תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מועד קטן פרק ג
הרי שמת חמיו או חמותו או אחד מקרובי אשתו אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת. וכן היא שמת חמיה או חמותה או אחד מקרובי בעלה אינה לא כוחלת ולא פוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג שמואל אמר לא שנו אלא חמיו או חמותו הא אחד מכל הקרובים לא
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ו
הלכה א
אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ואסור לשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות, ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, וחייב בכיסוי הראש ובכפיית המטה. מעשה שמתה אשתו של רבן גמליאל ורחץ לילה הראשון שמתה, אמרו לו תלמידיו, לא כך לימדתנו שאבל אסור לרחוץ לילה הראשון, אמר להם איני כשאר בני אדם איסתניס אני.
הלכה ב
שאלו בשלומו, אומר להן אבל אני. ביום הראשון וביום השני אומר להן אבל אני, בשלישי משיבן בשפה רפה, והוא אינו שואל.
הלכה ג
ביום הראשון אינו נותן תפילין, בשני נותן תפילין, בשלישי באו אחרים לנחמו חולצן כדברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר ביום הראשון וביום השני אינו נותן תפילין, ביום השלישי נותן תפילין, באו אחרים לנחמו הרי זה חולצן כל שבעה.
הלכה ד
מת באותה העיר, ביום הראשון וביום השני אינו יוצא עמהן, בשלישי יוצא ועומד בשורה להתנחם, אבל לא לנחם אחרים. במה דברים אמורים בזמן שיש שם כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יוצא עמהן אפילו ביום הראשון.
הלכה ה
בא אצל קרוביו ממקום אחר, בשני ובשלישי משלים עמהן, ברביעי ובחמישי מונה לעצמו, רבי שמעון בן אלעזר אומר מצאן שיושבין אפילו ביום שביעי מונה עמהן, לא מצאן שיושבין אפילו בשני מונה לעצמו.
הלכה ו
ביום הראשון וביום השני אינו עושה מלאכה, אפילו נוטל מן התמחוי, בשלישי עושה בצנעה.
English
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ט
הלכה א
על כל המתים כולן אינו קורע, אלא על רבו שלמדו חכמה, רבי שמעון בן אלעזר אומר חכם שמת, כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו, וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו.
הלכה ב
הכל חולצין על חכם ועל תלמיד. חכם שמת חולצין לפניו את הימין, אב בית דין שמת חולצין לפניו את השמאל, נשיא שמת חולצין לפניו את שתי ידים. ומעשה כשמת רבי אליעזר וחלץ רבי עקיבא לפניו את שתי ידיו, והיה מכה על לבו והדם שותת, וכך היה אומר, רבי רבי, רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן.
הלכה ג
על כל המתים כולן אינו חולץ, על אביו ועל אמו חולץ. ואף על אביו ועל אמו אם אינו רוצה לחלוץ לא יחלוץ, ומעשה כשמת אביו של רבי עקיבא וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ.
הלכה ד
על כל המתים כולן קורע בסכין, על אביו ועל אמו אינו קורע בסכין.
הלכה ה
על כל המתים כולן אינו מגלה את לבו, על אביו ועל אמו מגלה את לבו.
הלכה ו
על כל המתים כולן אינו מבדיל קמי שפה, על אביו ועל אמו מבדיל קמי שפה, רבי יהודה אומר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה הרי זה קרע של תיפלה. תחילת קריעה שלש אצבעות ותוספתו כל שהוא, ואין קורעין אלא על הטיבור. הקטנים, אחרים קורעין להן. הקורע לשם כבוד הרי זה מאחיהו מיד. אפיקריסין אין מעכבין את הקריעה, רבי בנימין אומר משום רבי עקיבא קורעין את אפיקריסין.
הלכה ז
על כל המתים כולן קורע את העליון, על אביו ועל אמו אפילו יש לו מאה קורען כולן. האשה אינה קורעת אלא את העליון, רבי יהודה אומר האשה קורעת את הפנימי והופכתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת את השאר.
הלכה ח
על כל המתים כולן שולל לאחר שבעה, לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. האשה שוללת לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלשים, רבי יהודה אומר האשה שוללת מיד, ומאחה לאחר שבעה.
הלכה ט
על כל המתים כולן, דוחה את המיטה ואינו מרבה בעיסקם, על אביו ועל אמו מרבה בעיסקם ואינו דוחה את המיטה, שכל המרבה בעיסקי אביו ואמו הרי זה משובח. אבל אם היתה שעת הדחק, או ליל שבת, או גשמים יורדין על מיטתן, דוחה אף על אביו ועל אמו את המיטה ואינו מרבה בעיסקם.
הלכה י
על כל המתים כולן, אסור ללבוש בגדים מגוהצין עד לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו אסור עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו.
הלכה יא
על כל המתים כולן אסור בתספורת עד לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו.
הלכה יב
על כל המתים כולן, רוצה ממעט רוצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו מרבה עד שיגערו בו חביריו.
הלכה יג
על כל המתים כולן, מת באותה העיר יוצא עמהן, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו.
הלכה יד
על כל המתים כולן, אסור בסחורה עד שישלימו לו שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו.
הלכה טו
על כל המתים כולן, אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו לו שלשים יום, על אביו ועל אמו כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה משתה של מצוה.
הלכה טז
אמרו לו מת אביו וקרע והוא אינו אלא אמו יצא, מתה אמו וקרע והיא אינה אלא אביו יצא. מת אביו, מתה אמו, וקרע והוא אינו אלא אחד מן הקרובים יצא, מת אחד מן הקרובים וקרע והוא אינו אלא אביו או אמו לא יצא.
הלכה יז
מי שמתו לו אביו ואמו כאחת, קורע קרע אחד לשניהם, רבי יהודה בן תימא אומר קורע לזה בפני עצמו ולזו בפני עצמה. מי שמתו לו עשרה בנים כאחת קורע קרע אחד לכולן. מי שקרע, ומת בנו וקרע, הרי זה קורע והולך עד שמגיע לטיבור, הגיע לטיבור הופך את הקרע לאחוריו. מי שקרע, ומת בנו וקרע, הרי זה מבדיל מן הקרע שלש אצבעות וקורע.
הלכה יח
אין קורעין אלא בין שתי חומציות. הקורע למטה ומן הצדדין לא יצא, רבי יהודה אומר יצא, אמר רבי יהודה מעשה בימי חרסום שהיו קורעין למטה ומן הצדדין, אמרו לו אין שעת הדחק ראיה. פוחח אינו קורע. קרע את הברסים ואת הברדסים ואת הפולמוט ואת הנפש ואת השלל ואת החריד לא יצא. הקורע את המאחוי יצא, איזהו מאחוי כל שמאחיהו כל צרכו.
הלכה יט
אלו קרעין שאין מתאחין, על אביו ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה וחכמה, ועל שריפת התורה, ועל חורבן הבית, ועל שמועות רעות, ועל קללת השם, והרואה את ירושלים בחורבנה, ועל המלך, ועל הנשיא, ויש אומרים אף על כהן גדול ונביא ואב בית דין. על שריפת התורה, לא ששמע שנשרפה, אלא אם כן עומד עליה והיא נשרפת; על חורבן הבית, אפילו שמע שחרב; על שמועות רעות, שהן קשין כחורבן הבית; הרואה את ירושלים מן הצופים חייב לקרוע, נכנס בתוכה הרי זה מוסיף על הקרע, עלה על כל פרק ופרק חייב לקרוע, עבר בה וישב בה קורע קריעה אחת ויוצא.
הלכה כ
הלוקח חלוק קרוע מחבירו אינו רשאי לאחותו, אלא אם כן היה יודע שהוא מן הקרעים המתאחין. המוכר חלוק קרוע לחבירו צריך להודיעו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין. כל הבגדים שאינן מתאחין אסור למוכרן לגוים, ולתופרן ולהופכן מלמטה דברי רבי שמעון, רבי אלעזר ורבי יהודה מתירין. רבי שמעון בן אלעזר אומר השואל חלוק מחבירו לילך ולבקר בו את אביו ומצאו שמת, הרי זה קורע ומאחהו, ומחזיר לו את גזילו, לקח הימנו סתם, אינו רשאי לקרוע.
הלכה כא
היוצא בחלוק קרוע לפני מיטתו של מת הרי זה גוזל את המת. מרובה גזילת המת מגזילת החי, שהגוזל את החי יכול הוא לפייסו ולהחזיר לו את גזילו, והגוזל את המת אינו יכול לפייסו ולהחזיר לו את גזילו. כיוצא בדבר, המכבד את אביו ואמו במותן כאילו כיבדן בחייהן, שהמכבדן בחייהן אינו מכבדן אלא משום יראה ומשום ירושה, והמכבדן במותן אינו מכבדן אלא לשם שמים.
הלכה כב
הקורע על המת וחזרה בו נשמתו, אם לאלתר מת יצא, ואם לאחר זמן מת לא יצא.
הלכה כג
כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המת, יש שמציל ויש שאינו מציל, אם עד שלא הגיע לארון מציל, ואם משהגיע לארון אינו מציל. אבל מלמדין את האדם שלא יהא חבלן, והלא אמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי רבי מאיר, רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר מנוולו, רבן שמעון בן גמליאל אומר מרבה עליו רימה, רבי נתן אומר היא כסותו שיורדת עמו לשאול, היא באה עמו לעתיד לבוא, שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש.
הספד על נשים ועל ידי נשים - Eulogies by and for women
(ב) כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן. (ונספדות בין האנשים וחכמים) (טור):
(2) Just as [funerary] lamentations are made for men, so too, are [funerary] lamentations made for women as is fitting for them.7Yad, Ebel XII, 5, derived from Meg. 28b: ‘Rafram had a funerary lamentation made for his daughter-in-law in the Synagogue, saying, ‘To pay honour to me and the dead all the people will come.’ R.H. 25a: ‘On that day the mother of Ben Zaza died, and Rabban Gamaliel made a great funerary lamentation for her etc.’ Cf. also Ket. 72a top. Nowadays the law is that a corpse should not be taken into a Synagogue save in the case of a well known Rabbinic scholar — Kol Bo(G) I, pp. 13, 99-100. infra pars. 19-20. And they are lamented amongst men and scholars.8Tur — G.
ירמיהו פרק ט, טז-יז
הִתְבּֽוֹנְנ֛וּ וְקִרְא֥וּ לַמְקוֹנְנ֖וֹת וּתְבוֹאֶ֑ינָה וְאֶל־הַחֲכָמ֥וֹת שִׁלְח֖וּ וְתָבֽוֹאנָה:
(יז) וּתְמַהֵ֕רְנָה וְתִשֶּׂ֥נָה עָלֵ֖ינוּ נֶ֑הִי וְתֵרַ֤דְנָה עֵינֵ֙ינוּ֙ דִּמְעָ֔ה וְעַפְעַפֵּ֖ינוּ יִזְּלוּ־מָֽיִם
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קטז עמוד ב
ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה, אמרי לה: ספדי בעלך, קרעי מאניך, סתרי מזייך
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מועד קטן פרק א:
תני לא תעורר אשה לווייתה במועד
ט"ז אבן העזר סימן יז ס"ק ג:
שהזכירוהו בין המתים. נראה דהאי מילתא דוקא היא. אבל מה שראו את אשתו מספדת על בעלה, מזה אין להביא ראיה להשיאה אלא אם היא ספדה ע"פ הוראות מורה, שיודע הדין שיש למחות בנשים שלא לספוד אדם... וא"כ שמא אשה אחת ספדה מעצמה בלי שאלת הרב הבקי בדין זה
ר' שלמה קלוגר, שו"ת האלף לך שלמה, חלק יורה דעה, סימן שד
הנה המחבר כתב /יו"ד/ בסי' שד"מ סעיף ב' כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים
הנה דין זה אף שהוא מן הפוסקים הראשונים צ"ע דהמעיין בב"י סי' זה יראה שהרמב"ן הביא ראי' מזה מרפרם דספדי' לכלתי' ומר"ט שהספיד לאמו של בן זזא
והנה בש"ס מו"ק דף כ"ז איתא שם דאין מעמידין מטה של אשה ברחובה של עיר מפני הכבוד
וקאמר שם בש"ס דנהרדעי אמרי דוקא של חיות אבל של שאר נשים מעמידין ור"א אומר אף של שאר נשים אין מעמידין דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ואנן קיי"ל כר"א שם והכי פסקו הכל /יו"ד/ בסי' שנ"ה וא"כ מוכח דאין מעמידין שום מטה של אשה ברחוב
ואף דבזה הוי אפשר לדחוק וליישב די"ל דוקא ברחוב אין מעמידין אבל באיזה מקום אחר מספידין מ"מ הרי עיקר הלימוד של ר"א הוי מקרא דותמת שם מרים ותקבר שם דסמוך למיתה קבורה והיינו שלא הספידו אותה א"כ מוכח שלא הספידו אותה כלל
ומוכח דאין מעמידין על שום אשה
וא"כ אין ראי' מרפרם ור"ט די"ל דהם ס"ל כנהרדעי... ולכך הפוסקים שפסקו לתרווייהו צ"ע טובא דהפסקים סתרי אהדדי ולדינא נראה דטוב יותר להיות השומע ישמע ויחדל:
שו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן צג
הנה במ"ק דף כ"ז כ"ח ובשו"ע סי' שנ"ה קיי"ל שאין מניחין מטה של אשה ברחוב להספד מפני הכבוד. ואיתא שם עוד שאין עולין בחבר עיר על האשה. ופירש שם הט"ז דהיינו מה שמתאספים העם בחבורה ברחוב לכבוד המת. והש"ך כתב שאין כבוד לת"ח מנהיג העיר שילך ללות אשה. וע' בפרישה בזה. והנה בזמנינו נהגו להספיד אשה ברחוב ואף יולדת וכן עושים שורה לאשה. וקשה איך עושים נגד דין המפורש בש"ס...
...פשוט שאין בזה איסור תורה. דהא מפורש במשנה הטעם מפני הכבוד. ול"ל טעמא. וזה בודאי אין לומר דתלי אי דרשינן טעמא דקרא. ועכצ"ל דזה הוי רק אסמכתא בעלמא. וכן מוכח מהא דאיתא במ"ק דף כ"ב ע"א שהמדחה מטת אביו ואמו ה"ז מגונה. הרי מפורש שמצוה להשהות מטת אמו לכבודה. וע"כ צ"ל דבבית או בחצר שרי להשהות. וקרא דמרים הוי רק אסמכתא. וממילא לדידן שהמת מושכב על מטה של נסרים שרי להניחה אף ברחוב. כ"נ לצדד בזכות המנהג:
חשוקי חמד שבועות דף יח עמוד ב
מעשה נורא שאירע בבית הקברות בהרצליה...
האשה עוצרת את החברא קדישא, והיא שואלת מה עם הספד על המת, הם משיבים אין כאן אחד שהוא מכיר את הנפטר,
האשה אומרת אם כן אני אספידנו, והיא אומרת סאשה [כך הוא נקרא בעלה] רק הקדוש ברוך הוא אתה ואני יודעים את האמת למה אין לנו ילדים שמלווים אותך כעת בדרכך האחרונה, כי בעיירה שלנו לא היה מקווה טהרה.
לשמע זאת געו כולם בבכיה, ונשמע קול גדול 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'!
שו"ת צמח יהודה חלק ד סימן עג, הרב יהודה זרחיה סגל, 1924-2001
ד. ובדבר ההערה אם מספידים נשים, שיש כאילו סתירה בין הפסקים, ההלכה אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני שמרגיל את ההספד ורצוי למהר קבורתה, ומאידך החובה להספיד נשים כגברים...
אבל הקושיא היא על ההלכה שמזכה שטרא לבי תרי, פוסקים אין מניחין שום אשה ומאידך מצוה להספיד.
וג"ז ל"ק בפשוטו, כי אפשר דמצוה להספיד, ולא לפני הקבורה אלא לאחר הקבורה יספידו בבית הקברות, לאחר סתימת הגולל, וכפי שאנו רגילים לעשות, או בטרם הוצאת המטה, והקהל הרי מוזמן לשעה מסוימת, ואפשר להקדים מעט ולהספיד כמה שירצה, כי אין באריכות ההספד באופן זה, שום גרימת נזק למנוחה...
ונראה, שברור שאין למעט ההספד על אשה: כיון שהוא לתקון הנשמה כמו שהבאנו לעיל והיא לפי ההלכה "מצוה גדולה" כפי שהזכרנו לעיל, ויקרא דשכבי כפי שמבואר בגמ', אבל המדובר על האריכות של הקינות על המת, כאשר מניחין מטה ברחוב ולא מספידים, ומקוננים ומבכים, כדרך שהיו נוהגין, וכפי שההלכה דורשת על אשה ג"כ, ואומרת (יו"ד שד"מ סעיף ג'): "במקום שרגילים להשכיר מקוננות להספיד, חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו, ואם לא רצה בא אביה ומשכיר ומוציא ממנו בעל כרחו" והוא מהמבואר בכתובות (מו, ב). ובזה אמנם מחויבים באשה כמו באיש, אבל בהגבלה מסוימת, לא להאריך בזה מדי, שעות על גבי שעות, כפי שיש נוהגים לפעמים, אבל על עיקר ההספד והקינות לית מאן דפליג, וסמוך למיתה קבורה אין הכוונה בזה סמוך ממש, אלא כל כמה שאפשר להסמיכו מבלי לגעת בכבודה, על זה מדובר. וכ"ז פשוט.
ונראה עוד, שגם מה שאמרו "כל המתים הממהר להוציא מיטתו ה"ז משובח אבל על אביו ועל אמו ה"ז מגונה" (יו"ד סי' שנ"ז ס"ב) לא נתכוונו למהר ממש חלילה, אלא באופן האמור להניח המטה ברחוב ולהאריך מדי בקינות ויללות בלא הספדים. בזה חילקו בין אב ואם לשאר, אבל המתנה עד שיתאספו הקהל לכבדם - חייבים לעשות.
אבלות על המאבד עצמו לדעת -
Mourning for one who committed suicide
(א) דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים:
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים:
(1) One who commits suicide wilfully is not attended to at all;1Lit. ‘in every respect.’ For it is written: ‘And surely your blood of your lives will I require’ (Gen. IX, 5), regarding which R. Eleazar remarked that it means, ‘I will require your blood if shed by yourselves’ (B.K. 91b). RaShBA writes that although the law is that we do not attend to one who commits suicide, nevertheless, this does not apply to burial and shrouds, but only to rending of garments and baring the shoulder in mourning — ShaK. and one does not mourn for him and no lamentation is made for him, nor does one rend [garments] or bare [the shoulder in mourning for him], but one stands for him in the line [of comforters], and one recites over him the mourners' blessing, and whatever [brings] honour [only] to the living [may be done].2Sem(H). II, Thus also Yad, Ebel I, 1 N holds that garments are rent for a suicide and that the passage in Sem. from which our ruling is derived refers to strangers only but not to near-of-kin — ShaK. In a case where the surviving members of the family of a suicide would suffer shame and humiliation, it is permitted to allow them to observe mourning rites — P.Tesh. If no doubts are entertained as to the commision of suicide, the law is that where there are other mourners present at the Synagogue services, the children of a suicidal case should not recite the Kaddish. But if any doubts exist as to whether the person really committed suicide, the children should recite the Kaddish — P.Tesh.
(ב) איזהו מאבד עצמו לדעת כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר: הגה מי שגנב וגזל ועל ידי זה נהרג בדין מלכות מתאבלים עליו אם אין בו סכנה מפני אימת המלכות ולא מקרי מאבד לדעת (מהרי"ו סימן קי"ד) :
(2) Who is [considered] a wilful suicide? — For example, if one stated that he is going up to the roof-top, and they saw him go up at once in anger; or he was in distress, and [then] fell down3By throwing himself down from the roof-top. and died, — [the law is that] such a person is presumed to have committed suicide wilfully. But if they discovered him4Sem. has ‘they found him.’ strangled and hung upon a tree, or [they found him] killed5 infra § 364, 4. and thrown upon his sword, he is presumed to be like all [other] dead,6For it may have been the result of an accident and unintentional. and they attend to him and withhold not from him anything.7Yad ibid., derived from Sem(H). II, 2-3. The following rules determine a suicidal case: a) The actual commission of suicide must be observed. A mere indication of suicide is not relied upon, unless the suicide’s previous actions clearly indicate such commision. b) It must be committed wilfully and clearheadedly. c) The expressed intention for such commision must be followed by the act proper. d) In the case of a person found hung, even if the surrounding circumstances lead one to believe that the person took his life, nevertheless, he is not considered a suicide — P.Tesh. If one was not seen going up to the roof-top to take his life in accord with his previous expressed intention, the law is that even if he was later found dead, he is not presumed to be a suicide (RaSHaL) — ShaK. supra c. Gloss: One who stole or robbed8The fact that stealing or robbing are punishable by death in no way indicates that the culprit, being aware of the outcome of his crime, may have committed suicide, for it is quite possible that he might have thought that he would not be caught. Nor is he regarded as one who dissociates himself from the practices of the community (v. infra par. 5). If a thief or a robber die a natural death, they are mourned for, provided they repented (supra § 340, 5 refers to one who did not repent) — ShaK., as a result of which was executed by government law,9Mord. states that mourning rites are not observed for one who was executed by the government on account of theft. Such a case should be considered as suicide. MaHaRIW (source of this gloss) opposes the ruling of Mord., and maintains that one executed by the government, should be mourned for and is not on an equal footing with a suicide. He holds that Mord. was misled by a corrupt text in Sem. San. 47b where a distinction is made between one executed by a Gentile government and one executed by the Beth Din. In the former case, where execution is not in accordance with Jewish Law, one obtains forgiveness, and should be mourned for; in the latter case death is justly meted out and one is not forgiven. Cf. D.M. and W.G. a.l. is to be mourned for, if no danger will [result] through him on account of the fear of the government;10 San. 11a; Sota 48b. Otherwise, mourning could be regarded as an act of provocation. One who threw himself into the river is not considered a suicide, for prior to drowning, he is cast about by the waves, and no doubt, before he drowns, he repents — G.Mah. One who murdered a fellow Jew and was exemuted by government law is mourned for — B.L.Y. One who takes his life in order to avoid being subjected by others to inhuman torture is not considered a suicide — B.L.Y. and he is not designated a wilful suicided.11MaHaRIW s. 114 — G.
שו"ת עשה לך רב חלק א סימן מז
מאבד עצמו לדעת
----------
שאלה:
אחד מבני המשפחה אבד עצמו לדעת. רב שכונתנו פסק לנו שלא לקרוע עליו, ולא לשבת עליו שבעת ימי אבלות, והוא עצמו נמנע מלהספידו. דברים אלה גרמו לנו צער ועגמת נפש מרובה נוסף על האסון עצמו. רצוני להבין מה טעם התנהגות זאת במקרה של אבוד לדעת, שמא יש משהו היכול לחייב אדם לחיות.
----------
תשובה:
כן, החיים ניתנו לאדם ע"י הבורא ואין לו שום רשות לאבדם, וכך נאמר בתורה: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ודרשו רבותינו זה החונק עצמו. ולכן ברור הדבר, שהמאבד עצמו לדעת נידון כרוצח, ואין הבדל אם אדם רוצח הזולת או עצמו. ואדרבא, רוצח הזולת ניתנת לו האפשרות לחזור בתשובה במדת האפשר באם לא נידון למיתה, ואם נידון למיתה, הרי שמיתתו מכפרת על כל עונותיו, וגם על עון הרציחה. אבל ההורג עצמו אבדה לו הכפרה הגדולה ביותר, שהיא עצם המיתה.
נאמרו עוד מספר טעמים להסברת חומרת המאבד עצמו לדעת, אך הנ"ל הוא העיקרי.
(לענין ישיבת שבעה על מאבד עצמו לדעת, שנוי הדבר במחלוקת של גדולי הפוסקים. ולכן, אם בני המשפחה רוצים להתאבל ולמנוע מעצמם פגם משפחה, אין כל מניעה הלכתית, וביחוד שלא תמיד אפשר לדעת בבירור שהמתאבד לא הספיק ברגעיו האחרונים להתחרט על מעשהו ואולי אף להתודות, ואין דבר העומד בפני התשובה, ולכן אין להחמיר ביותר בדיני מאבד עצמו לדעת. ולענין לימוד תורה ואמירת קדיש וקריאת הפטרות וכדומה לעילוי נשמה, יש להרבות עבור מאבד עצמו לדעת יותר מאשר על מת רגיל מטעמים מובנים).
שו"ת רב פעלים חלק ג - יורה דעה סימן ל
+בבת שאכלה סם המות ב"מ.+ שאלה. בת אחת גדולה אכלה סם המות ואחר שעה מתה, והיא כתבה כתב לאביה שיאמר עליה קדיש, וגם יתן מעות לדבר מצוה על שמה, גם היתה אומרת דקודם שתי שנים ראתה חלום שאמרו לה לא נשאר לה חיים בעולם אלא כו"כ ימים, והזמן שהגידו לה הוא כלה ביום שאכלה הסם,
וחלום זה ספרה אותו בשעתו והיו אומרים שלא תדאג בדבר זה והחלומות שוא ידברו, אך היא לא היתה דעתה נוחה מדברים אלו והיתה סומכת על החלום והיתה בדאגה ואנחה כל זמן זה מעת ראיית החלום עד יום מותה,
ולשאול הגיעו מאחר דפסק בש"ע המאבד עצמו לדעת אין מתאבלים עליו וכמ"ש בסי' שמ"ה אם הדין הוא דגם קדיש אין אומרים עליו, וכן שאר דברים דמועילים למנוחתו, או"ד הכא שאני. גם ילמדני מה שאומרים העולם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב באיזה מקום נזכר דבר זה בדברי רז"ל יורינו ושכמ"ה.
תשובה. מ"ש העולם אין לו חלק לעוה"ב דבר זה לא נמצא בדברי רז"ל, וכ"כ הגאון תשובה מאהבה סי' שמ"ה, הנה מרגלא בפומייהו דאינשי המאבד עצמו לדעת אמרו רז"ל אין לו חלק לעוה"ב, ואני בעניי בבקיאות לא מצאתי כהאי לישנא בדברי רז"ל וכו' ע"ש, והנה בודאי הסברה מוכרחת דלא אמרו אלא אין מתעסקין עמו, ואין מתאבלים עליו, אבל לומר קדיש ושאר דברי מצוה לכפרתו למה לא יעשו, וכן כתב הרב הגדול מהרח"ף בשם הרב באר המים יו"ד סי' ד"ן, קדיש ולימוד יכול לומר, דאין מתאבלים עליו שמענו, אבל אין מתפללים עליו לא שמענו ע"ש.
...אשר על כן בנידון השאלה הנז' נראה לכ"ע ראוי לומר בעבורה קדיש והשכבה ולעשות כמה מצות למנוחתה וגם לעשות לה תיקון הנפש דמהני לה ע"פ הקבלה, ושאר דברים יורו המורים יודעי חן באשר יראה להם מפי סופרים ומפי ספרים.
ומה גם דנראה דנידון השאלה הנז' עדיף טפי מכל הנז"ל, משום דיש לומר מראה החלום הטעה אותה... כיון שכך אמר לה בעל החלום דאין לה חיים בעולם אלא עד יום פלוני, וכן עשתה בעצמה שביום כלות הזמן שנאמר לה בחלום שתתה הסם, ולכן מטעם זה יש לדון בלא"ה דאין לה דין מע"ל,
ועוד איכא עדיפות בנידון השאלה שהיא כתבה כתב לאביה שיאמר קדיש בעבורה, וגם כתבה לו לבזבז מעות לדבר מצוה על שמה, ועל כן נראה ברור דאין להבת ההיא דין מאבד עצמו לדעת כלל ואביה יעשה ויצליח בכל התיקונים שיעשה בעבור כפרתה ומנוחת נפשה, והיה זה שלום.
ר' ישראל משה חזן, כרך של רומי סימן י"ד, דף מא
לכו נא ונוכחה בעניין מאבד עצמו לדעת. אימור דהגע בעצמך איש יהודי איבד עצמו לדעת מפני צערו ודמיונותיו הכוזבות, כי נדמה לו כי לא יכול לסבול צער מזונותיו או שברונו ורבוי בעלי חובותיו...
למה לא נחשוב אותו ככל עבירה לתיאבון דעלמא? וליביה אנסיה כל שלא פגע בנפשו להכעיס את בוראו?
ומה כל החרדה בעבירה הזו לדון שוגג כמזיד, רצוני לומר לתיאבון כלהכעיס?
...ומי נתן למשיסה העני הזה כי עולם חשך בעדו ועיניו הרואות כי הוכפלו צרותיו ואלו בלבלו דעתו לבחור מוות מחיים.
ומה כוחנו לדונו כפורש מדרכי ציבור?
ומהיכא בא לנו דין זה?
ומבטן מי יצאה הגזרה בלי טעם הזאת שנטה שכמנו לומר אם קבלה נקבל?
דף נג:ב
ונאמר דאין ספק... כי אופן המאבד עצמו לדעת ככל חוקותיו וככל משפטיו, הוא אופן רחוק ולא יזדמן כי אם אחת לששים או לשבעים [שנה]
... דהנה תנאיו רבים ועצומים הם:
א: צריך שיאמר בפה מלא לעלות וכו' או כדבר הזה
ב: שיעלה מיד ויפול או כיוצא בזה
ג: שתהיה העליה וכיוצא בזה דרך כעס
ד: שלא נתברר שעשה תשובה כלל
...ה: שנתברר שלא היתה לו צרה וצוקה מאיזה מין שתהיה מנגעי בני אדם...
שריפת מתים
Cremation
שו"ת נשמת חיים סימן קכב, ר' חיים ברלין, 1832-1912
מצות קבורת המת
בענין למצוא מקור נאמן למצות קבורת המת דוקא בקרקע ולא בשריפה. אמנם כן, דהכי אמר ר' יוחנן משום רשב"י בפ' נגמר הדין סנהדרין מ"ו ב' רמז לקבורה מן התורה מנין תלמוד לומר כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה, ופירשו הרמב"ן בס' תורת האדם שער הקבורה והר"ן בחידושיו שם, דהיינו קבורה בקרקע דוקא, ואי לאו האי קרא הוי אמינא שאין המצוה אלא שיהא מעבירו מכנגד פני הרואין, ואשמעי' דבעי' קבורה בקרקע דוקא...
וכ"כ הרמב"ם בה' זכי' ומתנה ס"פ י"א, ובה' אבל ריש פ' י"ב שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו, ואשמעי' קרא אפי' בחייבי מיתות דבעו קבורה וכש"כ בכל המתים, וכ"כ בס' המצות להרמב"ם מ"ע רל"א שהוא מצות עשה מן התורה לקבור כל מתי ישראל ביום מותם, והא דבעי הש"ס בסנהדרין שם קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא, אך טעמא דקרא קא מפורש, כמש"כ הלח"מ בה' זכי' ומתנה שם, אבל הוא מ"ע מן התורה ככל מצות שבתורה...
והן נודע דמת אסור בהנאה... וא"כ הרי הוא בכלל כל איסורי הנאה הנקברין, ומשנה שלמה שנינו בשלהי תמורה ל"ד א' כל הנקברין לא ישרפו, ומפרש טעמא בגמרא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר, וממילא מת דבעי קבורה בקרקע אסור לשורפו... ודלא כהתוס' יום טוב בפ' המצניע מ"ה שכתב דכזית מן המת אין מצוה לקוברו וגם אין אסור לשורפו משום דנשרפין אפרן מותר ויבא ליהנות באפרו, דאפר כזית מן המת אין בו שוה פרוטה, ולא שייך בו הנאה
והן כתב מעכ"ת שי', שהמתירין לשרוף המתים הביאו ראיות מפסוקי הנביאים, שרשם מעכ"ת שי' במכתבו, וכל ראיותיהם ישא רוח, ואין להם טעם וריח, ואפרטם אחד לאחד
א. ביהושע ז' ט"ו, והי' הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו... והיינו שממיתין אותם ע"י פתילה מאבר רותח, בשרפת נשמה וגוף קיים ואח"כ מקברים אותם... אבל באמת כבר פירשו רש"י ורד"ק ...האנשים בסקילה וכל ממונם בשריפה....
ב. בשמואל א' ל"א, בגויות שאול המלך ובניו, וישרפו אתם שם. והנה אלמלי הי' פירוש המקרא כפי דעתם, ששרפו את גופותיהם, הרי היו גם עצמותיהם נשרפים לאפר מקלה כנהוג אצלם, ואיך יפרשו מקרא שאחר זה ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל, אלא ודאי דאין הפירוש ששרפו את גופותיהם, אלא כתרגום יונתן ופירש"י שם וקלו עליהון כמא דקלן על מלכיא תמן...
עוד הביא מעכ"ת ראי' בשמם מדברי התוס' בפ"ב דתענית ט"ו ב' ד"ה ונותנין, ט"ז א' ד"ה אפר, שלוקחין אפר מקלה מעצמות אדם. ופשוט שיש לדחות, שלוקחין עצמות מתי עכו"ם שנשרפו, ואין מזה ראי' שמותר לשרוף עצמות ישראל בלא קבורה ח"ו.
וזה לשון הר"ן בחידושיו לסנהדרין מ"ו ב' דקיי"ל כר' יוחנן משום רשב"י וא"כ אין אדם יוצא ידי חובת קבורה אלא בקבורת קרקע, ולא שתהא הקבורה ממש בקרקע שלא יצא ידי חובתו אם יקבור ארונו בקרקע, אלא הכוונה בקבורת קרקע מפני שהוא תכלית הענין שאין לך גניזה גדולה ממנה, וכן הי' מנהג התלמוד בקבורת הכוכין שהיו נותנין שם את המת כשהוא מונח בארון, אבל מפני שאמר הכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ואמרו בהגדה שהעפר הוא רפואתו, טוב לקיים בו קבורת קרקע ממש שלא בהפסק, וכן מנהגנו, עכ"ל הר"ן בחידושיו.
שו"ת בית יצחק, יורה דעה ב, סימן קנה, רבי יצחק יהודה ב"ר חיים שמואל שמלקיש, 1827-1905
לחכם אחד לליווארנא במדינת איטאליא:
שאלני ידידי ע"ד שרפת גויות המתים אשר חדשים מקרוב נוסדו חבורות לשרוף אותם לאפר ולטמון האפר בכלי למען יהי' למזכרת לבניהם אחריהם. וגם בעיר מגורו נוסדה חבורה לשרוף גוית המתים ונפשו בשאלתו אם יש איסור עפ"י דתה"ק לעשות כן:
א. תשובה כפי מה שכ' לי כ"מ כי האפר יתנו בכלי ולא יבא לכלל קבורה אין כאן שאלה כי העושה כן עובר בעשה ול"ת, בעשה דקבור תקברנו ובלאו דלא תלין כמבואר במשנה סנהדרין מ"ו ע"א כל המלין את מתו עובר בל"ת ובש"ס שם אמרינן מנין למלין את מתו שעובר בל"ת שנאמר כי קבר תקברנו ופסק כן הרמב"ם... והי' מקום לומר כיון דאפר אינו מטמא כמו שיבואר לפנינו לא שייך כאן העשה כי קבר תקברנו... וגם לא שייך כאן הך כי קללת אלקים תלוי דלא ניכר האפר אם הוא של אדם.... אכן כבר כ' הרמב"ן דהוא לאו בפני עצמו... וגם בענין דידן באפר צריך קבורה ... א"כ בנתנו האפר בכלי לא קיים מצות קבורה ועובר בעשה ול"ת
ב. אכן אף אם יקבר האפר אח"כ באדמה ג"כ אסור לדעתי מדאמרינן סוף תמורה ל"ד דכל הנקברים לא ישרופו ומת מן הנקברים כדאמרינן בש"ס שם ונקברין אפרן אסור ... ואף דהרשב"א בתשו' סי' שס"ד כ' דמותר לתת סיד על גוית המת למען יוכל להוליכו אל קברות אבותיו התם לא ישרוף רק הבשר וזה משום כבוד המת להוליכו אל קברות אבותיו שפיר דמי... ומצאנו בשאול שאנשי יבש גלעד שרפו בשרו וקברו עצמותיו כמבואר בשמואל א' סי' ל"א וכ' הרד"ק הואיל ועלה בו רמה שרפו בשרו משום כבוד המת. אכן גם שם כ' התרגום יונתן דקלו עליהן כדרך ששורפין על המלכים ורבינו ישעי' כ' דבשמים שרפו עליו וגם בשרו לא נשרף. וע' אברבנאל על התורה דבחנוטים שחנטו לאבותינו הי' כי הֵקשו הבשר ע"י הבשמים ואבר לא נשתנה אבל לשרוף עצמות איסור גמור הוא:
... וא"כ אין לשרוף בשר המת ולטומנו בכלי בבית למען יעמוד לימים רבים כי יש לחוש לדעת התוס' ויש כאן חשש טומאה ומלבד כל אלה הרי מצאנו בתוה"ק ביעקב אבינו שהקפיד מאוד שיהי' גופו קבור באדמה וצוה לבניו וקברתני בקבורתם ואברהם אבינו קנה המערה מאת בני חת למען יקבר בה את שרה אשתו ובאברהם אבינו מצינו ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה (בראשית כ"ד ט') וכן מצינו ביצחק אבינו (שם ל"ה כ"ט) ומי לנו גדול ממשה רבינו אשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתעסק בו ונאמר בתורתינו הקדושה ויקבר אותו בגי בארץ מואב ובדוד המלך ע"ה נאמר ויקבר בעיר דוד (מלכים ב' י') וע' סנהדרין מ"ו ע"ב והרמב"ן על התורה בפ' חיי אמר כי התורה הקדושה רצתה להודיענו מקום קבורת האבות. לאשר אנחנו חייבים לכבד מקום קברות אבותינו מכל אלה נראה גודל מצות הקבורה. כי מעשה אבות סימן לבנים וכל מעשיהם עפ"י הגבורה ובמדרש בר"ר פ' כ"ב איתא גבי הבל מי קברו א"ר אלעזר בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן וע' במד' ב"ר פ' נ"ח י' פעמי' כתיב בני חת כנגד עשרת הדברות ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאלו מקיים עשרת הדברות והכוונה כי בעשרת הדברות נכללו שלשה העקרים מציאות ד' שכר ועונש ותורה מן השמים ומי שמאמין בעקרים האלו קובר גוית המת ומאמין בתח"ה ע"ד שאמרו חז"ל עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן והכוונה בגופן שלהן וכל הקובר מתו הרי הראה שמאמין בעשרת הדברות ומי ששורף את מתו אות הוא שכופר בתח"ה [וע' תוס' ב"ק ט"ז ע"ב ד"ה והוא דלא כר"ע בשם המדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא עיין שם בתוס' כשנשתנה אינו חי לעתיד לבא] ובכל העיקרים והרי הוא ככופר בעשרת הדברות ובכה"ת כולה אשר ע"כ נראה לי שאיסור גמור הוא לשרוף בשר המת. מכל הלין טעמי שאמרתי. וה' ישלח לנו משיחו הולך תמים ויקיצו ישני עפר ובלע המות לנצח:
שו"ת מלמד להועיל חלק ב (יורה דעה) סימן קיד, רבי דוד צבי הופמן, 1843-1921
ב. דבר ברור שאסור לשרוף מת מישראל, וזה מצד שני טעמים, חדא דעי"ז מבטלין מצות עשה דקבור תקברנו בידים, לא מבעיא אם האפר א"צ קבורה דא"א לקיים כלל מצות קבורה לאחר השריפה, דאז ודאי בטל מ"ע אלא אפילו אם תמצא לומר דהאפר ג"כ צריך קבורה מ"מ קבור תקברנו כולו ולא מקצתו אמר רחמנא, כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר ואם שורף את המת אינו קובר עכ"פ כולו ואינו מקיים את המצוה במילואה. וחוץ מזה אסור לשרוף כל מת אנושי, משום שזה נחשב הן עפ"י המקרא והן עפ"י התלמוד ניוול גדול למת ואסור לנוול המת. הלא תראה שהנביא עמוס (ב' א') חושב זאת לפשע מואב ששרף עצמות מלך אדום (עיין שם במפרשים). וחז"ל בסנהדרין פ"ב ע"א חשבוהו לעונש גדול שנענש בו מלך יהויקים שגלגלתו נשרף ובירושלמי כתובות פי"א ה"א מוכח דהמצוה לפני מותו שישרפו אותו ה"ז צואה שא"א לקיימה (ע' פירוש נכון של מאמר ירושלמי זה בשו"ת בית יצחק י"ד ח"ב סי' קנ"ה אות ג'), ופוק חזי דהתירו חז"ל כמה שבותים בשבת כדי להציל את המת מפני הדליקה, ע' א"ח סי' שי"א ס"א. ועל מ"ש המג"א שם ס"ק ג' כבר השיגו עליו האחרונים. ונ"ל דאף המג"א לא אמר אלא כשנשרף ממילא אבל כששורפין אותו בידים ודאי ליכא בזיון גדול מזה