(ו) וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
(א) בן שנתו. לולי הקבלה מי היה מפרש לנו בן שנתו, דאם הוא בן שנה תמימה לא יותר או פחות, או תוספות. ויש אומרים שטעם הכבש לעולה שמא עלתה שום מחשבה על רוחה בשעת לדתה מרוב הצער. חטאת שמא דברה בפיה:
(א) תביא כבש שאלו תלמידיו את ר״ש בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להם שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק עוד לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
רש"ר הירש ויקרא י״ב:ו׳
ובן - יונה או - תר לחטאת. יש להקדים חטאת עוף לנדר העולה; שכן כל מקום שעולה וחטאת קרבות כאחת, הרי החטאת קודמת. בטרם יקדיש את מעשיו לה', ייטהר תחילה מקלות דעת וחולשה מוסרית; ירחץ בנקיון כפיו - ואחר כך יירצו מעשיו; יסור מרע - ואחר כך יעשה טוב. אולם עשיית הטוב היא המטרה; ומשום כך הזכיר כאן את העולה תחילה: "למקראה הקדימה הכתוב" (זבחים צ ע"א).
(א) אל משה ואל אהרן בעבור כי על פי הכהן יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כא ה) היה הדבור גם אל אהרן או למשה שיאמר לאהרן על דעת רבותינו (ריש מכילתא) ולא אמר בכאן "דבר אל בני ישראל" כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר ואמר בפרשת הטהרה (להלן יד א ב) אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה, וגם לא לכהן להקריב הקרבנות כי ברצון יעשו כן ובפרשת הזב אמר (שם טו ב) דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן.
רש״ר הירש על ויקרא י״ג:א׳
אל משה ואל אהרן – לא ניתן לומר ששמו של אהרן נזכר כאן מחמת תפקידם של הכהנים בראיית נגעים; שכן גם פרשת מאכלות אסורות ופרשת זב ונדה מופנות שתיהן אל משה ואהרן (לעיל יא, א; להלן טו, א), על אף שאין לכהנים כל תפקיד מיוחד במצוות אלה. ועוד, שמו של אהרן לא נזכר בדברי ההקדמה לכל סדר הקרבנות (לעיל פרק א והלאה), לקרבן יולדת(יב, א), או לקרבן מצורע (יד, א) – אף על פי שפרשיות אלו נוגעות במיוחד לכהנים ולתפקידם.
נראה אפוא, שזהו הטעם להזכרת שמו של אהרן לצד שמו של משה בפתיחה לפרשיות מאכלות אסורות וטומאת מגע, טומאת צרעת, וטומאת זב ונדה וזבה: הכתוב מבקש להדגיש את חשיבותן המיוחדת של הלכות אלה – לא רק להבנה העיונית והקיום המעשי המיוצגים על ידי משה, אלא גם להכשרת וחינוך כל יחיד ויחיד בישראל להבנה ומעשה אלה (ציינו זאת קודם לכן, בפירושנו לפרק יא, א). הרעיון המשותף לכל אותן הלכות הוא: ״טומאת גויות וטומאת קדושות״ (עיין פרק יא). שמירת הלכות אלה מפתחת, מגדלת ומחנכת אנשי קודש, בקיאים ומנוסים, לקיום ולידיעת תורת ה׳.