סימן ד' - מכירת ספר תורה לצורך קיום מצוות פריה ורביה

[1] וז''ל, האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה וכו'.

[2] כי אסור לעבד להתחתן בחוה''מ, ודווקא מי שמותר לו להתחתן בחוה''מ פטור מפריה ורביה, ואם הוא היה פטור מפריה ורביה היה מותר לו להתחתן בחוה''מ.

[3] כי התוס' מדייקים מהירושלמי שעבד ושפחה מצווים על לשבת יצרה אבל לא על פריה ורביה

[4] כתב הפני יהושע שהתוס' התכוונו שחייב בשבת אבל פטור מפריה ורביה, עיין שם.

[5] (ויקרא יט,כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. (דברים כד,ג) ''וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה''.

[6] שם אומרת הגמרא שכל מצווה שנאמרה לפני מתן תורה וחזרו עליה בהר סיני שייכת גם בגויים כגון לא תרצח, אבל מצוות שלא נאמרו שוב בסיני כמו פריה ורביה, הגויים לא מצווים עליהן יותר.

[7] שם הוא התייחס לדברי המל''מ וכתב שהמל''מ טעה בהבנת התוס', שהמל''מ סבר לפרש שכוונת התוס' היתה שהעבד מחויב בכל המצוות והגזירה שווה באה להשוות אותו לאשה, למרות שבאמת כוונתם שהגזירה שווה באה לחייב אותו במצוות כאשה, כי בלי גזירה שווה הוא היה פטור מכלום, ועיין שם עוד שהאריך בסוגיא.

[8] וכתב השו''ע (יו''ד רס''ט,י) לענין עדות אצל גרים, לענין עדות אפילו אחים מן האם [שנתגיירו] מעידים זה לזה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי [נחשב].

[9] *ודברי הרמב''ם מוזכרים גם בירושלמי (יבמות סג,א), רבי אידי אמר קומי [לפני] ר' יוסי בשם רב חסדא עבד מותר באחותו. אמר ליה שמעת אפילו מאם. אמר ליה אין [כלומר עבד מותר גם באמו].

[10] וז''ל, ועוד אני תמה בזה דהא ודאי אם בא על אשת ישראל הרי זה נהרג שלא אמרו יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא אלא שאין לו שאר כלל ולא שום יחס, אבל אשת ישראל ודאי נהרג עליה וכל שכן בזכור ובהמה ולא ידעתי למה לא ביאר זה רבינו. והראב''ד כתב שהם אסורים מכיון שלא שייך בעריות הנ''ל קורבה.

[11] *ונראה לענ''ד לתת טעם לרמב''ם שאוסר על עבד רק בהמה וזכר אך לא אשת איש, מבואר בגמרא (סנהדרין צ,א), בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים שאפילו אם מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו. כי כל עבירה בתורה יש מצב כלשהו שאפשר יהיה לעבור עליה לצורך משהו חשוב יותר, כמו שמחללים שבת בפני פיקוח נפש, או שחוץ מע''ז גילוי עריות ושפיכות דמים יש חיוב לעבור על האיסור ולא למות, או אפילו איסורי עריות כמו הילדים של אדם וחוה שהיה מותר להם להיות ביחד כדי שהעולם ימשיך להתקיים. אבל באמת יש שתי עבירות של עריות שאף פעם לא יהיו צורך לעבור עליהם בשביל מטרה יותר חשובה, גם לא באופן זמני, והם משכב זכור ומשכב בהמה, ולמרות שהגמרא בבכורות (ח,א) אומרת שדולפינים יכולים להתעבר מבני אדם (כמו שמופיע בגרסת רש''י ותוס' שם על הגמרא) בכל זאת המעשה יהיה אסור גם יישאר אדם אחרון בעולם ודולפין, ולכן משכב זכור ומשכב בהמה אסור אפילו לעבד. והראב''ד והמגיד משנה שהוסיפו גם אשת איש, יכול להיות שהם סברו שכל ההיתר לעבד הוא דווקא משום שאין לו קשר לכל המשפחה שלו, אבל אין סיבה שלא נאסור עליו אשת איש, כי היא אסורה בלי קשר לכך שהיא קרובת משפחה שלו או לא.

[12] כתב רש''י שגוזרים עליו שלא לבוא על עריות, כדי שהגויים לא יאמרו שהוא בא מקדושה חמורה לקדושה קלה שבזמן שהיה גוי הן היו אסורות לו ועכשיו הן מותרות לו.

[13] וז''ל, שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה, שנאמר (בראשית ב,כד) ''על כן יעזוב איש את אביו'' זו אשת אביו, ''ואת אמו'' כמשמעה, ''ודבק באשתו'' ולא באשת חבירו, ''באשתו'' ולא בזכור, ''והיו לבשר אחד'' להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד, ונאמר (בראשית כ,יב) ''אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה''.

[14] וז''ל, דין תורה שמותר לעכו"ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת, וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה הרי זה כבא על הנכרית.

[15] עיין בגמרא (חולין קיד,ב) עבד בן שפחה אחי משוחררת יוכיח שאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם אם, ופירש רש''י עבד בן שפחה מותר במין אמו ואסור בבת חורין.

[16] וז''ל, והא דאמרינן [וזה שאמרנו] דמותר באמו הוא החידוש שנתחדש להם בעבד, אבל בתו אינו חידוש דאף הגר כך הוא מותר בבתו מאחר שלא היתה לו עמו קורבה כלל. וכן הדין בכל שאר האב, ולא אמרו אסור באשה ובתה אלא מפני שהיה להן קורבה בגיותן בשאר האם כמו שכתבנו למעלה.

[17] וז''ל, אבל בנו מן השפחה ומן העכו"ם אינו חייב לא על אביו ולא על אמו, וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה אינו חייב על מכת אביו וקללתו. ולקמן (מצווה מ''ח אות ו') כתב רבינו שגם אם העבד פטור מדיני הכאה וקללה היינו פטור ממיתת ב''ד על קללת או הכאת אב ואם, אבל ברור שחייב לשלם מדין חובל על הנזק שעשה להם.

[18] וז''ל, ועוד אמרו זכרונם לברכה (יבמות סב,א) בטעם זה, שהעבד אין לו חייס כלומר שהרי הוא כבהמה לענין זה, והכתוב המורה על זה מדכתיב (בראשית כב,ה) ''שבו לכם פה עם החמור'', ודרשו זכרונם לברכה (שם) עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באיסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שייך לומר בזה אין לו חייס. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל, דלא שייך הכא גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורין עם הנדה, ואפילו שפחה, שחייבין הן בכל עונשין שבתורה וכו'.

[19] בהארות של מכון ירושלים כתבו [עמ' ה' אות י''ג], נראה שכוונתו להקשות, שלדברי הטורי אבן יתחייב עבד בהכאת אמו, ולא כמו שכתב החינוך במצווה ר''ס, ועיין שם באות ט''ו ובמצווה מ''ח אות ז'.

[20] הטורי אבן תירץ שהקושיא לא היתה על ר' יוחנן שסובר שבניו של גר עולים לו לענין פריה ורביה, אלא קושיא על ריש לקיש שסובר שגם מי שהתגייר הבנים מגיותו אינם נחשבים לענין פריה ורביה, ומשם מוכח שלמרות שציבא היה עבד הילדים שלו מגיותו מתייחסים אחריו.

[21] לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד וכו'.

[22] יש לציין שכן שייכת המצווה, אך הוא פטור מטעם אונס [כי אם נאמר שהוא בכלל פטור מהמצווה אז לא מתחילה בכלל שאלת התוס' שיבוא עשה של פריה ורביה וידחה לא תעשה של פסולי קהל, כי בכלל לא היה שייך מצוות עשה] וכן מפורש בתוס' גיטין שם ד''ה לישא, ועיין באתוון דאורייתא סי' י''ג שהתעורר בחקירה זו.

[23] וז''ל, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין הרי זה ספק קידושין.

[24] איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין, מהו אם תמצא לומר בן ישראל שאמר לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת, דחזיא לכוליה [שהיא ראויה לכולו], הא לא חזיא לכוליה [כאן היא ראויה רק לחצי] ואם תמצא לומר בן ישראל המקדש חצי אשה אינה מקודשת, דשייר בקנינו, והא עבד לא שייר בקנינו [קנה כל מה שהוא יכול], מאי וכו'.

[25] וז''ל, וכדאמרינן התם [שם] למאן [למי] דמכשר מכשר אפילו באשת איש וקא מפרש טעמא משום דממזר מאשת אב גמרינן ליה וכאשת אב מה אשת אב שאין לו בה קידושין אבל בעלמא יש לו קידושין יצא גוי ועבד דאפילו בעלמא אין להן קידושין, והלכך כשתמצא לומר דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אין קידושיו קידושין אפילו בשבא על אשת איש דעלמא אין הולד ממזר.

[26] וז''ל, מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש אותו הבן אין לו תקנה מפני שצד ממזרות וצד כשרות מעורבין בו, לפיכך אסור בשפחה ונמצאו בניו כמותו לעולם.

[27] האבני מילואים כתב שכיון שהוא בר קידושין אבל אין דעתו שלימה אז בניו יהיו חצי ממזרים בדיוק כמו שחרש שוטה וקטן עושים ממזרים למרות שאין להם דעת כלל.

[28] הפרמ''ג לא הכריע את דעתו בסוגיא.

[29] שהקשו היאך ממזר אינו חייב באיסור ''לא יהיה קדש'' ומותר להתחתן עם שפחה אבל אסור בחיתון, ומה שונה משוחרר שאסור גם באיסור ד''לא יהיה קדש'' וגם אסור בשפחה כנענית ומתרץ הרמב''ן בשם ר''ת (שם ד''ה ש''מ לכתחילה קאמר) שכל מקום שהתורה אמרה סתם לאו ממזר אסור, אבל שונה הדין כאן שהתורה לא אמרה לא תתחתן עם אשה, אלא לא יהיה קדש, פרט לזה שכבר קודש ועומד שהרי נוצר בעבירה, אבל עבד אין יצירתו בעבירה ובמילא כשהוא משוחרר הוא אסור בשפחה.

[30] הש''ך כתב שממזר מחויב במצוות כמו עבד ואשה ולכן הוא פסול לענין כתיבת ספר תורה, עיין שם.

[31] הוא כתב בשם בנו שיש כמה מצות שלא שייכים בממזר והם כל מצות סנהדרין וממזר פסול לדון דיני נפשות ומלקות, אך גם הנוב''י מסכים שכל שאר המצוות שייכות גם לממזר ובזה הוא השיג על הש''ך, עיין שם.

[32] *וכבר ציינתי לעיל שהירושלמי (יבמות מז,א) דוגל בכך שאסור לממזרים להתחתן כדי שיכלו מן העולם, אם כי פשוט שאם הביא ילדים קיים פריה ורביה.

[33] מבואר בגמרא (קידושין עב,ב) שלדעת ר' יוסי עתידים ממזרים ונתינים להיטהר לעתיד לבוא וגם יהיו מותרים לבוא בקהל. ועל זה כתב הרשב''א (שם ד''ה ממזרי) שלא תתבטל מצוות ''לא יבא ממזר'' בימות המשיח, אלא הוראת שעה היא לדור שלפני ביאת אליהו הנביא, שיבוא אליהו ויטהר את הממזרים, אך אלו שיהיו לאחר מכן ואפילו בימי ביאת המשיח לא יהיו מותרים לבוא בקהל. וקשה על דברי הרשב''א, שהרי בדור של ביאת משיח יטהרו כל הממזרים, ואז כבר לא יהיו ממזרים כי עתיד הקב''ה לשחוט את יצר הרע (סוכה נב,א) ואין סיבה שיגיעו ממזרים לעולם בזמן שאנשים לא יעשו חטאים, ונראה לענ''ד שהרשב''א לא דיבר בהכרח על המציאות, אלא שהוא התכוון לומר שהאיסור במקומו עומד ולא יפקע לעתיד לבוא, אע''פ שלא יהיה נצרך, כי לא יהיו ממזרים.

[34] עיין לקמן אות לד, שם דנתי האם מותר לקחת אשת יפת תואר כדי לקיים מצוות פריה ורביה.@

[35] *לכאורה היה אפשר להביא ראיה לדברי רבינו ירוחם מהגמרא (שבת כו,א) שחכמים התירו להדליק נרות שבת בכל סוגי השמנים ור' טרפון התיר בשמן זית בלבד, ור' יוחנן בן נורי אמר על דברי ר' טרפון, מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין ,ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט, אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים. וגם כאן מה יעשה אותו אחד שאין לו אפשרות אחרת חוץ מלשים ציצית צמר בבגד פשתן שאין לו תכלת. אך באמת יש לחלק, ששם לענין הדלקת נרות כולם מחויבים מדין להדליק ואי אפשר לדרוש מאנשים תנאים לקיום מצווה הכרחית שהם לא יכולים לקיים אותה, כמו שמי שגר רחוק פטור מקרבן פסח, אבל לגבי ציצית כל החיוב מתחיל רק אם האדם החליט ללבוש בגד של ד' כנפות, ואם אדם רוצה ללכת עם בגד בלי ד' כנפות להיפטר ממצוות ציצית מותר לו ואין עונש, רק בעידן ריתחא [בתקופה שיש דין על כולם] מענישים על כך (מנחות מא,א). ולכן אין קושיא על דברי הבית יוסף.

[36] ואסור לכתחילה ללבוש ציצית כלאיים אם אין תכלת, בגלל גזירה של בית שמאי (מנחות מ,ב) שנפסקה להלכה (רמב''ם ציצית ג,ז) ועיין ברבינו יונה על ברכות (א,א מדפי הרי''ף ד''ה ונראה למורי) שהאריך בהסבר בנושא.

[37] עיין לקמן אות ל''ח, שם דנתי מדוע עשה דוחה לא תעשה לפי הרמב''ן שהולך בשיטת הזוהר בסוגיא.@

[38] *סברא כמו של הב''י מצאנו בדברי הרשב''א בגמרא בנדרים (טו,ב ד''ה ואמר רב כהנא) שמביא את הגמרא (נדרים פא,ב) על אדם שנשבע שלא ישמש מיטתו שצריך להפר את הנדר, ושואל למה שלא נאמר שהנדר פוקע ממילא כי הוא מחויב בפריה ורביה וידוע שאי אפשר להישבע לבטל מצווה כי כבר הושבענו על כל המצוות בסיני (כמבואר בשבועות כב,ב), ומתרץ הרשב''א שהוא יכול לקיים מצוות פ''ו עם אשה אחרת ולכן לא שייך שהנדר יפקע מהטעם שהוא מושבע מהר סיני על מצוות פריה ורביה.

[39] *וכן מצינו בגישת מרן שנוקט שלאדם אסור להביא את עצמו לידי אונס כמו שבא לידי ביטוי בשו''ע (יו''ד כ''ח,כ''א) שכתב לגבי מי שאין לו עפר לכסות את דם החיה שהוא רוצה לשחוט בשביל מצוות כיסוי הדם, לא ישחוט ומוסיף הרמ''א על דבריו שיחכה עד שישיג עפר.

[40] וז''ל, אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר וכו'.

[41] מצווה תקנ''ט בשם טעם המלך הלכות איסורי ביאה סוף קונטרס איסור חל על איסור ד''ה ולכן, ומצווה תק''ע בשם קונטרס אחרון של ספר המקנה סי' כ''ו.

[42] וז''ל, ויש לומר דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחי [שנדחה] מפני עשה, וכן בעולה לכהן גדול לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו, ועוד שהוא קל שאינו שווה בכל ואתי עשה ד''ולו תהיה לאשה'' שהוא שווה בכל ודוחה אותו, וכדמשמע בפרק אלו מציאות (ב''מ לב,א) דעשה דטומאת כהנים נדחה מפני עשה דהשב תשיבם אי לאו דמסייע ליה לאו שבו, טעמא משום דעשה דטומאה הוי עשה שאינו שוה בכל, וכמוהו בהרבה מקומות.

[43] לקמן (מצווה רנ''א אות י''א) מסקנת רבינו שעשה אינו דוחה שני לאוים והראייה שלו מהר''ן ביומא (דף ד,ב מדפי הרי''ף) שבחולה שאין בו סכנה ויש רק בשר טרף עדיף לשחוט לו בשבת ולעבור על איסור כרת אחד ושלא יעבור על כמה איסורי לאוים, ואם איסור כרת עשה אינו דוחה אז גם שני לאוים הוא לא ידחה מקל וחומר. ולדעת התוס' (יבמות ג,ב ד''ה לא תעשה שיש בו כרת) משמע שעשה כן דוחה שני לאוים, עיין שם..

[44] עיין לקמן מצווה רנ''א אות י''א, בשם שושנת עמקים כלל ב' ד''ה והא דנסתפקנו. ובגינת ורדים כלל ט', ועיין בשדי חמד מערכה ע' כלל מ' שהאריך בענין.

[45] הגמרא שם מדייקת מהפסוק שדווקא עמוני ומואבי לא יבואו בקהל, אבל עמונית ומואבית כן יבואו.

[46] *במדרש רבה (במדבר יד,א) על הפסוק (תהלים ס,י) ''מואב סיר רחצי'' מבואר אלו שלשה אומות שאסר הקב''ה לכשנכסו לארץ לירש את ארצם, ולעתיד לבוא עתיד הקב''ה להתיר שלשתן לישראל.

[47] *הסתפקתי מה הדין במצרית שמתגיירת עם הבנים שלה והיא מעוברת מאחד מהם, האם הוולד שיצא ממנה יהיה דין של מצרי שני או מצרי שלישי, כי הגמרא (יבמות עח,א) אומרת שהיה צריך לכתוב בפסוק ''אשר יולדו'' כדי לומר שמצרית שמתגיירת בזמן שהיא מעוברת הוולד שנמצא לה בבטן יהיה דין של מצרי שני ולא מצרי ראשון, וכאן היא מעוברת מאחד הבנים שלה שהוא בעצמו לכאורה מצרי שני, אך באמת נראה לי שהשאלה אינה מתחילה כי גר שהתגייר דינו כמו קטן שנולד, ובמילא לה ולבנה שהתגיירו ביחד יש דין של מצרי ראשון וכל החידוש של הגמרא שהוולד ייחשב מצרי שני הכוונה למקרה שהוולד נולד אחרי שהאם התגיירה וקיבלה מעמד של מצרית ראשונה.

[48] וז''ל, מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני, מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה.

[49] וז''ל, נתגיירה אחת מאלו ונשאת לישראל או שנתגייר אחת מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול, לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל הבת כשרה אפילו לכהונה שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה, אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שני. מצרי ראשון שנשא מצרית שניה יש אומרים הולד שלישי ולהרמב"ם הולד שני. ומחלוקתם מבוססת על מחלוקת אמוראים בגמרא (יבמות עח,א) שרבה בר בר חנה סובר כיש אומרים ורב דימי סובר כרמב''ם.

[50] *לכאורה היה מקום להסתפק מה הדין בשוטה שילד וחזר ונשתטה האם קיים פריה ורביה או שנמחק לו המצווה, ולענ''ד נראה לומר שאפשר ללמוד מקל וחומר, מה אם אדם פיקח שהכניס את אשתו להריון ונפטר ונולדו לו בן ובת אחרי שנפטר קיים מצוות פריה ורביה, השוטה לא גרוע יותר ממת ובמילא גם הוא יצא. ואין לומר שלמת יש יתרון על המצוות מכיון ששניהם פטורים כרגע ממצוות לגמרי, וכדברי הגמרא (שבת ל,א) מאי דכתיב (תהלים פח,ו) ''במתים חפשי'' כיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצות. וא''כ גם מת פטור לגמרי.

[51] עיין לקמן (מצווה רס''ג אות ל''ו) שם הביא רבינו את דעת הפרמ''ג (פתיחה כוללת או''ח ח''ב אות ג') שכתב שקטנים מחויבים במצוות אבל ה' חס עליהם בגלל מצבם הנפשי, ורבינו חלק עליו בגלל שיש לימוד מפסוק מפורש ''אמור ואמרת'' כדי להזהיר גדולים על הקטנים, ואין סיבה לתת ציווי מפורש מפסוק אם הקטנים בעצמם מחוייבים במצוות, ומכאן רוצה להוכיח רבינו שקטנים פטורים לגמרי, והפסוק בא ללמד שבכל זאת אסור לגדולים לתת להם איסורים בידיים, ויש הרבה נפק''מ בין השיטות ויבואר במקום אחר אי''ה.

[52] וז''ל, כתב בחלקת מחוקק (אהע''ז א,סק''ח) יש להסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פ''ו ואם נקרא בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה לפי מה שכתב בהגהת סמ''ק והב''ח (יו''ד סי' קצ''ה) אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירא שמא ישא אחותו מאביו, נשמע דהוי כבנו לכל דבר.

[53] שהגמרא שואלת שם מה הדין של בתולה מעוברת לכהן גדול והגמרא מעמידה את השאלה כדעת בן זומא שהיא התעברה באמבטי [שהגבר נכנס למים והוציא זרע ואח''כ האשה נכנסה למים והתעברה מאותו הזרע].

[54] *מבואר בשו''ע (אהע''ז יג,יא) שגזרו חז''ל איסור לאדם להתחתן עם אשה מעוברת או מניקה עד שהתינוק יגיע לגיל כ''ד חודשים, והברכי יוסף שם הסתפק מה הדין לגבי אשה שהתעברה באמבטי, אם גם אצלה שייכת הגזירה או לא, ולא ברור מדבריו מסקנה חד משמעית מה הוא סובר להלכה, עיין שם.

[55] *כתב הזוהר (אחרי מות נט,ב) שמהכרובים שהיו בבית המקדש כדוגמת זכר ונקבה למדנו שכדי שאיש ואשה יגיעו לשלימות שלהם הם חייבים להיות נשואיים כדי שתהיה השראת שכינה, וכתב בפירוש המתוק מדבש שם "בין לכהונה ובין לנבואה'' [שלפי הזוהר כהן שרצה לשרת במקדש חייב להיות נשוי, למרות שבגמרא (חולין כד,א) כתוב שאפשר מגיל עשרים בלי חילוק בין רווקים לנשואים].

[56] וז''ל, אע"פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים, אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא אם כן ימכור ס"ת [ספר תורה] אם אין לו בנים ימכור כדי שישא אשה בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה ויש אומרים שאפילו אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים. הגה מיהו אם מכיר שאינו בן בנים עוד ואינו ראוי עוד להוליד ישא אשה שאינה בת בנים (נ"י בפ' הבא על יבמתו) וכן אם יש לו בנים הרבה ומתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבאו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו מותר לישא אשה שאינה בת בנים אבל אסור לישב בלא אשה משום חשש זו (ת"ה סי' רס"ג).

[57] וז''ל רש''י (חולין קלז,א ד''ה דברי בריבי, תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה תורה לדורות ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה. ובמסכת תענית (טו,א ד''ה ובקבלה) הוסיף רש''י שכל מקום שהנביא מצווה ומודיע ומזהיר לישראל מכונה דברי קבלה, אך אם יש סתם סיפור בנביא ולומדים ממנו הלכה בדרך אגב, אין זה בכלל דברי קבלה.

[58]לדעת התוס' כולם חייבים בשבת ואפילו שפחה.

[59] הב''ש הביא את דעת החלקת מחוקק שדווקא בשביל יתום מוכרים ספר תורה כדי שיתחתן, כי הוא מצווה על פ''ו, אבל בשביל יתומה לא מוכרים, והבית שמואל חולק עליו וסובר שגם בשביל יתומה מוכרים ספר תורה כי היא מצווה על מצוות שבת. ועיין לקמן אות ל''ה, שם דנתי האם אדם שנשבע לאשתו שלא יתחתן עם עוד אשה ולא קיים עדיין מצוות פ''ו, האם מותר לו למכור ספר תורה כדי שיוכל לשלם לה את הכתובה ולגרש אותה. @

[60] הנודע ביהודה (קמא אהע''ז סי' ו') נשאל אודות אדם שמסופק אם נהפך לפצוע דכה ע''י אדם [שאז הוא פסול לבוא לקהל] או ע''י שמיים [שאז הוא מותר לבוא לקהל] האם מותר לו לשאת ישראלית, והביא שם הנוב''י את דברי אב''ד קהילת באראד שצריך לנסות לחפש היטב היתר, כי למרות שפריה ורביה אותו אחד לא יקיים מכיון שאין באפשרותו להוליד, מכל מקום שייך אצלו מצוות לשבת יצרה שהיא מצווה חשובה, אך כתב על דבריו הנודע ביהודה שטעות לומר ששייך מצוות שבת אצל אנשים שאינם יכולים להוליד, ומדברי הנודע ביהודה מוכח שלא ששייך מצוות לשבת יצרה אצל אנשים שאינם מצווים בפריה ורביה, עיין שם.

[61] לרי''ף לרמב''ם ולרא''ש צריך ורשב''א הרא''ה והתוס' לא צריך, עיין ב''י (סי' תקפ''ט ד''ה וצריך) שמביא את כל השיטות.

[62] וז''ל, יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה.

[63] וז''ל, אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה, אבל אם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא. וכ''כ הרמב''ם (חמץ ומצה ו,ג)

[64] וז''ל, המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה לא יצא. נתכוין שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע.

[65] כתב המשנ''ב (תע''ה, סקל''ד) שאפילו שמצוות צריכות כוונה, אם הוא לא התכוון עדיין יש מצווה כי הנאת גרונו מהמאכל נחשב כמו שמתכוון. ויש כמה פוסקים שחולקים עליו וסוברים שמצוות צריכות כוונה בלי חילוק של דברים השייכים לאכילה או לכל דבר אחר, וכל שלא התכוון לצאת ידי חובה באכילת המצווה לא יצא וחתם המשנ''ב שכך פסק הפר''ח, ונראה מדבריו שכך גם דעתו להלכה. וכתב עוד המשנ''ב (סקל''ו) שאם הוא אמר בפירוש שאינו מתכוון לצאת, אפילו שיש הנאת גרון באכילה, הדיבור שלו גרם לכך שלא יצא ידי חובה.

[66] בדרך המלך ריש הלכות אישות כתב, לכן יש להזהיר למסדרי קידושין שיזכירו לחתן שיתכוון לקנותה בכך, וראיתי למחותני הגאון הקדוש בעל מנ''ח זצ''ל אשר בעת שהיה מסדר קידושין היה נוהג להזהיר לחתן שיתכוון לכוונת מצווה לצאת ידי השיטות האומרים דמצוות צריכות כוונה.

[67] וז''ל, נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא וכו'.

[68] וז''ל השו''ע, ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה וכו'. הגה ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה או קטנה משום שחושק בה או משום ממון שלה אע"פ שמדינא היה למחות בו לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה וכן בשאר ענייני זיווגים (ריב"ש סי' ט"ו), ובלבד שלא תהא אסורה עליו.

[69] שם המנ''ח באות י' מסביר שהחידוש הגדול הוא שאדם שקיים מצוות קרבן פסח מתוך כפייה יצא ידי חובת קרבן פסח לעומת כאן שאין שום חידוש כי בכל מקרה המצווה מתקיימת בשלמותה שהם מביאים ילדים לעולם.

[70] שמה הם שואלים מנין לגמרא שמצוות פריה ורביה לא נאמרה לבני נח, ומתרצים שגם אם נאמר שמצוות פ''ו לא נמנתה בשבע המצוות שלהם, על זה הגמרא אמרה לעיל (סנהדרין נח,ב) שמצוות של קום עשה אינן נחשבות בתוך המנין של השבע מצוות, והם מתרצים ששייך כאן גם שב ואל תעשה, שמי שמצווה על פ''ו [שהיא מצווה של קום ועשה] מצווה גם שלא להשחית זרע [שזאת מצווה של שב ואל תעשה], ומדבריהם אפשר להסיק שמי שאינו מצווה על פ''ו גם אינו מצווה על השחתת זרע.

[71] הגמרא שם התירה לשלש נשים לשמש במוך [אמצעי מניעה]:

א. קטנה מחשש שתיכנס להריון, לדעת הבבלי כאן קטנה בין גיל י''א לגיל י''ב שנים יכולה להתעבר, אבל היא תמות במהלך ההריון, מתחת לגיל י''א היא לא תתעבר, ומעל גיל י''ב היא מתעברת ונשארת חיה. ולדעת הירושלמי (יבמות ו,ב) אם הקטנה התעברה וילדה עד שלא הביאה עדיין שתי שערות, היא ובנה מתים. עיברה עד שלא הביאה שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות, היא חיה ובנה מת, ואם עיברה וילדה אחרי שהביאה שתי שערות היא ובנה חיים.

ב. מעוברת שמא עוברה יעשה סנדל [שעובר אחד יפריע לשני וימעך אותו].

ג. מניקה שמא תגמול את בנה וימות. והתוס' שם מביאים את רש''י שפירש שהיא שמה את המוך לפני התשמיש, והם חולקים עליו ואומרים שאם היא עושה ככה הבעל הוציא זרע לבטלה ונחשב כאילו הוא השליך זרעו על עצים ואבנים, ולכן הם מפרשים שם שהאשה אחר התשמיש מוציאה את הזרע ע''י מוך.

[72] נראה שהרמב''ן פירש לפי דעת הזוהר (בראשית נו,ב) ואעתיק את פירוש הסולם לזוהר (חלק ג' אות שצ''ד) ''כי רעה רעת האדם'' פירושו, כל העבירות היו עושים [דור המבול] ולא נשלם עוונם עד ששפכו דם לבטלה על הארץ. ומי המה, הם המשחיתים דרכם על הארץ. והיינו שמוציאים זרע לבטלה, וזהו שכתוב ''רק רע כל היום'', עכ''ל. ועיין שם בזוהר שהאריך. ונראה לענ''ד פשוט שמה שהסתפק רבינו בסוף דבריו אם מותר לסריס להוציא את זרעו לבטלה ונשאר בצריך עיון, הרמב''ן וודאי יאמר שאסור כמו שמוכח מדברי הזוהר שם.

[73] כתב הנימוקי יוסף (יבמות כ,א מדפי הרי''ף) שבכל מקום שמותר לבעול אשה אפילו אם אינה יכולה להוליד, אין בזה משום השחתת זרע, שאין משום השחתת זרע בכל דבר שהוא דרך פריה ורביה, וכמו שמותר להתחתן עם קטנה או זקנה או איילונית. וכבר הבאתי לעיל את דברי השו''ת משנה הלכות (חלק ה' סי' רל''ו) שכתב על אדם שבא על אשת והיא התעברה ממנו, שלמרות שעשה מעשה מתועב אינו עבר על איסור של זרע לבטלה, כי סוף סוף יצא וולד מהזרע שלו. והסתפקתי מה הדין באדם שבא על אשת איש זקנה שאינה יכולה להוליד, אם יש בזה משום השחטת זרע, ודעתי נוטה שכן, כי למרות שיש בזה משום דרך פריה ורביה, כתב הנימוקי יוסף בכל מקום ש מותר לבעול אשה, ואם נדקדק בדבריו משמע שדווקא במקום שהוא מותר לבוא על האשה אין בזה משום השחתת זרע אם ידוע שלא יצא מהביאה כלום, ועוד המשנה הלכות כתב במקרה שהאשה נתעברה והביאה ילד מביאה אסורה שאין בזה משום השחתת זרע, אך הוא לא התייחס למצב שלא יצא וולד מהביאה האסורה. ועיין בהגהות החיד''א על השל''ה (פרשת לך לך אות יג) שכתב בשם הזוהר [ח''ג קס''ח,א] הסבר מדוע זוג שעושה תשמיש המיטה בזמן שהאשה אינה יכולה להתעבר, כי היא זקנה או מעוברת כבר, ומדבריו ניכר שדווקא בביאה מותרת שלא יוצא ממנה וולד אין משום השחתת זרע, אך לא בביאה אסורה. וגם מהתוס' רי''ד (יבמות יב,א ד''ה משמשות במוך) שכתב בפשטות שאין בזה משום זרע לבטלה, נראה שטעמו משום מצוות עונה שהגבר מחויב לאשה ובמקרה של ביאה אסורה שאין מצוות עונה של הגבר כלפי האשה, נראה פשוט שיש עבירה משום השחתת זרע, כך נראה לענ''ד.

[74] הבית מאיר האריך בסוגיא ובמחלוקת רש''י ור''ת בסוגיא.

[1] שם יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, שלבית שמאי צריך שני זכרים כמו שהיה למשה רבינו, ולבית הלל צריך זכר ונקבה כמו שהיה לאדם הראשון. ובירושלמי מבואר (יבמות סז,ב) שגם לבית הלל יוצאים ידי חובה בשני זכרים, וכן לבית שמאי בזכר ונקבה.

[2] הרמב''ם (אישות טו,ב) כתב שזמן המצווה מגיל ט''ז, ואולי הרמב''ם פסק ע''פ הסיפור (קידושין ל,א) שרבא אמר לר' נתן להתחתן בן גיל ט''ז לגיל כ''ב, ורבינו נאחז כמו הגירסא השניה בסיפור שהוא אמר לו להתחתן בגיל י''ח, והמשנה (אבות ה,כא) שאומרת בן י''ח לחופה.

[3] לדעת רש''י (קידושין כט,ב ד''ה הא לן, וד''ה להו) בני בבל היו קודם מתחתנים ואח''כ לומדים תורה, ואילו בני א''י היו קודם לומדים תורה ואח''כ מתחתנים, ולדעת התוס' (שם ד''ה הא לן) בני בבל היו קודם לומדים ואח''כ מתחתנים, ואילו בני א''י היו קודם מתחתנים ואח''כ לומדים, ועיין שם סיבת המחלוקת. ועיין בשו''ת שבט הלוי (ח''ג סי' קע''ג) שכתב על הגיל שעד אליו אפשר להתעכב עם החתונה למי שרוצה ללמוד תורה בשקט, והעלה בשם כמה מהאחרונים שלכל היותר לא יתעכב אחרי גיל כ''ד שנים מלהתחתן.

[4] וז''ל, כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקיבה איילונית. [רמ''א] פירוש איל הוא זכר הצאן כלומר שיש לאשה טבע הזכר וסימנים הם שאין לה שדים כנשים וקולה עבה ואותו מקום אינו בולט מגופה כיתר הנשים.

[5] ועיין בשל''ה (בראשית תורה אור אות ג') שמבאר על דרך הסוד מה הטעם שהלכה כבית הלל.

[6] טומטום הוא אחד שמקום ערוותו מכוסה, ולא ידוע אם הוא זכר או נקבה. והרשב''ם (בבא בתרא קמ,ב ד''ה וטומטום) פירש ששמו טומטום מלשון ''אטום''. וכתבו התוס' (נדה כח,א ד''ה אמר רב נחמן) שלא כל הטומטומים שווים בהגדרה ההלכתית כי הם או זכר או נקבה, בניגוד לאנדרוגינוס שלהם יש דין אחד, והנפקא מינה להלכה (ר''ה כט,א) שטומטום אינו מוציא את מינו ידי חובה שהוא תוקע בשופר, אבל אנדרוגינוס כן. וחשוב לזכור את ההגדרה של הטומטום כי כמעט אין מצוות בספר שרבינו לא מתייחס לטומטום ואנדרוגינוס.

[7] וז''ל, ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות אלא אטום הוא הנקרא טומטום וגם הוא ספק, ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ודאי ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה, וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים והם שנדבר בהן בכל מקום.

[8] ספק דאורייתא לחומרא כגון (גיטין ב,ב) חתיכת בשר שהיא ספק חלב ספק שומן שאסור לאכול מספק. לרמב''ם והראב''ד (כלאים י,כז) דבר שיש בו ספק מהתורה לקולא ורק מדרבנן ספק דאורייתא הוא לחומרא, שהרמב''ם כתב (איסורי ביאה יח,יז) ששתי שבויות במלחמה שהעידו כל אחת על השניה שלא בעל אותן גוי בשבי, שתיהן נאמנות לעדות וכשרות להתחתן עם כהנים, הואיל ואיסור כל הספיקות כולן הוא מדברי סופרים ולכן הקלו בשבויה שחברתה תעיד עליה. ואילו לרשב''א (קידושין עג,א) והר''ן (קידושין לח,ב) ספק דאורייתא מהתורה לחומרא, שם הביא הרשב''א על שיטת הרמב''ם שלמד מהגמרא בקידושין (עג,א) שאומרת שספק ממזר יכול לבוא בקהל [ולהתחתן עם ישראלים מיוחסים] שספק דאורייתא מהתורה לקולא ורק מדרבנן הספק לחומרא, כי מוכח מהגמרא כאן שרק דבר שהוא וודאי התורה אסרה. והקשה עליו הרשב''א מכמה גמרות וביניהן הגמרא (קידושין לח,ב) שאומרת שדין ערלה בחו''ל הלכה למשה מסיני שספיקה מותר, ורק ודאי ערלה בחו''ל אסור, ומהגמרא הנ''ל אפשר להסיק שבארץ ישראל גם ספק ערלה אסור מדאורייתא, ומכאן שספק דאורייתא לחומרא. (ועיין בשב שמעתא שער א' פרק א' שהאריך בכל הסוגיא)

[9] שם שואלים התוס' איך טומטום יכול להאכיל את אשתו בתרומה אם הוא כהן שהרי אם אין ביאתו ביאה גם חופתו אינה חופה, ותירצו התוס' שמכיון שיש לו את האפשרות לקרוע את העור ולהיות ראוי לביאה אנו מסתכלים כאילו הוא כבר קרע את העור לענין זה.

[10] וז''ל, והטומטום חולץ ואינו מייבם מפני שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם ושאר כל האחין או חולצין או מיבמין.

[11] וז''ל, מי שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק אם זכר אם נקבה, ואין לו סימן שיודע בו אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית לעולם. וכתב התוס' יו''ט (יבמות ח,ו ד''ה אנדרוגינוס [השני]) שפירוש המילה אנדרוגינוס הוא איש - אשה בלשון לועזית, ובמדרש בראשית רבה (פרק ח') מבואר שאדם וחוה בהתחלה היו כמו אנדרוגינוס שהם נבראו מחוברים יחדיו עד שה' הפריד את חוה מאדם, וכן מבואר בגמרא (עירובין יח,א) דיו [שני] פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון, שנאמר (תהלים קלט,ה) ''אחור וקדם צרתני''. כתיב (בראשית ב,כב) ''ויבן ה' אלהים את הצלע וגו'', רב ושמואל חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב וכו'.

[12] וז''ל, טומטום ואנדרוגינוס הרי הן ספק נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בכל מקום וחייבים בכל ואם עברו אינם לוקין. ואחת הדוגמאות לכך, כתב המשנ''ב (סי' נ''ה,סק''ג) שטומטום ואנדרוגינוס אינם משלימים למנין לקדיש ושאר דברים שבקדושה.

[13] וז''ל, ואלו שאין להן זיקה כלל סריס חמה ואנדרוגינוס מפני שאינן ראויין לילד ולא היתה להן שעת הכושר.

[14] וז''ל הטור (אהע''ז סי' קע''ב), לדעת ר"י דינו כזכר גמור לכל דבר וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש.

[15] וז''ל, תנן אנדרוגינוס נושא פירוש דמשמע נשואין גמורים והרי הוא כזכר ומאכיל בתרומה דאורייתא דאי [שאם] לא הוו נשואין ודאין הוה ליה למימר [היה לו לומר] אנדרוגינוס שקידש [אשה] קידושיו קידושין ומשני תני אם נשא דיעבד ולישנא דלכתחלה דהך סוגיא היינו פירוש נישואין ודאין.

[16] שם הוא כתב שאנדרוגינוס מחויב בפריה ורביה וצריך לישא אשה כדעת התוס', עיין שם.

[17] וז''ל, אנדרוגינוס מוציא את מינו. אמר אברהם זהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה הוא אבל למי שאומר חציו זכר הוא אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

[18] כתבו שגם לר' יוסי אנדרוגינוס ספק איש ספק אשה כל הזמן בגלל מבנה גופו, אך אינו סובר שהם בריה אחרת.

[19] וז''ל, בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה שאין בו לכהן כלום, ועובדים בו וגוזזים אותו כשאר החולין, נולד טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו, בין שהטיל מים ממקום זכרות בין שהטיל ממקום נקבות.

[20] עיין לקמן (מצווה קפ''ט אות ג') שם הסתפק רבינו לפי שיטת המהרי''ט אלגאזי מה הדין בבן שבא על אביו האנדוריגינוס בדרך נקבותו, אם מתחייב משום בא על אמו או בא על אביו.

[21] מפירוש רש''י (יבמות פג,א ד''ה הלכה כר' יוסי) משמע שהוא סובר שאנדרוגינוס דינו כזכר, ומשום מה רבינו לא הזכיר את שיטת רש''י בסוגיא.

[22] פצוע דכה הוא אדם שאשכיו [שניהם או אחד מהם] פגועים קשות ואינו יכול להוליד. וכרות שפכה הוא אדם שאיבר הזכרות שלו נחתך, ולא נשאר מן העטרה אפילו כחוט השערה.

[23] הגרש''ז אויערבאך פסק בספרו נשמת אברהם (אהע''ז סי' קע''ב) שאשה שנעקר רחמה אין לה דין של איילונית, עוד הביא הברכי יוסף (אהע''ז סי' ה') שיטה שאומרת שאשה שעקרה את רחמה יש לה דין של סריס אדם והיא פסולה לבוא בקהל והברכי יוסף לא פסקה להלכה, ולענ''ד יש לתמוה על אותה שיטה שהרי מבואר בגמרא (יבמות סה,ב) שאשתו של ר' חייא שתתה סם שיגרום לה להיות עקרה ור' חייא לא גירש אותה, ואם היא היתה פצוע דכה היה אסור לר' חייא להישאר איתה. עוד ראיתי שהר''ן (שבת מ,ב מדפי הרי''ף) כתב על סמך המעשה של אשת ר' חייא, שלנשים מותר לסרס את עצמן כי הן פטורות מפריה ורביה, בניגוד לגברים שלהם אסור להסתרס כמבואר במסכת שבת (קי,ב), ולענ''ד פשוט שהתורה לא היתה מתירה לנשים להסתרס אם הן היו הופכות לפסולות קהל בגלל זה.

[24] והרמ''א הולך לשיטתו, שבמקום אחר כתב לענין צירוף של בן י''ג שנה למנין (או''ח נה,ה), אין מדקדקין בשערות, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקים אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות.

[25] שם רבא אומר שחזקה שכל אדם שהגיע לגיל מצוות, יש לו שתי שערות והוא נחשב בוגר.

[26] עיין לקמן מצווה י''א אות י''ח ד''ה וחרש, שם הרחבתי בנידון.

[27] וז''ל, גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת משום דקהל גרים לא אקרי קהל והולד ממזר ואפילו היתה הורתו ולדתו בקדושה כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת אפילו הכי מותר בממזרת דווקא עד י' דורות אבל מכאן ואילך אסור שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבואו לומר ישראל נושא ממזרת, ולהרמב"ם מותר בממזרת וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גירותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואח"כ יאסר בממזרת, אחד הגרים ואחד העבדים המשוחררים דין אחד לכולם.

[28] כתב בשו''ת משנה הלכות (חלק ה' סי' רל''ו) שאדם הבא על אשת והיא התעברה ממנו, למרות שעשה מעשה מתועב, הוא לא עבר על איסור של הוצאת זרע לבטלה, כי סוף סוף יצא וולד מהזרע שלו.

[29] מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן הייבום, וחייב על מכתו ועל קללתו, ובנו לכל דבר, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העובדת כוכבים.

[30] רבי אבין בעי ובנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה ולשניה [לענין עריות].

[31] וחייב על מכתו, אמאי [מדוע] קרי [כתוב] כאן (שמות כב,כז) ''ונשיא בעמך לא תאור'', בעושה מעשה עמך כדאמר רב פנחס משמיה דרב פפא בעושה תשובה, הכא נמי [גם כאן] כשעשה תשובה. והאי בר תשובה הוא [?] והתנן, שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, השתא מיהא [עכשיו מכל מקום] עושה מעשה עמך הוא [שהרי חזר בתשובה].

[32] וז''ל, ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתירא ממנו. הגה ויש אומרים דאינו מחויב לכבד אביו רשע אלא א"כ עשה תשובה (טור ומרדכי פרק כיצד ובהגהות מיימוני פ"ו דהלכות ממרים).

[33] בגמרא (קידושין לא,א) מבואר שאם אביו ואימו של פלוני מבקשים שישקה אותם מים, האב קודם, כי גם הוא וגם אמו מחויבים בכבוד האב, אך אם ההורים גרושים ייתן למי שהוא רוצה קודם, ומוכרת קושיית העולם מדוע שלא ייתן מים קודם לאמו, שהרי היא בטוח אמו בניגוד לאביו שהוא רק בחזקת אביו ולא בוודאות, והתירוץ פשוט שאם הבן מכבד את אמו קודם רק כי היא וודאי אמו ובגלל שהוא מסופק אם אביו זה האבא האמיתי, יש כאן יותר בזיון לאם מאשר כבוד לאם, אך אצל בן ממזר לכאורה אם הוא מחויב בכיבוד הורים, הסברא נותנת שיצטרך לכבד את אמו קודם, כי הוריו מעולם לא היו נשואים וגם אמו היא בטוח אמו, מה שאין כן אצל אביו.

[34] עיין נספחים והרחבות נספח א', שם הרחבתי בנידונים סביב מצווה הבאה בעבירה.

[35] הגמרא שם (ט,א) אומרת שמהמילים ''סוכה תעשה לך'' למדו שבסוכה גזולה לא יוצאים ידי חובה, ושאלו התוס' למה שלא נפסול את הסוכה בגלל שהיא מצווה הבאה בעבירה בלי ללמוד את הדין שהסוכה פסולה מפסוק, והתוס' מסיקים שמצווה הבאה בעבירה דרבנן ורק בדברים שבאים לרצות כגון לולב או קרבן שייך מצווה הבאה בעבירה מהתורה, ודוחים את שיטת רבינו תם שמצווה הבאה בעבירה דין מדאורייתא (עיין שם באריכות) והריטב''א (סוכה ט,א ד''ה הא דאמרינן) דחה את תירוצם על סמך דברי הירושלמי (שבת עב,ב) שהאוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה למרות שמצה לא באה לרצות את ה', ותירץ את קושיית התוס' שהטעם שהתורה הצריכה פסוק אע''פ שזו מצווה הבאה בעבירה, כיון שבלולב אסרה התורה לולב גזול ושאול (עיין סוכה ל,א), ובסוכה התירה התורה מהפסוק ''כל האזרח בישראל'' מלמד שכל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת (עיין סוכה כז,ב), והיה אפשר לטעות ולחשוב שגם בסוכה גזולה מותר לשבת, ואם היינו אומרים שהבעיה היא משום מצווה הבאה בעבירה, לא היו חוששים לזה כי הסוכה לא באה לרצות כקרבן, והיינו חושבים שאם היא לא באה לרצות לא שייך מצווה הבאה בעבירה, ולכן כתוב ''לך- שלך'', למעט גזולה, שאפילו דבר שאינו בא לרצות שייך בו מצווה הבאה בעבירה. ורבינו (מצווה שכ''ה אות י' ד''ה ואם כי) תירץ שדווקא במצוות חיוביות כגון מצה שאדם מחויב לאכול בפסח או לולב שאדם חייב ליטול לא יוצאים ידי חובה במצווה הבאה בעבירה, כיון שלא קיים רצון הבורא אז נחשב שביטל המצווה, אבל במצוות קיומיות כגון ציצית וסוכה [חוץ מיו''ט הראשון שבו סוכה היא מצווה חיובית] אם הם באים בעבירה, אפילו שהוא לא קיים את המצווה עדיין לא נחשב שהוא ביטל את המצווה, ולכן אם יושב בסוכה פסולה מטעם מצווה הבאה בעבירה ,אפילו שלא קיים המצווה, מכל מקום לא נחשב כאילו הוא יושב מחוץ לסוכה.

[36] המהרי''ט כתב שהמביא וולד ממזר עושה מצווה הבאה בעבירה כמו אדם, והוסיף שאולי הירושלמי התכוון לבא על ערווה בשוגג והוליד ממנה וולד שקיים המצווה.

[37] *קשה לי על דברי המהרי''ט מהגמרא (מנחות סט,ב) שם הסתפקו האם גשם של חיטים כשר לקרבן שתי הלחם, מכיון שבפסוק כתוב (ויקרא כג,יז) ''ממושבותיכם'', והחיטים אינם ממושבותינו, אך מצד שני הם ירדו מהשמיים בארץ, והגמרא לא פשטה את הספק. והרמב''ם (תמידין ומוספין ח,ג) הזכיר את דברי הגמרא הנ''ל ואמר שמכיון שלא נפסק מה הדין, צריך להחמיר ולא להשתמש בחיטים שירדו מן השמים. ומוכח מכאן שהרמב''ם מביא להלכה דברים שאינם מצויים כלל, בניגוד לתירוץ המהרי''ט. ויש לומר שבדברים ציבוריים הרמב''ם טורח להזכיר את הדין אפילו אם אינו מצוי כל כך, אך במצוות השייכות לאדם פרטי לא ראה הרמב''ם צורך גדול להזכיר דינים שאינם מצויים ואינם נצרכים במיוחד.

[38] ואמנם להרבות פסולים בישראל ודאי אין זה טוב, אך האם זה איסור כדי שנוכל לפחות לטעון שזו מצוה הבאה בעבירה [?] ושני צדדים לספק. הראשון שיקיים את מצות פ"ו אך ירבה ממזרים בישראל. והשני שיתבטל ממצות עשה ולא ירבה ממזרים. ודברים אלו מזכירים את דברי הגמרא (ברכות י,א) שחזקיה רצה להתבטל ממצות פ"ו בגלל שהתוצאה לא טובה, ולכן אמרו עליו בשמים דברים חריפים מאוד. "כי מת אתה לא תחיה" ע"ש. וכולי האי [וכל זה] מכיון שנכנס לחשבונות שמים. על האדם לעשות מה שמוטל עליו. ולכן גם בנידון דידן [שלנו] נראה דיש לחייבו בפ"ו, ואע"פ שהתוצאה להרבות ממזרים אינה טובה, מה שאנו מצווים עלינו לעשות. כן נלע"ד. אריאל שלום חדד ס"ט.

[39] וכאן ראוי לציין את דברי (הירושלמי יבמות מז,א) שרבי יהודה אמר ממזר לא ישא ממזרת כדי שיתכלו ממזרים מן העולם. ובזוהר (תיקונים יא,א) דרש על מי שמוליד ממזר את הפסוק (דברים כז,טו) ''ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' וכו''.

[40] שהלכה כבית הלל שלמדו מאדם וחוה שהביאו בנים ובנות, ואין הלכה כבית שמאי שלמדו ממשה רבינו שהביא שני בנים (יבמות סא,ב),

[41] וז''ל, נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל והם משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה.

[42] וז''ל, אף על גב דאמרינן לעיל אין שני זכרים חשובים כבן ובת, הכא [כאן] שבא מכח מי שפטרתו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת.

[43] והבית שמואל (אהע''ז סי' א,סק''ט) כתב שהסמ''ק והב''ח כמו הרמב''ם והטור כמו התוס'. ועיין לקמן אות ל''ט@, שם דנתי בגדרים של מצוות פ''ו לענין הנכדים, האם מספיק שיחיו הנכדים רגע אחד אחרי מות הסבא כדי שהוא יקיים מצוות פ''ו, או שמא צריך שהם בעצמם יביאו זרע כלשהו.

[44] התוס' כתבו שאם העבד משתחרר ההורים שלו לא יצאו ידי חובת פ''ו בזה שהוא נחשב כישראל עכשיו.

[45] (גיטין מא,א) [משנה ראשונה] מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד דברי בית הלל, בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד, יבטל [מפריה ורביה] והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיה מה,יח) ''לא תוהו בראה לשבת יצרה'', [משנה אחרונה] אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו [שהעבד שהשתחרר צריך לשלם חצי מהשווי שלו כדי שייחשב כאילו הוא קנה את עצמו בהלוואה] וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

[46] כתב הפרמ''ג שלמסקנה יוצא שמביא ילדים מחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יוצא ידי חובת פריה ורביה, אך הוסיף שאינו יודע למה, עיין שם.

[47] כתבו התוס' שאפילו מי שנולדו מעריות נחשבים יורשים, כאן הם לא נחשבים כצאצאים אפילו לענין ירושה.

[48] וז''ל, המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין צריכה גט, ואם עד שלא נתן לה גט נשתחררה ואח"כ קידשה אחר מקודשת לשניהם וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני, ואם מתו אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני או חולץ או מייבם.

[49] עיין נספחים והרחבות נספח ב', שם הארכתי בדיני טריפה בגוף האדם וההשלכות ההלכתיות לזה בימינו.

[50] כתב שער המלך שטריפה אינו מוליד.

[51] איתמר היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה [שהרי יש לו ילדים] וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [נחשב], והלכה כר' יוחנן כמו בכל מקום חוץ מהשלשה שמנויים ביבמות (לו,א), ועיין לקמן מצווה ה' אות ד' ד''ה והנה למנות על הפסח, שם הבאתי את המקומות בש''ס שהלכה כריש לקיש.

[52] וז''ל, היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו, אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר. והרמב''ם כתב אותו דבר בלשון קצת שונה.

[53] *מוכח מאות ט''ז שרבינו סובר כמו הרמב''ם והטור, כי הוא כתב שם שגוי שהתגייר עם בניו הקטנים צריך להוליד מספק שמא ימחו בניו בגיור שיגדלו ויחזרו להיות גויים, ואם רבינו היה סובר כמו המהרי''ל, לא היה צורך לחשוש שבניו ימחו בגיור, כי בכל מקרה הוא יצא ידי חובה. ואין לפשוט את השאלה מאות ט' ששם כתב רבינו שאם השאיר נכדים הוא יצא, כי כאן לא בטוח שהנכדים קשורים לסבא, וגם כתב רבינו לקמן באות י''ד שהמצווה תלויה בתוצאה והיא יכולה להתבטל למפרע, ולענ''ד נראה שכמו שכתב רבינו לקמן בשיטת הרמב''ם באות י''ט שגוי שחל עליו איסור עריות כלפי בני משפחתו, האיסור פוקע ברגע שהוא נהפך לעבד או מתגייר, כך גם כאן ברגע בתו שחזרה להיות גויה, פקע ממנה איסור עריות כלפי בני משפחתה, וכמו שהגמרא אומרת בסוגיא כאן (יבמות סב,א) שגר שנתגייר נחשב כמו קטן שנולד, כך גם אשה שהתגיירה בהיותה קטנה וחזרה להיות גויה נחשבת כבריה חדשה, ולדעת רבינו שדווקא אם יש איסור עריות על הצאצאים, הם גם מוציאים אותו ידי חובת מצוות פ''ו, כאן שאין איסור עריות על הצאצאים, הסבא לא יצא ידי חובת פ''ו [ובמקרה כזה כמובן שלדעת המהרי''ל הוא יצא ידי חובה, כי עיקר המצווה שיש זרע כלשהו בעולם, בין יהודי ובין גוי]. הסתפקתי מה הדין בזוג שהתגייר עם ילדיו הקטנים ,והבת שלהם הביאה בעצמה ילדים ואח''כ חזרה להיות גויה (עיין באות ט''ז באיזה מצב מאורע כזה יכול לקרות) האם לשיטת הרמב''ם והטור יצא הסבא של הנכדים היהודים ,שהוא גם האבא של האמא שחזרה להיות גויה ידי חובת פריה ורביה,

[54] ולגבי המקרה ההפוך, מבואר בתוס' (כתובות ג,ב ד''ה ולדרוש) שרבינו תם התיר למומרת שהתחתנה עם גוי ואח''כ אותו גוי התגייר להתחתן ביחד כדת משה וישראל, והסתפקתי האם אותו זוג הביא ילדים ואח''כ התגייר האב [לא צריך את ילדיו כי הבנים גויים] האם הוא יצא ידי חובת פריה ורביה, ולמרות שהיה אפשר לפלפל בסוגיא המסקנה באופן חד משמעי תהיה שהאב לא יצא ידי חובת פריה ורביה, כי מהרגע הראשון הבן לא היה מיוחס אחריו כלל אלא אחר האם היהודית, ולכן כשתגייר האב הוא יצטרך לקיים מצוות פריה ורביה ולהוליד עוד ילדים, ונפק''מ שאולי לא יתירו לו לשאת את המומרת במידה והיא מבוגרת ואינה יכולה להוליד כדי שיוכל לקיים מצוות פריה ורביה, אע''ג שהיום לא כופים לישא אשה שראויה להוליד כמבואר ברמ''א (אהע''ז א,ג). ויש הרבה מה לפלפל ולהאריך בנידון ואי''ה יבואר במקום אחר.

[55] וז''ל, אין לשין מצת מצווה ולא אופין אותה על ידי עכו"ם ולא על ידי חרש שוטה וקטן. והבאר היטב (סק''ב) הביא כמה שמקלים בזה, ועיין במשנ''ב (שם סק''ג) שכתב שהמג''א והב''ח מתירים רק בשעת הדחק לסמוך על ההיתר שגוי יכין מצות כשיהודי עומד על גביו, אך ממש לא לכתחילה, ותימה איך כתב רבינו בלשון הרבה דעות שנשמע מדבריו שמותר לכתחילה, ואולי באמת הוא סובר כך שלא כמו שאר הפוסקים, אך עדיין קשה, כי רוב הפוסקים לא התירו.

[56] הגמרא (חולין ד,א) אומרת שמצה שהכין כותי מותרת, ושואלים שם התוס' (ד''ה מצת כותי) איך מותר לאכול מצה של כותים אחרי שחז''ל גזרו עליהם שהפת שלהם תהיה פת עכו''ם, וגם ר' אליעזר אמר שכל האוכל פת כותי כאילו אכל פת חזיר, ומתרצים שמדובר בעיסה שהכין הישראלי וממנה הכין הכותי מצה.

[57] עיין לקמן סי' ה' אות ב' מה שכתבתי.

[58] שתי הפעולות לא מתרחשות באותו הזמן, וכדי שעשה ידחה לא תעשה צריך שהם יהיו ביחד ממש, לדוגמא מצוות ייבום שהביאה היא גם המצווה וגם העבירה והעשה של הייבום שהוא הביאה דוחה את הלא תעשה של ביאה על אשת אח האסורה.

[59] הארכתי בביאור המושג במצווה ב' אות י''ב, עיין שם.

[60] בתורה יש ציווי שאם גבר אנס אשה רווקה הוא צריך להתחתן איתה [במידה והיא רוצה] ואסור לו לגרש אותה, אך הגמרא אומרת שכל המצווה היא רק מצד הגבר שמחויב להתחתן איתה, אבל אם האשה לא מעוניינת בחתונה אין מצווה כלל [כך שיוצא שהאשה אינה מקיימת בכל זה אף מצווה] ובמילא אם האשה פסולת קהל שאסורה להתחתן עם ישראל, לא יבוא עשה שלו להתחתן עם האשה שאנס וידחה לא תעשה של חתונת פסולת קהל עם ישראל מכיון שהאשה רק עוברת בלא תעשה אך לא מקיימת שום מצוות עשה.

[61] התוס' (שבת ד,א ד''ה וכי) כתבו שכל האיסור לחטוא כדי להציל את חבירך מחטא הוא דווקא שחברך פשע ולכן צריך לחטוא בשבילו, אבל אם הוא לא פשע, כמו (עירובין קג,ב) כהן שצמחה לו יבלת במקדש בשבת שחבירו הכהן חותך לו אותה בשיניים כדי שיוכל לעבוד למרות שיש בזה איסור משום שבות.

[62] המנ''ח רצה לומר כאן שלדעתו אין דמיון כמו שרצו התוס' לדמות, אך הוא לא רוצה לחלוק עליהם בסברא בלי ראיה מהגמרא לדבריו אלא מסברא בלבד. ועיין בשו''ת אבני נזר או''ח סי' תנ''ה,ח שכתב, אם אשה אינה מצווה במשהו אין לה דין ערבות, ולכן אסור לה לעשות עבירה כדי שמישהו אחר יזכה. ועיין תוס' (שבת ד,א ד''ה וכי אומרים ותוס' עירובין ק,א ד''ה מתן ד') מפורש מדבריהם שדווקא במקום שהיתה רשלנות לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, אבל במקום שלא היתה רשלנות מותר לאדם לחטוא בשביל חבירו ,וגם כאן לכאורה מי שהוא פסול קהל כגון ממזר לא באמת התרשל ולכאורה באמת היה אמור להיות לה מותר להיבעל לאותו פסול קהל ,אבל מצד שני כבר הזכרנו שכדי לקיים את המצווה צריך להביא ילד וילדה ולא מסתבר שאשה תלד ממנו תאומים בפעם ראשונה ואם כך כל ביאה שלו תהיה אסורה ולכן יהיה אסור.

[63] הדברים נמצאים שם בגמרא, אך המדרש (ילקוט שמעוני ירמיה רמז רס''ח) הרחיב יותר וז''ל, אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה'. עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע כבר הכתבת לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו', אמר לה כלום הכתבתי אלא איש והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא איש, וכי גרושים אתם לי בית ישראל כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם

[64] שם מבואר שמהתורה חייבי לאוים כגון גרושה לכהן הדיוט היו יכולים לקיים ייבום משום שעשה דייבום דוחה לא תעשה, אבל מכיון שרק הביאה הראשונה מצווה גזרו שלא יתחתנו ויעשו ייבום משום ביאה שניה שתהיה באיסור לאו.

[65] ושבת היא רק מצווה מדרבנן ולא יבוא עשה מדרבנן וידחה לא תעשה מהתורה, וסברא זו נמצאת גם בדברי החוות יאיר (סי' ט',אות ג) שכתב שגם אם חז''ל עשו חיזוק לדבריהם, עדיין אין בכח תקנה של חכמים לדחות מצווה מהתורה, עיין שם.

[66] הפני יהושע התקשה היאך יכול להיות שאדם יעשה ייבום שאצלו יש עשה שדוחה לא תעשה ואצל האשה יש רק לא תעשה, והפני יהושע לא קיבל את דברי התוספת יום הכיפורים, ומכוח הקושיא הכריח לומר שלאשה כן יש מצווה להתייבם, כי אם לא היאך יבוא עשה שלו וידחה לא תעשה שלה, וזאת גם קושיית התוספת יום הכיפורים שהביא רבינו, והסיק התוספת יום הכיפורים שייבום מותר מגזירת הכתוב [ולכן אפשר לייבם למרות שלאשה יש רק לא תעשה בלי עשה, אבל הפני יהושע שסבר שאין כאן גזירת הכתוב אמר שגם לאשה יש עשה ואז אצל שניהם שייך לומר יבוא עשה וידחה לא תעשה], ובהגות הרעק''א (מובא בספר חידושי רעק''א על יבמות ד,א) כתב שהתוס' ישנים גם סוברים שמצווה על האשה להתייבם ולא רק על האיש יש מצווה, והרעק''א עצמו השאיר בצ''ע למסקנה אבל משמע שדעתו נוטה שיש מצווה לאשה בייבום ולא רק לאיש יש מצווה.

[67] וז''ל, מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אם מת בלא זרע שנאמר (דברים כה,ה) ''ובן אין לו יבמה יבוא עליה'', מן התורה אינו צריך לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים אלא יבוא עליה וכתובתה על נכסי בעלה שמת.

[68] נראה שרבינו ציין דווקא לגמרא ביבמות ששם הרי''ף והנימוקי יוסף (יבמות כו,ב מדפי הרי''ף) כתבו שכל מקום שהאיש אינו מוזהר גם האשה אינה מוזהרת, והוא לא ציין לגמרא בסוכה (כח,ב) ששם הנידון עוסק בתוספת יוה''כ לנשים אם הן מחויבות מהתורה.

[69] וכסברת רבינו מצאתי בנימוקי יוסף (יבמות כו,ב מדפי הרי''ף) שכתב שבכל מקום שהכהן מוזהר על נישואים, כגון גרושה או חללה, גם האשה מוזהרת להתחתן לו, וכל מקום שהאיש אינו מוזהר להתחתן עם האשה, כגון חלל שאינו מוזהר להתחתן עם כוהנת, גם הכוהנת אינה מוזהרת להתחתן עם החלל ומותר להתם להתחתן.

[70] כדברי המשנה (קידושין סו,ב), וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה, ואיזה זה זה ולד שפחה ונכרית.

[71] (דברים כג,יח) ''לא תהיה קדשה [רש''י, מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות] מבנות ישראל ולא יהיה קדש [רש''י, מזומן למשכב זכר] מבני ישראל''. ורש''י הוסיף, ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הוקשו לחמור, שנאמר (בראשית כב,ה) ''שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור''. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמתא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות שאין קדושין תופסין לו בה.

[72] באמת מצינו בתורה דברים ששייכים גם לזכרים וגם נקבות והציווי כתוב בלשון נקבה ,כמו לדוגמא (שמות כב,יז) מכשפה לא תחיה. וכבר עמדה על זה הגמרא (סנהדרין סז,א) והסבירה שהפסוק נאמר בלשון נקבה משום שאצל הנשים הכישוף יותר מצוי. כמו שמוכח מהסיפור (סנהדרין מה,ב) ששמעון בן שטח תלה שמונים מכשפות באותו היום ,ואילו מכשף זכר לא היה שם.

[73] וידוע שבגמרא עצמה, המסומן בסוגריים עגולות לא קוראים כלל או שצריך לקרוא אחרת ואילו סוגריים מרובעות צריך לקרוא [שסוגריים עגולות הוא טקסט שנמצא בגמרא המקורית אך אינו נכון לעומת סוגריים מרובעות שלא נמצאו בטקסט המקורי כפי שהודפס אך צריך להוסיף].

[74] כך מוכח גם מהשו''ע (יו''ד רסו,א) שכתב שאדם שמל ואח''כ נמשכה ערלתו, שהוא מחויב למול מדרבנן ויש לו בהרת במקום המילה, לא ימול, כי לא יבוא עשה מדרבנן וידחה לאו דאורייתא.

[75] וז''ל, בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק וכו'.

[76] התפארת למשה חידש לומר שהמתגיירת בזמן ההריון אנו מסתכלים על הוולד כאילו הורתו ולידתו היו בקדושה ודינו כיהודי גמור לכל דבר, ומכיון שמעולם לא היה לו דין של גוי אין באפשרותו לחזור לגיותו.

[77] וז''ל הפתחי תשובה (יו''ד רס''ח,סק''ז), עיין בדגול מרבבה שכתב אם ידעו ב"ד בשעת טבילה שהיא מעוברת הדין פשוט אבל אם לא ידעו ב"ד שהיא מעוברת יש בזה אריכות דברים עכ"ד

[78] וז''ל, עכו"ם הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד ועבד שטבל שבא על עכו"ם הולד עכו"ם הלך אחר האם, אבל עכו"ם הבא על שפחה עכו"ם או עבד עכו"ם שבא על עכו"ם בת חורין הלך אחר הזכר.

[79] וז''ל, עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו"ם או כשהוא עבד אינן שאר בשר, ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל.

[80] לדעת רבינו כל מקום שהצאצאים אסורים על הוריהם באיסור עריות, אפילו אם הם אינם מיוחסים אחריהם, ההורים קיימו מצוות פריה ורביה מכיון שיש להם צאצאים שאסורים עליהם בעריות. ולקמן אביא בזה נפק''מ לענין הפריה מלאכותית ועוד כמה נושאים.

[81] [תנא קמא] האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר (בראשית א,כח) ''ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו''.

[82] לראב''ש תנא קמא למד מהפסוק (בראשית א,כח) ''ומלאו את הארץ וכבשוה'', איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש. ולרב יוסף תנא קמא למד מהפסוק (בראשית לה,יא) ''אני אל שדי פרה ורבה'', ולא אמר בפסוק פרו ורבו בלשון רבים כמו שלמד ריב''ב מהפסוק בבראשית. ולפי ההסבר של ר' אלעזר בן שמעון כתב השל''ה (פרשת תולדות אות מ''א) שהגמרא בקידושין (כט,א) שאומרת שכל מי שלא הגיע לגיל עשרים ה' אומר עליו ''תיפח עצמותיו של זה'' פשט הדבר הוא שאיש דרכו לכבש, והתורה אומרת שבגיל עשרים הזכרים היו מתפקדים לצבא, לכן כמו שדרכו לכבש בגיל עשרים ,כך גם להתחתן צריך עד גיל עשרים.

[83] עיין לעיל אות י''ג, שם הובא מחלוקתם באריכות.