Strong drink is only appropriate for those whose situation is completely hopeless, and thereby need to be distracted to forget their desperate situation. However, wine is appropriate for the embittered, for it will gladden their heart.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: When the Temple is standing, rejoicing on the Festivals is only fulfilled through the eating of sacrificial meat, as it is stated: “And you shall sacrifice peace-offerings and you shall eat there and you shall rejoice before the Lord your God” (Deuteronomy 27:7). And now that the Temple is not standing and one cannot eat sacrificial meat, he can fulfill the mitzva of rejoicing on a Festival only by drinking wine, as it is stated: “And wine that gladdens the heart of man” (Psalms 104:15).
And furthermore, another question is raised along similar lines: With regard to that which Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav Ḥisda says: The court gives one who is being led out to be killed a grain [koret] of frankincense in a cup of wine in order to confuse his mind and thereby minimize his suffering from the fear of his impending death, as it is stated: “Give strong drink to him that is ready to perish, and wine to the bitter in soul” (Proverbs 31:6).
(א) (ב) אל כל עדת בני ישראל .... "קדושים תהיו" - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה לשון רש"י אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש ויזכור הרעות הנזכרות ממ
(1) (2) To all the congregation of the Children of Israel: Therefore, Scripture came, after it specified the prohibitions that it completely forbade, and commanded a more general [rule] - that we should be separated from [indulgence of] those things that are permissible: As even though these commandments are rabbinic, the essence of Scripture prohibits things like these; that we should be clean and pure and separate ourselves from the masses of people, who dirty themselves with those things that are permissible and with those things that are ugly. And this is the way of the Torah to state the particulars and [then] the general rules. And similar to this is when after the prohibition of the specific laws of trade among men - do not steal, do not burglarize, do not deceive, and all of the other prohibitions - it states the general principle, "And you shall do the straight and the good" (Deuteronomy 6:18), so that it places into a positive commandment, uprightness, compromise and going beyond the letter of the law towards the will of his friend - as I will explain (there), when I get to its place, with the will of the Holy One, blessed be He.
(א) הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגּוּף. וּלְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַּבְרִין וְהַמַּחֲלִימִים. וְאֵלּוּ הֵן: לְעוֹלָם לֹא יֹאכַל אָדָם אֶלָּא כְּשֶׁהוּא רָעֵב. וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא כְּשֶׁהוּא צָמֵא. וְאַל יַשְׁהֵא נְקָבָיו אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁתִּין אוֹ לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו יַעֲמֹד מִיָּד:
(1) Seeing that the maintenance of the body in a healthy and sound condition is a God-chosen way, for it is impossible that one should understand or know anything of the divine knowledge concerning the Creator when he is sick, it is necessary for man to distance himself from things which destroy the body, and accustom himself in things which are healthful and life-imparting.
(ה) הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכָל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ אוֹ אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(5) The sages have prohibited many things because they are dangerous to life. If anyone disregards them and says : "What claim have others on me if I risk my own life?" or: "I do not mind this," he should be lashed for disobedience.
(ח) רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:
(8) Rabbi Dostai ben Rabbi Yannai said in the name of Rabbi Meir: whoever forgets one word of his study, Scripture accounts it to him as if he were mortally guilty, as it is said, “But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes” (Deuteronomy 4:9). One could [have inferred that this is the case] even when his study proved [too] hard for him, therefore Scripture says, “that they do not fade from your mind as long as you live” (ibid.). Thus, he is not mortally guilty unless he deliberately removes them from his heart.
(יח) כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃ (יט) וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃ (כ) וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃ (כא) וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃ (ס)
(18) If a man has a wayward and defiant son, who does not heed his father or mother and does not obey them even after they discipline him, (19) his father and mother shall take hold of him and bring him out to the elders of his town at the public place of his community. (20) They shall say to the elders of his town, “This son of ours is disloyal and defiant; he does not heed us. He is a glutton and a drunkard.” (21) Thereupon the men of his town shall stone him to death. Thus you will sweep out evil from your midst: all Israel will hear and be afraid.
Rav said to Ḥiyya, his son: Do not get into the habit of drinking medications, lest you develop an addiction.
שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן קג
אתמול קבלתי מכתב שאלתו אלי בקשר למתן נרקוטיקה לחולה מסוכן. וזאת חות דעתי על כך.
לדעתי כל שתכשירי הרפואה הנתנים לחולה (הן בצורת כדורים והן בצורת זריקות) נתנים המה ע"י הרופא במטרה כדי להקל מעליו מחלתו או יסוריו הקשים, מותר לתתם לו זאת, הגם שמאידך מזיקים המה לו ועלולים גם לקרב יותר את מיתתו, בהיות ואין דרך אחרת להקל את יסוריו מעליו, וכל כגון זאת הוא גם כן בכלל נתינת הרשות שנתנה התורה לרופא לרפאות.
וחילי דידי מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם שער הסכנה, שמבאר דדבר נתינת הרשות שהצריכה התורה לתת לרופא לרפאות הוא מפני שאין לך ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה, הרי לך מפורש בדברי הרמב"ן שההיתר שהצריכה התורה לתת רשות לרופא לרפאות את החולה בסממנים שנותן לו, הוא זה מפני שכל נתינת סממנים של הרופא לחולה לרפא את חליו שנגוע בו מהוה באידך גם סכנה לחלק אחר מחלקי גופו, ובקבעו בודאות, בהיותו גם רופא במקצועו שאין לך ברפואות אלא סכנה דמה שמרפא לזה ממית לזה, והיה מקום על כן לאסור זאת, על כן גילתה התורה שמ"מ מותר לרפאות בסממנים כאלה בהיות שזה ניתן וזה מועיל על כל פנים לחלצו מחליו שהחולה ניתן בו.
ואם כן דון מינה גם לכגון נידוננו בנתינת נרקוטיקה (מורפיום וכדומה), דנראה שהוא גם כן שפיר בכלל לרפאות הוא, ולו אם בא זה אך ורק כדי להשקיט את יסורי החולה בלבד, כי אין לך דבר שקשה לאדם יותר מיסורים הבאים עליו ל"ע שמעבירים אותו על דעתו ובהרבה פעמים גם על דעת קונו, ולכן כשנותנים לו דבר מה כדי להשקיט את יסוריו זהו בעצמו נקרא שנותנים לו רפואה כדי לרפאותו מיסוריו שירפו ממנו, ומותר על כן לתת לו זאת הגם שמאידך זה עלול לקרב מיתתו, כי לא ברור למה זה גורם יותר, וגם לא ברור אם המנה הזאת ניתנת לו כבר חלק לה בקירוב המיתה.
ומה גם שהמדובר בחולה כזה אשר הרופאים התיאשו מלרפא אותו ממחלתו, ומאידך יסוריו בחיי השעה שלו קשים מנשוא.
וכבר דנתי והשבתי בדומה לזה בספרי ציץ אליעזר חי"ג סי' פ"ז, יעו"ש, ובדברי שם הוספתי עוד סברא בזה, והוא זה, כי הדעת נוטה לומר שגם היסורים המצערים את האדם כשהם קשים ל"ע גם המה מקרבים איך שהוא את מיתתו, ואפילו אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ואי אפשר על כן לקבוע בדיוק מה יקרב יותר את המיתה במצב קריטי כזה, ומאידך התכשיר שנותנים לו יש בו מעליותא גדולה שמרפים ממנו עי"כ היסורים הקשים מנשוא, ולכן ברור שמותר לתת לו מזה, יעו"ש ביתר הרחבה, ואני שמח שכבו' במכתבו אלי כותב עוד ביותר מזה גם מתורת ההשקפה הרפואית, הלא כה לשונו: במקרים שבהם אי אפשר לטפל יסודי במחלה אין מנוס ממתן סמים מקלים כולל נרקוטיקה שלהם יש השפעה לא רק פיזית אלא גם פסיכית, צריכים לקחת בחשבון שסבל קשה לעתים תכופות וברוב המקרים מונע מהחולה לקחת מזון ושתיה מספקת ולכן מחליש אותו ועלול לקצר את חייו, מתן נרקוטיקה בנסיבות אלו יכול אפילו להאריך חיי החולה עכ"ל, יוצא איפוא עוד זאת שמתן הנרקוטיקה גורם לפעמים גם זאת להאריך את החיי שעה של החולה המסוכן שאין לו מרפא בזה שעי"כ מתחיל לקחת יותר מזון ושתיה, באשר זה משפיע עליו לטובה מבחינה פיזית ופסיכית גם יחד, וכאמור נוסף לזה הרי משקיטים גם את יסוריו הקשים אשר גם המה עלולים לקצר חייו וכנז'.
ועל כן ברור הדבר שגם זה בכלל ריפוי יחשב (לאור כל הנימוקים האמורים), הגם שזה לא מרפא את עצם מחלתו, וכנז"ל, ולכן מותר ע"פ ההלכה לרופא לתת לחולה כזה אשר אין אפשרות לטפל באופן יסודי במחלה את תרופות הנרקוטיות כל שלא בא זה ח"ו במטרה ובכוונה תחילה כדי לקרב את מיתתו, אלא אדרבה נתונים המה לו לשם מטרה של הקלת סבלו והשקטת רוחו הקשה, באשר שעי"כ ירגיש פחות את מכאוביו, יוטב מצבו הפיזי והפסיכי, ויוכל נשוא את יסוריו הקשים שהתייסר בהם ל"ע כל עוד בו נשמתו.
וח"ו להגדיר מתן נרקוטיקה בגדר של רציחה במקרים אלו של חולים מסוכנים חשוכים כל מרפא וסובלים יסורי גיהנם, ואין כל תרופה אחרת לתת להם כדי להקל מעליהם את יסוריהם הקשים והמתישים מבלעדי זה, אלא אדרבה הוא בגדר של ורפא ירפא. בכבוד ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג.