של רבי, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", הוא מן המפורסמים והמצוטטים ביותר בשיח הישראלי, ובאתרי תוכן שונים הוא התגלגל להיות "אל תסתכל בקנקן אלא במלצרית שמגישה אותו" (מבדיחותיהם של יושבי הפאבים), "... אלא במה שאין בתוכו" (כשעוסקים במעמידי פנים וריקנים שפרט לחיצוניות אין להם דבר), "... אלא במה שבפנוכו" (סלנג) או "...אלא קח אותו" (המלצה לקלפטומנים) – כל זאת עדות לחביבות הפתגם ולגמישותו. המאמר במקורו מציע לא ללכת שבי אחר המעטפת החיצונית, ולהקדיש את עיקר תשומת הלב לתוכנם הפנימי של הדברים. עם זאת, אין כאן שלילה גורפת של החיצוניות, אלא העדפה עקרונית של ההתמקדות במהות על פני עיסוק בתדמית. לעניין זה ביטויים שונים במקורות.
(כה) במשמע הראשוני ביותר מתחילה דילמת "הקנקן ומה שבתוכו" באדם עצמו ובמראהו. אין היופי זר ליהדות; אדרבא, התנ"ך יודע להעריך יופי, ועוטר את טובי גיבוריו בתארי יופי. כך למשל, יוסף היה "יפה תואר ויפה מראה" (בראשית לט, ו); גם על רחל נאמר שהיתה "יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, יז) והוא הדין בדוד שהיה "יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל ב טז, יב). עם זאת גם התנ"ך יודע כי היופי עשוי שלא לשקף נאמנה את מהותו הפנימית של האדם, בבחינת "נזם זהב באף חזיר / אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא, כב): אישה יפה אך "נעדרת שכל" (פירוש רלב"ג לפסוק) כמוה כחזיר, המתועב בבהמות, המעוטר בנזם זהב. וכאשר שמואל בא למשוח למלך את אחד מבניו של ישי בבית לחם, לבו נוטה באופן טבעי אל אליאב, האח הגבוה והמרשים. אך ה' מזהיר אותו: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו ... כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז).
(כו) הערכת היופי באה לביטוי גם בספרות חז"ל: "הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר 'ברוך שכך ברא בריות נאות בעולמו'. ומעשה ברבן גמליאל שראה גויה אישה נאה ובירך עליה!" (ירושלמי, ברכות ט, א). ולעומת זאת מסופר על בנות ירושלים: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין [=שנלקחו בהשאלה], שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות [=מחוללות] בכרמים. ומה היו אומרות? 'בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה' [כי] 'שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל)" (משנה, תענית ד, ח). מסתבר שמצירוף המקורות עולה הקריאה לאיזון נכון בין תשומת לב ליופי החיצוני, מבלי להגזים בערכו, ובין התמקדות בערכים הפנימיים.
נושאים לדיון עם התלמידים:
1. כיצד ניתן להתחיל את שנת הלימודים בכיתה י"א בצורה חלקה כמו נייר חדש?
2. מה נכון לקחת איתי השנה שעברה ומה נכון "לזרוק"?
3. מה יעזור לי להיות כמו לומד חדש בשנה זו?