כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ׃ (ס)
בדד ישב. לפי שאותו חולי מתפשט בבני אדם הרגילין אצלו וגם אסור בתשמיש המטה לפי שהוא קשה לה:
מחוץ למחנה מושבו שחולי זה ידבק על בני אדם הרגילים אצלו.
בדד ישב. שזה החולי מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו, ולכך יהיה בדד שלא ירגיל אדם אליו ואסור בתשמיש המטה שהתשמיש ממקחקו:
...וכן אמר הכתוב במצורע (להלן יג מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים (דברים כג יא) ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל כי ריחו והבלו מזיקים
בדד ישב. לפי שדרך זה החולי שכל מי שמשתדל עמו או אפי' מדבר עמו החולי נאחז בו ולכך צוה הכתוב שיבדל מבני אדם.
בדד ישב, “he shall remain in isolation.” The reason for this isolation is that this disease is very contagious and even indirect contact with the afflicted person will harm those associating with him.
וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא׃
יעטה. בבגדיו מגזרת עוטה אור והטעם שלא יזיק ברוח פיו:
והובא אל אהרן הכהן וכו'. ענין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. לכן אמרו בפ"ק דזבחים דשחיטת פרה פסולה בזר, משום דפרה קדשי בה"ב ולא כש"כ הוא כו' אמר רב שישא בריה דר"א מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה, דהורו לנו ההשתוות דמראות נגעים טעון עץ ארז ואזוב בטהרתו וכן פרה אדומה, והמה שניהם ענין טהרה לטומאה ונמסרו לכהן לא מצד עבודה דשניהם בחוץ. אמנם יש לאמר, דהנה הנגעים היא מחלה המתדבקת עד שאמרו במד"ר ובתלמודין כתובות דלא עיילי למבואיה, ולכן טמא טמא יקרא, וההתעסקות בו הוא ענין מסוכן וצריך לזה השגחה נפלאה פרטיית אשר העוסק ינוצל מזה ויהיה נבדל אשר אליו לא תדבק הנגע, לכן בחרה התורה זה בבני אהרן אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר וכמו דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ועיין פרק ע"פ דף ק"ה בזה וזה יתכן.
(ב) צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ (ג) מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ (ד) וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
וישלחו מן המחנה. שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה, וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּ' פְּסָחִים (דף ס"ז):
תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב ואני אומר טמאי מתים משתלחין זבין לא כל שכן למה נאמר זב ליתן לו מחנה שניה ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כל שכן למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה מאי חומריה דזב מטמא מת שכן טומאה יוצאה עליו מגופו אדרבה טמא מת חמור שכן טעון הזאה שלישי ושביעי
מחוץ למחנה. חוּץ לְשָׁלוֹשׁ מַחֲנוֹת:
אל מחוץ למחנה. חוּץ לִשְׁלוֹשָׁה מַחֲנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלַח שָׁם בִּימֵי חֲלוּטוֹ:
בדד ישב. שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים יוֹשְׁבִין עִמּוֹ; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַה נִּשְׁתַּנָּה מִשְּׁאָר טְמֵאִים לֵישֵׁב בָּדָד? הוֹאִיל וְהוּא הִבְדִּיל בְּלָשׁוֹן הָרָע בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אַף הוּא יִבָּדֵל (ערכין ט"ז):
טמא הוא בדד ישב: מה שכפל ואמר "טמא הוא" בא להוציא לבל נטעה שרק בקרחת או עכ"פ בצרעת הראש שבו מדבר כמ"ש "בראשו נגעו", לכן אמר "טמא בדד ישב" שמצד טומאתו ישב בדד, ואין הבדל בין צרעת הראש או הבשר, כולם טמאים. אולם לפ"ז מיותר מלת "הוא" והיה יותר נכון לאמר "טמא בדד ישב" והיה טמא שם הנושא ר"ל הטמא ישב בדד. פירשו חז"ל שבא ללמד שהוא ישב בדד בפני עצמו, מובדל משאר הטמאים, שכבר ידענו (לשיטת ר"י פסחים סז) שזב וטמא מת כל אחד יש לו מחנה מיוחדת כמ"ש "ולא יטמאו את מחניהם" ולא ידענו ששני מיני טמאים אלה לא ישבו ביחד עם המצורע, לכן אמר שהוא טמא בפני עצמו ויושב בפ"ע מובדל משאר הטמאים. ודע שיש הבדל בין בדד ובין גלמוד. היושב גלמוד הוא מרוחק מכל אדם – "ואני שכולה וגלמודה" (ישעיהו מ״ט:כ״א), ובבראשית רבה (פרק לא ופרק לד) א"ר אבון "בחסר ובכפן גלמוד" – אם ראית חסרון בא לעולם הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה, וכן בסוטה (דף מב) "על עדת חנף גלמוד", ובראש השנה (דף כו). אבל היושב בדד אינו מובדל, ויבא גם על אומה שלמה ולשבח – "ה' בדד ינחנו", "הן עם לבדד ישכן". וכן המצורע אינו מובדל מיתר המצורעים רק מן הטהורים ובמ"ש "טמא הוא" – שהוא מיוחד בטומאתו, הוא לבד גם מן שנים הטמאים שהם זב וטמא מת (ועיין בזבחים דף קיז) וממילא מ"ש "מחוץ למחנה מושבו" הוא חוץ לג' מחנות
בדד ישב שלא יהיו טמאים יושבים עמו. אבל בתורת כהנים שלפנינו כתוב יכול יהו שנים טמאים עמו תלמוד לומר הוא הוא בדד ישב ואין שני טמאים עמו ופי' רבינו ישעיה הראשון ז"ל שני טמאים הם הטמא מת והזב שטמא מת טעון שלוח ממחנה אחד בלבד שהוא מחנה שכינה וזב משני מחנות בלבד שהן מחנה שכינה ומחנה לויה ומצורע משלש מחנות גם ממחנה ישראל ורבינו אברהם זוטרא מתיווץ פירש יכול יהיו שני טמאים יושבים עמו פירוש כיון דדרשינן בדד ישב לבדו ישב אין לי אלא זה בלבד מניין לרבות שאר המנוגעין תלמוד לומר טמא בדד ישב שיהו שאר המנוגעים יושבים עמו יכול אף השני טמאים הכתובים עמו בפסוק וישלחו מן המחנה דהיינו זב וטמא מת ישבו עמו תלמוד לומר הוא המנוגע נדחה חוץ לשלש מחנות ואין השני טמאים עמו אית דמפרשי האי דדרשינן הכי להציל זב וטמא מת משלוח חוץ לשלש מחנות הוא לומר שאינן מחוייבים לצאת חוץ לשלש מחנות אלא המנוגע בלבד ואית דמפרשי לאוסרן הוא דאתא לומר שאין להם רשות לישב עמו ואף על גב דשאר טמאים נמי משתלחין כגון בעל קרי ובועל נדה הנהו מרבויא דכל נפקי כדגרסי' בפסחים זב וכל זב לרבות בעל קרי טמא וכל טמא לרבות בועל נדה ובריש סיפרא תני וישלחו מן המחנה וגו' שומעני ששלשתן משתלחין חוץ לשלש מחנות תלמוד לומר בדד ישב שמע מינה דהאי שני טמאין דהכא דליתנהו עמו היינו זב וטמא מת וש"מ נמי דפירוש ואין שני טמאים עמו שאינן משולחין עמו חוץ לשלש מחנות ולא לאוסרן שלא ישבו עמו ואית ספרים דגרסי יכול יהו שאר טמאין יושבין עמו תלמוד לומר הוא שלא ישבו שאר טמאים עמו וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל ויהיה פירושו כל שאר טמאים דכתובי בפ' דוישלחו מן המחנה זב וטמא מת דכתיבי בהדיא ובעל קרי ובועל נדה איתרבו מרבויא דכל ששום אחד מהם לא ישב עמו וכך אמרו בפרקא בתרא דזבחים בדד ישב שלא ישבו טמאים אחרים עמו ותניא נמי בפסחים בריש פרק אלו דברים בדד ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו:
הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה. שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת. וּנְפִילַת קְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן קָרוּי צָרַעַת. וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע. וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים כד ח) "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת" (דברים כד ט) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ". הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ג) "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד" וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה ב) "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא יט) "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק". וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו טז) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז ט) "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים עג ט) "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג טז) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת
In warning against this, the Torah says: "In an attack of leprosy you shall be careful… Remember what the Lord your God did to Miriam on the journey" (Deuteronomy 24:8-9). The Torah means to say: Consider what happened to Miriam the prophetess who spoke against her brother, even though she was older than he, and had nurtured him on her knees after having endangered her life to save him from the sea. Now she did not disparage him but made the only mistake in placing him on a level with other prophets, and he did not mind all this, as it is written: "Moses was a very humble man" (Numbers 12:3). And yet, she was immediately punished with leprosy. How much more then is this applicable to evil men, those fools, who keep talking arrogantly and boastfully.
It is therefore proper for the man who would steer his course of life aright to shun their company and refrain from talking with them, that he should not be caught in the net of evil and arrogant men. The company of wicked mockers follows this usage: At the outset, they indulge in much idle talk, as it is written: "A fool's voice comes with a multitude of words" (Ecclesiastes 5:2). Thereupon they fall into discrediting the upright, as it is written: "Let dumbness strike the lying lips that speak insolence against the just" (Psalm 31:19). Then they get into the habit of talking against the prophets and discrediting their words, as it is written: "They mocked God's messengers, despised his words, and derided his prophets" (II Chronicles 36:16). Then they come to speak against God and to deny the very principle of religion, as it is written: "The Israelites devised things that were not right against the Lord their God" (II Kings 17:9). It is written moreover: "They set their mouthings against heaven, and their tongue roams the earth" (Psalm 73:9). What caused them to set their mouthings against heaven? Their tongue, which first roamed the earth. Such is the conversation of the wicked, occasioned by their sitting at street corners, the meeting places of the ignorant, and the company of drunkards in the taverns. The conversation of worthy Jews, on the other hand, is permeated with words of Torah and wisdom. For this reason, God lends them aid and bestows wisdom upon them, as it is written: "When those who revered the Lord spoke to each other, the Lord heeded and heard them, and a book of remembrance was written before him of those who revered the Lord and ahhered to him" (Malachi 3:16).
שמשלחין מתוכן את המצורעים. לאו דוקא מצורעים דהה"נ שאר מנוגעים ומ"מ כל המצורעים או שאר המנוגעים יכולין לישב זה עם זה ואפילו מצורעים עם שאר המנוגעים חוץ משאר טמאים כגון זב וטמא מת ובעל קרי ובועל נדה. זה למדתי מתורת כהנים פי"ב דפרשת כי תזריע. אבל בגדים המנוגעים ואבנים ועצים ועפר המנוגעים משלחין אותם חוץ לעיר אע"פ שאינה מוקפת חומה וכן הוא בחבורו שם ספי"ג דהל' טומאת צרעת והוא מן התוספתא ומתורת כהנים:
צפנת פענח על התורה, תזריע (יג, מו):
כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. שם פי"ב, יב: בדד ישב; אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים, ת״ל ׳בדד ישב׳, (נראה לי דכן ראוי לפרשו לבדד ישב שיהא כמנודה שאסור בארבע אמות שלו. וכן כל המנוגעים, ומכאן למדו חכמים שהמצורע הוא כמנודה — הראב״ד). ונ״מ אם ב' מצורעים מותרים לישב בב״א. ועיין ברכות דף נ״ד ורש"י מנחות דף צ״ה. ועיין ב״ב דף כ׳ ע״א ע״ש.
אֶלָּא מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְגוֹ׳״. תָּנָא: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״ — שְׁנֵי מְצוֹרָעִים הָיוּ, דַּהֲווֹ מְהַלְּכִין בְּסוֹף מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כִּי הֲווֹ קָא חָלְפִי יִשְׂרָאֵל אֲתוֹ אֱמוֹרָאֵי
מיתיבי בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלין ביוצא וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן מאי לאו אפילו לחם הפנים לא בר מלחם הפנים
קדשים נפסלים ביוצא - שאין להם קלעים ואעפ"כ המחנה קדוש וזבין ומצורעין משתלחין חוץ ממחיצתן מצורע חוץ למחנה ישראל והיו מהלכים בסוף מחנה כדאמר בברכות (דף נד.) את והב בסופה וזבין חוץ למחנה לויה:
ועובד כוכבים שישב בחלון קאי ואזיל בכפות אתי חבריה שרי ליה במצורע אתי מצורע חבריה שרי ליה אלא בחבושי מלכות
וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃
פֶּתַח הַשָּׁעַר. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֵה מוֹשָׁבוֹ.
(ו) עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת:
(ז) עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:
(6) There are ten grades of holiness: the land of Israel is holier than all other lands. And what is the nature of its holiness? That from it are brought the omer, the firstfruits and the two loaves, which cannot be brought from any of the other lands.
(7) Cities that are walled are holier, for metzoras must be sent out of them and a corpse, though it may be carried about within them as long as it is desired, may not be brought back once it has been taken out.
עיירות המוקפות חומה. מימות יהושע בן נון. דבמצורע כתיב (שם י״ג) מחוץ למחנה מושבו, חוץ למחנה ישראל. וכשכבש יהושע את הארץ קידש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו שיהיו כמחנה ישראל להשתלח משם מצורעים:
[אות ט] הרע"ב ד"ה עיירות המוקפות. מימות יהושע ב"נ. הקשה לי חכם במה דפירש"י מלכים ב' (ז' ג') פתח השער כמו שנאמר מחוץ למחנה מושבו. והא שומרון לא היה מוקף חומה מימות יב"נ כמבואר מלכים א' (ט"ז כ"ד). והשבתי לו דנזהר בזה התרגום יונתן בפסוק הנ"ל מלכים א' (ט"ז כ"ד) ויקן את ההר תרגם יונתן וזבין ית כרכא. והיינו דס"ל מתוך קושי' הנ"ל דגם מקודם היה כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון וכמו שתרגם שם ובנא ית כרכא וקרא ית שמיה דקרתא די בנא על שום שמר מריה דטורא שומרון. מבואר דההר שומרון דסוף פסוק הניח כפשוטו ופירש טורא דמריה דטורא שומרון אבל מ"מ כבר היה בנוי כרך על ההר ומש"ה פי' ויקן את ההר וזבן ית כרכא. וא"כ י"ל דהיה מוקף מימות יהושע. ועיין רד"ק מלכים א' (י"ג י"ד):
וַיִּ֜קֶן אֶת־הָהָ֥ר שֹׁמְר֛וֹן מֵ֥אֶת שֶׁ֖מֶר בְּכִכְּרַ֣יִם כָּ֑סֶף וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־הָהָ֔ר וַיִּקְרָ֗א אֶת־שֵׁ֤ם הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנָ֔ה עַ֣ל שֶׁם־שֶׁ֔מֶר אֲדֹנֵ֖י הָהָ֥ר שֹׁמְרֽוֹן׃
וּזְבַן יַת כְּרַכָּא דִלְשׁוֹמְרוֹן מִן שֶׁמֶר בְּתַרְתֵּין כִּכְרִין דִכְסַף וּבְנָא יַת כְּרַכָּא וּקְרָא יַת שְׁמָא דְקַרְתָּא דִבְנָא עַל שׁוּם שֶׁמֶר מָרֵיהּ דְטוּרָא שׁוֹמְרוֹן:
שו"ת בנין ציון החדשות סימן ס
עוד אזכיר פה מה שראיתי בתוספות רע"ק מהגאון ר' עקיבא אייגר זצ"ל שהביא כלים (פ"א) קושיא בשם חכם א' על מה שפרש"י (מלכים ב' ז') פתח השער כמו שנאמר מחוץ למחנה מושבו הרי שומרון לא היה מוקף חומה מימות יב"נ =יהושע בן נון= כמבואר (מלכים א' ט"ז) ודין שלוח מצורע אינו רק במוקף מימות יב"נ. והשיב לו דנזהר בזה התרגום יונתן שתרגם ויקן את ההר וזבין ית כרכא והיינו דס"ל מכח קושיא זו דגם מקודם היה כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון. וא"כ י"ל דכרך היה מוקף מימות יהושע עכ"ד ותמהתי על גודל בקיאתו של הגאון ז"ל. איך לא הזכיר שהגמרא בסנהדרין (דף ק"ב) מתנגד לזה דאמרינן שם אר"י מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך א' בא"י שנאמר ויקן את ההר וכו' ואם כדברי הגאון שכבר היה כרך גדול מוקף חומה מיב"נ =מימות יהושע בן נון= איך יאמר שהוסיף כרך בא"י ואם נאמר ג"כ שתרגום יונתן חולק על זה מה שלא ברור כ"כ אכתי יקשה קושית החכם על פי הגמרא. ולענ"ד י"ל על קושית החכם לפי מה דאיתא בתנא דבי אליהו והובא בילקוט שהוסיף עמרי עיר גדולה בישראל. וכך היה בדעתו אמר כשם שירושלים למלכי יהודה כך שומרון למלכי ישראל ע"כ. וכיון שרצו להשוות שומרון לירושלים גרשו גם המצורעים משם שלא תבצר מקדושת מחנה ישראל.
בהפטרה וארבעה אנשים היו מצורעים גחזי ובניו. לכן דבר המלך אל גחזי אעפ"י שהיה מצורע (לקמן ח') משום שבא תשועה גדולה על ידו. ולכן כתיב פתח השער, שהיו נוהגין מלכי ישראל בשומרון כקדושת ירושלים, ולא נתקדשו שערי ירושלים כדי שיגינו מצורעים תחתיהן (פסחים פ"ו יעו"ש).
ומי שקיל כולי האי כסף ובגדים הוא דשקיל אמר ר' יצחק באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים אמר לו רשע הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם (מלכים ב ז, ג) וארבעה אנשים היו מצורעים אמר רבי יוחנן זה גחזי ושלשת בניו
אהבת יהונתן תזריע מצורע
פתח השער. בגמרא פריך מי היו אותן אנשים ומשני גחזי ובניו. ויש להקשות מאי פריך הגמ' למאי נ״מ מי היו רק יובן בהא דקאמר בקרא יושבים פתח השער וידוע דשער נקרא מקום לימוד התורה כמש״ה כי ידברו את אויבים בשער וזהו קאי על ת״ח הפוסקים בתורה אף שהם בתחלה אויבים לבסוף נעשו כאוהבים ומטעם זה נקרא מקום סנהדרין שער כמ״ש והוצאת את האיש ההוא וכו' אל שעריך דדין היינו תורה וגם כתיב ועלתה יבמתו השערה ועוד כתיב זקנים משער שבתו דשם שער מיוחד למקום לימוד התורה. והנה המצורעים הללו היו יושבים פתח השער וע״כ צ״ל דגם הם עסקו בתורה לכן כתיב פתח השער. ואי׳ במד' זאת תהיה תורת המצורע אם עוסק בתורה נתרפא מצרעתו. ולפ״ז שפיר מתמה הגמ' מי היו הלא היו עוסקין בתורה ובודאי נרפאו מצרעתם ועכצ״ל שחטא אחר גרם להם שלא נרפאו וע״ז פריך מי היו ומשני גחזי ושלשה בניו ובודאי חטאם גרם שקלל אותם אלישע וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך עד עולם וא״כ א"א שתוכל להרפא וא״ש. או יאמר דהנה הם אמרו אם אמרנו נבא העיר וכו' הלא אין מניחים אותם ליכנס משום צרעתם. רק י״ל דהנה קשה למה שלחו למצורעים הללו חוץ למחנה הלא אין קדושה בשומרון כי היא אינה מוקפת חומה כדאמרינן למה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף עיר אחת בא״י וא״כ איננה מוקפת חומה מימות יהושע ואמרי' בעשר קדושות עיירות שאינן מוקפות חומה אין משלחין מתוכן את המצורעים. וא״כ למה נשתלחו הם חוץ לעיר. אמנם י״ל דהנה קשה על הפסוק ונתתי נגע בבית ארץ אחזתכם הלא כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. רק י״ל דתרי מיני נגע הם דנגע נכרי אינו מטמא כי היא חולי המדבקת ולכך קראה הכתוב מחלה משא״כ נגעי ישראל. וידוע דגחזי ובניו היו בהם צרעת נעמן ונעמן היה נכרי והיה להם חולי המדבקת ולכך אינו מטמא והיו מותרים לבא אל המחנה רק הם הרחיקו ושלחו לאותם המצורעים לחוץ משום שהיה בהם חולי המדבקת. ולכך כשהיה רעב בעיר ובלא״ה כולם מתים ברעב ומה איכפת להם באיזה מיתה שהם מתים ולכן שפיר אמרו אם אמרנו נבא העיר וא״ש תמיהת הגמ׳ מי היו אותן המצורעים שישבו פתח השער הלא מותרים לכנוס לעיר שאיננה מוקפת חומה כנ״ל. ומשני גחזי ובניו שהיה בהם צרעת נעמן והיא חולי המדבקת ולכן נשתלחו מחוץ לעיר ולא משום טומאה כנ״ל וק״ל: