אנחנו בפרק השני: "לפנים משורת הדין". בשונה מהפרק הראשון, שבו החוק ממש נקבע לפי היושר במקרים מסוימים (גם אם לא היתה בעיה כלשהי בדין, אלא רק בעיית יושר), הרי שכאן אין שינוי בחוק, אלא יש אנשים שפועלים אחרת. מיהם אנשים אלו? האם התנהגות כזו מחייבת את כולם, ובכל מצב? שאלה זו תהיה תלויה מעל ראשינו לאורך הפרק כולו.
נזכור שההגדרה הבסיסית למעשה שהוא "לפנים משורת הדין", היא ויתור של אדם על פטור או על זכות המגיעים לו. סיפור זה ימחיש זאת היטב. אנחנו פוגשים בו את רבי ישמעאל ברבי יוסֵי (=בן רבי יוסֵי). תוכלו לקרוא עליו כאן.
1. רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא,
פגע ביה ההוא גברא הוה דרי פתכא דאופי.
אותבינהו וקא מיתפח.
אמר ליה: דלי לי.
אמר ליה: כמה שוין?
אמר ליה: פלגא דזוזא.
יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה.
הדר זכה בהו.
הדר יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה.
חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו;
אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו, ולך - לא אפקרנהו!
2. ומי הוי הפקר כי האי גוונא?
והתנן בית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר;
ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים, כשמיטה.
3. אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי - לכולי עלמא אפקרינהו, ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה .
4. והא רבי ישמעאל ברבי יוסי "זקן ואינו לפי כבודו הוה"!
5. ר' ישמעאל ברבי יוסי - לפנים משורת הדין הוא דעבד.
למה רבי ישמעאל חשב שיש עליו חובה לסייע לאותו אדם בהעמסת העצים? המקור הוא במצוות הבאות שבתורה:
(ה) כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ, עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ (ס)
(ד) לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם; הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ (ס)
התורה מצווה לעזור לפרוק את משאו של החמור שכרע תחתיו (פעמים רבות משום שלא הועמס בצורה מאוזנת, ו/או משום שהמשא היה כבד מדי). שימו לב שהתורה מצווה לעשות זאת גם עבור חמור שונאך! יש כאן דוגמה יפה וחזקה של "צער בעלי חיים", הדורש ממך להתעלות על רגשותיך, ולסייע לאותו חמור שנמצא במצוקה.
ההלכה קובעת, כדעתו של רבי שמעון, שכמו שיש חובה לסייע בפריקה המטען, כך גם יש חובה לסייע בהעמסתו:
מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק, אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן.
(10) If one found [an animal] in the stable, he is not obligated with it; [if it is in] the public domain, he is obligated with it. If it was in a cemetery, he may not impurify [himself] for it. If his father said to him 'impurify [yourself]', or 'do not return [a lost object]', he should not listen to him. If [a person] unloaded [an animal] and [the owner] reloaded [the animal], he unloaded and he reloaded, even four or five times, he is obligated [to unload]; as the Torah states, (Exodus 23:5): "You shall surely relieve." If [the owner] went and sat down, and said to the passer-by: 'Since the mitsvah is upon you, if it is your will to unload [the animal], do so,' [the latter] is exempt; as the Torah states, (Exodus 23:5) "With him." If he is old or sick, he is obligated. It is a mitsvah from the Torah to unload [an animal], but not to reload [it]. Rabbi Shimon says: "Even to reload." Rabbi Yosei the Galilean says: "If [the weight] was more than it was able to carry, it is not necessary for him, as the Torah states, (Exodus 23:5): "Under its burden": a burden that it is able to withstand.
מעוניינים לקרוא על מתנות עניים שבתורה, כדי להבין את עמדת בית שמאי, שמסתמכת עליהם? קראו כאן.
אנחנו ממשיכים לעיסוק נוסף בדרשה של חז"ל, שהופיעה בחוברת כבר בעמ' 53-52. הפעם היא מובאת מפיו של רב יוסף. בהמשך, חכמי הגמרא דורשים את הדרשה, ומדייקים בה כמה ענינים. כלומר לפנינו תהליך שקרה בשלושה שלבים:
א. פסוק מן התורה, כחלק מדברי יתרו למשה (ראו את הדברים למטה)
ב. דרשה שדרשו התנאים על הפסוק מהתורה.
ג. דיוק הדרשה התנאית, ע"י האמוראים.
בואו נעיין קודם בפסוק, בתוך ההקשר שלו בשמות י"ח:
(יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃ (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר: מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם? מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב? (טו)
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ: כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים׃ (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו׃ (יז)
וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו: לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃ (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ, כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ! (יט)
עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ. הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן׃
6. דתני רב יוסף:
"והודעת להם" - זה בית חייהם,
"את הדרך" - זו גמילות חסדים
"(אשר) ילכו" - זה ביקור חולים,
"בה" - זו קבורה,
"ואת המעשה" - זה הדין,
"אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין.
7. אמר מר: "(אשר) ילכו" - זה ביקור חולים
היינו גמילות חסדים!
8. לא נצרכה אלא לבן גילו,
דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו,
ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה.
9. "בה" - זו קבורה,
היינו גמילות חסדים!
10. לא נצרכה אלא ל-"זקן ואינו לפי כבודו"
11. "אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין'
דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.
12. אלא דיני דמגיזתא לדיינו??
13. אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.