סוגיה זו ממשיכה את הפרק "לפנים משורת הדין", אבל המצב שמובא בה הינו חמור יותר: במקרה שיתואר בעוד רגע, הרב שירצה (או: יוכרח ע"י הרב שלו) לעשות מעשה לפנים משורת הדין, גם ייפסד ממעשה זה.

הדבר מחזיר אותנו לשאלה הקבועה שלנו בפרק זה: מי מחויב לעשות מעשים שהם לפנים משורת הדין? האם כולם צריכים להתנהג כך?

רבה בר בר חנן תְּבָרוּ ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו.

אתו אמרו לרב.

אמר ליה: הב להו גלימייהו.

אמר ליה: דינא הכי??

אמר ליה: אִין, "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב', 20).

יהיב להו גלימייהו.

אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן. ולית לן מידי.

אמר ליה: זיל הב אגרייהו.

אמר ליה: דינא הכי??

אמר ליה: אִין, "וארחות צדיקים תשמור" (משלי, ב' 20 - המשכו של אותו הפסוק).

The Gemara relates an incident involving Rabba bar bar Ḥanan: Certain porters broke his barrel of wine after he had hired them to transport the barrels. He took their cloaks as payment for the lost wine. They came and told Rav. Rav said to Rabba bar bar Ḥanan: Give them their cloaks. Rabba bar bar Ḥanan said to him: Is this the halakha? Rav said to him: Yes, as it is written: “That you may walk in the way of good men” (Proverbs 2:20). Rabba bar bar Ḥanan gave them their cloaks. The porters said to Rav: We are poor people and we toiled all day and we are hungry and we have nothing. Rav said to Rabba bar bar Ḥanan: Go and give them their wages. Rabba bar bar Ḥanan said to him: Is this the halakha? Rav said to him: Yes, as it is written: “And keep the paths of the righteous” (Proverbs 2:20).

הסיפור הזה מופיע תוך כדי הדיון בדיני שומרים שבתורה. בואו נעיין בהם שוב לרגע, וננסה לחשוב: איזה מין "שומרים" היו הסבלים? ומכאן - מה היתה אחריותם כלפי הנזק שגרמו לרבה בר בר חנן?

שומר חינם

(ו) כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃ (ז) אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃ (ח) עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃

שומר שכר

(ט) כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃ (י) שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ (יא) וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃ (יב) אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃

שואל

(יג) וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃ (יד) אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם

שוכר

אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ (ס)

(6) When a man gives money or goods to another for safekeeping, and they are stolen from the man’s house—if the thief is caught, he shall pay double; (7) if the thief is not caught, the owner of the house shall depose before God that he has not laid hands on the other’s property. (8) In all charges of misappropriation—pertaining to an ox, an ass, a sheep, a garment, or any other loss, whereof one party alleges, “This is it”—the case of both parties shall come before God: he whom God declares guilty shall pay double to the other. (9) When a man gives to another an ass, an ox, a sheep or any other animal to guard, and it dies or is injured or is carried off, with no witness about, (10) an oath before the LORD shall decide between the two of them that the one has not laid hands on the property of the other; the owner must acquiesce, and no restitution shall be made. (11) But if [the animal] was stolen from him, he shall make restitution to its owner. (12) If it was torn by beasts, he shall bring it as evidence; he need not replace what has been torn by beasts. (13) When a man borrows [an animal] from another and it dies or is injured, its owner not being with it, he must make restitution. (14) If its owner was with it, no restitution need be made; but if it was hired, he is entitled to the hire.

למעוניינים להרחיב קצת, ניתן להתייחס גם לדיון שעורך החיד"א - הרב חיים יוסף דוד אזולאי שחי במאה ה-18 עד תחילת המאה ה-19 (קראו עליו כאן), בספרו "דברים אחרים", ד, קי"ט, עמ' א'. הוא מעיר שם שפליאתו של רבה בר בר חנן "דינא הכי??" באה משום שהוא היה מודע לכלל "כל הפטור מן הדבר ו(בכל זאת)עושהו - נקרא הדיוט". רבה בר בר חנן תופס את עצמו כפטור מן התשלום לסבלים שעדיין לא עבדו, וכבר גרמו לו נזק, "ואֵינִי חפץ ליקרא הדיוט", כמו שכותב החיד"א, ולכן הוא אינו רוצה לנהוג כך.

החיד"א מבהיר שהכלל "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", חל על מצוות שבין אדם למקום, "כגון לקרות 'שמע ישראל' כשהוא פטור [...] או להיות בסוכה בעת גשמים", אבל במצוות שבין אדם לחברו, קיים העיקרון של "לפנים משורת הדין", וזו ההליכה בדרך טובים שמזכיר רב לרבה בר בר חנן, כדי להדגיש בפניו שבמקרה כזה, לא חל הכלל "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", ולכן למרות שהוא פטור, עליו לעשות לפנים משורת הדין, ולשלם לסבלים.

תוכלו לקרוא את הדברים ישירות מן הספר כאן (דיבור המתחיל "ואמרינן"). זה עשוי להיות גם אימון נחמד עבורכם בקריאת דפוס רש"י.