השיעור עוסק בשאלה, האם מותר לשאול שאלה אחת לשני חכמים ולנסות לקבל מהם שתי תשובות שונות?. בעולם של זהויות נוזליות, בעולם פוסט־מודרני, אנחנו אמורים לחפש תמיד יותר מתשובה אחת, אבל יש סוג אחד של שאלות, שתשובתן בינארית: כן / לא, מותר / אסור, טמא / טהור. הסוגיא שלנו שמתחילה בעבודה זרה ז ע״א, ומקבילות, עוסקת בנידון.
ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל א"ר יוסף הלכתא כרבי יהושע בן קרחה
כאן המסכת דנה, ברצף של אמירות שברובן ההלכה נפסקה כדעת רבי יהושוע בן קרחה. יש כאן כוונה מאוד ברורה להישאר עם הדעה של החכם שאליו פנינו לראשונה. אבל יש כמה שיקולים שעלינו לשים לב אליהם, ולהלן כמה שאלות:
- האם יש השלכות לסדר שבו אנחנו שואלים את שני החכמים? (חשוב לשאול בקשר לתוספות שנקרא אחר כך), זאת אומרת, האם זה שונה אם החכם הראשון התיר או אסר?
- האם אפשר לסמוך על כל סוג של חכם, או האם אפשר לסמוך רק על מי שגדול בתורה? או עדיף על מי שמחמיר?
- בדעת ר׳ יהושוע בן קרחה, יש הבדל בין ״בשל תורה״ ״בשל סופרים״ מה ההבדל, ומה כל אחד מסמל? (הכוונה כאן כנראה היא הבדל בין עניינים דאורייתא לבין עניינים דרבנן, אפשר להסביר שמהמקור הזה נולד חלק מהכלל ההלכתי: ספקא דרבנן לקולא).
- ושאלה נוספת, למה לדעתכם, ׳הלכתא כר׳ יהושע בן קרחה׳?
(ג) נשאל לחכם וטמא לו לא ישאל לחכם אחר היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אחד מטמא ואחד מטהר אם יש חכם אחר נשאלין לו ואם לאו הולכין אחר המחמיר ר"י בן קרחה אומר דבר מדברי תורה הולכין אחר המחמיר. מדברי סופרים הולכין אחר המיקל.
(1) When the Sages entered the Vineyard in Yavneh, they said, "In the future, there will come an hour when a person seeks a teaching from the teachings of the Torah and he will not find it, or in the teachings of the Scribes, and he will not find it." As it says, "Behold, days are coming, says the Lord, etc. they will seek out the word of God and they will not find it (Amos 8)." 'The word of God' refers to prophecy. 'The word of God' refers to the End (of Days). 'The word of God', so that there shall not be one word of Torah similar to its fellow. They said, "Let us begin from Hillel and Shammai!"...
(2) ... A case in which two weavers came from the Dung Gate in Jerusalem and testified in the names of Shemaya and Avtalyon that three lugin of water invalidate a miqveh. And they upheld their words. Why did they mention their place of origin and their profession? Because you cannot find a more lowly profession than a weaver, nor a lowlier place than the Dung Gate. But just as the Fathers of the World would not stand on their words on the basis of rumor, how much more so one (today) should not stand on his words on the basis of rumor. The law is always in accordance with the majority; the only reason the words of a single dissenting voice are mentioned among the majority is in case they are needed in a given hour and can be relied upon. The Sages say, "The only reason the words of a single dissenting voice are mentioned among the majority is that from one person ruling 'Pure!' and another ruling 'Impure, as Rabbi Eliezer said!', they can then say to him, 'Have you really heard this in the name of Rabbi Eliezer?'"
(3) If a matter was asked to one Master, and he rendered it impure, he should not ask another Master. If there were two, and one prohibited and the other permitted, one rendered it pure and the other impure -- if there is another Master, we ask him. If not, we follow the stricter ruling. Rabbi Yehoshua ben Korha says, "In teachings of Scripture, we follow the stricter opinion. In teachings of the Scribes, we follow the more lenient opinion."
יש כאן מקבילה, שמצד אחד לא קובעת את ההלכה כר׳ יהושע בן קרחה, אבל הלשון שלה היא כנראה יותר ברורה מהברייתא בע״ז. בכל אופן יש הבדלים שהם משמעותיים (המסומנים בקו תחתון). שאלות להנחיה:
- מה ההבדלים העיקריים בין הברייתא בתלמוד, לבין התוספתא? (החכם האחר, שאיננו יודעים אם הוא פסוק אחרת, גם אם סביר להניח שכן, אין מקרה הפוך, זאת אומרת, אין מקרה שבו אחד התיר, והשני אסר. הבדל נוסף הוא ההסתמכות על החכם המחמיר - שזה דומה לבבלי - במקום להסתמך גם על המחמיר, וגם על מי שידוע יותר תורה.
- אם החכם הראשון היה מתיר, האם היה אסור בכל זאת לפנות ״לחכם אחר״, כלשון הברייתא בתוספתא?.
- במקרה שבו שני חכמים סותרים אחד את השני, מה צריך לעשות? (לפנות לחכם שלישי, ואם אין, אז הולכים אחר המחמיר).
הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר - וא"ת וכי לא ישאל לכל החכמים וידונו זה עם זה אולי ישיבוהו מדבריו וי"ל דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר כדאמרי' בפרק כל היד (נדה דף כ: ושם ד"ה אגמריה) חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אא"כ יוכל להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפילו בשיקול הדעת וסוגיא כאידך דבהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד ודוקא אסר אין חבירו רשאי להתיר אבל אם התיר חבירו רשאי לאסור והא דאמרי' בירושלמי בפ' ר"א דמילה ר' סימון שרא ורבי אמי אסר איקפד רבי סימון ולא כן תני הנשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם שמא יאסור אלמא משמע דהתיר אין חברו רשאי לאסור ה"פ התם אמאי איקפד רבי סימון ולא כן תני כלומר והלא אינו שנוי בשום מקום הנשאל לחכם כו' דלא אסרו חכמים אלא להתיר אחר אוסר ומסיק אמר רב יודן להפך היה שאל לר' אמי אסר לר' סימון ושרא ואיקפד רבי אמי כהדא דתני נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר שמא יתיר והא דאמרינן פרק אלו טרפות (חולין ד' מט.) גבי מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשר התם שניהם היו בבית המדרש כשנשאלה השאלה:
כאן חשוב מאוד באמת להיעזר בביאור התוספות, משום שמצד אחד זה מיקל על הבנת הארמית, ובעיקר עוזר על הבנת המהלך המחשבתי של תוספות.
- לדעת התוספות, מתי באמת אסור לשאול לחכם אחר? (במקרה שלא הודעתי לו שכבר שאלתי לחכם אחר קודם).
- מה כוומת המפשט: ׳אא״כ (אלא אם כן) יוכל להחזירו׳? (כנראה, שהתנאי שהוצב הוא שהחכם השני יוכל להוכיח לחכם הראשון שנשאל, שהוא טעה ופסק בצורה לא נכונה)
- למה מתאימה האמירה: ״ודוקא אסר, אין חבירו רשאי להתיר, אבל אם התיר, חבירו רשאי לאסור״ (אפשר לראות היגיון בין הברייתא שבתוספתא לבין דברי התוספות, שכביכול, לאסור, זה בעצם להחמיר, דבר שגם נמצא בברייתא עצמה בסוגיא)
- מה המקרה של רבי סימון? (בהתחלה חשבו שרבי סימון כעס משום ששאלו לחכם אחר, דבר שאינו מסתדר, אלא אם כן, שאלו את רבי שמעון תחילה, אחר כך פנו לר׳ אמי, ולאחר מכן פנו שוב אל ר׳ סימון. כל זה גורם לרבי סימון לכעוס - אקפיד - בארמית. ויש כאן שאלה האם אחרי שנשאל החכם השני, האם מותר לחזור לחכם הראשון ולבדוק שוב פעם אצלו מה עמדתו)
- מה התנאי הנדרש בשביל שיהיה אפשרי לשאול לשני חכמים שאלה אחת? (שיהיו באותו מקום, ושיישאלו בבת אחת, כמו במקרה של הונא מר בריה דרבורב אדא בר מניומי).
(תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אמרי דבי ר' ינאי כעץ שתול ולא כעץ נטוע כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם אמר להו רב חסדא לרבנן בעינא דאימא לכו מלתא ומסתפינא דשבקיתו לי ואזליתו כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם שבקוהו ואזול קמיה דרבא אמר להו הני מילי סברא אבל גמרא מרב אחד עדיף כי היכי דלא ליפלוג לישני
(תרגום חופשי) (עיין גם בפירוש רש״י).
׳והיה כעץ שתול על פלגי מים׳. אמרי דבי (מבית מדרשו של) ר‘ ינאי: כעץ שתול, ולא כעץ נטוע. כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. אמר להו (להם) רב חסדא לרבנן: בעינא דאימא לכו מלתא ומסתפינא דשבקיתו לי ואזליתו[אני רוצה להגיד לכם דבר, ואני מפחד שתעזבו אותי ושתלכו]: ׳כל הלומד תורה מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם׳. שבקוהו ואזול קמיה דרבא אמר להו[עזבו, והלכו לפני רבא, שאמר להם]: הני מילי סברא, אבל גמרא, מרב אחד עדיף, כי היכי דלא ליפלוג לישני.[הדברים האלה, הם תקפים לסברות, אבל הלימוד עצמו - גמרא - עדיף לעשותו מרב אחד, כדי שלא יהיה הבדלים בלשונות]
הסוגיא כאן עוסקת בפירושים שונים על פסוקים מספר תהילים, אחג מהם: ״והיה כעץ שתול על פלגי מים״(א:ג).
- מה ההבדל בין ׳עץ שתול׳ ל׳עץ נטוע׳ לפי התפיסות שבהן אנחנו עוסקים? (כאן כדאי להסתכל פירוש של רש״י ד״ה שתול: ״נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר״, ״נטוע: מעיקרו (מלכתחילה) ולא זז משם לעולם. כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד [את] עצמו לילך וללמוד מכל האדם ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד״). להביא את דברי רש״י בסוף, כדי שיצאו פירושים מהלומדים בעצמם.
- מה כוונת רב חסדא בדבריו? (שבאמת עדיף ללמוד מהרבה רבנים, בניגוד למה שאומרות הברייתות)
- לפי דעת רבא, מתי כן כדאי ללמוד רק מרב אחד? (במקרה של שינון של טקסטים בעל פה, כנראה, משום שזה עוזר לנו לשמור על לשון - או גרסא - אחת מתוקנת ואחידה. האם זה אומר שבשאר נושאים מותר ללמוד משני חכמים?, לפי הפשט של דברי רבא, כן, אבל השאלה פתוחה לדיון).
(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:
(6) Yehoshua ben Perachiah and Nitai of Arbel received from them. Yehoshua ben Perachia says, "Make for yourself a mentor, acquire for yourself a friend and judge every person as meritorious."
המשנה באבות, ובעקבותיה הפירוש של ר״ע מברטנורא, נוטים להסכים עם הדעה הראשונית של הברייתא בז׳ ע״א. שעדיף שיהיה לנו, רב אחד, על כן הביטוי אומר: עשה לך רב. כאן אפשר לצלול קצת אל עניין ה׳הוי דן את כל האדם לכף זכות׳, אולי הרעיון הזה תואם לתפיסה שבה אנחנו מכבדים רב אחד, ולא שואלים אחרים אם התשובה שלו לא מתאימה לנו.
- מה זה אומר לנו השימוש בלשון ׳רב׳ בלשון יחיד?
- מה ההבדל בין ׳רב׳ ל׳חבר׳?
- איך, היחס לחומר הנלמד קודם, מסתדרת האמירה ׳הוי את כל אדם לכף זכות׳?
(א) עֲשֵׂה לְךָ רַב. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת לְךָ רַב, עֲשֵׂה אוֹתוֹ רַב עָלֶיךָ וְלֹא תִּלְמֹד בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, עֲשֵׂה לְךָ רַב, שֶׁיְּקַבֵּל לוֹ רַב אֶחָד שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ תָּמִיד, וְלֹא יִלְמֹד הַיּוֹם מֵאֶחָד וּלְמָחָר מִן הָאַחֵר. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (דף י"ט) אָמְרוּ הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה, כְּבָר פֵּרְשׁוּ וְאָמְרוּ הָנֵי מִלֵּי בִּסְבָרָא, שֶׁטּוֹב לוֹ לִשְׁמֹעַ סְבָרַת הָרַבִּים, אֲבָל לְעִנְיַן גְּמָרָא, מֵחַד רַב מְעַלֵּי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִפְגֹּם לִשָׁנֵיהּ:
(1) "Make for yourself a (Torah) mentor": Rambam explained, “Even though he is not fit to be your teacher, make him into your teacher and do not learn on your own.” And I heard, “'Make for yourself a teacher,' [meaning] that he should take on one teacher from which always to learn – and not learn from one today and from another one tomorrow." And even though they stated in tractate Avodah Zara 19, “One who learns from [only] one teacher will not see a sign of blessing;” they have already explained and said, “this applies to reasoning” - as it is good for him to hear the reasoning of the many - “but with concern to [memorization of traditional teachings], it is better from one teacher, so that [the student's] elocution not be damaged."
בהמשך למשנה באות:
- מה המרכיב שמביא לנו ברטנורא בנוסף לשני החכמים? (העובדה כי עלינו לא ללמוד לבד, אלא לחפש לעצנו רב ללמוד ממנו תורה)
- עם מי מסכים ברטנורא? (עם הדעה של רבא בי״ט ע״א, ועוד משבח את הרעיון שצריך לקבל הרבה סברות, וכאן כנראה הכוונה - אגב, גם בי״ט ע״א - לא בענייני הלכה, אלא בנוסחים של טקסטים בעל פה, כפי שנראה בהמשך באגרת רב שרירא גאון, אבל בענייני הלכה, אולי יש פתח להתיר לשאול שאלה לשני חכמים)
(א) יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות. עשה לך רב כיצד מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמר לו במשנה טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמר לו בהלכות טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמר לו בהגדה נמצא האדם ההוא [יושב במקומו] ומלא טוב וברכה:
אבתות דרבי נתן מביא יחד עם הפירוש לפרקי אבות, שתי דוגמאות או משלים שעוזרים לנו להמחיש את הרעיון של התייעצות עם מקור אחד או עם שני מקורות סמכות.
- מה כוונת הביטוי ׳עשה לך רב?׳
- אם אנחנו צריכים ללמוד מרב אחד, מה הם הטקסטים שצריכים ללמוד ממנו? (מקרא, משנה, מדרש, הלכות ואגדות. ויש כנראה כאן שוב דאגה לטקסטים עצמם, אמנם פה יש גם הלכות, אבל ייתכן שמדובר בהלכה פסוקה, ולא בפסיקת הלכה. אם כן חשוב לשאול האם הלמידה מרב אחד, היא עדיין קשורה לשינון של טקסטים בעל פה).
- האם כשלומדים מרבנים שונים ומחכמים שונים האם באמת אנחנו מפוזרים, או שמא אנחנו מקבלים דעות מגוונות?
- איך הפסקה האחרונה מסתדרת אל מול מה שפירש ברטנורא שמתבסס על ע״ז י״א ע״א?
(ה) שְׁנֵי חֲכָמִים אוֹ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁנֶּחְלְקוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַסַּנְהֶדְרִין אוֹ עַד שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לָהֶן. בֵּין בִּזְמַן אֶחָד בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה. אֶחָד מְטַהֵר וְאֶחָד מְטַמֵּא אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר. אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה. בְּשֶׁל תּוֹרָה הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר בְּשֶׁל סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל:
(1) The Supreme Court in Jerusalem represents the essence of the Oral Torah. Its members are the pillars of direction; law and order emanate from them to all of Israel. Concerning them the Torah assures us, as it is written: "You shall act in accordance with the directions they give you" (Deuteronomy 17:11). This is a positive command. Anyone who believes in Moses, our teacher, and in his Torah, must relate religious practices to them and lean upon them.
(2) — — Whether their direction is based upon what they have learned from tradition, referred to as the Oral Torah, or it is derived from what they have independently discovered by means of any of the rules whereby the Torah is interpreted, and meets with their approval, or it is in the form of temporary regulations designed to preserve the biblical laws, measures consisting of decrees and ordinances and customs, we are biblically commanded to obey our sages with regard to any of these three categories. Whoever disregards one of them breaks a prohibitive command.— —
(3) There has never been dissension [among the sages] with regard to laws handed down by tradition. Anything concerning which there has been dissension is certainly not a tradition dating back to Moses, our teacher. Rules derived by rational inference, if sanctioned by all the members of the Supreme Court, are invested with authority indeed; if there is a divergence of opinion among the sages, we follow the majority and formulate the law according to the greater number. The same applies to the decrees, ordinances and customs : if some sages felt that it was appropriate to issue a decree or to enact an ordinance, or that the people should abandon a certain custom, and others felt that it was improper to issue that decree or to enact that ordinance, or that the people should not discontinue that custom, they would debate the subject and follow the majority opinion, formulating the law according to the greater number.
(4) When the Supreme Court was in existence, there was no religious dissension among the people of Israel. If doubt came to the mind of a Jew concerning any law, he consulted the court of his home town. If they knew, they told him; if not, he was joined by that court or its agents and together they went up to Jerusalem where they submitted the question to the court that was situated at the entrance of the Temple Mount. If they knew, they told him; if not, they all proceeded to the court at the entrance of the Temple Court. If they knew, they told them; if not, they all went to the Supreme Court which occupied the chamber of hewn stone, and put the question to the judges. If the law concerning which they were all in doubt was known to the Supreme Court, either from tradition or from a principle of biblical interpretation, they stated it immediately. If the members of the Supreme Court were uncertain about that specific law, they dealt with it in their own time, and debated it until they eventually reached unanimous agreement or passed the measure by vote, following the majority opinion, and told all the questioners: "This is the law." And they went away. When, however, the Supreme Court ceased to exist, religious dissension increased in Israel: one scholar would declare a thing unclean and give a reason for his statement, while another would declare it clean and give a reason for his statement; one would forbid, while the other would permit.
(5) If two scholars, or two courts of law, whether contemporary or not, are in disagreement at a time when a Sanhedrin is nonexistent, or before a specific law has become clear to the Sanhedrin, follow the stringent view with regard to biblical law and the lenient view with regard to rabbinic law, if you do not know which way the law is prone.
כאן יש התייחסות להלכה למעשה, במיוחד בזמננו שאין סנהדרין יותר, והרמב״ם יפסוק כמו באותה הברייתא הראשונה שראינו במסכת עבודה זרה ז׳ ע״א.
אגרת רב שרירא גאון, ה:ב, פירוש ״יושב אוהלים״ מאת הרב מאמו, קרית אתא, התשס״ט.
באגרת רב שרירא גאון, בפרקים הראשונים מסופר על תהליך של עריכת ויצירת המשנה. רב שרירא (לפי מה שידוע לנו, היו בעצם תלמידו שכתבו את האגרת) עונה לתלמידים שלו על איך נוצרה התורה שבעל פה. וכאן אנחנו נחשפים שוב לטענה שבקשר לשינון טקסטים בעל פה (כמו השמנה עצמה בתקופתה) היה חשוב ללמוד מרב אחד, אך כנראה, ממה שמסופר באגרת, רבי, רבי יהודה הנשיא, למד 13 גרסאות שונות של המשנה, כדי להגיע לנסוח חד וברור. אם כן, בקטע המצוטט, רואים לגנאי את העבודה שרבי לומד מכל־כך הרבה רבנים.
- איך מתנהגים תלמידי רבי אלעזר בן שמוע למי שבא ללמוד מרב אחר ורוצה ללמוד אצלו? (לא נותנים לו ללמוד, מתכנסים עליו ומפריעים לו ללמוד. במקרה הזה התנהגו כמו תרנגולות. האם יש בכך בכל זאת ביטוי משונה שלא לשבח של תלמידי ר׳ אלעזר?)
- למה משווים החכמים את מי שלומד מחכמים שונים? (לאנדרוגינוס, שזהותו לא ברורה ואינה מוגדרת)
סיכום:
למרות שאין הסכמה ברורה בין המקורות ביחס לשאלה האם מותר לשאול לשני חכמים על עניין אחד, כן גילינו שיש שיטות שונות, ושיש קריטריונים שונים שאליהם אנחנו יכולים להתייחס:
- דברי תורה ודברי סופרים: הברייתא בסוגיא הראשונה אומרת ללכת אחר המחמיר בדברי תורה, ועניינים דרבנן ללכת אחר המקל. (אם כן, צריכים בכל זאת לשאול לשני חכמים כדי לקבל מהם את התשובות ולגלות מי מהם מיקל, ומי מחמיר). הרמב״ם גם יסים עם הדעה הזו.
- לפי הברייתא בתוספתא עדויות, ניתן לפנות לחכם שלישי שיכריע בעניין. כאן זה כבר לא האם מותר לנסות לקבל תשובה שנייה, אלא אף שלישית. ואם אין אפשרות, ללכת אחר המחמיר.
- לדעת התוספות, אפשר לשאול לשני חכמים כל עוד אני מודיע לשני שכבר שאלתי את השאלה, והחכם השני יכול להתיר דבר שהראשון אסר, אם ראה בתשובתו טעות. אופציה שנייה היא לשאול את שני החכמים בבת אחת, במקום אחד בו בזמן.
- גם לפי המדרשים על תהילים א, 3, וגם ממה שנראה באבות א:ו (ופירוש ברטנורא), ובנוסף ממה שמסופר באגרת רב שרירא גאון, כנראה שהיתה מגמה ללמוד טקסטים בעל פה, מרב אחד כדי לא לבלבל בין הגרסאות והנוסחים השונים, אבל בעניינים של סברא, עדיין כדאי ללמוד מרבנים הרבה.
- שיטת אבות דרבי נתן היא שונה מכולם, כי אף על פי שיש התייחסות ללמוד הטקסטים (מקרא, משנה, הלכות ואגדות) אין התייחסות לדברים אחרים כמו ׳סברא׳, ונראה שיש נטיה להימנע מריבוי מקורות סמכות רבנית, שעלולים לפזר את דעת האדם.