הציווי הראשון על קרבן התמיד מופיע בפרשת פנחס:
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ (ג) וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַיהוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃ (ד) אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ (ה) וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ (ו) עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ (ז) וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַיהוָֽה׃ (ח) וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח ג) "שְׁנַיִם לַיּוֹם עלָה תָמִיד" וְגוֹ':
אנחנו נתעסק בשני חלקים עיקריים בקרבן התמיד:
- עניינו של קרבן התמיד
- פרטי ההלכות של קרבן התמיד
א. עניינו של קרבן התמיד.
(א) מצות תמידין בכל יום - שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'. שנים ליום עלה תמיד.
(ב) משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) מה שעלה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים, אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר, שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש, ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו, וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכר את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו, כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ספרי כאן) אשה ריח ניחח ליי, שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו, רק חפצו ברוך הוא, שעשה העבד מה שצוהו רבו, למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא.
(1) The commandment of the regular [sacrifices] daily: That Israel was commanded that they should sacrifice - through the servants of God, may He be blessed, who are the priests - two unblemished one-year old lambs as a burnt-offering daily, one in the morning and the second in the afternoon, as it is stated (Numbers 28:2), "Command the Children of Israel and say to them, 'My sacrifice, My bread, etc. two per day, a regular burnt-offering.'" And nonetheless, the main warning is to the court - meaning to say the sages, the decisors of the Torah in Israel, as the work of the community is incumbent upon them. And it is like they, may their memory be blessed said (Sifrei Bamidbar 142:3), "'And say to them' is a warning to the court."
(2) I have written what went up in my spirit about the simple understanding of the matter from the roots of the commandment of the sacrifices on the commandment of the Temple in the Order of Vayikchu Li Trumah (Sefer HaChinuch 95). And I will also continue according to those reasons in the explanation of the regular sacrifices, to say that we were commanded in this regular service, which is twice a day - with the rising of the sun and with its inclining towards the evening - in order that we be aroused from this action and that we place all of our hearts and all of our thoughts to cling to God, blessed be He. And we have said several times that a person is acted upon - and his nature is aroused - according to the involvement of his actions. And hence in that a man's nature is designed that he needs to prepare nourishment for himself twice [a day], morning and evening, he is commanded that he place his industry and his occupation in the occupation of the service of his Creator two times [a day] as well, that the service of the servant to himself not be more than his service to his Master. And why all of this (what is its reason)? In order to regularly arouse his spirit and his desire to remember his Creator, and through this to make his actions proper and be blessed from [God]; as He is One who desires kindness. [It is] as they, may their memory be blessed, expounded (Sifrei Bamidbar 143:3), "'A fire, of pleasing smell to the Lord' - since I said, and My will was done" - meaning to say, that the entire portion of the Higher from any sacrifice is only His desire, blessed be He, that the servant do what his Master has commanded him, in order that he be fit to merit His goodness, blessed be He.
(3) From the laws of the commandment - that which they, may their memory be blessed, said (Yoma 28a) that the time of their slaughter is, of the one lamb of the morning before the rising of the sun, from when the entire face of the East is light, and once in the Second Temple, the time pushed the community and they sacrificed the regular sacrifice of the morning at four hours in the day (Mishnah Eduyot 6:1); and the time of the second lamb of the afternoon is from six and a half hours and onward until the end of the day (Pesachim 58a), but [in fact,] they would always sacrifice it at eight and a half hours and offer it at nine and a half [hours], and these two hours that they would delay it were in order that that they could sacrifice individual and community sacrifices in between, as it is forbidden to sacrifice another sacrifice after the afternoon sacrifice; [that] the process of the regular afternoon sacrifice was like the process of the regular morning sacrifice, except that the one of the morning was sacrificed in the northeastern corner of the room of the slaughterers on the second ring, and [the one] of the afternoon was in the northwestern corner on the second ring, so that it be in front of the sun; and the rest of its details - are elucidated in Tractate Tamid and in the second chapter of Yoma (see Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 1).
(4) And this commandment is practiced at the time of the [Temple]; and it is from the commandments that are incumbent upon the community, and especially on the priests. And if maybe, God forbid, they were negligent about it, not to sacrifice it every day, they will have violated this positive commandment. And the mistake is placed upon all of the community of Israel that know about the thing if they have the power in their hands to fix [it] from any angle. And Ramban, may his memory be blessed, itemized the two regular [sacrifices] as two [distinct] positive commandments in the tally of the commandments (Sefer HaMitzvot, at the end of s.v. veatah, eem taveen), since the commandments do not impede one another, and the time of this [one] is not the time of that [one].
(כא) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם (במדבר כח, ג), לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא (במדבר כח, ד): אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו'.
(א) צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים. (ה) עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו:
(א) צו את בני ישראל חז"ל פירשו ענין סמיכות פרשת התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה' להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרי צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מה שאמרו חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דעבודה זרה ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה עמנו להנהיג עניניהם במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע"ז אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועל זה אמר וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו' ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך. ומה שכתוב שצו הוא מיד ולדורות התבאר בריש פ' צו ובפ' נשא:
לסיכום, ראינו כאן כמה נקודות עיקריות:
- לעורר אותנו להידבק בה', פעמיים כמו שאנחנו אוכלים שתי ארוחות, שלא נעבוד לעצמנו יותר מלה'.
- לכפר על העוונות של כולם, מתעוררים בבוקר ללא עוון, והולכים לישון ללא עוון.
- יש סוד לתמיד, שבהקרבתו מתקרבים כל ניצוצות הקדושה שנתרחקו.
- התמיד מבטל את יצר העבודה זרה.
ב. פרטי הלכות התמיד.
1. זמן התמיד-
(ב) וְאֵימָתַי זְמַן שְׁחִיטָתָן. שֶׁל בֹּקֶר שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַחַמָּה מִשֶּׁיֵּאוֹר פְּנֵי כָּל מִזְרָח. ופַּעַם אַחַת דָּחֲקָה הַשָּׁעָה אֶת הַצִּבּוּר בְּבַיִת שֵׁנִי וְהִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם:
(ג) תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ מִשֶּׁיַּאֲרִיךְ הַצֵּל וְיֵרָאֶה לַכּל שֶׁהֶאֱרִיךְ. וְהוּא מִשֵּׁשׁ וּמֶחֱצָה וָמַעְלָה עַד סוֹף הַיּוֹם. וְלֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם אֶלָּא בִּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. וְלָמָּה מְאַחֲרִין אוֹתוֹ שְׁתֵּי שָׁעוֹת אַחַר תְּחִלַּת זְמַן שְׁחִיטָתוֹ. מִפְּנֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל יְחִידִים אוֹ שֶׁל צִבּוּר. לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַקְרִיב קָרְבָּן כְּלָל קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְלֹא שׁוֹחֲטִין קָרְבָּן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם חוּץ מִקָּרְבַּן פֶּסַח לְבַדּוֹ. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּקְרִיבוּ כָּל יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת:
(ה) עַרְבֵי פְּסָחִים בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת הָיָה הַתָּמִיד נִשְׁחַט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לִשְׁחֹט פִּסְחֵיהֶם. וְאִם חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה בִּתְחִלַּת זְמַנּוֹ. וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם רֶוַח לִצְלוֹת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס שַׁבָּת:
בקיצור- ביום רגיל מקריבים את התמיד של שחר ברגע שכל המזרח מואר, אבל אם צריך אפשר גם מאוחר יותר בבוקר, ואת של בין הערביים שוחטים בשמונה וחצי, ומקריבים בתשע וחצי, בערב פסח שוחטים בשבע וחצי, ומקריבים בשמונה וחצי, כי את הפסח עושים אחרי התמיד, ואם ערב פסח יוצא בערב שבת, שוחטים בשש וחצי ומקריבים בשבע וחצי, כדי שיספיקו לצלות את הפסח לפני שבת.
2. סוג הבהמה ממנה מביאים תמיד-
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין.
(ג) וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַיהוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃
מסקנה- כבשים, בני שנה, ללא מום.
3.הכנת הכבשים להקרבה-
(ט) אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְיִהְיוּ מוּכָנִים קֹדֶם יוֹם הַקְרָבָה בְּאַרְבָּעָה יָמִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד עַד שֶׁמְּבַקְּרִין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה קֹדֶם שְׁחִיטָה לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת. וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ מַיִם בְּכוֹס שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נוֹחַ לְהֶפְשֵׁט:
כלומר, בודקים את הטלאים ממום ארבעה ימים לפני שמתכוונים לשחוט אותם, ובודקים אותם שוב בבוקר ההקרבה לאור האבוקות. חוץ מזה גם נותנים להם מים מכוס של זהב כדי שיהיה נוח להפשיט את עורם.
4. מקום השחיטה-
(י) כְּמַעֲשֵׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר כָּךְ מַעֲשֵׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְהַכּל כְּמַעֲשֵׂה הָעוֹלָה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. וְלֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה שֶׁלֹּא יְחַקּוּ אֶת הַמִּינִין אֶלָּא אוֹחֲזִין יָדָיו וְרַגְלָיו בִּידֵיהֶן. וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב:
(יא) תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית שֶׁל בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מִזְרָחִית מִמֶּנָּה עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ. דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁחָטִין כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ:
5. מי הראשון, ערב או בוקר?
(יב) טָעוּ אוֹ שָׁגְגוּ אֲפִלּוּ הֵזִידוּ וְלֹא הִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר יַקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הָיָה מִזְבֵּחַ חָדָשׁ שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרֵב עָלָיו כְּלוּם לֹא יַקְרִיבוּ עָלָיו תְּחִלָּה בֵּין הָעַרְבַּיִם. שֶׁאֵין מְחַנְּכִין מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר:
זה סדר עבודת התמיד לעבודת בית אלהינו, כשם שזכינו לסדר אותו כך נזכה במהרה לעשותו.
צריך להוסיף את כל הקטע של מסכת יומא פרק ב', יש שם הרבה דברים חשובים שלא הוזכרו. אם למישהו יש כח- אשריו ואשרי חלקו.