Rabbi Hayyim David HaLevi was the chief rabbi of Tel Aviv-Yafo from 1973 until his death in 1998. Born and raised in Jerusalem, he studied at Yeshivat Porat Yosef under Rav Ezra Attiyah and Rav Ben Zion Meir Hai Uziel, author of Mishpetei Uziel and Chief Rabbi at the time of Israel’s founding. He was thus part of the broader cohort of Sephardi talmide hakhamim from the same beit midrash, including Rav Ovadia Yosef, Rav Mordecai Eliyahu, and Rav Ben Zion Abba Shaul.
Rav HaLevi’s halakhic works, Aseh Lecha Rav, from which the teshuva below is taken, and Mekor Hayyim are notable for their interweaving of strict halakhic analysis with aggadic and hashkafic content. Aseh Lecha Rav developed for a radio program of the same name hosted by Rav HeLevi, as he explains in the preface to the first volume. (Rav Ovadia Yosef’s Yehave Da’at also originated from a radio program, although the style of the two works are clearly different). Rav Halevi, as can be seen quite clearly in this teshuva, is also distinguished for his clear commitment to Zionism and the State of Israel.
The teshuva below, which is undated, deals with the question of the recitation of the Nahem prayer on Tisha b’Av, which describes Jerusalem as the city that is “destroyed, disagreed and desolate without her children.” Writing after the Six Day War, Rav HaLevi speaks personally about how difficult it was for him to recite these words, given the sense of joy in the rebuilt Jerusalem under Jewish sovereignty, and how to read the prayer as written would be a violation of “speaking falsehoods before God.” Rav HaLevi’s solution is to add one word and to change word, namely, to say, “The city which had been destroyed, etc.” and to say “She (the city) sat with her head covered” rather than “She sits”. Thirty years ago, I (Rabbi Linzer) heard Rav Aharon Lichtenstein z”l say that this was also his practice (as far as I remember, this was his own approach and he did not reference this teshuva), and this is my practice as well.
I write these words sitting here in Jerusalem, and there is, thank God, truly so much to celebrate and to rejoice over when one sees the miracle that is the State of Israel and the people of Israel. It can, indeed, be a challenge at times to connect a deep sense of mourning on Tisha b’Av. And yet, we still live in an unredeemed world, and there remains tikkun to be done. Let us pray this Tisha b’Av that we soon see in the full redemption of our people, and of the world, and know no more tragedy and suffering, and let us see the fulfillment of the verse: “Death shall be swallowed up forever, and the Lord God will wipe away tears from off all faces; and the disgrace of his people shall he take away from off all the earth: for the Lord hath spoken.” (Isa. 25:8).
שו”ת עשה לך רב חלק א סימן יד
המוצדק לומר בתשעה באב בימינו אלה “נחם… את העיר החרבה והבזויה והשוממה מבלי בניה”
———-
שאלה:
ועוד שאלה לי אליך. עתה אחרי כיבושה של ירושלים בידי צה”ל כשהמוני בית ישראל ממלאים את חצר הכותל – המערבי בקול המון חוגג, היתכן שבתפלת “נחם” הנאמרת בט’ באב בתפלת המנחה, נאמר על ירושלים “העיר האבלה השוממה והבזויה מבלי בניה”.
———-
תשובה:
בזאת צדקת. גם אני הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפלתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה’. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה וביחוד בימי חג ומועד, כולל ה’ וכ”ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה, באים אל ירושלים החוגגת, והקורנת אושר ושמחה, ומעניקה תחושת כבוד ממלכתי ולאומי בלב כל אדם מישראל, אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית – ישראל אל הכותל – המערבי, מעוטפים באבלם על חרבן הבית, גם אז מורגשת פנה מסויימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פנה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו.
ואותו כותל, שידוע גם בשמו “כותל הדמעות”, שבו נגלתה שכינת ה’ תמיד כל הימים, גם אחרי החרבן, והיתה עטויה בבגדי קדרות וחושך (כדברי הזוה”ק פנחס רט”ו. ברע”מ. ובתצא רע”ט ב), ובהגיע לשם אדם מישראל מיד התעורר בבכי על גלות השכינה, הנה עתה כשבא אדם לשם אפילו בתשעה באב, אינו יכול שלא לחוש שמחה פנימית, בראותו המוני בית ישראל ממלאים את חצר המקדש, וכנראה שגם שכינת ה’ אינה עטויה יותר בגדי חושך וקדרות, מול ירושלים השלימה, העיר שחוברה לה יחדיו תחת שלטון ישראל.
ולכן, אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה’, לומר על ירושלים זאת, “העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה”, וביחוד לפי נוסחת אשכנז, “האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב”, שבודאי הוא דובר שקרים.
מסבה זאת נהגתי אנכי להוסיף מלה אחת בלבד, ולשנות מלה אחת בנוסח “נחם”, כדי להמלט מדברי שקר, וכך אני אומר: “נחם ה’ אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים (כי כל זמן שלא נבנה בית – המקדש עדיין אנו שרויים באבל) ואת העיר שהיתה חרבה ובזויה ושוממה מבלי בניה. היא ישבה וראשה חפוי וכו’ וכו’. ולפי”ז התפלה היא שינחם ה’ את אבלי ציון וירושלים, ואת העיר שהיתה עד כה חרבה ושוממה מבלי בניה, אך עדיין זקוקה היא לנחמה, עד שיתקיים בה מקרא שכתוב: ואני אהיה לה נאום חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.
ואעיר לך פרט שלא שאלתני עליו, אלא שמתוך מכתב – שאלתך נראה שברור לך כדבר פשוט שתפלת “נחם” נאמרת בתפלת המנחה בלבד, וזה אינו נכון.
וזו לשון מרן: “בתשעה באב אומר בבונה ירושלים נחם ה’ אלקינו את אבלי ציון וכו’ ועננו בשומע תפלה”. ומלשון זו נראה בבירור, שאומר נחם בכל התפלות, כפי שאומר עננו בכל התפלות. והרמ”א כתב: “שהמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת המנחה של ת”ב, לפי שאז הציתו אש במקדש ולכן מתפללים אז על הנחמה”. וכך המנהג פשוט באמת בקהלות האשכנזים. אך לפי דברי מרן, יש לאמרו בכל התפלות, וכך כתבו כמה מגדולי הפוסקים (מרן החיד”א בברכ”י והפר”ח שהיה רבה של ירושלים ועוד), אלא שיש בקהלות הספרדים שנהגו לאמרו במנחה בלבד, וכל קהלה תחזיק במנהגה כדי שלא לגרום ח”ו למחלוקת, אבל אם אפשר להסביר לצבור שדעת מרן היא לאמרו בכל התפלות, ושכן ראוי לקהלות הספרדים לנהוג – מה טוב ומה נעים.
יתו ה’ ונזכה בקרוב בימינו לנחמת ציון וירושלים, בביאת משיח צדקנו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו.
Aseh Lecha Rav 1:14
Whether it is correct to say Nahem,“Comfort…the destroyed, disgraced, city, desolate without her children” on Tisha B’Av nowadays.
—–
Question:
I have another question for you. Now, after the IDF has conquered Jerusalem, and huge crowds of Jews fill the Kotel plaza with celebration, can it really be that in the Nahem prayer on Tisha b’Av at Minhah, we should say about Jerusalem that [it is] “the city in mourning, desolate and disgraced without her children”?
—–
Answer:
In this matter you are correct. On the first Tisha b’Av after the Six Day War, I also felt that I could no longer say in my prayer these words, for doing so would fall in the category of “speaking falsehoods before God”. It is not only that every day of the year, and especially on holidays, including the 5th and 28th of Iyyar, that Jerusalem is teaming with celebration, thousands upon thousands of the children of our nation, coming to Jerusalem in its celebration, crowned with happiness and joy, putting a sense of national pride in the heart of every person of Israel. Even on Tisha b’Av, the national day of mourning, when so many Jews come to the Kotel, wrapped in mourning over the destruction of the Temple – even then, there is a certain corner of my heart where the mourning just can’t reach, a place of joy for the first flowering of our redemption.
That same Kotel, which is also known as “the wall of tears,” is where the Shekhinah of God was exiled all those days even after the destruction to, and was dressed in garments of blackness and darkness (as in the Zohar, Pinhas 266 in the Raya Mehemna, and in Ki Teitzei 279.) In those days, when a Jew reached that place, he was immediately moved to tears over the exile of the Shekhinah. But now, when someone comes there, even on Tisha b’Av, they can’t but feel some internal happiness when they see so many Jews filling the Temple courtyard (sic.). It is even likely that the Shekhinah of God is no longer dressed in garments of blackness and darkness, in the presence of the whole Jerusalem, complete and united under Jewish rule.
Therefore, to say that Jerusalem is “the destroyed and disgraced city, desolate without her children” is doubtless an issue of “speaking falsehoods before God.” This is especially true in the Ashkenazic text: “in mourning for her lack of children, her dwellings destroyed, her glory disgraced, utterly desolate,” which is definitely speaking falsehoods.
Because of this I have begun to add just one word and to change one other in the text of Nahem, in order to avoid falsehoods. Therefore, I say: “Comfort, Hashem our God, the mourners of Zion and Jerusalem” – for so long as the Temple isn’t built, we are still in mourning – “and the city which was destroyed and disgraced and desolate without her children. She sat with her head downcast etc.” This way the prayer is for God to comfort the mourners of Zion and Jerusalem, as well as the city which up until this point was destroyed and desolate. It still needs comfort, until the verse shall be fulfilled which says “I will be, says [the Lord], a wall of fire around her and glory I will be within her” (Zech. 2:9).
I will note something else that you did not ask about, but which from your letter seems to be obvious to you. Namely, you think Nahem is said only at Minhah, which is not correct.
Maran (Rav Yosef Karo) writes as follows: “On Tisha B’av one says in the blessing “Who Builds Jerusalem,” “Nahem, Comfort, Hashem our God, the mourners of Zion” and one also adds “Aneinu, Answer us” in the blessing of Shomeia Tefillah. From this it seems clear that one says Nahem in every prayer, just like Aneinu. Rema says “The common practice is that we only say Nahem at Minhah on Tisha B’av, since that is when the fire burst into the Temple, and for it is then that we pray for comfort.” This is in fact the common custom among the Ashkenazim. But according to Maran, one should say it in every prayer, and so wrote a number of the major poskim (Hida, Birkei Yosef, and Pri Hadash – who was the rabbi of Jerusalem – as well as others). Some Sephardic communities have started saying it only at Minhah. Every community should keep to its own practice so as not to arouse disagreement, God forbid. However, if it is possible to educate the community that Maran’s position is to say it at every prayer, and that this is the right thing for Sephardim to do, then that would be lovely and pleasant (מה טוב ומה נעים).
God willing, may we merit the comfort of Zion and Jerusalem in our own days, with the coming of our Righteous Messiah and the building and glory of our Temple.