Next day, Moses sat as magistrate among the people, while the people stood about Moses from morning until evening. But when Moses’ father-in-law saw how much he had to do for the people, he said, “What is this thing that you are doing to the people? Why do you act alone, while all the people stand about you from morning until evening?” Moses replied to his father-in-law, “It is because the people come to me to inquire of G-d. When they have a dispute, it comes before me, and I decide between one person and another, and I make known the laws and teachings of G-d.” But Moses’ father-in-law said to him, “The thing you are doing is not right; you will surely wear yourself out, and these people as well. For the task is too heavy for you; you cannot do it alone. Now listen to me. I will give you counsel, and G-d be with you! You represent the people before G-d: you bring the disputes before G-d, and enjoin upon them the laws and the teachings, and make known to them the way they are to go and the practices they are to follow. You shall also seek out from among all the people capable men who fear G-d, trustworthy men who spurn ill-gotten gain. Set these over them as chiefs of thousands, hundreds, fifties, and tens, and let them judge the people at all times. Have them bring every major dispute to you, but let them decide every minor dispute themselves. Make it easier for yourself by letting them share the burden with you. If you do this—and G-d so commands you—you will be able to bear up; and all these people too will go home unwearied.” Moses heeded his father-in-law and did just as he had said. Moses chose capable men out of all Israel, and appointed them heads over the people—chiefs of thousands, hundreds, fifties, and tens; and they judged the people at all times: the difficult matters they would bring to Moses, and all the minor matters they would decide themselves. Then Moses bade his father-in-law farewell, and he went his way to his own land.
Ralbag (Rabbi Levi ben Gershon, 1288-1344, Provence)
It is appropriate for a person to take heed of good advice and forsake his own approach when it is not as good. For indeed, Moses, our teacher of blessed memory, notwithstanding his perfection and wisdom, put aside his own approach in the face of Yitro’s advice—since it was better!”
How do we respond to criticism and rebuke? Why do we respond that way?
(9) The LOR-D G-d called out to the man and said to him, “Where are you?” (10) He replied, “I heard the sound of You in the garden, and I was afraid because I was naked, so I hid.” (11) Then He asked, “Who told you that you were naked? Did you eat of the tree from which I had forbidden you to eat?” (12) The man said, “The woman You put at my side—she gave me of the tree, and I ate.” (13) And the LOR-D G-d said to the woman, “What is this you have done!” The woman replied, “The serpent duped me, and I ate.”
The Rebbe Rashab (1860-1920) Heichaltzu: Chapter XI
... He will minimize the worth of the other person’s service and scorn and negate his positive qualities. When he sees that another person possesses a fault albeit a superficial one which does not at all affect the main body of his service he will magnify it, speaking about it often, and humiliating him. Should he discover a character flaw in his fellow [which is inevitable,] for “who is so righteous as to have no flaws?” he will say that this [flaw] proves that any good his fellow possesses is really of no consequence. He will exaggerate the evil to the point where any good [the person possesses] will be unnoticeable...
Why does it bother me so much if others point out flaws I know I have or mistakes I know I have made?
(12) Hatred stirs up strife, But love covers up all faults.
Mar bar Rav Ashi said: I am disqualified to sit in judgment of a young Torah scholar. What is the reason that I am disqualified? It is because the Torah scholar is as beloved to me as my own self, and a person does not find fault in himself.
There was another incident involving one gentile who came before Shammai and said to Shammai: Convert me on condition that you teach me the entire Torah while I am standing on one foot. Shammai pushed him away with the builder’s cubit in his hand. This was a common measuring stick. The same gentile came before Hillel. He converted him and said to him: That which is hateful to you do not do to another; that is the entire Torah, and the rest is its interpretation. Go study.
Rabbi M. M. Shneersohn (Tzemach Tzedek 1789-1866)
The Prohibition Against Hating One’s Fellow
The Mitzvah of Loving One’s Fellow
[Our Sages’ teaching that] “A person sees no flaw within himself” does not mean that a person is completely unaware of his shortcomings. On the contrary, he may be aware of and comprehend the depths of his deficiency even more than another person. For someone else perceives only what is visible to the eye, while he discerns what is in [the depths of] his own heart. Instead, the intent [of the Talmudic adage] is that his fault is not important to him and does not disturb him.
It is as if he does not see it at all, for his great self-love covers all his shortcomings, shielding them from above. [Though intellectually aware of his deficiencies,] this knowledge will not evoke any emotional response. Accordingly, his shortcomings give him no cause to be concerned. He does not see any faults within himself, because they are submerged in— and nullified by— his intense self-love, [which] shields them from above.
[Now,] when another person points out his fault and understands it, he becomes very angry, even though he himself is well aware [that what the person says] is true. Essentially, his anger is not aroused by the fault itself, [i.e., he does not feel] that the other person is mistaken in his judgment [and is suspecting him of a nonexistent defect], for he knows [what the person says] is true. Instead, it is the other’s perception of his defect that inflames his ego and [causes him] agitation. In contrast, when he himself knows of it, his self-love conceals it. He becomes enraged at his colleague for bringing it out in the open, i.e., for revealing his flaw from the concealed and unperceived state to which his self-love [had relegated it]. For now, as far as his friend is concerned, it has become a tangible and substantive [shortcoming].
On this basis, [we can appreciate Hillel’s statement]: “What is hateful to you” — i.e., [having one of your shortcomings] revealed — “do not do to your fellow” — do not expose his faults and imperfections, whether in worldly matters, in his relations with others, or in his spiritual behavior. [Do not make them] noticeable and concrete. Instead, let your love for him be so great that it covers his flaws and does not permit your intellectual awareness of them to evoke an emotional response.
The importance of accepting criticism
(8) Do not rebuke a scoffer, for he will hate you; Reprove a wise man, and he will love you.
(20) Listen to advice and accept discipline In order that you may be wise in the end.
It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: Which way of life is an upright path that a person should select for himself; what should be his guiding principle? One should love admonition, for as long as statements of admonition from the wise are heard in the world, pleasantness comes into the world, goodness and blessing come into the world, and evil departs from the world...
רבי שמעון בן אלעזר ... יש לך חבירים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא והמשבחך מוציאך מן העולם.
Rabbi Shimon ben Elazar would say in the name of Rabbi Meir: ... If you have friends, some of whom criticize you and some of whom praise you, love the ones who criticize you and hate the ones who praise you. For those who criticize you are bringing you into the World to Come, and those who praise you are taking you out of the world.
Rabbeinu Yona (Shaarei Teshuva 2:10)
Listen well, surrender yourself, and return in repentance when you are admonished by sages and those who criticize you. Take each word of criticism to heart without exception. By doing that, you will go from darkness to great light in an instant. For if you listen and internalize… repent and take the words of those who criticize you to heart… your repentance will take effect, and you will become an entirely different person. In fact, the very moment you accept these words in such a way in your mind and take them to heart, you will earn the merit and reward of all the mitzvot and admonishments.
So search hard for those who would offer you criticism from that day on and learn from whoever will teach you…
"Remove the barriers from your heart" (Deut. 10:16) A person's heart must be soft and receptive, receiving the words of a reprover and not hating him, rather loving him more, as the verse says: “Rebuke the wise one and he will love you” (Proverbs 9:8).
Hayom Yom Sivan 12
My revered father, the Rebbe [Rashab], writes in a letter: “Love criticism, for it will place you on a truly high level.”
If the person criticising is very flawed themselves, how should we respond?
(א) הנה בארנו בפתיחת זה החבור מה היתה הסבה בשום המחבר זאת המסכתא בזה הסדר, וזכרנו גם כן רוב התועלת בזאת המסכתא, ויעדנו פעמים רבות במה שקדם מזה החבור לדבר בזאת המסכתא בענינים מועילים, ולהאריך בה קצת אריכות מפני שהיא אף על פי שתראה מבוארת קלה להבין לעשות מה שבכללה אינו קל על כל בני אדם, ואין כל עניניה גם כן מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותו מביאה אל שלמות גדול והצלחה אמתית, ומפני זה ראיתי להרחיב בה המאמר, וכבר אמרו ז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות, ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה כמו שאמרו חסידות מביאה לידי רוח הקודש, הנה התבאר מדבריהם שעשות מוסרי זאת המסכתא מביא לידי נבואה, והנני עתיד לבאר אמיתת הדבר ההוא מפני שהיא כוללת על חלק גדול מהמדות. וראיתי להקדים קודם שאתחיל בפירוש הלכה הלכה פרקים מועילים ידע מהם האדם הקדמות, ויהיו לו גם כן כמפתח במה שאני עתיד לפרש, ודע שהדברים שאומרם באלו הפרקים, ובמה שיבא מן הפירוש אינם ענינים בדיתים אני מעצמי, ולא פירושים שחדשתים, ואמנם הם ענינים לקטתים מדברי החכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן הקדומים והחדשים, ומחבורים הרבה מבני אדם, ושמע האמת ממי שאמרו, ואפשר שאביא פעמים מאמר אחד כלו מספר מפורסם בלשונו, ואין בכל זה רוע, ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם, שאני כבר התודעתי בזה, ואף על פי שלא אזכור אמר פלוני אמר פלוני שזה אריכות אין תועלת בו, ואפשר שהיה מביא שם האיש ההוא לחשוב מי שאין חיך לו שהדבר ההוא נפסד, ובתוכו רע, שלא יבינהו, ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר, שכוונתי התועלת לקורא ולבאר לו הענינים הגנוזים בזאת המסכתא, ואני מתחיל עתה לזכור הפרקים אשר ראיתי להקדים הנה לפי כוונתי, והם שמונה פרקים:
Maimonides (Rabbi Moshe Ben Maimon 1135-1204)
Know, however, that the ideas presented in these chapters and in the following commentary are not of my own invention; neither did I think out the explanations contained therein, but I have gleaned them from the words of the wise occurring in the Midrashim, in the Talmud, and in other of their works, as well as from the words of the philosophers, ancient and recent, and also from the works of various authors, as one should accept (alt. listen to) the truth from whatever source it proceeds.
(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:
(ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:
(ג) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:
(ד) רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְגָלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:
(ה) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:
(ו) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת:
(ז) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בַהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:
(ח) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:
(ט) רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:
(י) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְטֵלִים הַרְבֵּה כְנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:
(יא) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם:
(יב) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ, וּמוֹרָא רַבְּךָ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:
(יג) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:
(יד) רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן (משלי ג):
(טו) רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:
(טז) רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:
(יז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:
(יח) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:
(יט) שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:
(כ) אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים בְּשֵׁלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:
(כא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
(כב) הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים, וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
(1) Ben Zoma said:Who is wise? He who learns from every man, as it is said: “From all who taught me have I gained understanding” (Psalms 119:99).
The Rebbe, Rabbi M. M. Shneersohn (1902 – 1994)
The words of our Sages in the Mishnah are clear and concise. Thus, the Mishnah emphasizes, “Who is wise? He who learns something from every person.” The rule that the Mishnah establishes here is that the definition of a wise man is one who learns from each and every person. This means that if he is in the presence of ten people and from only nine of them does he learn a lesson, not only is he not considered great in wisdom, but he is not a wise man at all! (Toras Menachem 5745, Vol. 2, p. 984)
If after careful honest contemplation the rebuke is totally undeserved how should we respond?
(א) שלא לנקם - שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים.
(ב) משרשי המצוה. שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם יתברך שלום להם.
(ג) דיני המצוה. קצרים, כבר זכרנו רבן לפי הנראה.
(ד) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וקבע בלבו לשנא חברו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סבה לתקלה מרבה, אבל אין לוקין על זה הלאו, לפי שאין בו מעשה. וכלל זה יהיה בידך בכל מקום שנאמר לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבר על הלאו מבלי מעשה. ותזכר דבר זה בכלן, כי דבר ברור הוא, אין צרך לשנותו במקום אחר.
Laws against revenge
...It is from the roots of the commandment that a person know and put into his heart that everything that happens to him - good and bad - the cause of it coming to him is from God, blessed be He. And from the hand of man - from the hand of a man to his brother - there would not be anything without the will of God, blessed be He. Hence, when a person caused him pain or hurt him, he should know for himself that his [own] sins caused [it], and that God, may He be blessed, ordained this for him. And he should not place his thoughts to taking vengeance from [the one who pained him], since he is not the cause of his evil, but rather the sin is the cause; like David, peace be upon him, stated (II Samuel 16:11), "leave him to curse, since the Lord told him [so]" - he made the matter depend upon his [own] sin, and not upon Shimei ben Gera. And there is also a great benefit found in this commandment, in quieting a dispute and removing enmity from the heart of people. And when there is peace among people, God, may He be blessed, will make peace for them...
The Rebbe, Rabbi M. M. Shneersohn (1902 – 1994)
How does one understand the words of the Mishnah: “Who is wise? He who learns from every person?
The Baal Shem Tov explains: If there are those about whom we cannot find a positive trait from which to learn, we can learn from their conduct what to avoid and how not to behave. This, too, is considered as having learned from them.
The Baal Shem Tov teaches us that G‑d does everything for the good. So, too, even one who behaves badly has been sent to us to strengthen our ability and commitment to shun evil (Toras Menachem, Vol. 28, p. 238).