(א) הסכימו החינוך והרמב''ם (ק''פ ט,ז) שיש איסור מן התורה להאכיל משומד מקרבן הפסח, והכס''מ פירש שהאיסור חל על היהודים הכשרים מכיון שהמומר אינו חושש לעבור באיסור כרת של אכילת הקרבן עצמו, והסתפקתי מה טעם המצווה, הרי למשומד יש איסור לאכול את הקרבן וא''כ היהודי המאכילו עובר משום לפני עור שגם הוא מהתורה, וא''כ מה הנפק''מ בכך שיש איסור בפני עצמו להאכיל את המשומד בקרבן פסח אסור.
ולענ''ד יש נפק''מ בדין המצווה לפי שיטת הר''ן (נדרים לו,א ד''ה א''ר זירא), שהוא כתב לגבי מנוי על פסח יש רק למי שראוי להימנות עליו, אבל קטנים שאינם ראויים להימנות על הפסח יכולים לאכול גם בלי מנוי. ומדבריו הסיק רבינו (לעיל מצווה ה' אות ד' ד''ה והנה) שלדעת הר''ן גם לחרש ושוטה שלא שייך אצלם חינוך מותר לאכול מהפסח מכיון שהם לא יכולים להיות מנויים, וא''כ אפשר לומר לשיטתו שכאן התורה ציוותה במיוחד שלא נאכיל למשומד מן קרבן הפסח מכיון שלמומר אסור לאכול או להקריב קרבנות כמבואר בגמרא (חולין ה,א) וברמב''ם (מעשה הקרבנות ג,ד), ולדעת הר''ן כל מי שאינו יכול להיות מנוי על קרבן הפסח רשאי לאכול ממנו, וגם אנו רשאים להאכיל מן הקרבן לאותו אחד אפילו אם אין שום מצווה בדבר כגון חרש או שוטה. וכאן התורה ציוותה אותנו במיוחד שאסור כדי שלא נחשוב שמותר להאכילו כמו את שאר האנשים שאינם יכולים להימנות על הקרבן.
ואפשר לומר לשיטת הר''ן, שאם המומר היה מומר בשעת עשיית הפסח ועשה תשובה בשעת אכילת הקרבן (עיין כאן אות ג' ד''ה והנה), שלמרות שהוא אינו מנוי על הקרבן יהיה מותר לו לאכול, כי לדעת הר''ן כל שאינו יכול להימנות רשאי לאכול מהקרבן גם בלי להימנות עליו. וכן כתב בתוס' הרשב''א (פסחים כח,ב ד''ה לא גרע) שאפילו אם נמנה על הפסח אינו אוכל משום שהמינוי שלו הוא כמו כלום מכיון שלא היה ראוי לשחוט עליו בזמן שהיה מומר.
ולכאורה היה צריך לומר שלא ניתן לו לאכול מכיון שהסיבה שבגללה הוא לא יכל להימנות היתה באשמתו בניגוד לחרש שוטה וקטן שאינם אשמים בכל שהם לא יכולים להימנות ובפרט שלדעת התוס' (שבת ד,א ד''ה וכי ועירובין ק,א ד''ה מתן ד') כל דבר שנגרם ע''י רשלנות לא שייך כללים כמו עשה דוחה לא תעשה וכיוצא בהם. ולענ''ד צריך לומר שאם לדעת הר''ן מותר להאכיל לחרש ושוטה מהקרבן למרות שאין בדבר שום מצווה כלל, כל שכן שנאכיל למומר שעשה תשובה כדי שיקיים מצוות אכילת קרבן פסח.
(ב) וכידוע התוס' (פסחים פח,א ד''ה שה) חולקים על הר''ן וסוברים שדווקא משום חינוך מותר להאכיל את מי שאינו מנוי על הקרבן, אך לשיטתם חל איסור להאכיל חרש או שוטה בקרבן כמו שביאר רבינו (שם במצווה ה') וא''כ לפי התוס' מדוע אנו זקוקים לציווי מיוחד שלא להאכיל את המשומד, הרי הישראלי הכשר שנתן לו מהקרבן עובר באיסור דלפני עור ואין סיבה מיוחדת שהיינו חושבים שמותר יהיה לתת לו דבר איסור.
ובגדר האיסור לפני עור מבואר בגמרא (ע''ז ו,ב) מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר (ויקרא יט,יד) ''ולפני עור לא תתן מכשול'', ומעמידה שם הגמרא שמדובר שהם נמצאים בשני צדדי הנהר. וכתבו שם התוס' (ד''ה מנין) שכל האיסור הוא דווקא שהנכשל בעבירה אינו יכול להגיע בעצמו לעבירה, אבל אם הוא יכול מותר לו, ולכן מותר לתת ליהודי מומר את התשמישי ע''ז או מאכלים אסורים שלו אם הוא יכול להגיע אליהם בעצמו. ומכיון שהוא יכול להגיע בעצמו, במילא הוא עשה את העבירה ברצון גמור בלי שחבירו גרם לו לחטוא, ולכן לא שייך איסור לפני עור.
ולכאורה קשה על דבריהם מהתוס' (שבת ג,א ד''ה בבא) שכתבו שאם החוטא היה יכול ליטול בעצמו, למרות שאיסור תורה של לפני עור אין, איסור מדרבנן יש. אך לפי מה שכתב הש''ך (יו''ד קנ''א,סק''ו) לא קשה, שהוא הסביר שהגמרא בשבת דיברה ביהודי, שיש מצווה להפרישו מאיסורים כמו שיש מצווה להפריש קטן מאיסורים כמבואר בגמרא (יבמות קיד,א), ואילו התוס' בע''ז דיברו על גוי ויהודי מומר שאותם אין חיוב להפריש מאיסור. ולפי דברי הש''ך אפשר להסביר לדעת התוס' את טעם האיסור, שכאן התורה חידשה שיש איסור להאכיל את המומר מקרבן הפסח למרות שהוא מומר ובכל שאר התורה אין אנו מצווים להפרישו מאיסור כלל, כאן יש חיוב גמור עלינו להפריש את המומר מאיסור, ואם נאכיל אותו באמת לא נעבור על לאו דלפני עור כי לא שייך לפני עור ביהודי מומר, אלא שיעבור באיסור הנ''ל.
וע''פ זה נראה להסביר את מחלוקת המנ''ח והצל''ח (לקמן מצווה י''ד אות ז' ד''ה אחר), שהצל''ח (פסחים עג,א ד''ה שחטו) כתב שלדעת הרמב''ם המאכיל עובר באיסור דלפני עור, וכתב על זה רבינו, פירושו אינו נוח לי. והטעם לכך משום שאם היה רק איסור לפני עור התורה לא היתה צריכה לספר על הלאו המיוחד שיש להאכיל לאדם שאסור לו לאכול מן הקרבן, אלא שהלאו היה נצרך כדי לומר שיש כאן איסור דאורייתא שהוא כעין לפני עור רק חמור יותר, אך רבינו לא מוכן לקבל שלדעת הרמב''ם כל האיסור הוא רק לפני עור הרגיל בלבד, עיין שם.