Public Prayer & the Loss of Individuality
תניא אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה? מפני כריעות והשתחויות:
With regard to one’s intent during prayer, it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: This was the custom of Rabbi Akiva, when he would pray with the congregation he would shorten his prayer and go up, due to his desire to avoid being an encumbrance on the congregation by making them wait for him to finish his prayer. But when he prayed by himself he would extend his prayers to an extent that a person would leave Rabbi Akiva alone in one corner of the study hall and later find him still praying in another corner. And why would Rabbi Akiva move about so much? Because of his bows and prostrations.
מאי דכתיב? "ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון" אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין.
(א) תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִּבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רַע:
(1) Congregational prayer is always heard [by the Almighty]. Even if there are sinners among them, the Holy One, blessed be He, does not reject the prayer of a multitude. Hence, a person should associate himself with the congregation, and never recite his prayers in private when he is able to pray with the congregation. One should always attend Synagogue, morning and evening; for only if recited in a synagogue, are one's prayers heard at all times. Whoever has a synagogue in his town and does not worship there is called a bad neighbor.
(יח) (יח) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלָמָּה זֶה, הֲלֹא שֶׁיִּתְיַחֵד הָאָדָם יוֹתֵר טוֹב וְתִהְיֶה נַפְשׁוֹ זַכָּה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ פְנוּיָה יוֹתֵר.
(יט) (יט) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הַיִּתְרוֹן לַקָּהָל מִכַּמָּה פָנִים. מֵהֶם כִּי הַקָּהָל אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לַיָּחִיד וְהַיָּחִיד אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לִיחִידִים אֲחֵרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ בַּיְחִידִים הָהֵם מִי שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵדוֹ. וּמִתְּנָאֵי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית שֶׁתִּהְיֶה בְמַה שֶׁיּוֹעִיל הָעוֹלָם וְלֹא יַזִּיקֵהוּ בְשׁוּם פָּנִים. וּמֵהֶם שֶׁמְּעַט הוּא שֶׁתִּשְׁלַם תְּפִלָּה לְיָחִיד מִבְּלִי שְׁגָגָה וּפְשִׁיעָה. וּמִפְּנֵי כֵן קָבְעוּ לָנוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל הַיָּחִיד תְּפִלַּת הַצִּבּוּר, וְשֶׁתִּהְיֶה תְּפִלָּתוֹ בְצִבּוּר, בְּעוֹד שֶׁיּוּכַל, לֹא פָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים קְצָתָם מַה שֶּׁיֶּחְסַר בִּקְצָתָם בִּשְׁגָגָה אוֹ בִפְשִׁיעָה, וְיִסְתַּדֵּר מֵהַכֹּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה בְּכַוָּנָה זַכָּה, וְתָחוּל הַבְּרָכָה עַל הַכֹּל וְיַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מֵהַיְחִידִים חֶלְקוֹ מִמֶּנָּה. ... וּמְשַׁל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כִּמְשַׁל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְחַזֵּק אֶת בֵּיתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס עִם אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה בְהֵעָזְרָם עַל חִזּוּק חוֹמוֹתָם, הוּא מוֹצִיא הַרְבֵּה וְעוֹמֵד עַל הַסַּכָּנָה, וַאֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּמַה שֶּׁנִּכְנָסִים בּוֹ הַצִּבּוּר, מוֹצִיא מְעַט וְעוֹמֵד בְּבִטְחָה, כִּי מַה שֶׁמְּקַצֵּר מִמֶּנּוּ אֶחָד מַשְׁלִימוֹ אַחֵר, וְתָקוּם הַמְּדִינָה בְתַכְלִית מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּיְכֹלֶת, וְיִהְיוּ אֲנָשֶׁיהָ מַגִּיעִים כֻּלָּם אֶל בִּרְכָתָהּ בְּהוֹצָאָה מֻעֶטֶת עִם הַדִּין וְהַהַסְכָּמָה. וְעַל כֵּן קוֹרֵא אַפְּלָטוֹן מַה שֶּׁיּוֹצִיא בְצַד הַתּוֹרָה: 'חֵלֶק הַכֹּל', וּבְעוֹד שֶׁיִּתְעַלֵּם הַיָּחִיד מֵחֵלֶק הַכֹּל וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַקָּנַת צִבּוּרוֹ, אֲשֶׁר הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, וְחָשַׁב כִּי יוֹתִירֶנּוּ לְעַצְמוֹ, הוּא חוֹטֵא עַל הַכֹּל וְחוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ יוֹתֵר, כִּי הַיָּחִיד בִּכְלַל הַצִּבּוּר כָּאֵבֶר הָאֶחָד בִּכְלַל הַגּוּף. אִלּוּ הָיָה מַקְפִּיד הַזְּרוֹעַ עַל דָּמוֹ כְּשֶׁהֻצְרַךְ אֶל הַהַקָּזָה, הָיָה נִפְסָד הַגּוּף כֻּלּוֹ וְנִפְסָד הַזְּרוֹעַ בְּהֶפְסֵדוֹ. אַךְ רָאוּי לַיָּחִיד לִסְבֹּל הַצַּעַר גַּם הַמָּוֶת בְּצַד תַּקָּנַת הַכֹּל. וְהַנָּחוּץ מִמַּה שֶּׁיְּעַיֵּן עָלָיו הַיָּחִיד, הוּא חֵלֶק הַכֹּל שֶׁיִּתְּנֶנּוּ וְלֹא יִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ. וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר שֶׁתַּשִּׂיגֵהוּ הַהַקָּשָׁה, צִוָּה בוֹ הַבּוֹרֵא בַמַּעַשְׂרוֹת וְהַמַּתָּנוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהוּא חֵלֶק הַכֹּל מֵהַמָּמוֹנוֹת.
(18) 18. Al Khazari: Why is this? If every one read his prayers for himself, would not his soul be purer and his mind less abstracted?
(19) 19. The Rabbi: Common prayer has many advantages. In the first instance a community will never pray for a thing which is hurtful for the individual, whilst the latter sometimes prays for something [to the disadvantage of other individuals, or some of them may pray for something] that is to his disadvantage. One of the conditions of prayer, craving to be heard, is that its object be profitable to the world, but not hurtful in any way.
Another is that an individual rarely accomplishes his prayer without slips and errors. It has been laid down, therefore, that the individual recite the prayers of a community, and if possible in a community of not less than ten persons, so that one makes up for the forgetfulness or error of the other. In this way [a complete prayer is gained, read with unalloyed devotion. ... A person who prays but for himself is like him who retires alone into his house, refusing to assist his fellow-citizens in the repair of their walls. His expenditure is as great as his risk. He, however, who joins the majority spends little, yet remains in safety, because one replaces the defects of the other. The city is in the best possible condition, all its inhabitants enjoying its prosperity with but little expenditure, which all share alike. In a similar manner, Plato styles that which is expended on behalf of the law, 'the portion of the whole.' If the individual, however, neglects this 'portion of the whole' which is the basis of the welfare of the commonwealth of which he forms a part, in the belief that he does better in spending it on himself, sins against the commonwealth, and more against himself. For the relation of the individual is as the relation of the single limb to the body. Should the arm, in case bleeding is required, refuse its blood, the whole body, the arm included, would suffer. It is, however, the duty of the individual to bear hardships, or even death, for the sake of the welfare of the commonwealth. He must particularly be careful to contribute his 'portion of the whole,' without fail. Since ordinary speculation did not institute this, God prescribed it in tithes, gifts, and offerings, etc., as a 'portion of the whole' of worldly property.
אמר ריש לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר "כה אמר ה׳ על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל" ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר "הנני נתשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם"
Continuing to extol communal prayer, Reish Lakish said: One who has a synagogue nearby in his city but does not enter to pray there is called an evil neighbor, as it is stated: “Thus said the Lord: As for all My evil neighbors who touch My inheritance which I have caused My people Israel to inherit” (Jeremiah 12:14). One who only touches, but does not enter the place of prayer, My inheritance, is considered an evil neighbor. And furthermore, he is punished in that he causes himself and his children to go into exile, as it is stated: “Behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them.”
(א) נקרא שכן רע בגמרא יליף לה מדכתיב כה אמר ה' על כל שכיני הרעים, ופי' ר"י ואין יכול להיות לה' יתברך שכן רע, אלא שאינו בא להשרות את שכינתו בב"ה עכ"ל. ונלע"ד דר"ל שנעשה שכן רע לבריות הדרים עמו בעיר כיון שהוא גורם שאין השכינה שורה עליהן, וע"ד שנאמר משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט שפי' רש"י בפרשת בהעלותך כו' וז"ש וינוסו משנאיך ע"ש. גם י"ל כפשוטו דכמו ששכן רע אינו נהנה בשכונת חבירו כן הוא מראה עצמו שאינו נהנה שיגור השכינה אתו:
תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר "טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר ויעתק צור ממקמו ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר צור ילדך תשי ואם המתין לו מה שכרו
Rabbi Yehoshua ben Levi said: Nine Jews and a slave join together to form a zimmun of ten. The Gemara raises an objection: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue and did not find a quorum of ten, and he liberated his slave and he completed the quorum of ten. From this we may infer that if he freed his slave, yes, he may join the quorum of ten, but if he did not free him, no, he may not join the quorum of ten. The Gemara responds: In that case, two were required to complete the quorum; Rabbi Eliezer freed one and fulfilled his obligation with another one. With regard to this incident, the Gemara asks: How did he do that? Didn’t Rav Yehuda say: Anyone who frees his Canaanite slave violates a positive mitzva, as it is stated with regard to Canaanite slaves: “You will keep them as an inheritance for your children after you, to hold as a possession; they will serve as bondsmen for you forever” (Leviticus 25:46)? How, then, could Rabbi Eliezer have freed his slave? The Gemara answers: The case of a mitzva is different. The Gemara asks: It is a mitzva that comes through a transgression, and a mitzva fulfilled in that manner is inherently flawed. The Gemara responds: A mitzva that benefits the many is different, and one may free his slave for that purpose.
(ט) ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור ואם הוא אנוס שאינו יכול לבא לב"ה יכוין להתפלל בשעה שהציבו' מתפללין [וה"ה בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין מ"מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהצבור מתפללים סמ"ג] וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבו' והוא מתפלל ביחיד אעפ"כ יתפלל בב"ה:
(9) A person should try to pray in the synagogue with a congregation, and if they are unable (lit. "anus", coerced) to come, they should intend to pray while the congregation is praying [This applies to people living in small setttlements, unable to pray in a minyan -- they nevertheless, should pray shaharit and arbit during the time of congregational prayer -Sma"g] If they (the person) could not pray at the time when the community pray, and is praying alone, nevertheless they should pray alone in the synagogue.
The Centrality of the Synagogue
(ב) שאין תפלתו נשמעת וכו'. שם (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. וסובר רבינו שאע''פ שמתפלל ביחיד צריך שיכנס בבית הכנסת. והוסיף רבינו בכל עת משום דאין סברא שאם האדם מתפלל בביתו בכונה שלא תהיה נשמעת תפלתו לכך אמר בכל עת כלומר אע''פ שתהיה נשמעת בעת רצון כלומר בשעה שהצבור מתפללין מכל מקום כשיתפלל ביחיד בלא צבור לא ישמע תפלתו אלא כשיהיה בבית הכנסת: