בשיעור הקודם ניסינו לברר מהי מטרת הלימוד מבחינת כל אחד ואחת מאיתנו.
בשיעור זה ננסה לברר מהי משמעותה של הלמידה וכיצד כדאי ללמוד.
קראו את דברי התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא ואת פירוש רש"י המסביר אותם
אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד שית לא תקביל מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא
רש"י מסביר שלדעתו של רב, המורה צריך לדחוס עוד ועוד חומר בראשי התלמידים כמו שמפטמים בכוח בעלי חיים (כדי שישמינו ויהיה יותר בשר כשישחטו אותם)
דיון:
1. האם לדעתך דרך לימוד זו טובה ויעילה? מדוע?
כעת קראו יחד עם המורה את מקור 2 וענו על השאלות הבאות:
1. מה יותר חשוב לדעתם של רבי טרפון והחכמים? הלימוד עצמו או מעשה (פעולה)?
2. מה יותר חשוב לדעתך?
מקור 2
קראו את מקור 3 ואת פירושו של אביגדור שנאן למקור זה,
ענו על השאלות הבאות:
3. מהו הקשר, לפי מקור 3, בין לימוד לבין עבודה?
4. מהו הקשר בין לימוד לבין עבודה? מי מהם חשוב יותר? מדוע?
5. האם נכון לדעתך קשר זה גם בין לימוד של מגוון מקצועות לבין עבודה? מדוע?
6. מהו תפקידם של שליחי הציבור ולזכות יש לזקוף את הצלחותיהם?
מקור 3
(ב) רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:
(2) Rabban Gamliel the son of Rabbi Yehudah HaNasi said: Excellent is the study of the Torah together with a worldly occupation; for the exertion [expended] in both of them causes sin to be forgotten. And all [study of the] Torah in the absence of a worldly occupation comes to nothing in the end and leads to sin. And all who work for the community, let them work for the [sake of the] name of Heaven; for the merit of their ancestors sustains them, And their righteousness (tsidkatam) will endure forever. And as for you [who work for the community, God says:] I credit you with a great reward, as if you [yourselves] had done it [on your own].
(ב) יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אין לך שילוב טוב ויפה יותר מאשר לימוד עיוני ("תלמוד תורה") ועמל כפיים ("דרך ארץ" [ראו להלן]). אל לו לאדם לשקוע רק בזה או בזה. וזאת משום
(ג) שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. מי שמתייגע, עמל ומתאמץ, בלימוד תורה ובמלאכה גם יחד, סופו שאין לו זמן פנוי המאפשר את החטא. כדוגמא אחת לרעיון זה אומר בעל הפירוש המיוחס לרש"י: "שמתוך שהוא לומד ועוסק בסחורה להתפרנס, אינו חומד וגוזל ממון אחרים".
(ד) וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. ואף יתרה מזאת: לימוד תורה בלבד, חשוב ככל שיהיה, אין די בו, שהרי "אם אין קמח אין תורה" (להלן ג, כא). האדם זקוק גם לצרכי מחייה, "לפי שאי אפשר בלא מזונות" ואם יזדקק למזון ולא ימצא – הוא "מלסטיס [=שודד] את הבריות ומשכח תלמודו" (הפירוש המיוחס לרש"י). כשיגיע לחטוא ולפשוע, לא תגן עליו התורה שלמד וזו תאבד את ערכה ("סופה בטלה"). על כן ראוי שיאחז האדם הן בזה (תורה) והן בזה (מלאכה).
(ה) ונושא אחר:
(ו) וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. כל העוסקים בצרכי ציבור, כגון גבאים הממונים על חלוקת צדקה או ראשי היישוב הדואגים לניהולו התקין, צריכים לעשות זאת לשם שמים, ולא כדי להתהדר בכך או כדי להשיג רווח אישי. ועוד עליהם לזכור
(ז) שֶזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתַּם וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. זכות אבותיו של הציבור ומעשי הצדק והצדקה של הציבור הם המסייעים בידי העוסקים בצרכי ציבור להצליח במלאכתם. אל להם לפרנסי הציבור לזקוף לזכותם את הצלחותיהם והישגיהם; את אלה יש לתלות בזכויותיו של הציבור שאותו הם מייצגים.
(ט) גם בימינו רבים הם העוסקים בצרכי ציבור, לעיתים באמונה ולעיתים (לצערנו) לשם הכבוד והכוח הכרוכים בכך. מאמרו של רבן גמליאל מבהיר בבירור מה היא הדרך הראויה לעסוק בצרכי הרבים.
(יב) אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים. מַהֵר לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. מַהֵר לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, חָכָם. קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע:
(12) There are four temperaments among students: Quick to understand and quick to forget -- his gain is canceled by his loss. [A student who is] slow to understand and slow to forget -- his loss is canceled by his gain. [A student who is] quick to understand and slow to forget -- he is a sage. [A student who is] slow to understand and quick to forget -- that is a bad portion.
(א) אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים. הלומדים בבתי הספר ובבתי המדרש.
(ב) מָהִיר לִשְׁמוֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. זה התלמיד הממהר לקלוט את שהוא לומד, אך גם ממהר לשכוח את תורתו. בסופו של דבר תכונתו השלילית מבטלת את זו החיובית. והיפוכו של דבר:
(ג) קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. זה התלמיד המתקשה ללמוד, אך גם איננו מאבד את מה שלמד, ובסופו של דבר תורתו נשמרת בתוכו ושכרו גדול.
(ד) מָהִיר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – חָכָם. והוא כמובן צירוף התכונות הרצוי והמועדף (ויש הגורסים כאן: "זה חלק טוב", בהתאמה להמשך). ולעומת זאת:
(ה) קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד – זֶה חֵלֶק רָע. מזלו, גורלו, של אדם כזה הוא רע, שכן הוא מצוי במצב שאין בו שום צד של חיוב. (על "חלק" במשמעות של מזל או גורל השוו לשון התפילה: "שתיתן לי לב טוב, חלק טוב, יצר טוב וכו'" [ירושלמי, ברכות ד, ב]).
מתי נכון ללמוד?
מקור 4
(ה) מֵאֵימָתַי מַתְחִיל לְלַמֵּד לִבְנוֹ, מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מַתְחִיל לְלַמְּדוֹ: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ וגו' (דְּבָרִים לג, ד), וּפָסוּק רִאשׁוֹן מִפָּרָשַׁת שְׁמַע (דְּבָרִים ו, ד), וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיְּהֵא כְּבֶן שִׁשָּׁה אוֹ כְּבֶן שִׁבְעָה, וְאָז מוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת.
(5) From when should a person begin to teach a son? From when that the son begins to speak, [the father] should teach him: "Moses commanded us a law" etc. (Deuteronomy 33:4) and the first verse of the Shema (Deuteronomy 6:4). After that, he should teach him little by little until the child is six or seven, and then he should take the child to a teacher of children.
מקור 5
(ט) אֲפִלּוּ תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ מֵבִין לִקְרוֹת, לֹא יְסַלְּקוּהוּ מִשָּׁם אֶלָּא יֵשֵׁב עִם הָאֲחֵרִים, אוּלַי יָבִין.