מאי קצצה דתנו רבנן כיצד קצצה אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו באין בני משפחה ומביאין חבית מליאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו בואו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרעינו וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה:
The Gemara asks about a term employed in the baraita: What is the meaning of ketzatza? It is as the Sages taught: How is ketzatza performed? If a situation where one of the brothers who married a woman who is unsuited for him, due to flawed lineage, occurs, the family members come and bring with them a barrel full of fruits, and break it in the middle of a public square to publicize the matter, and they say: Our brothers, the house of Israel, listen. Our brother so-and-so married a woman who is unsuited for him, and we fear lest his descendants become intermingled with our descendants. In order to further underscore the matter, they continue: Come and take for yourselves a sample as an indicator for future generations, so that his descendants will not intermingle with our descendants. The gathering of the large crowd to take the fruit generates publicity. And this is the ketzatza that a child who witnessed it is deemed credible to testify about it when he is an adult.
ושאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו אבל לא על ידי אחר וכולן אם היה עובד כוכבים ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנים ואין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה רבי יוחנן בן ברוקא אומר נאמנים
And he is deemed credible to say that we ate at the ketzatza that took place to publicize that the marriage of the daughter of so-and-so to so-and-so was unsuitable; and to say that we would bring ḥalla and priestly gifts to so-and-so, who is a priest. In that case, he is deemed credible only to testify that he brought the ḥalla by himself, but not by means of another, as one is certain of matters that he performed himself, even as a minor. However, he is not deemed credible to testify about actions performed by others when he was a minor. And with regard to all these testimonies, if he was a gentile and he converted, or a slave and he was liberated, they are not deemed credible to testify after their conversion and liberation about matters that transpired beforehand when they were disqualified as witnesses. And one is neither deemed credible to say that he remembers that when he was a minor, so-and-so had a path in this place; nor that so-and-so had a tract of land where they would perform the ritual of standing and sitting and deliver a eulogy in that place. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: They are deemed credible.
כָּל מִי שֶׁאֵין אַתָּה מֵעיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ. אִם מֵתָה אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחָה לוֹ בָּנִים הֲרֵי זֶה נִתְרַחֵק וְכָשֵׁר:
מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע הָעֵדוּת וְהוּא פִּקֵּחַ וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרֵשׁ. פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן מִדַּת הַקַּרְקַע שֶׁהוּא מֵעִיד בָּהּ וּמְסַיֵּם מְצָרֶיהָ. שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וּמֵתָה בִּתּוֹ. פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל בֵּינְתַיִם כָּשֵׁר. תְּחִלָּתוֹ בְּפַסְלוּת אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת פָּסוּל. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת וְהוּא קָטָן וּבָא וְהֵעִיד בָּהּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל אֵינָהּ כְּלוּם:
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶן עַל עֵדוּת שֶׁמֵּעִיד כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל הוֹאִיל וְהֵם דְּבָרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ עַל מַה שֶּׁרָאָה בְּקָטְנוֹ. נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי אוֹ שֶׁל רַבִּי אוֹ שֶׁל אָחִי מִפְּנֵי שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. זָכוּר אֲנִי בִּפְלוֹנִית שֶׁנִּשֵּׂאת וְנַעֲשָׂה לָהּ מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. הוֹאִיל וְרֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִשָּׂאוֹת וּכְתֻבָּה מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בְּשַׁבָּת שֶׁצִּמְצוּם הַתְּחוּם עַד אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבּל וְלֶאֱכל בִּתְרוּמָתוֹ לָעֶרֶב. וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ תְּרוּמָה. וְשֶׁהָיִינוּ מוֹלִיכִים חַלָּה וּמַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי כֹּהֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאָמַר לִי אַבָּא מִשְׁפָּחָה זוֹ כְּשֵׁרָה מִשְׁפָּחָה זוֹ פְּסוּלָה. וְאָכַלְנוּ בַּקֳצָצָה שֶׁל פְּלוֹנִי שֶׁהֶאֱכִילוּנִי אֶחָיו כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲחִיהֶם פְּלוֹנִי נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְהַחֲזִיק זֶה הַכֹּהֵן לֶאֱכל בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ לִדְחוֹתוֹ מִמֶּנָּה:
שכר להעיד. בתשובת מוהרי"ן לב נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן או מן התור' והביאו לספק הזה הספק האתר שנסתפק שם נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן לי' למשקר בשביל הנאתו אם כן נוטל שכר להעיד נמי פסול מן התורה משום דחיישינן לשקר ואי נימא פסול. נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חיישינין למשקר אם כן נוטל שכר להעיד כשר מן התורה ועיין שם דבריו הנחמדים בתשובותיו דף נ' ע"ב ולענ"ד נראה כלשונו האחרון דנוטל שכר כשר להעיד מן התורה וקצת ראי' לדבר מהא דתנן פ' נערה דמ"ו גבי מש"ר ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים מ"ט דר"י אמר ר"א אתי שימה שימ' כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וכתיב בתריה ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה והרי נטלו שכר להעיד דאף על גב דאמת הי' הדבר היינו שלא נתברר ע"י עדי הזמה דכתיב ופירשו את השמל' לברר ע"י הזמה אבל אם אמת הי' הדבר ע"פ העדים דהיינו דליכא הזמה וסקלוה אלמא אף על גב דכתיב ושם לה עלילות דברים דהיינו ששכרן בממון אפילו הכי עדותן כשר מן התורה וכיון דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה כיון דל"ת למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר וז"ל התשובה שם במהרי"ן לב. דאם נוגע פסול משום קרוב אם כן לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב והעל' שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמ"ש בעל התרומות וכו' ע"ש: והנה לכאורה מאי דקשיא לי' בטעמא דקרוב אמאי נאמן לחוב הי' אפ"ל דאתינן עלי' בתורת מגו דאי בעי יהיב ניהלי' במתנה וכדאי' פ' עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר דנאמן האב לומר זה בני בכורי ופריך יכיר ל"ל הא בעי יהיב ניהלי' במתנה וע"ש. אלא דאם כן אלו הי' עדים כנגדו שאינו חייב דתו לא שייך מגו דהוי מגו במקום עדים וגם גבי בני בכורי אילו היו עדים נגדו לא הוי מגו וכמ"ש רשב"ם והודאת בית דין נאמן אפילו נגד עדים ואם כן ליכא למימר מדין מגו אלא דגם בטעמא דמוהרי"ן לב קשה לי טובא דהא באומר להד"מ ואחר כך באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אף על גב דעדים מעידי' שפרע משום דהוא נאמן ע"ע יותר [מעדים] וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבא הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי ועוד דהא בחיוב חדש ודאי בעי אתם עדי ובלי אתם עדי לאו כלום הוא וכמ"ש בשלחן ערוך סימן מ' ובמודה בחוב ישן אשכחן דאפילו בלא אתס עדי והיכא דלא טען לא טענינן לי' השטאה וחייב לשלם וכדאית' בסנהדרין פ' ז"ב וכן מבואר ברמב"ם וטור וש"ע סימן פ"א. ועוד דאמרינן ברפ"ק דמציעא לא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה ופריך ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס ופריך מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב אם כן איך שייך בי' הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב ומאי אולמי' דפיו יותר מעדים והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנין יותר מפיו ועיין בנימוקי יוסף שם בפרק קמא דמציעא וז"ל מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי אף על פי שעדים מעידי' כדבריו אין משגיחין בו דהא הכא ודאי בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורי' מאי אולמי' דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' וכו' עיין שם ואם כן גם אנו נאמר אם הוא בתורת מתנה וחיוב מאי אולמי' דפיו נגד עדים כיון דאינו אלא מטעם מתנה אבל לא בתורת נאמנות ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייב התורה שבועה ואלו הי' כופר בכל בפני בית דין אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בנ' זוז ודאי אין בזה חיוב שבועה ועיקר חיוב שבוע' במב"מ משום דהוד' במקצת התביע' ומשום הכי הטיל' התורה השבועה על שאר אבל א"נ דאינו נאמן כלל אלא מתורת חיוב חדש אין בזה דין מודה במקצת וז"ב. ולכן נר' דהא דנאמן אדם על עצמו אע"פ שהוא קרוב אל עצמו היינו משום דכן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו וכבר האיר ענינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן מה שאין כן לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן ובש"ך ריש סימן ל"ז נתחבט גם כן בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב וז"ל דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחוב לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב ע"ש. ולא אדע על מה נתחבטו בפסול קרוב יותר משאר פסולי עדות דהא נהי דאינו קרוב לחוב מכל מקום אינו אלא עד א' ותורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועוד עבד ושפחה וגזלן נמי הודאת בעל דין כמאה עדים אלא עיקר הטעם הוא כמ"ש דהתורה לא פסלה אלו הפסולים אבל על עצמו האמינו תורה ונתן לו נאמנות כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש רש"י וזה היא ברירא דהך מלתא: ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא גם כן מתורת נדר אבל ראיתי במהרי"ט ח"ג סימן א' שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני בי' שאלה עיין שם ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא מדין נאמנות דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו אלא דאכתי איכא למידק מנלן דהודאת בעל דין יותר מעדי' ואי משום דכתיב כי הוא זה היינו דהיכא דליכא עדים דמכתשי' לי' ומשום מגו הוא דנאמן וכמ"ש דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל היכא דאיכא עדים דמכחשי לי' דלא שייך מגו דהא מגו במקום עדים לא אמרינן ואם כן מנלן דהוא נאמן ואין לומר דהוא מסברא דהא חזינן מלשון רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה ועמ"ש בסימן ל"ז סעיף י' ובסימן רמ"א סעיף א':
(ד) כָּל אֵלּוּ שֶׁמֵּעִיד בָּהֶן הַגָּדוֹל בְּמַה שֶּׁיָּדַע כְּשֶׁהָיָה קָטָן. אִם הָיָה עַכּוּ''ם אוֹ עֶבֶד כְּשֶׁרָאָה דְּבָרִים אֵלּוּ וְהֵעִיד אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְנִשְׁתַּחְרֵר אֵינוֹ נֶאֱמָן:
מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן. הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ. אֲבָל אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ שֶׁבִּשְׁטָר זֶה בְּבֵית דִּין קֹדֶם שֶׁיֵּעָשֶׂה גַּזְלָן הֲרֵי זֶה שְׁטַר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֶלָּא אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה חֲתָנוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה לְפָסוּל בִּקְרִיבָה. שֶׁהַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה חָשׁוּד לְזַיֵּף:
שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד וּשְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה אוֹ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל בַּעֲבֵרָה. אַף עַל פִּי שֶׁמָּסַר לוֹ הַשְּׁטָר בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:
הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּעֵדוּת אַחַת וְהָעֵדִים קְרוֹבִים לְאֶחָד מִמְּקַבְּלֵי הַמַּתָּנָה וּרְחוֹקִים מִן הַשֵּׁנִי. הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֵדוּת אַחַת. אֲבָל אִם כָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן חָצֵר פְּלוֹנִית וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה פְּלוֹנִית. נִמְצְאוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָזֶה וּרְחוֹקִים מִזֶּה. זֶה שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדוּיוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּשְׁטָר אֶחָד. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר הָיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ וְשֶׁלָּוִיתִי מִלֵּוִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד וְהַמַּקְנֶה אִישׁ אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת שֶׁאֵינָן תְּלוּיוֹת זוֹ בָּזוֹ:
כָּל עֵדוּת שֶׁתָּבוֹא הֲנָאָה לְאָדָם מִמֶּנָּה אֵינוֹ מֵעִיד בָּהּ שֶׁזֶּה הוּא כְּמֵעִיד עַל עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ בְּנֵי הָעִיר שֶׁבָּא מְעַרְעֵר לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם בַּמֶּרְחָץ אוֹ בִּרְחוֹב שֶׁל עִיר. אֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי הָעִיר מֵעִיד בְּדָבָר זֶה וְלֹא דָּן עַד שֶׁיְּסַלֵּק עַצְמוֹ בְּקִנְיָן גָּמוּר וְאַחַר כָּךְ יָעִיד אוֹ יָדִין:
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אף על פי שראוי ליזהר שלא לבזות שום אדם בעולם מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס ודרך צחות אמרו בירא דשתית מיניה וכו'. ע"כ.
וכתב תלמיד אחד מתלמידי ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש וז"ל מועתק מלשון ערבי אמרו בסוף החובל בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא. פירוש הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגילו הסבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה. וספר רבנו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר ואפשר לפרש כמה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה שיהיה סבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות האחד שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כל שכן וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו. ע"כ לשונו ז"ל.
וכתב תלמיד אחד מתלמידי ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש וז"ל מועתק מלשון ערבי אמרו בסוף החובל בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא. פירוש הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגילו הסבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה. וספר רבנו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר ואפשר לפרש כמה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה שיהיה סבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות האחד שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כל שכן וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו. ע"כ לשונו ז"ל.
משפט צדק. ולא אמר בצדק כאומרו (ויקרא י''ט ט''ו) בצדק תשפוט עמיתך, כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה שיעביר מבין עיניו ב' הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להיפך אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה, ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב, והוא אומרו ושפטו את העם משפט פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים על כל פנים יהיה א' יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלוים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו:
משפט צדק. "righteous judgment." The Torah did not write בצדק as it did in Leviticus 19,15 where it legislated something similar. In our verse -which is addressed to the judges- the Torah teaches the judges something of great importance. If the judge is truly interested in handing down true judgment, he must dissociate himself from the persons, i.e. the litigants before him and weigh only legal considerations. He must not say to himself that according to the arguments of litigant A, B must be guilty, whereas according to the arguments of litigant B, A must be guilty. He must research only the halachah on the subject matter in dispute. If he were to approach the matter differently he could not help but develop some bias in favour of one of the litigants. As a result the judgment would not reflect true righteousness, צדק. When the judge follows the procedure the Torah suggests then he first forms judgment, משפט, which turns out to be צדק, righteousness. [You will observe that in the quotation from Leviticus 19,15 the Torah describes the reverse sequence, i.e. your interest in righteousness obliges you to pronounce judgment. In that instance a variety of considerations ultimately demanded that you resort to law rather than mediation, etc. Ed.]
כָּל עֵדוּת שֶׁתָּבוֹא הֲנָאָה לְאָדָם מִמֶּנָּה אֵינוֹ מֵעִיד בָּהּ שֶׁזֶּה הוּא כְּמֵעִיד עַל עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ בְּנֵי הָעִיר שֶׁבָּא מְעַרְעֵר לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם בַּמֶּרְחָץ אוֹ בִּרְחוֹב שֶׁל עִיר. אֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי הָעִיר מֵעִיד בְּדָבָר זֶה וְלֹא דָּן עַד שֶׁיְּסַלֵּק עַצְמוֹ בְּקִנְיָן גָּמוּר וְאַחַר כָּךְ יָעִיד אוֹ יָדִין:
בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּגְנַב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּהֶן הוֹאִיל וְלִשְׁמִיעָה הוּא עָשׂוּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְסַלֵּק עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: