התלמוד מביא דעה כי דין 'עיר הנדחת' הינו מצב היפותטי לחלוטין, ללא יישום הלכתי היסטורי:
כמאן אזלא הא דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר כמאן כר' אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת
להלן שתי מובאות מדברי חז"ל, מהם עולה כי קיים קשר בין גורלה של סדום ושכנותיה לבין דין 'עיר הנדחת':
נכסים של צדיקים שבתוכה אובדין ושבחוצה לה פליטין ושל רשעים בין מתוכה ובין מחוצה לה אובדין רבי אליעזר אומר מוכיח בדבר לוט שלא היה בסדום אלא מפני נכסיו אף הוא יצא וידיו על ראשו שנאמר (בראשית י״ט:כ״ב) מהר המלט שמה דייך שתמלט את נפשך אמר רבי שמעון מפני מה אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין מפני שגרמו לצדיקים לדור בין הרשעים והרי דברים קל וחומר ומה אם נכסים שאינם לא רואין ולא שומעין ולא מדברים על שגרמו לצדיקים לדור בין הרשעים אמר הכתוב ישרפו המטה את חבירו מדרך חיים לדרך מות אעכ"ו שיהא בשריפה.
א"ר שמעון אם אתה עושה דין בעיר הנידחת מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפני ... אמר ר"ש קל וחומר בדברים מה אם נכסים שאין בהן דעת לא לטובה ולא לרעה על ידי שגרמו לצדיקים לדור עם הרשעים אמרה תורה שישרפו המתכוין להטות את חבירו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה על אחת כמה וכמה. א"ר לעזר מוכיח בדבר בלוט שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו אף הוא יצא וידיו על ראשו הדא הוא דכתיב מהר המלט שמה. דייך שאת ממלט את נפשך.
נעמוד על מספר מקבילות בין סיפור סדום לבין מאפיינים יחודיים בדיני 'עיר הנדחת'. (חלק מהמקבילות להלן הובאו בספר 'צפנת פענח' על התורה, מאת ר' יוסף רוזין – הגאון הרוגוצ'ובי.)
וְהֵיאַךְ דִּין עִיר הַנִּדַּחַת. בִּזְמַן שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְהֵעָשׂוֹת עִיר הַנִּדַּחַת. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שׁוֹלְחִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין עַד שֶׁיֵּדְעוּ בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהֻדְּחָה כָּל הָעִיר אוֹ רֻבָּהּ וְחָזְרוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אַחַר כָּךְ שׁוֹלְחִים לָהֶם שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְהַזְהִירָם וּלְהַחֲזִירָם. אִם חָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מוּטָב וְאִם יַעַמְדוּ בְּאִוַּלְתָּן בֵּית דִּין מְצַוִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶן לַצָּבָא וְהֵן צָרִין עֲלֵיהֶם וְעוֹרְכִין עִמָּהֶן מִלְחָמָה עַד שֶׁתִּבָּקַע הָעִיר. כְּשֶׁתִּבָּקַע מִיָּד מַרְבִּין לָהֶם בָּתֵּי דִּינִין וְדָנִים אוֹתָם. כָּל מִי שֶׁבָּאוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים אַחַר שֶׁהִתְרוּ אוֹתוֹ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ. נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹבְדִים מִעוּטָהּ סוֹקְלִין אוֹתָן וּשְׁאָר הָעִיר נִצּוֹל. נִמְצְאוּ רֻבָּהּ מַעֲלִין אוֹתָן לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְגוֹמְרִין שָׁם דִּינָם וְהוֹרְגִין כָּל אֵלּוּ שֶׁעָבְדוּ בְּסַיִף. וּמַכִּין אֶת כָּל נֶפֶשׁ אָדָם אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חָרֶב טַף וְנָשִׁים אִם הֻדְּחָה כֻּלָּהּ. וְאִם נִמְצְאוּ הָעוֹבְדִים רֻבָּהּ מַכִּים אֶת כָּל הַטַּף וְנָשִׁים שֶׁל עוֹבְדִים לְפִי חָרֶב. וּבֵין שֶׁהֻדְּחָה כֻּלָּהּ בֵּין שֶׁהֻדְּחָה רֻבָּהּ סוֹקְלִין אֶת מַדִּיחֶיהָ וּמְקַבְּצִין כָּל שְׁלָלָהּ אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ. אֵין לָהּ רְחוֹב עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ בּוֹנִין חוֹמָה חוּץ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ שֶׁנֶּאֱמַר אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ. וְהוֹרְגִין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בָּהּ וְשׂוֹרְפִין אֶת כָּל שְׁלָלָהּ עִם הַמְּדִינָה בָּאֵשׁ. וּשְׂרֵפָתָהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יז) "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ":
אֵין אַחַת מֵעָרֵי מִקְלָט נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁנֶּאֱמַר ((דברים יז ב) "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ") [בְּאַחַת עָרֶיךָ]. וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיַחֲרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין בֵּית דִּין אֶחָד עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ עֲיָרוֹת הַנִּדָּחוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻחָקוֹת עוֹשֶׂה:
- שני תלמידי חכמים
- לא שלש עיירות
כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ ה' אֱלֹקֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר׃
וַֽה' הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת ה' מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃
גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ ה' בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ׃
- אל תוך רחובה
וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אד-ני ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃
וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֮ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַה' אֱלֹקֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד׃
רְחוֹב m. (b. h.) same. Taan. II, 1 (15ᵃ) מוציאין … לרְחוֹבָהּ של עיר (not לרחוב) (at public fasts) they carry the ark out to the open place of the town. Meg. III, 1 (25ᵇ) בני … רחובה וכ׳ if the citizens sold the open place of a town (which is used for public prayer meetings), they may buy a synagogue with the proceeds. Ib. בה"כ … את הר׳ if they sold a synagogue, they dare not buy an open place; a. e.
לעיון נוסף:
- מדוע ניצל לוט, והרי גם הוא נמנה בין יושבי עיר הנדחת?
- האם נוכל ליישב את תקדים סדום עם הדעה הסוברת כי עיר הנדחת "לא היתה ולא עתידה להיות"?
- האם מצינו בתנ"ך סיפורים נוספים עם מאפיינים ומקבילות לעיר הנדחת?