חלק א' של סוגיה זו נמצא כאן
הקטע הבא (עדיין בעמ' 38 בחוברת) עוסק במקרה שבעל השדה נותן אותו במתנה לאדם כלשהו:
13. מתנה - לית בה משום דינא דבר מצרא.
14. אמר אמימר: אי כתב ליה אחריות - אית בה משום דינא דבר מצרא.
בקטע זה אנחנו רואים שהגמרא מגבילה את כוחו של המצרן, ושומרת על חירותו של בעל השדה לתת מתנה למי שירצה.
עם זאת, כפי שאנחנו רואים בסעיף 14 (שלא נמצא בתכנית ההלימה, או בלשון התלמידים: לא חייבים אותו לבגרות), גם במקרה זה בית הדין מפקח שלא מנצלים את המצב להערמה על המצרן: אם המוכר נותן במתנה את השדה וגם מוסיף לו כתב אחריות, שמבטיח שהשדה אינו משועבד לאף אדם, נראה שלא מתנה יש לפנינו, אלא מכירה (רק שהתשלום - נעשה בסתר...); כשנותנים מתנה, לא מצרפים לה כתב אחריות..! כשמוכרים, לעומת זאת, יש לתת כתב אחריות, ומכאן שהמוכר והאדם השני (שהוא כנראה קונה) מנסים להערים על המצרן. לכן "מתנה" זו מבוטלת ואינה תקפה.
בתמונה זו ניתן לראות את הקונה נותן למוכרת רק פרח (כהוקרה על המתנה שקיבל), אבל המתנה היא "מתנה באחריות" ולכן היד שלו בכיס. נראה שבהמשך הוא גם ישלם למוכרת, וזו כבר פגיעה בזכויותיו של המצרן:
הקטע הבא (עמ' 40) גם הוא עוסק בהגבלת כוחו של המצרן, וזאת בשני מקרים:
1. כאשר המוכר מוכר את השדה הסמוך למצרן כחלק ממכירה כללית של כל נכסיו.
2. כאשר השדה חוזר לבעליו הקודמים.
15. מכר כל נכסיו לאחד - לית בה משום דינא דבר מצרא.
16. לבעלים הראשונים - לית בה משום דינא דבר מצרא.
המקרה הראשון הוא מקרה שבו המוכר מוכר את כל נכסיו. לא תמיד יימצאו קונים למי שמוכר את כל נכסיו, ולכן ברגע שנמצא קונה כזה, לא נותנים למצרן להתערב ולקלקל את המכירה. הרי המצרן יקבל רק את השדה הסמוך אליו, אבל המוכר, שחייב למכור הכל, ייתקע ועלול להיכשל בכך.
אגב, יש כאן עוד דבר חשוב: פעמים רבות מכירה כללית מעידה על מצוקה של המוכר: מצוקה קטנה - למשל, הוא נוסע וחייב למכור הכל, או מצוקה גדולה - למשל, הוא בחובות כספיים, או עקב מחלה של מישהו קרוב, וחייב למכור הכל.
שימו לב שחכמי הגמרא צריכים להחליט כאן בין "הישר והטוב" למצרן ובין "הישר והטוב" למוכר, שלא אמור להיפגע מהמצרנות. קראו בדבריו של רש"י - לחצו על הטקסט של הגמרא, בחרו "מפרשים".
בתמונה רואים את המכירה הכללית. ניתן לראות שהשדה שסמוך למצרן, שיש לו מצר איתו, שדה זה הוא רק חלק מכלל הנכסים שהמוכרת מעוניינת למכור. אם הקונה לא יקבל שדה זה, הגיוני שייסוג מהקנייה כולה, ובכך המוכר ייפגע:
בהמשך, בסעיף 16, מתואר מקרה שבו השדה נמכר בחזרה לבעלים הראשונים שלו. גם במקרה זה אין למצרן יכולת התערבות. זאת משתי סיבות:
1. אולי יש כאן מצוקה של המוכר, שחשב שיוכל להחזיק בשדה שקנה, אבל אין זה כך, והוא מעוניין למוכרו בחזרה לבעליו, והדבר דחוף לו, ואין אנו רוצים שהמצרן ייכנס באמצע המכירה הזו.
2. ישר וטוב שהשדה יחזור לבעליו. זוכרים שלהלכה יש נטיה קלה להחזרת הסדר הקודם, כפי שהיה? תוכל להיזכר בְּמִקְרֶה שאתם מכירים כאן.
לסיום, הקטע האחרון (עמ' 42 בחוברת) עוסק גם הוא בשלושה מקרים שבהם למצרן לא תהיה זכות מצרנות על השדה הסמוך לו, אם יימכר. שני המקרים הראשונים הם מקרים הומניטריים, שבהם השדה נמכר למי שבדרך כלל היו חלשים ויתר באותם ימים: אשה, ויתומים. כאשר הם קונים את השדה, המצרן לא יכול למנוע מהם את הקניה.
במקרה השלישי, שותף קונה את השדה משותפו האחר. השותף נתפס ע"י בית הדין כאילו הוא בעצמו מצרן, ולכן בעל השדה הסמוך לא יכול להיכנס במכירה זו ולהפריע לה.
23. לאשה וליתמי ולשותפי - לית בה משום דינא דבר מצרא.
בתחילה, נעסוק בשני המקרים הראשונים, שבהם השדה נמכר לאישה, או ליתומים. גם כאן, ניעזר בהסבר המצוין של הרמב"ם, בספר "משנה תורה":
(יג) הַמּוֹכֵר לִיתוֹמִים קְטַנִּים אֵין בּוֹ דִּין בַּעַל הַמֵּצַר. הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר שֶׁעוֹשִׂין חֶסֶד עִם אֵלּוּ יָתֵר מִבַּעַל הַמֵּצַר:
(יד) וְכֵן הַמּוֹכֵר לְאִשָּׁה אֵין בּוֹ דִּין בַּעַל הַמֵּצַר מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לִטְרֹחַ תָּמִיד וְלִקְנוֹת. הוֹאִיל וְלָקְחָה (= קנתה) - חֶסֶד הוּא שֶׁתַּעֲמֹד הַקַּרְקַע בְּיָדָהּ:
לגבי מכירת השדה לשותף, הענין די פשוט: כאשר בעל השדה מוכר את השדה לשותף שלו, בית הדין תופס את השותף כאילו הוא בעצמו מצרן לשדה, שהרי יש שותפות בינו לבין המוכר. השכן המצרן אינו רשאי להיכנס בתוך השותפות הזו, ולכן דין בן המצר אינו תופס במקרה זה.