Parshat Tzav: What Kind of Sacrifice Was That, Again?
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃
(ז) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃
(יב) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יג) זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב׃ (יד) עַֽל־מַחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
(יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יח) דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃
(א) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ (ב) בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
(יא) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃ (יב) אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃
(לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃ (לח) אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
(1) The LORD spoke to Moses, saying: (2) Command Aaron and his sons thus: This is the ritual of the burnt offering: The burnt offering itself shall remain where it is burned upon the altar all night until morning, while the fire on the altar is kept going on it.
(7) And this is the ritual of the meal offering: Aaron’s sons shall present it before the LORD, in front of the altar.
(12) The LORD spoke to Moses, saying: (13) This is the offering that Aaron and his sons shall offer to the LORD on the occasion of his anointment: a tenth of an ephah of choice flour as a regular meal offering, half of it in the morning and half of it in the evening, (14) shall be prepared with oil on a griddle.
(17) The LORD spoke to Moses, saying: (18) Speak to Aaron and his sons thus: This is the ritual of the sin offering: the sin offering shall be slaughtered before the LORD, at the spot where the burnt offering is slaughtered: it is most holy.
(1) This is the ritual of the guilt offering: it is most holy. (2) The guilt offering shall be slaughtered at the spot where the burnt offering is slaughtered, and the blood shall be dashed on all sides of the altar.
(11) This is the ritual of the sacrifice of well-being that one may offer to the LORD: (12) If he offers it for thanksgiving, he shall offer together with the sacrifice of thanksgiving unleavened cakes with oil mixed in, unleavened wafers spread with oil, and cakes of choice flour with oil mixed in, well soaked.
(37) Such are the rituals of the burnt offering, the meal offering, the sin offering, the guilt offering, the offering of ordination, and the sacrifice of well-being, (38) with which the LORD charged Moses on Mount Sinai, when He commanded that the Israelites present their offerings to the LORD, in the wilderness of Sinai.
Haftarah Tzav: Surprise! Jeremiah is Not Happy
(כא) כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר׃ (כב) כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא [הוֹצִיאִ֥י] אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃ (כג) כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם׃ (כד) וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא־הִטּ֣וּ אֶת־אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים׃ (כה) לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ׃ (כו) וְל֤וֹא שָׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם׃שִׁקּֽוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ׃
(21) Thus said the LORD of Hosts, the God of Israel: Add your burnt offerings to your other sacrifices and eat the meat! (22) For when I freed your fathers from the land of Egypt, I did not speak with them or command them concerning burnt offerings or sacrifice. (23) But this is what I commanded them: Do My bidding, that I may be your God and you may be My people; walk only in the way that I enjoin upon you, that it may go well with you. (24) Yet they did not listen or give ear; they followed their own counsels, the willfulness of their evil hearts. They have gone backward, not forward, (25) from the day your fathers left the land of Egypt until today. And though I kept sending all My servants, the prophets, to them daily and persistently, (26) they would not listen to Me or give ear. They stiffened their necks, they acted worse than their fathers.
The Prophet Jeremiah by Michelangelo
(1) What exactly is Jeremiah saying in this passage? What is his tone? What does he think about the Temple sacrificial cult?
(2) What has happened, according to Jeremiah, to the people from the time that parshat Tzav, with all of its explicit instructions for sacrifices, was written until the time of Jeremiah?
The End of the Haftarah or The Rabbis Always Like to End on a Positive Note
(כב) כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ׃ (כג) כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה׃
(22) Thus said the LORD: Let not the wise man glory in his wisdom; Let not the strong man glory in his strength; Let not the rich man glory in his riches. (23) But only in this should one glory: In his earnest devotion to Me. For I the LORD act with kindness, Justice, and equity in the world; For in these I delight —declares the LORD.
(1) What is the alternative that Jeremiah says God wants instead of sacrifices?
(2) Verse 22 is about looking to oneself. What is the implication of verse 23?
(3) Why do you think these verses of Jeremiah would have appealed to the Rabbis? How does this haftarah guide and comfort Jews who find themselves without a Temple?
Hesed, Mishpat, v'Tzedakah or We Can Always Use a Little Rambam for Further Explication
(א) זה הפרק כולל פרוש עניני שלשה שמות שהוצרכנו לפרשם והם - 'חסד ומשפט וצדקה':
(ב) וכבר בארנו בפרוש 'אבות' ש'חסד' ענינו - הפלגה באי זה דבר שמפליגים בו. ושמשו בו בהפלגת גמילות הטוב יותר. וידוע שגמילות הטוב כולל שני ענינים האחד מהם - לגמול טוב מי שאין חוק עליך כלל והשני - להיטיב למי שראוי לטובה יותר ממה שהוא ראוי. ורוב שימוש ספרי הנבואה במלת 'חסד' הוא בהטבה למי שאין לו חוק עליך כלל. ומפני זה כל טובה שתגיע מאתו ית' תקרא 'חסד'
ומלת 'צדקה' היא נגזרת מ'צדק' והוא היושר והיושר הוא - להגיע כל בעל חוק לחוקו ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ולפי הענין הראשון לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם 'צדקה' - כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך - לא יקרא זה 'צדקה'. אבל החוקים הראויים עליך לזולתך מפני מעלת המדות כרפואת מחץ כל מחוץ יקרא 'צדקה' - ומפני זה אמר בהשבת המשכון "ולך תהיה צדקה" - כי כשתלך בדרך מעלות המדות כבר עשית צדק לנפשך המשכלת כי שילמת לה חוקה. ומפני הקרא כל מעלת מדות 'צדקה'
(ג) אבל מלת 'משפט' היא לשון במה שראוי על הנדון - יהיה זה חסד או נקמה:
(ד) כבר התבאר ש'חסד' נופל על גמילות חסד גמור ו'צדקה על כל טובה שתעשה אותה מפני מעלת מדות - להשלים בה נפשך ו'משפט' - פעמים שתהיה תולדתו נקמה ופעמים שתהיה טוב:
(1) THIS chapter treats of the meaning of three terms which we find necessary to explain, viz., ḥesed ("loving kindness"), mishpat ("judgment"), and ẓedakah ("righteousness").
(2) In our Commentary on the Sayings of the Fathers (chap. 5:7) we have explained the expression ḥesed as denoting an excess [in some moral quality]. It is especially used of extraordinary kindness. Loving-kindness is practised in two ways: first, we show kindness to those who have no claim whatever upon us; secondly, we are kind to those to whom it is due, in a greater measure than is due to them. In the inspired writings the term ḥesed occurs mostly in the sense of showing kindness to those who have no claim to it whatever . . .
The term ẓedakah is derived from ẓedek, "righteousness"; it denotes the act of giving every one his due, and of showing kindness to every being according as it deserves. In Scripture, however, the expression ẓedakah is not used in the first sense, and does not apply to the payment of what we owe to others. When we therefore give the hired labourer his wages, or pay a debt, we do not perform an act of ẓedakah. But we do perform an act of ẓedakah when we fulfil those duties towards our fellow-men which our moral conscience imposes upon us; e.g., when we heal the wound of the sufferer . . . When we walk in the way of virtue we act righteously towards our intellectual faculty, and pay what is due unto it; and because every virtue is thus ẓedakah . . .
(3) The noun mishpat, "judgment," denotes the act of deciding upon a certain action in accordance with justice which may demand either mercy or punishment.
(4) We have thus shown that ḥesed denotes pure charity; ẓedakah kindness, prompted by a certain moral conscience in man, and being a means of attaining perfection for his soul, whilst mishpat may in some cases find expression in revenge, in other cases in mercy.
(1) Does Rambam's explanation for Hesed match your own definition? If not, explain.
(2) What about Tzedakah?
(3) And Mishpat?