לפני שאנחנו נכנסים לסוגיה, הנה קטע קצר מספר חגי, שמדהים לראות עד כמה הוא נכון גם לימינו. כאילו הוא ניבא את זה ממש לתקופתנו.
בִּשְׁנַ֤ת שְׁתַּ֙יִם֙ לְדָרְיָ֣וֶשׁ הַמֶּ֔לֶךְ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשִּׁשִּׁ֔י בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֨ה דְבַר־יי בְּיַד־חַגַּ֣י הַנָּבִ֗יא אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֧עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֛ק הַכֹּהֵ֥ן הַגָּד֖וֹל לֵאמֹֽר׃ ב כֹּ֥ה אָמַ֛ר יי צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א עֶת־בֹּ֛א עֶת־בֵּ֥ית יי לְהִבָּנֽוֹת׃ (פ) ג וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יי בְּיַד־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ ד הַעֵ֤ת לָכֶם֙ אַתֶּ֔ם לָשֶׁ֖בֶת בְּבָתֵּיכֶ֣ם סְפוּנִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה חָרֵֽב׃ ה וְעַתָּ֕ה כֹּ֥ה אָמַ֖ר יי צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם׃ ו זְרַעְתֶּ֨ם הַרְבֵּ֜ה וְהָבֵ֣א מְעָ֗ט אָכ֤וֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה֙ שָׁת֣וֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָ֔ה לָב֖וֹשׁ וְאֵין־לְחֹ֣ם ל֑וֹ וְהַ֨מִּשְׂתַּכֵּ֔ר מִשְׂתַּכֵּ֖ר אֶל־צְר֥וֹר נָקֽוּב׃ (פ) ז כֹּ֥ה אָמַ֖ר יי צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם׃ ח עֲל֥וּ הָהָ֛ר וַהֲבֵאתֶ֥ם עֵ֖ץ וּבְנ֣וּ הַבָּ֑יִת וְאֶרְצֶה־בּ֥וֹ ואכבד [וְאֶכָּבְדָ֖ה] אָמַ֥ר יי׃ ט פָּנֹ֤ה אֶל־הַרְבֵּה֙ וְהִנֵּ֣ה לִמְעָ֔ט וַהֲבֵאתֶ֥ם הַבַּ֖יִת וְנָפַ֣חְתִּי ב֑וֹ יַ֣עַן מֶ֗ה נְאֻם֙ יי צְבָא֔וֹת יַ֗עַן בֵּיתִי֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא חָרֵ֔ב וְאַתֶּ֥ם רָצִ֖ים אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ י עַל־כֵּ֣ן עֲלֵיכֶ֔ם כָּלְא֥וּ שָמַ֖יִם מִטָּ֑ל וְהָאָ֖רֶץ כָּלְאָ֥ה יְבוּלָֽהּ׃ יא וָאֶקְרָ֨א חֹ֜רֶב עַל־הָאָ֣רֶץ וְעַל־הֶהָרִ֗ים וְעַל־הַדָּגָן֙ וְעַל־הַתִּיר֣וֹשׁ וְעַל־הַיִּצְהָ֔ר וְעַ֛ל אֲשֶׁ֥ר תּוֹצִ֖יא הָאֲדָמָ֑ה וְעַל־הָֽאָדָם֙ וְעַל־הַבְּהֵמָ֔ה וְעַ֖ל כָּל־יְגִ֥יעַ כַּפָּֽיִם׃ (ס) יב וַיִּשְׁמַ֣ע זְרֻבָּבֶ֣ל ׀ בֶּֽן־שַׁלְתִּיאֵ֡ל וִיהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וְכֹ֣ל ׀ שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֗ם בְּקוֹל֙ יי אֱלֹֽהֵיהֶ֔ם וְעַל־דִּבְרֵי֙ חַגַּ֣י הַנָּבִ֔יא כַּאֲשֶׁ֥ר שְׁלָח֖וֹ יי אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם מִפְּנֵ֥י יי׃
הדף מחולק לכמה חלקים, כל חלק עוסק בסיבה אחת:
1) כי כתוב בהלכה
2) חשיבות הבניה בעיני יי והמלאכים
3)להבין מה היה כשהיה מקדש ומה יש עכשיו
4) מטרת המקדש ומכאן מה חסר
חלק א) - כי כתוב בהלכה.
בכל מוני המצוות נמצאת מצוות בניית מקדש
ובכללי לא ידוע לי על מישהו שחולק על זה.
על אופן הבנייה יש החולקים וטוענים שייפול מהשמיים (וע"י כך תקוים המצווה)
וכן היה רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַיי מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':
לֹא תְבוּאָה. וְאֵין בְּאֶחָד מֵהֶם מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת וְנִכֶּרֶת, כְּגוֹן בִּנְיָן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְסֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה:
אלו הם מצות המקדש
לבנות בית הבחירה שנאמר (תרומה) ועשו לי מקדש וגו' וכן תעשו. ונא' (ראה) והיה המקום אשר יבחר יי אלקיכם לשכן את שמו שם וגו' שם בארנו היאך נעשו האולם וההיכל והעזרה והמזבחות והכלים והשערים והלשכות ודין קדוש הבית וקדושת העיר אם היא עדיין קיימת:
היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה.
ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש היא מצות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות, וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגליות אלא שמצינו שאסר יי כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש כאומרו (דברים י''ב ט') כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ולזה לא אמר ועשו משכן שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו.
מצות בנין בית הבחירה - לבנות בית לשם יי, כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כלם.
חשוב לציין שהמקדש, חוץ מהיותו מצווה בפני עצמה, הוא גם ה"תשמיש מצווה" שמכיל בתוכו הכי הרבה מצוות - כמעט חצי מהתורה תלויה בבניין המקדש! כל הלכות עבודה קרבנות וחלקים גדולים מזרעים, טהרות ושופטים!
חלק ב) חשיבות בניית המקדש בעיני אלוקים.
אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לי שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.......שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך.
אליהו ז"ל שאל לר' נהוריי מפני מה באין זועות לעולם אמר ליה בעוון תרומה ומעשרות. כתוב אחד אומר (דברים י״א:י״ב) תמיד עיני יי אלקיך בה וכתוב אחד (תהילים ק״ד:ל״ב) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו. הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן תמיד עיני יי אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום. בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן המביט לארץ ותרעד. אמר ליה בני חייך כך היא סברא דמילתא. אבל כך עיקרו של דבר אלא בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו. הה"ד (ירמיהו כ״ה:ל׳) שאוג ישאג על נוהו. בשביל נויהו.
ר' יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו בשעה שאמר"ועשו לי מקדש" (ומשה נבהל - כי איך אפשר להכין בית למי שמלא כל הארץ כבודו?) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה לא כשאתה סבור אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים קרשים בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי בניהם למטה שנאמר "ונועדתי לך שם וגו'" בשעה שחטאו "ונתנו איש כופר נפשו" אמר משה רבון העולמים מי יכול ליתן פדיון נפשו "אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשם וגו'" אמר לו הקב"ה לא כשם שאתה סבור אלא זה יתנו כזה יתנו א"ר מאיר כמין מטבע אש הראהו הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו ובשעה שאמר "ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים אם אני מכניס כל חיות שבעולם יש בהם כדי העלייה אחת או כל העצים שבעולם יש בהם כדי הבערה אחת דכתיב "ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה" אמר לו הקדוש ברוך הוא משה לא כשם שאתה סבור אלא כבשים בני שנה שנים ליום ולא שנים בבת אחת אלא אחד בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים רב הונא בשם רב אמר "שדי לא מצאנוך שגיא כח "לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות על ישראל וכיון ששמע משה כך התחיל משבח בישראל ואומר להם "אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי אלקיו":
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יי אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ' (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד יי עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, תְּנָאִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָן אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, כְּמַה שֶּׁכָּתוּב, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יי אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שמות כט, מו). וְכֵיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, יָרְדָה שְׁכִינָה וְשָׁרְתָה בֵּינֵיהֶם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמוּ כָּל אוֹתָן הַתְּנָאִים. לְכָךְ כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן עָשָׂה.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה, וַי הָיָה בְּיוֹם כַּלּוֹת. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה, וַי הָיָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמְרוּ, עַתָּה יָסִיר שְׁכִינָתוֹ מֵאֶצְלֵנוּ וּמַשְׁרֶה כְּבוֹדוֹ לְמַטָּה עִם בָּנָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תָּשִׂימוּ לֵב עַל זֶה, שֶׁשְּׁכִינָתִי תָּמִיד עִמָּכֶם לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם (תהלים ח, ב). וְתַנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמָם, כִּבְיָכוֹל, אַדְּרַבָּא עָקַר שְׁכִינָתוֹ לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ (שם קמח, יג) תְּחִלָּה, וַהֲדַר עַל הַשָּׁמַיִם.
חלק ג) מה איבדנו?
במקורות חזל מפוזרים כמה עשרות אמרות הפותחות במילים "מיום שחרב בית המקדש" ומפרטות מה בדיוק איבדנו. אספתי פה חלק מהם. חלקם מדברים על דברים רוחניים שאיבדנו וחלקם על דברים גשמיים.
רַבִּי פִנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁרוּ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנָא, וְחַזָּנָא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא אָזְלָא וְדַלְדְּלָה, וְאֵין מְבַקֵּשׁ, עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.
ובני חורין - מיוחסין:,חפו ראשם - שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים ואלו עניים נדלדלו אנשי מעשה אין חש להם:,ואין דורש - לישראל:,ואין מבקש - עליהם רחמים:
ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה׳ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש
אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד
א"ר יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה (משכב) וניתנה לעוברי עבירה שנאמר (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם:
מיום שחרב בית המקדש - כשל הכח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה:
א"ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות לשוטים
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְדְּעוּ אֲלוּפֵי עֵצָה, וְהַדֵּעוֹת מְשׁוּבָּשׁוֹת, וְהַלֵּב אֵינוֹ קַיָּים עַל בּוּרְיוֹ, וְהוֹלֵךְ הַכֹּל אַחַר מַרְאִית הָעַיִן.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש אין וכו׳ אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר
אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר:
א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה ומנלן דליכא שחוק אילימא מדכתיב (ישעיהו כב, יב) ויקרא יי אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגו'
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) הוֹשִׁיעָה יי כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ'.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת: (רמב"ם - פירות ארץ ישראל קטנו)
תניא א"ר אלעזר בן פרטא מיום שחרב בית המקדש נעשו גשמים צימוקין לעולם יש שנה שגשמיה מרובין ויש שנה שגשמיה מועטין יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן
אמר רב חסדא דאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם:
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש לא הוגשמה רוח דרומית שנאמר (ישעיהו ט, יט) ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו וכתיב (תהלים פט, יג) צפון וימין אתה בראתם
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּטַל יַיִן קָרוּשׁ וּזְכוּכִית לְבָנָה, וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתָהּ לְבָנָה, שֶׁהָיְתָה מִתְקַפֶּלֶת.
שמונה קבצים, ו' , ר"י.
מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות.
במקורות חז"ל מפוזרים כמה וכמה מטרות לבניין המקדש. פה הבאתי חלק קטן מאוד מהם.
1) הייעוד הראשון והחשוב ביותר - מקום עבודת הקרבנות.
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַיי מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':
(1) It is a positive obligation to build a house for God where offerings may be brought and to make pilgrimage to it three times a year as it says "and they shall make Me a sanctuary." The tabernacle which Moses made in the desert has already been described in the Torah, but it was a temporary measure, as it says "for you have not yet reached, etc."
היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה.
2) לעומת הרמבם, הרמבן כותב שעיקר המקדש הוא השראת שכינה בעם.
ולכן הוא שם את הארון כמרכז המקדש לעומת הרמבם שמדבריו נראה שהמזבח הוא העיקר
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד יי על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו יי אלקינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד יי מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
3) הרב קוק טוען שהמקדש משמש כמקום אחדותו של העם, למרות שלא נראה שזו מטרתו המרכזית לדעת הרב.
עין איה ברכות פרק א צ"ט
והנה כ"ז שהי' ביהמ"ק קיים, הי' הוא התל שהכל פונים אליו, לאחד את כלל ישראל באחדות נפלאה ובקדושה עליונה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק אין לנו שום דבר שיאגד את הכלל, לא ע"י אגודה חיצונים כ"א אגודה פנימית חיה וקדושה, כדוגמת ביהמ"ק שנקרא בית חיינו, שהי' מאגד את כלל ישראל, לא אגד גופני בלבד, כ"א אגד רוחני מוסרי בהשתוותם בדעות ובמדות קדושות באור ד', כ"א דבר הלכה, שמקפת את כל החיים הפנימים ועושה רושם חזק ע"י ההשתוות המעשי של המנהגים הטובים וכל הליכות החיים, שזה מביא לתכלית החפץ הנשגב שיוצא מכלל ישראל כולו. ע"כ התפילה, שביארנו שעיקרה נוסדה לרומם הכח המוסרי הכללי, שהוא תכלית כל החמודות. כשם שהיא עיקרית להיות עם הציבור בשביל זאת ההכרה, כן היא ראויה להיות במקום שמחתכין שם הלכות, שהם הנה הליכות החיים לכל קהל עם ד', להשוותם יחד, לעשותם לגוי קדוש אחד בארץ, חטיבה אחת בעולם.
עין איה, ברכות פרק ט, רסו
בית המקדש, נחלהו, "זאת מנוחתי עדי עד" , ו"בית תפילה לכל העמים" . הר העומד בראש הרים גלוי ומפולש לכל באי עולם לעבוד את ד' אלקי ישראל שכם אחד. רק המרכז היותר רם, היותר עמוק והיותר קבוע ונצחי, בכל טהרתו ועז קדושתו, הוא רק הוא יש בכחו לנצח את כל הדיעות הרעות, הנחשבות לעומת אור שמשו הגדול כשחקי עבים קלי ערך שמהרה יכלו. ע"כ התיקון היותר מלא לעמוד היסודי שבחיים האמתיים הישראלים, שבהם זכינו להיות עם עולם, הוא היסוד של בית המקדש, הקדושה הקבועה שעומדת לעדי עד, עדי יצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער
4) הרבי מילובביץ טוען שהמשכן נועד לרומם את הנפש, ומקור שאיבת כוחות רוחניים לחיי החול.
אגרות מלך חלק ג אגרת קל
עניינם של בית המקדש והקרבנות - לרומם את היהודי למעלה מן הטבע, לקרבו לאלוקות, לעשות אותו ואת ביתו ואת כל השייך אליו קודש, עד שגם מידותיו ותכונותיו הטבעיות תהיינה מזוככות, נעלות ומקודשות, עד שכל התנהגותו היום יומית נעשית לשם שמיים.
5) הר"ן טוען שהמקדש הוא מקום שממנו נובעת הנבואה והחכמה
כמו שבזמן שבית המקדש קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה.
6) המקדש כבסיס העולם וכעיקר המצוות
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
יאמר שבחכמה והיא התורה ובמעלות המדות והם גמילות חסדים ובשמירת מצות התורה הם הקרבנות תהיה התמדת תקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם:
וְעַל הָעֲבוֹדָה. עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית (כז:), שֶׁאִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּמָצִינוּ שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נֹחַ נִשְׁבַּע [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. הֲרֵי שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַקָּרְבָּנוֹת:
ולכאורה לפי זה העולם היה אמור להחרב ביום שנחרב המקדש!
תשובה אחת נמצאת במפרשים היא שבגלל שלעתיד לבא הוא ייבנה בחזרה. העולם מחכה לבנייתו.
עוד תשובה נמצאת בגמרא.
אמר לפניו רבש"ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו' אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם:
7) המקדש כמוקד תפילה
וַהֲבִיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קָדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַֽל־מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל־הָעַמִּֽים׃
וַיֹּאמֶר יי אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם־שְׁמִי שָׁם עַד־עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל־הַיָּמִים׃
וּפָנִ֜יתָ אֶל־תְּפִלַּ֧ת עַבְדְּךָ֛ וְאֶל־תְּחִנָּת֖וֹ יי אֱלֹקָ֑י לִשְׁמֹ֤עַ אֶל־הָֽרִנָּה֙ וְאֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֧ר עַבְדְּךָ֛ מִתְפַּלֵּ֥ל לְפָנֶ֖יךָ הַיּֽוֹם׃ לִהְיוֹת֩ עֵינֶ֨ךָ פְתֻח֜וֹת אֶל־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ יִהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָׁ֑ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר יִתְפַּלֵּ֣ל עַבְדְּךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ ל וְשָׁ֨מַעְתָּ֜ אֶל־תְּחִנַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יִֽתְפַּֽלְל֖וּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְ֠אַתָּה תִּשְׁמַ֞ע אֶל־מְק֤וֹם שִׁבְתְּךָ֙ אֶל־הַשָּׁמַ֔יִם וְשָׁמַעְתָּ֖ וְסָלָֽחְתָּ׃ לא אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יֶחֱטָ֥א אִישׁ֙ לְרֵעֵ֔הוּ וְנָֽשָׁא־ב֥וֹ אָלָ֖ה לְהַֽאֲלֹת֑וֹ וּבָ֗א אָלָ֛ה לִפְנֵ֥י מִֽזְבַּחֲךָ֖ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃
וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה:
תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון ולוה שתים עשרה מעינות מים מהגמון אחד לעולי רגלים ואמר ליה אם יגיע זמן ולא ירדו גשמים אני נותן לך שתים עשרה עינות מים או שתים עשרה ככרי כסף, קצץ לו מעות וקבע לו זמן, הגיע זמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו שגר לי מים או דמי מים שיש לי בידך, שלח לו עדיין כל היום שלי הוא, במנחה שלח לו שגר לי מים או דמי מים שיש לי בידך, שלח לו עדיין יש לי שהות ביום, לגלג עליו אותו הגמון אמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים, נכנס אותו הגמון כשהוא שמח לבית המרחץ ונקדימון בן גוריון כשהא עצב לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי כדי שיהו מים לעולי רגלים, מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שמלאו י"ב מעינות מים שלו והיתירו, שלח לו שגר לי דמי מים שיש לי בידך, א"ל עדיין יש לי פתחון פה עליך כי כבר שקעה חמה ומים ירדו ברשותי, חזר ונתעטף ועמד בתפלה מר לפניו רבש"ע הודע שיש לך אוהבים בעולמך, מיד נשבה רוח וזרחה החמה ויצאו ופגעו זה בזה, א"ל יודע אני שלא דטריח הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלו לא נקדה חמה היה לי פתחון פה עליך. תנא לא נקדימון שמו אלא בוני שמו, ולמה נקרא שמו נקדימון, שנקדה חמה בעבורו:
הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את יי אלקיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את יי אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה.
7) המשכן - משכון, במקרה של חטאים ייהרס ולא יושמד העם.
הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כד, ה): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב וגו', מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר וְשֶׁבְּשִׁילֹה וּבְנוֹב וְגִבְעוֹן, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אַל תְּהִי קוֹרֵא מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמִּשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ יִתְמַשְׁכְּנוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵת שֶׁחָטְאוּ. מִשְׁכָּן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ס): וַיִּטּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אָדָם (יחזקאל לד, לא): צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד, יא): שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וְאוֹמֵר (נחמיה א, ז): חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ, זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כְּמָה דְתֵימָא (שמות כב, כה): אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ. לְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכָּן, שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם.
8) ולסיום - המקדש כמקום של שלום.
כתוב בגמרא שאין דבר יותר טוב לסיים ממנו אלא שלום (ירושלמי ברכות) ולכן אסיים בנושא הנ"ל.
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יי בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יי אֶל־בֵּית֙ אֱלֹקֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יי מִירוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃ (פ)