גלעד עציון ורון מריאמי: התבגרות- "שלוש עשרה למצוות"- מתאים גם בימינו?

מדרש תמונה:

עם התמונה המיוחדת הזו החלטנו לפתוח את מחקרנו בנושא התבגרות.

בתמונה ניתן לראות מספר מוטיבים של בר המצווה, טקס המעבר לבגרות ביהדות: קודם כל את המילה בר מצווה, המספר 13, טלית ותפילין.

המיוחד בתמונה הוא שכתוב "ילד בר מצווה" אך המילה "ילד" מחוקה ובמקומה כתובה המילה "גבר". דבר זה מסמל את המעבר של בר המצווה מילד לגבר באופן מילולי ומוחשי.

לכן בחרנו לפתוח את המסע שלנו עם תמונה זו.

אתם מוזמנים להצטרף איתנו למסע התבגרות, נבין יחד מהי התבגרות מהיבטים שונים, מהו בכלל טקס, נכיר סוגים שונים של טקסי מעבר, נכיר שירים וסיפורים בנושא, נעזר קצת במקורות, נשאל שאלות (לא בטוח שגם ניתן תשובות), נביא פן אישי שלנו ובקיצור- אנחנו בטוחים שהתפיסה שלכם בנושא התבגרות תשתנה קצת ותיהיה יותר רחבה.

המילה "התבגרות" מתוך מילון "מילוג" (מילון דיגיטלי):

הִתְבַּגְּרוּת- נקבה

1. הפיכה לבוגר, מעבר מגיל הילדות לבגרות

2. הפיכה לאחראי ובשל, למידה מטעויות העבר

בשבילנו, נערים בעיצומו של גיל ההתבגרות, התבגרות היא תהליך ארוך ולא פשוט בכלל בו אנו מסיימים את תקופת הילדות ונעים במהרה לעבר גיל הנעורים, לכיוון גיל הבגרות המתקרב. בשנים אלה אנו מעצבים את אישיותנו ומחליטים מי אנחנו ומה אנחנו שווים. אנו צוברים ערכים ועוברים חוויות לאורך הדרך שבעזרתן אנו למדים כיצד להתמודד עם העולם הגדול לבדנו.

עלינו ללמוד לקחת אחריות על מעשינו, לתרום מעצמנו לזולת ולהבין מהם הזכויות ומהם החובות שלנו.

בעולם היהודי, המעבר מילדות לבגרות מצוין בטקס בר/בת המצווה בגיל 13 אצל בנים ובגיל 12 אצל בנות.

לאחר טקס בר המצווה, מלבד החובה לעמוד במצוות ול

פעם כנראה שזה היה מתאים שמגיל 12/13 הילדים יהפכו לבוגרים. אולם, בימינו המשתנה והמתפתח מדי יום לא בטוח שזה כבר נכון ומתאים לציין את המעבר לבגרות בטקס בר מצווה בגיל זה.

בעקבות כך, עולה השאלה:

האם זה נכון בימינו לחגוג את גיל המצוות בגיל שתיים עשרה/ שלוש עשרה?

לפי מחשבה ראשונית, ניתן לומר שאם טקס מעבר זה מתקיים בגיל זה כבר מאות ואלפי שנים- כנראה שיש לזה סיבה מוצדקת וזה נכון להמשיך עם זה. הרי בגיל שתיים עשרה- שלוש עשרה הילדים כבר לא ממש ילדים והם מתחילים להתבגר, "ככה כולם אומרים".

אולם, אם נעצור לרגע ונחשוב על זה לעומק, האם בגיל הזה ילדים באמת מתבגרים? חישבו על עצמכם- האם לאחר טקס בר/בת המצווה שלכם הרגשתם בוגרים יותר?

כלומר ייתכן שיש חוסר התאמה בין טקס המעבר למטרתו, אך דבר אחד בטוח: אין תשובה ברורה, לפחות כרגע.

מה דעתכם בנושא?

אולם לפני שנוכל לענות על השאלה המורכבת הזאת, אם בכלל, עלינו להבין לעומק קודם כל מהו טקס בכלליות ומהו טקס בר המצווה וכמובן את משמעות הבגרות.

הנסיך הקטן: מהו טקס?

הספר "הנסיך הקטן" נכתב ע"י הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי בשנת 1943.

הספר הוא לכאורה מעשיית ילדים פשוטה ומאוירת, אך למעשה יש בו רעיונות ותובנות עמוקות בנושאים שונים בחיים וכן מעלה שאלות פילוסופיות מורכבות.

באחד הקטעים בספר, דמות השועל מסבירה לנסיך הקטן את חשיבותם של טקסים:

"מוטב אילו באת בשעה שבאת אתמול, אמר השועל, אם תבוא בארבע אחה"צ, למשל,אתחיל לשמוח כבר בשלוש. ככל שתתקרב השעה, כך תגדל שמחתי.

בארבע כבר אתרגש ואדאג. אגלה את מחיר האושר. אבל אם תבוא כל פעם בשעה אחרת, אף פעם לא אדע באיזו שעה להכין את ליבי... אנחנו זקוקים לטקסים.

מה זה טקס? שאל הנסיך הקטן. גם זה משהו שהוזנח יותר מדי, אמר השועל, זה הדבר המבדיל יום אחד מכל שאר הימים ושעה אחת מכל השעות.

לציידים שרודפים אחרי, למשל, יש איזה טקס. ביום חמישי הם רוקדים עם בנות הכפר, ואמנם יום חמישי הוא יום נפלא, אני מטייל לי עד הכרם. אילו רקדו הציידים בכל פעם ביום אחר, היו כל הימים דומים זה לזה ולא היו לי חופשות כלל."

בקטע זה, השועל מנסה להסביר לנסיך הקטן את משמעות הטקס בכדור הארץ. הוא אומר לו שהמהות של טקס היא השמחה והאושר הגדול שהוא מביא איתו והציפייה וההתרגשות אליו. הוא מסביר לו שטקס הוא מה שמייחד אירוע או יום מסויים ומבדיל אותו משאר הימים הרגילים.

לדעתנו השועל מסביר באופן נכון וברור את משמעות הטקס, את הייחודיות שבו ובעיקר את חשיבותו.

שאלות למחשבה:

  • מה דעתכם על קטע זה? האם אתם מסכימים עם השועל?
  • האם טקס קטן באמת יכול לגרום לציפייה ואושר גדול ואכן לגרום לתחושת הייחודיות הזו?
  • נסו לחשוב על דוגמאות מחייכם- טקסים שעברתם, לקחתם חלק, או רק צפיתם מהצד- כיצד טקס באמת מבדיל את היום המיוחד?
  • בדומה לשאלה הקודמת- חישבו על טקס בר/בת המצווה שלכם. האם הרגשתם את מה שהשועל אמר? איך?
  • אקסטרה: האם ייתכן שיהיה שוני בתחושות שירגישו בני אדם בגילאים שונים בשלבים שונים בחייהם, בעת טקס? כלומר- האם נער בן שלוש עשרה יחווה את אותו טקס שיחווה אדם בוגר בגיל שלושים?

כריכת הספר המקורית בצרפתית של הספר הנסיך הקטן

טקסים שונים בעולם

עולמנו הרחב והמגוון בתרבויות שונות, ישנם טקסי מעבר והתבגרות שונים, חלקם מוזרים ואפילו מטרידים ביחס לבר המצווה, רובם מדהימים.

הנה כמה מהטקסים הללו, בהשוואה לטקס הבגרות ביהדות:

* הישרדות? הצחקתם את האבוריג'ינים! במסגרת הטקס אותו חייבים לעבור מתבגרי השבט האוסטרלי, הנערים שמגיעים לגיל הבגרות מושלכים מסירה בלב ים, כחמישה קילומטרים מהחוף, והמשימה שלהם היא להגיע בשחייה ליבשה, זאת כדי שהחזקים ביותר ישרדו ויישארו בשבט. אם יש בכם מעט חמלה כלפי החלשים שבשבט שלא מצליחים לשחות בחזרה ליבשה – אל דאגה, כיום הטקס כבר לא מתקיים בצורתו הישנה, והנערים שנשארים מאחור מקבלים גלגל הצלה- אבל עדיין נחשבים לחלשים ופחדנים עד סוף ימיהם.

לדעתנו, טקס זה הוא כמובן מוגזם ולא הכרחי ואין שום הגיון במדידת הבגרות ע"י כוח פיזי של שחייה בים, הרי שבגרות נובעת מערכים וכמה אתה תורם מעצמך לסביבה.

* כת האמיש שמאמיניה חיים כיום בצפון ארה"ב ובקנדה, ידועים בפשטות ובשמרנות בהן הם חיים. בכת זו מאמינים כי מי שמשתייך אליה צריך להשתייך אליה מרצון, אפילו אם נולד לתוכה. לכן, מתבגרי הכת נשלחים "לחקור" את החיים שמחוצה לה ולמעשה משוחררים מחוקי הקהילה לפרק זמן של כמה חודשים. בסוף התקופה, על המתבגר להחליט אם ברצונו להמשיך ולהשתייך לקהילה שבה גדל ולהיחשב בה כמי שבחר זאת מרצונו.

אנחנו מאוד אהבנו והתחברנו לרעיון זה מכיוון שלנערים שם יש את חופש הבחירה- הם יכולים להחליט להישאר בכת האדוקה ולהמשיך לשמור על כל חוקי הדת שלהם, או ללכת ולהיות כמו הילדים הרגילים בגילם אשר לומדים בית הספר ולחיות חיים נורמליים, אם הם חפצים כך. אנחנו כנערים תמיד נחפש חופש, היינו שמחים לבחור עוד דברים בחיינו משום שככה אנחנו מרגישים בוגרים ואנו חושבים שזה הכוונה של כת האמיש בטקס זה.

לפי ההלכה היהודית, חובה על הנער בן השלוש עשרה לעלות לתורה ומטקס זה להשתתף במניין בתפילות. בניגוד לטקס הבגרות בכת האמיש, אין מקום לנער לבחור האם הוא רוצה לעשות זאת או לא, שזה לדעתנו דבר רע ולא חינוכי שעלול לפגוע קשות בנער.

אולם, באמיש הנערים יכולים לבחור באיזה דרך חיים הם רוצים לחיות וזה דבר שאנו רוצים לאמץ לעצמנו ולדעתנו לעולם יש הרבה מה ללמוד מהם.

לעוד טקסי מעבר הזויים בעולם: כתבה באתר מאקו

בר המצווה במקורות:

(כא) הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

מאת: יְהוּדָה בֶן תֵּימָא

יהודה בן תימא מדבר כאן על החובות של בני האדם בהתאם לגילם:

גיל חמש- "למקרא", כלומר להתחיל ללמוד את התנ"ך

גיל עשר- "למשנה", להתחיל ללמוד מהמשנה

גיל שלוש עשרה- "למצוות", חייב למלא אחר מצוות היהדות

גיל חמש עשרה- "לתלמוד", ללמוד מהתלמוד

גיל שמונה עשרה- "לחופה", חייב למצוא זיווג ולהתחתן

גיל עשרים- "לרדוף", אחר מזונותיו, לאחר שנשא אישה וילדים עליו לחזור ולרדוף אחר מזונותיו (על פי ברטנורא)

גיל שלושים- "לכוח", לעזור בעבודת כפיים

גיל ארבעים- "לבינה", כשם שבני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה

גיל חמישים- "לעצה", לייעץ ולעזור לאחרים

גיל שישים- "לזקנה", נחשב כזקן

גיל שבעים- "לשיבה", דוד מת בגיל שבעים בשיבה טובה

גיל שמונים- "לגבורה", נחשב לגיבור

גיל תשעים- "לשוח", הולך שחוח וכפוף כיאה לאיש זקן

גיל מאה- "מת ועבר ובטל מן העולם", מי שהגיע לגיל מאה נחשב כביכול מת, בטל מן עולמנו ועובר לעולם הבא

בקטע הזה יש מעין "התקבעות" על דפוס חיים מסויים, ישנם אנשים שיסכימו איתו. אנחנו אישית חושבים שצריך להיות יותר ספונטני בחיים ופחות מתחברים לכך.

אנו למדים שלפי קטע זה, נער חייב למצוות אכן מגיל שלוש עשרה.

(21) He [Yehudah ben Teima] used to say: Five years [is the age] for [the study of] Scripture, Ten [is the age] for [the study of] Mishnah, Thirteen [is the age] for [observing] commandments, Fifteen [is the age] for [the study of] Talmud, Eighteen [is the age] for the [wedding] canopy, Twenty [is the age] for pursuit, Thirty [is the age] for [full] strength, Forty [is the age] for understanding, Fifty [is the age] for [giving] counsel, Sixty [is the age] for mature age, Seventy [is the age] for a hoary head, Eighty [is the age] for [superadded] strength, Ninety [is the age] for [a] bending [stature], One hundred, is [the age at which one is] as if dead, passed away, and ceased from the world.

למילים של השיר (מאור אשכנזי)- כאן

את השיר המדהים הזה, "טיפשים וצעירים" כתב וביצע מאור אשכנזי. הוא נמצא בצוות בצבא יחד עם מישהו מקדרון שגדול מאיתנו בכמה שנים ולמעשה ככה הכרנו את השיר.

השיר מדבר על נערים בני גילנו בעיצומו של גיל ההתבגרות המבלבל, אשר חיים באורח חיים לא פשוט. הם מעשנים, הם שותים והם מזניחים את חייהם לטובת שטויות.

אנחנו רואים בשיר כמעין מראה אשר יכולה לשקף לנו את החיים של ילדים בגילנו שהרבה פעמים פועלים כמו הנערים בשיר.

הם מדברים על כמה שילדים אשר אין להם גבולות יעשו הכל כדי להיות יותר מקובלים חברתית, להרשים את כולם כל הזמן, לנסות להשיג כוח על פני אחרים ולשים "מסיכה של גבר" (מתוך השיר).

השתייה והעישון היא מעין מקום מפלט בשביל נערים אלו אשר בבית ובלימודים קצת יותר קשה להם.

הנערים הללו מתנהגים בצורה לא בוגרת בכלל. למעשה, הם מתנהגים בדיוק הפוך מאדם בוגר- הם עושים כמה שיותר שטויות ומסתבכים בצרות. ואולם, בשבילם להיות בוגר זה אומר לעשן, לשתות, לעשות בלגן ולהיות צבוע לחברים שלך. לשיר קוראים "טיפשים וצעירים", המשמעות היא נערים שמתנהגים ממש כמו טיפשים וגם כמו ילדים צעירים שטרם התבגרו.

רק נציין שמדובר על נערים שעברו את גיל שלוש עשרה. למחשבה.

כלומר, המסר שאנו רוצים להעביר בעזרת השיר הזה הוא שבעיני כל אדם הבגרות מגיעה בצורה שונה ובעיקר שדור הנוער של היום, שכביכול עבר כבר את טקס הבגרות, מתנהג בצורה ילדותית ולא בוגרת.

הערה- הקליפ של הסרטון פחות קשור למסר שאנו מנסים להעביר דרך השיר.

לסיום

לאחר שנגענו בנקודות רבות בנושאי הטקס וההתבגרות (ומה שביניהם) ודנו רבות בסוגיה שהעלנו- האם באמת נכון לציין את טקס בר המצווה, טקס המעבר לבגרות, בגיל שלוש עשרה, הגיע הזמן לנסות לענות על השאלה הקשה, בלית ברירה.

נרצה להביא פן אישי.

שנינו, רון וגלעד, עברנו תהליך של בר מצווה עם עלייה לתורה ואירוע עם חברים ומשפחה (כל אחד עשה בדרך קצת שונה אך חווינו חוויה דומה).

הגענו למסקנה שלאחר הטקס, לא הרגשנו לפתע בוגרים יותר או מלאים בערכים ומוכנים לצאת לדרך לבדנו לחיים האמיתיים.

ההתבגרות לא מגיעה ביום אחד ונער לא הופך לאדם בוגר לאחר טקס. ההתבגרות היא תהליך ארוך וממושך שיכול לקחת שנים. הנער צריך לעשות טעויות, צריך ליפול למטה ואחר כך ללמוד איך לקום מדבר כזה ורק לגדול. זה מתחיל בדברים הקטנים ביותר, הפסדים קטנים בחיים שצריך לדעת להתמודד איתם, ועד "כישלונות מפוארים" שגם מהם יש לדעת להשתקם.

עד גיל שלוש עשרה, נער לא יכול להספיק את כל זה.

לכן, המסקנה הסופית שלנו היא שטקס בר המצווה צריך לבוא מהנער, מתי שהוא עצמו מרגיש מוכן לחיים ובוגר מספיק בשביל לעמוד בעול המצוות ולקרוא לעצמו "מבוגר".

אי אפשר לכפות על אף אחד את הבגרות. האמינו לנו, אנחנו בעצמנו בגיל ההתבגרות ויודעים טוב מאוד שצריך לתת לזה זמן ושבסוף כולם מתבגרים, בין אם מוקדם ובין אם מאוחר.