מתודה
לכסות לכולם את העיניים להוליך אותם אוחזים זה בידו של זה אל מחוץ לכיתה. ואז לחזור.
לדבר על החוויה.
על הפחדים.
על האמון.
שאלות על המהלך?
ובענין ימי איד אלה תנו רבנן [שנו חכמים]: לפי שראה אדם הראשון את היום שהוא מתמעט והולך, שהימים מתקצרים (מתקופת שוויון היום והלילה עד היום הקצר), ולא ידע עדיין את מנהגו של עולם, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי (חטאתי) עולם חשוך בעדי (מחשיך עלי) ובסופו של דבר הריהו חוזר לתוהו ובוהו, וזו היא אותה מיתה שנקנסה עלי מן השמים ("ואל עפר תשוב", בראשית ג,יט), עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה שהגיעה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך מאותו זמן והלאה, אמר: אם כן, מה שנתמעט היום מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת (הבאה) עשאן לאלו ולאלו כלומר, לשמונה הימים שלפני התקופה שהתענה בהם, וגם לאלה שחגג בהם, ימים טובים. הוא אדם הראשון קבעם את החגיגות הללו לשם שמים, והם הגוים קבעום לשם עבודה זרה.
שאלות לדיון במליאה
מה הסיפור? מה היו הפחדים של אנשים בגללם עשו חגי אור?
בואו נפגוש את הרגע שבו האדם הראשון פוגש את החושך
למה פחדים דורשים חג?
איזה עקרונות של חנוכה נמצאים כאן באגדה התלמודית הזאת?
(רעיונות שלי אור מול חושך, פחד מחורבן, אנחנו והם, שמונה ימים, מגיבים לטבע באקט תרבותי. אין כאן מרד ונס, או אולי נס שלמרות המרד של סיפור גן עדן עדיין יש את הנס של הטבע שהעולם לא חוזר לתוהו ובוהו)
מה לדעתכם ההבדל המהותי לדעת חכמי התלמוד בין לשם שמיים לבין עבודה זרה? מה אתם חושבים לדעתם שונה בחגיגה בין לשם שמיים לבין לשם עבודה זרה?
במסכת מגילה מסופר על רבי יוסי, שהצטער כל ימיו על שלא הצליח להבין את הפסוק: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפילה" (דברים כ"ח כ"ט). אמר: וכי מה אכפת לו לעיוור אם יום הוא, או אם לילה, שהרי בכל מקרה איננו רואה! עד שיום אחד בא מעשה לידיו, ופגש באישון לילה ובאפילה עיוור אחד, שהיה מהלך בדרך ופנס בידו.
אמר רבי יוסי לעיוור: "בני, למה לך פנס?"
אמר לו העיוור: "כל זמן שהפנס הזה בידי, רואים אותי בני אדם ומצילים אותי מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך".
שאלות לחברותא (מבט - על מה הסיפור, ראי- מה זה מהדהד בי? איפה אני בתוך הסיפור? חלון- איך אני רואה את העולם כיום מתוך הסיפור הזה? מה אנחנו יכולים להבין על "החיים עצמם" בעולם כיום?)
מהו פשט הסיפור? מה מובהר לר' יוסי למה עיוורים צריכים פנס?
"ראי" - מתי ובמה אני צריך פנס? מתי אני צריך להאיר לסמן לכולם שיראו אותי?
מתי אני רואה את האחר? את הצרכים שלו?
"חלון" על מי מוטלת האחריות לשאת את הפנס לסמן את הצורך? על העיוור? על האחר? או אולי על החברה? מתי על הנצרך? מתי על החברה?
ובית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמנה נרות, ומכאן ואילך פוחת והולך במנין הנרות, עד שביום האחרון של חנוכה מדליק רק נר אחד. ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליק נר אחת, ומכאן ואילך מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליק שמונה נרות. [מאות שנים אחר כך דנו בהלכה הזאת שני חכמי תלמוד בארץ ישראל וניסו להבין את הסיבות להלכות השונות של בית שמאי ובית הילל אחד מהם חשב] אמר כי טעמא [הטעם, הסיבה] של בית שמאי הוא כנגד ימים הנכנסין, כלומר, העתידים לבוא. שביום הראשון, מאחר שיש עוד שמונה ימי חג — מדליקים שמונה נרות, וביום השני שנשארו עוד שבעה ימים — מדליקים שבעה וכן הלאה. וטעמא [ואילו הטעם] של בית הלל הוא כנגד ימים היוצאין, שמדליקים בכל יום כמנין ימי החג שיצאו ועברו כבר.
שאלות לדיון
מבט- פשט מהו הסיפור?
כמה נרות מדליקים בכל יום מימי החנוכה לפי בית הילל וכמה לפי בית שמאי?
לפי החכם שדן בסיפור הזה למה בית הילל החליטו כפי שהחליטו? (כל יום מוסיפים עוד נר) ולמה בית שמאי החליטו כפי שהחליטו?
ראי- (איך אני רואה את הסיפור) מה ההבדל בין לספור את הימים שעברו לבין לספור את הימים שנשארו?
מתי נכון/ ראוי לדעתך לספור את הימים שהיו ואת הימים שעוד יהיו?
בית הילל ובית שמאי לא נימקו את דעתם. אבל הלכה נקבעה לפי בית הילל כלומר כל יום מימי החנוכה מדליקים עוד נר. האם אתם יכולים לחשוב על נימוקים נוספים למה זה טוב להוסיף כל יום עוד נר? (מלבד הסיבה שנתן החכם הארצישראלי המאוחר שדן בסיפור.)
לסיכום במליאה
האחים רבי זושא ורבי אלימלך ערכו "גלות", ונדדו ממקום למקום בלי שם ורכוש, כדי לקרב את הגאולה ולעסוק בתיקון העולם.
פעם אחת באו אל כפר אחד ולנו באחד הבתים. באמצע הלילה ראו כי בעל הבית בא לביתו והדליק את הנר על השולחן כדי שיוכל לתקן את מעילו.
אז שמעו כי בעלת הבית קוראת לבעלה ואומרת: "מהר ותקן את המעיל, כל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן."
אמרו האחים זה לזה: "האם שמעת את דבריה? דבר גדול למדנו כאן – כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן."