הָא לַחְמָא עַנְיָא
Ha Lahma Anya
בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת־עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.
In each and every generation, a person is obligated to see himself as if he left Egypt.
מַגִּיד
מגלה את המצות, מגביה את הקערה ואומר בקול רם:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
The Recitation [of the exodus story]
The leader uncovers the matsot, raises the Seder plate, and says out loud:
This is the bread of destitution that our ancestors ate in the land of Egypt. Anyone who is famished should come and eat, anyone who is in need should come and partake of the Pesach sacrifice. Now we are here, next year we will be in the land of Israel; this year we are slaves, next year we will be free people.
Lo ti-anun -- do not afflict them, because you remember what it was like to be in Mitzrayim. Familiar shoresh -- HaLachma Anya.
But that introduction to the heart of our seders is also an invitation -- Kol Dichfin yeiti v'yeichol. As an act of tzedakah, this poses a problem. What do we know about performing tzedakah?
(ג) צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו:
(3) Charity should be given with a friendly countenance, with joy, and with a good heart; the giver should, sympathize with the poor man, and should speak words of comfort to him. If he gives with a displeased countenance he loses his reward.
(ה) שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ ... (ח) מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים...
(5) Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more... (8) He raises the poor from the dust, Lifts up the needy from the dunghill, Setting them with nobles.
Translation by Rabbi Mark B Greenspan
Ha lachma anya: There are a number of difficulties in this passage. First, the passage should have begun with the words, “All who are hungry come and eat.” Second, it would have been more appropriate to say, “This is the bread of affliction” when everyone is sitting around the table paying attention. There are other issues which Don Isaac Abarbanel and the Ma’aseh Adonai spell out.
In Yoreh Deah 249:3 we learn that when giving tzedakah, one should do so with a cheerful countenance, joyfully and with a full heart. One should empathize with the needy person in his misery and speak to him with consolation. If one greets him with an angry countenance then he loses all merit for the mitzvah of giving tzedakah even if he gives him money or food. This is what the prophet Isaiah wrote: “and you offer your compassion to the hungry and satisfy the famished creature.” This means that one should first speak to the needy person and ask him about his troubles. One should not humiliate him since the world is a turning wheel – the needy person who sits on the dung heap may eventually sit with princes. He should placate the poor person and encourage him to come to his house. But once the meal begins, he should not speak about the other’s poverty; rather he should treat him as if he were the host’s best friend and happy to be with him. They should eat and drink happily together. When the poor guest prepares to leave, once again his host should console him with soft words and tell him that God will help him and that he will see better times just as we all wait for the final redemption.
These are the things that the host should do who invites the needy to join him at the Seder. First, he should say, “This is the bread of affliction which our ancestors ate in the land of Egypt.” By saying “In Egypt,” instead of saying, “When we went forth from Egypt.” David Abudraham relates that when his contemporary was imprisoned in India they fed him unleavened bread that did not get moldy or stale. One can go on to explain that the Egyptians did not allow the Israelites to bake regular bread in Egypt – but eventually the unleavened bread became a symbol of freedom. In this way, one can remove the mask of humiliation from the poor person’s face. He does not have to feel he has come to a rich person’s house this night – we all eat the bread of poverty and affliction. Rather we should make the person feel at home and accepted by saying: “All who are in need come and celebrate the Pesach.” He does not have to feel that he is eating the bread of humiliation. And when he prepares to leave, speaking consolingly to him and say, “This year we are here – next year in the land of Israel!” That is, he can anticipate God’s redemption land of Israel just as we do.
(2) Ill-gotten wealth is of no avail, But giving charity saves from death.
(15) When I give tzedakah, then will I behold Your face; awake, I am filled with the vision of You.
תניא רבי יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות.
הוא היה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם הר קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אור מפעפעו אור קשה מים מכבין אותו מים קשים עבים סובלים אותן עבים קשים רוח מפזרתן רוח קשה גוף סובלו גוף קשה פחד שוברו פחד קשה יין מפיגו יין קשה שינה מפכחתו ומיתה קשה מכולם [וצדקה מצלת מן המיתה] דכתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות.
דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו [ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו] ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך והקדוש ברוך הוא אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך
רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך מאי אשבעה בהקיץ תמונתך אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא
It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Great is charity in that it advances the redemption, as it is stated: “So said the Lord, uphold justice and do charity, for My salvation is near to come, and My righteousness to be revealed” (Isaiah 56:1).
He would say: Ten strong entities were created in the world, one stronger than the other. A mountain is strong, but iron, which is stronger, cleaves it. Iron is strong, but fire melts it. Fire is strong, but water extinguishes it. Water is strong, but clouds bear it. Clouds are strong, but wind disperses them. Wind is strong, but the human body withstands it. The human body is strong, but fear breaks it. Fear is strong, but wine dispels it. Wine is strong, but sleep drives it off. And death is stronger than them all, but charity saves a person from death, as it is written: “And charity delivers from death” (Proverbs 10:2, 11:4).
Rabbi Dostai, son of Rabbi Yannai, taught: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like the attribute of flesh and blood. An illustration of the attribute of flesh and blood is that when a person brings a great gift to the king, it is uncertain whether the king will accept it from him or will not accept it from him. And if you say that the king will accept it from him, it is uncertain whether the person who brought the gift will eventually see the face of the king, or will not see the face of the king. But the Holy One, Blessed be He, does not act in this way. Even when a person gives a mere peruta to a poor person, he merits to receive the Divine Presence, as it is stated: “As for me, I will behold Your face through charity; I will be satisfied, when I awake, with Your likeness” (Psalms 17:15).
It is related that Rabbi Elazar would first give a peruta to a poor person and only then would he pray. He said: As it is written in the same verse: “I will behold Your face through charity.”
(The Gemara asks: What is the meaning of that which is written: “I will be satisfied, when I awake, with your likeness”? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: These are Torah scholars, who in pursuit of their studies banish sleep from their eyes in this world, and the Holy One of Blessing, satiates them with the radiance of the Shechina in the World-to-Come.)
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
The All-Night Seder
(כג) ועל פי זה יתבאר מאמר. מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. ולכאורה מה חידוש בזה המעשה, וגם למה תנא שהיו מסובין בבני ברק מאי נפקא מינה שהיו בבני ברק או במקום אחר. וגם הלשון עד שבאו תלמידיהם כו', משמע שהדבר תלוי בחכמה שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, והיה לומר עד שהגיע קריאת שמע של שחרית. והנראה, כי כבר ביארנו בכמה מקומות שיש שני מיני נסים, דהיינו נסים נסתרים כמו בימי מרדכי ואסתר וחנוכה, ונסים נגלים כמו ביציאת מצרים. ועל הנסים נסתרים צריכין להאמין בכל עת ושעה שאין לך שום דבר ודבר שאין בו השגחתו יתברך שמו. והגם שהוא בטבעיות לא סר השגחתו יתברך שמו ואסור לתלות שום דבר בטבעי כמ"ש הרמב"ן בסוף פרשת בא וזה לשונו, אדם מודה בנסים נסתרים שהם יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות ינחילנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזירת עליון ברוך הוא וברוך שמו כאשר הזכרתי כבר לעיל ויתפרסמו הנסים הנסתרים וכן כתוב בפרשת בחקתי כו'. ובזה שאנו קוראין המגילה בפורים, אזי נקבע במחשבותינו שכל דבר ודבר מאתו יתברך שמו ואינו שום דבר מצד הטבע. והנה כשאדם מדבק בזה המחשבה תמיד שהכל מאתו יתברך ואינו תלוי כלל בטבע אז כשבא ליל פסח ומתוך ספורי יציאת מצרים נתלהב האדם בקרבו ומחשבתו זכה וברורה וצלולה להאמין ולספר בנסים נגלים כיציאת מצרים ומחמת התלהבות אינו מניח לו לישן כל אותו הלילה של ליל ראשון של פסח ומחשבתו אינו נעשה עיף ויגע כל אותו הלילה ומוחותיו אינם נופלים. אבל מי שאינו משים במחשבתו שכל הדברים אפילו הטבעים המה השגחה מהבורא ברוך הוא יתברך שמו אזי כשבא ליל פסח אפילו בנסים נגלים אינו מתלהב כל כך ומוחות שלו עייפים ויגיעים. וזה מה שאמרו חכמינו ז"ל במסכת מגילה (ו:) מיסמך גאולה לתפלה עדיף, כי נודע בקריאת מגילה נעשה רשימה במחשבתן של ישראל שיאמינו שכל הדברים אינן טבעים, רק הכל השגחה מאת הבורא ברוך הוא יתברך שמו ומזה בא התלהבות שיתלהב את עצמו בליל פסח בהגדת ליל פסח:
וַנִּצְעַק אֶל־ה'
We Cried Out
וַנִּצְעַק אֶל־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת־קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
"And we we cried out to the Lord, the God of our ancestors, and the Lord heard our voice, and He saw our affliction, and our toil and our duress" (Deuteronomy 26:7).
(יח) ר' עקיבא אומר, נוגשי פרעה היו מכין לישראל לעשות תוכן לבנים בכפל, שנ' ואת מתכונת לבנים אשר הם עושים תמול שלשום והמצרים לא היו נותנים תבן לישראל שנ' תבן אין נתן לעבדיך והיו ישראל מקוששין את הקש במדבר והיו עומסין אותו בחמוריהם ונשיהם ובניהם ובני בניהם ובנותיהם והקש של מדבר היה נוקב את עקיביהם והדם היה יוצא ומתבוסס בחמר רחל בת בנו של משותלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך החומר ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד ובאותה הלילה ירד מיכאל המלאך והעלהו לפני כסא הכבוד ואותו הלילה ירד הב"ה והכה בכורי מצרים שנ' ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור.
(18) Rabbi 'Aḳiba said: The taskmasters of Pharaoh were beating the Israelites in order that they should make the tale of bricks, and it is said, "And the tale of the bricks, which they did make heretofore, ye shall lay upon them" (Ex. 5:8). The Israelites were gathering the straw of the wilderness, and they were carrying it on their asses and (also on) their wives, and their sons. The straw of the wilderness pierced their heels, and the blood was mingled with the mortar. Rachel, the granddaughter || of Shuthelach, was near childbirth, and with her husband she was treading the mortar, and the child was born (there) and became entangled in the brick mould. Her cry ascended before the Throne of Glory. The angel Michael descended and took the brick mould with its clay, and brought it up before the Throne of Glory. That night the Holy One, blessed be He, descended, and smote the firstborn of the Egyptians, as it is said, "And it came to pass at midnight that the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt" (Ex. 12:29).
בִזְרֹעַ נְטוּיָה
With an Outstretched Arm
וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל־יְרוּשָלָיִם.
"And with an outstretched forearm" - this [refers to] the sword, as it is stated (I Chronicles 21:16); "And his sword was drawn in his hand, leaning over Jerusalem:
(10) “Go and tell David: Thus said ha-Shem: I offer you three things; choose one of them and I will bring it upon you.” (11) Gad came to David and told him, “Thus said ha-Shem: Select for yourself (12) a three-year famine; or that you be swept away three months before your adversaries with the sword of your enemies overtaking you; or three days of the sword of ha-Shem, pestilence in the land, the angel of God wreaking destruction throughout the territory of Israel. Now consider what reply I shall take back to the One who sent me.” (13) David said to Gad, “I am in great distress. Let me fall into the hands of ha-Shem, for God's compassion is very great; and let me not fall into mortal hands.” (14) ha-Shem sent a pestilence upon Israel, and 70,000 men fell in Israel. (15) God sent an angel to Jerusalem to destroy it, but as he was about to wreak destruction, ha-Shem saw and renounced further punishment and said to the destroying angel, “Enough! Stay your hand!” The angel of ha-Shem was then standing by the threshing floor of Ornan the Jebusite. (16) David looked up and saw the angel of ha-Shem standing between heaven and earth, with a drawn sword in his hand directed against Jerusalem. David and the elders, covered in sackcloth, threw themselves on their faces. (17) David said to God, “Was it not I alone who ordered the numbering of the people? I alone am guilty, and have caused severe harm; but these sheep, what have they done? ha-Shem, my God, let Your hand fall upon me and my father’s house, and let not Your people be plagued!” (18) The angel of ha-Shem told Gad to inform David that David should go and set up an altar to ha-Shem on the threshing floor of Ornan the Jebusite.
"As the Destroyer was about to destroy, ha-Shem saw" -- and commanded the Destroyer to relax their hand in order not to destroy David. For the Destroyer does not distinguish good from evil.
(1) King David was now old, advanced in years; and though they covered him with bedclothes, he never felt warm.
(1) But he was not warmed. Our Rabbis said, “He who disgraces clothing will ultimately be deprived of their pleasures.”1Maseches Berachos 62b. [Dovid’s clothing did not warm him] because he tore off the corner of Shaul’s robe.2See I Shmuel 24:5. The Midrash [Aggadah states], Rabbi Shmuel son of Nachmeni said, that as Dovid saw the angel standing in Yerusholayim with his sword drawn in his hand, his blood became cold from fear.3 (i.e. the terror of that experience remained with David, and from then on he could never again find warmth.)
This is the greatness of the daughter of Pharaoh, whose compassion earns her the name Batyah, daughter of God. According to a midrash in the Babylonian Talmud, tractate Megillah, the arm of Pharaoh’s daughter “miraculously stretched to sixty amot when she extended her hand to reach for the baby Moses as he lay in a basket in the Nile River.” We are told that Pharaoh’s daughter saw the baby and heard him crying. Her compassion miraculously extends across the vast distances of class and nationality and religion that separate her from the Hebrew child. She is called the daughter of God because she acts in the image of God—extending a strong hand and an outstretched arm to protect this crying infant, the very embodiment of human vulnerability.
--R. Sharon Cohen Anisfeld, 2003
פֶּ֥סַח
Pesach
(ז) וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ (יא) וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃ (יב) וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(7) They shall take some of the blood and put it on the two doorposts and the lintel of the houses in which they are to eat it... it is a passover offering to ha-Shem. (12) For that night I will go through the land of Egypt and strike down every first-born in the land of Egypt, both man and beast; and I will mete out punishments to all the gods of Egypt, I am ha-Shem. (13) And the blood on the houses where you are staying shall be a sign for you: when I see the blood I will pass over you, so that no plague will destroy you when I strike the land of Egypt.
They are commanded to purchase the sacrifice in advance. When they slaughter it, they are not allowed to eat the meat raw or cooked in water, which they would have wanted to do so as not to provoke the Egyptians, but rather to roast it, thus producing a strong and distinctive aroma around their homes. They were also forbidden to break the bones of the animal. This prohibition was meant to prevent attempts of covering up the identity of the slaughtered animal.
The most defiant act, however, was marking the lintel and the doorposts clearly with the blood of the sacrifice. All these actions were tantamount to placing bright neon arrows leading to the Israelite quarter, alongside signs saying "Here lives an Israelite. I just killed and ate your idol. Come get me!"
The Israelites were obviously terrified to do that, and God promised them that while He goes down to plague the Egyptians, He will also protect them from possible attacks by Egyptian mobs, who could have potentially blamed the Israelites, and not Pharaoh, for all their suffering. The verse cited above (12:23) should be read thus:
- God will protect your houses, and will not let the destroying Egyptians come into your houses and attack you.
R. Haim Ovadia, 2019
כוס אליהו ומרים
Miriam's & Eliyahu's Cups
(ה) ר' נתנאל אומר אנשי סדום לא חסו על כבוד קונם לשבור אוכל לאורח ולגר אלא סבבו את כל האילנות למעלה מפירותיהם כדי שלא יהיו מסורין אפילו לעוף השמים שנאמר נתיב לא ידעו עיט.
(5) Rabbi Nathaniel said: The people of Sodom had no consideration for the honour of their Creator by (not) distributing food to the wayfarer and the stranger. They (even) fenced in all the trees on top above their fruit so that they should not be seized; (not) even by the bird of heaven, as it is said, "That path no bird of prey knows" (Job 28:7).
(י) ד"א הולך את חכמים יחכם זה לוט שהיה הולך עם אברהם אבינו עליו השלום ולמד מדרכיו וממעשיו הטובים אמר מה עשה אברהם אבינו עליו השלום עשה ביתו בית קבול לחרן וכל מי שהוא נכנס ויצא היה מקבלו ומאכילו ומשקיהו ואומר להם אמרו אחד הוא אלהי אברהם בעולם וכשבא לוט כך היה עושה וכיון שהכריזו בסדום כל מי שהוא מחזיק בידו בפת לחם לעני ולאביון ישרף באש והיה מתיירא מאנשי העיר מעשות יום ויעש לילה שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום ולמה היו יושב בשער סדום אלא שהיה מתיירא מאנשי העיר מעשות יומם וראה שני המלאכים מהלכים ברחוב העיר והיה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם אמ' להם בואו ולינו בתוך ביתי ואכלו ושתו לכו לדרככם לשלום ולא קבלו האנשים עליהם והחזיק בידם שלא ברצונם לתוך ביתו שנאמר ויפצר בם מאד.
(יא) ראה אותם אחד מאנשי העיר ורץ והגיד לכל אנשי העיר ונקבצו כלם אל פתח הבית לעשות כמנהגם משכב זכור כנשים, שנאמר ויקראו אל לוט ויאמרו לו. ומה עשה לוט, כשם שנתן משה נפשו תחת העם כך נתן לו את שתי בנותיו תחת שני המלאכים שנאמר הנה לי שתי בנות ולא קבלו עליהם אנשי העיר. מה עשו להם המלאכים הכו אותם בעורון עד שעלה עמוד השחר וכשם שהחזיק לוט בידיו של המלאכים והכניסם לתוך ביתו כך החזיקו בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו והוציאו אותם מחוץ לעיר שנאמר ויתמהמה ויחזיקו האנשים אמ' להם אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש עירית אשתו של לוט נכמרו רחמה על בנותיה הנשואות והביטה לאחריה לראות אם הולכות אחריה אם לא (וראת אחרי) [וראתה אחריה] השכינה ונעשית נציב מלח, שנאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח:
Why did Lot sit in the gate of Sodom? Because he was afraid of the men of the city, (and did not venture) to act (charitably) by day, but he did so by night. He saw the two angels walking in the street of the city, and he thought that they were wayfarers in the land, and he ran to meet them. He said to them: Come and stay overnight in my house, eat and drink, and you shall go your way in peace. But the men would not accept this for themselves, and he took them by the hand against their will, and brought them inside his house, as it is said, "And he urged them greatly" (Gen. 19:8).
(11) A certain young man of the people of that city saw them, and he ran and told all the men of that city, and they all gathered together at the door of the house to do according to their wont, even deeds of sodomy....The angels said to Lot and his family: Do not look behind you, for surely the Shekhinah of the Holy One of the Blessing, has descended in order to rain upon Sodom and upon Gomorrah brimstone and fire. The pity of Idith the wife of Lot was stirred for her (other) daughters, who were married in Sodom, and she looked back behind her to see if they were coming after her or not. And she saw behind the Shekhinah, and she became a pillar of salt, as it is said, "And his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt" (Gen. 19:26).