אליעזר בן יהודה:
בגליון ג' של "השקפה" משנת 1903 כותב בן-יהודה:
"מעשי הימים האחרונים האלה מדברים בשפה שאי-אפשר שתהא יותר מבוארת וברורה, כי בגויים לא ימצאו בני עמנו מרגוע, ואין תקוה והצלה להם אלא בהיותם לא גרים גרורים אצל אחרים, כי אם אזרחים במדינה שלהם, תהי המדינה הזאת לעת-עתה איפה שתהיה, תהיה מה שתהיה"
בהמשך דבריו היה בן-יהודה פסקני עוד יותר: "אני מאמין אמונה שלמה כי עוד בקרב עמנו נשמה ישראלית, עברית, אשר די כוח לה לברוא ארץ-ישראל על כל אדמה, בכל האקלימים."
כעבור כמה שבועות, לאחר שהותקף בן-יהודה שאינו ארצישראלי דיו, הוא משיב: "ארצישראליות שלי אינה ארצישראליות לשמה, לשם הארץ, כי אם לשמו, לשם העם. כן אדוני, העם הוא העיקר ולא הארץ. לו היה אפשר העם והארץ! אך כל זמן שזה אי-אפשר - וזה לפחות לעת-עתה אי-אפשר - אני בוחר לעת הזאת בעם בלי הארץ."
מ. צ'לנוב, ממנהיגי הציונים ברוסיה:
"עצם השאלה מדוע בחרנו בארץ ישראל מוכיחה את אי הבנת מהות התנועה הציונית. לא הציונים בחרו בציון. ציון, יותר נכון – הכמיהה לציון, הולידו את הציונים. למרות שהעם היהודי נקרע מארצו, הכמיהה לציון היתה תמיד במרכז הוויתו של העם היהודי. זו אינה תופעה מקרית, אלא מסורת הנמשכת אלפי שנים. הציונות אינה תנועה חדשה, היא הייתה עימנו במשך כל הדורות ועכשיו מצאה את ביטויה המתאים ברוח הזמן (...) אין ציונות בלי ציון!"
בגליון ג' של "השקפה" משנת 1903 כותב בן-יהודה:
"מעשי הימים האחרונים האלה מדברים בשפה שאי-אפשר שתהא יותר מבוארת וברורה, כי בגויים לא ימצאו בני עמנו מרגוע, ואין תקוה והצלה להם אלא בהיותם לא גרים גרורים אצל אחרים, כי אם אזרחים במדינה שלהם, תהי המדינה הזאת לעת-עתה איפה שתהיה, תהיה מה שתהיה"
בהמשך דבריו היה בן-יהודה פסקני עוד יותר: "אני מאמין אמונה שלמה כי עוד בקרב עמנו נשמה ישראלית, עברית, אשר די כוח לה לברוא ארץ-ישראל על כל אדמה, בכל האקלימים."
כעבור כמה שבועות, לאחר שהותקף בן-יהודה שאינו ארצישראלי דיו, הוא משיב: "ארצישראליות שלי אינה ארצישראליות לשמה, לשם הארץ, כי אם לשמו, לשם העם. כן אדוני, העם הוא העיקר ולא הארץ. לו היה אפשר העם והארץ! אך כל זמן שזה אי-אפשר - וזה לפחות לעת-עתה אי-אפשר - אני בוחר לעת הזאת בעם בלי הארץ."
מ. צ'לנוב, ממנהיגי הציונים ברוסיה:
"עצם השאלה מדוע בחרנו בארץ ישראל מוכיחה את אי הבנת מהות התנועה הציונית. לא הציונים בחרו בציון. ציון, יותר נכון – הכמיהה לציון, הולידו את הציונים. למרות שהעם היהודי נקרע מארצו, הכמיהה לציון היתה תמיד במרכז הוויתו של העם היהודי. זו אינה תופעה מקרית, אלא מסורת הנמשכת אלפי שנים. הציונות אינה תנועה חדשה, היא הייתה עימנו במשך כל הדורות ועכשיו מצאה את ביטויה המתאים ברוח הזמן (...) אין ציונות בלי ציון!"
המשולש הנצחי בעל שלושה קודקודים : עם ישראל ארץ ישראל תורת ישראל.
איזה קודקוד חשוב יותר לכל אחד משני הדוברים?
איזה קודקוד חשוב יותר לכל אחד משני הדוברים?