בזוהר כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם מוחלין לו עונותיו ובניו אין מתים בחייו וכ"כ בשם האר"י:
(ג) דָּבָר אַחֵר. אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, אַחֲרֵי מוֹת נָדָב וַאֲבִיהוּא, מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי טַעְמָא שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, וְהָא יְדִיעַ דִּבְנוֹי הֲווֹ. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, דְּעַד כָּאן לָאו בִּרְשׁוּתַיְיהוּ קַיְימֵי, אֶלָּא בִּרְשׁוּתָא דְּאָבוּהוֹן, וּבְגִין כָּךְ, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ' וַיָמוּתוּ, דְּאִינּוּן דָּחֲקוּ שַׁעֲתָא בְּחַיֵּי דְּאָבוּהוֹן, וְכֹלָּא הֲוָה, בְּגִין הַהוּא חוֹבָא דְּעָבְדוּ, דִּכְתִּיב (במדבר ג׳:ד׳) בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה. דְּתַנְיָא, בְּאָתַר חַד, כְּתִיב בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה, וּבְאֲתָר חַד כְּתִיב, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ'. וְהַאי וְהַאי הֲוָה, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הָכָא בְּנֵי אַהֲרֹן, וּכְתִיב בְּקָרְבָתָם.
סדר הדורות ב"א תמ"ח
יום א' כ"ג אדר התחילו ז' ימי המלואים שהיה מעמיד המשכן בכל בוקר ומקריב עליו קרבנות ובערב מפרקו וביום ח' שהיה ד"ח ניסן העמידו ולא פרקו ס"ע וש"ק ד"ע א', בא' בניסן מתו בני אהרן וכ"ה בוי"ר ס"פ כ', וראב"ע פ' שמיני ופ' פקודי כתב דנראה יום השמיני ח' לניסן כי הוקם בא' בניסן, וכ"כ עב"ש בשם ספרי, ולפ"ז מתו בני אהרן ח' ניסן ע"ש. ובתנחומא פקודי בא' בניסן הוקם המשכן, רח"א בא' באדר נגמר, ביום ההוא לקחו שני בני אהרן אש זרה כו', וימותו ביום ההוא, וימת נדב ואביהוא ולא אמר וימותו כי שניהם מתו כאיש אחד ברגע א' (מ"ב), נדב ואביהוא לא היו בני כ' כדאיתא בזוהר ר"פ אחרי מות ע"ק, עדיין לא נפקי מרשותא דאבא (מג"ע א"צ), נדב בחי' יוסף ואביהוא בחי' נפש יתרו. נתגלגלו בפנחס ואליהו (עב"א תפ"ח). נדב ואביהוא נתגלגלו בשמשון (עב"א תתי"א). נתעברו בחפני ופנחס (עב"א תתל"א), שמואל רוחו של קין ויתרו נשמתו, אמנם נדב ואביהוא הם נפש ורוח ושניהם נתלבשו בשמואל (עב"א תתע"א), אחאב ג"כ משורש נ"ו (ע"ש) אליהו לקח רוח נדב (עב"א תתקס"ב), באלישע בן שפט מעורב נשמות נדב ואביהוא (עג"א מ"ג), אז התחילו י"ב הנשיאים להקריב קרבנות כ"א ביומו (סה"י):
גליוני הש"ס ברכות מח:
כמ"ד ביומא ע"ה א׳ דכל המינין טעמו במן טעמן וממשן ע״ש וע״כ שפיר הי' חיוב בהמ"ז כעל לחם ממש כיון דהי׳ גם במן טעם וממש של לחם, וע׳ ס׳ מדרש תלפיות ענף יין דמ"ד דנדב ואביהוא נתחייבו מיתה משום שתויי יין היינו שהיו שותין מי הבאר וכיוונו ליין דטעם כל המשקין שרצו טעמו במי באר ע"ש והרי דזה נחשב שתוי יין אף שלא הי׳ יין ממש דאפי׳ מאן דמחייב אשאר משכרין היינו רק מלקות אבל לא מיתה ע' כריתות י״ג ב' ועל כרחך דהי׳ נחשב יין ממש וא״כ ה״ה במן מי שכיוון ללחם הי׳ נחשב לחם ממש לחייב עליו בהמ"ז.
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" – "בני אהרן" לא נטלו עצה מאהרן, "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" איש איש מעצמו עשה, לא נטלו עצה זה מזה. מנין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה? ת"ל "אחרי מות שני בני אהרן".
קרבן אהרן אחרי מות פרשה א עד פרק א
ת"ל אחרי מות שני. שמלת שני יתרה, אלא בא להראות שמיתת שניהם שוה ואין חלוף ביניהם, שכאשר יכלול שנים במספר אחד, יורה על שווים כמו שדרשו על שני השעירים.
(ב) אחרי מות שני בני אהרן. תניא, מניין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, ת"ל אחרי מות שני בני אהרן
עבירת שניהם בודאי היתה שוה שהורו הלכה בפני משה כמבואר בפ' שמיני, ודריש שגם מיתת שניהם היתה שוה בערך ובזמן, ויליף מיתור לשון שני, דהא ידוע הוא ששנים מתו, ומבואר לפנינו בכ"מ דהיכי דבא המספר שני במקום שא"צ לגופיה בא להורות על השתוותם, כמש"כ לעיל בפ' מצורע בפ' שתי צפרים חיות ובסמוך בענין שני שעירי יוהכ"פ, יעו"ש.
(תו"כ)
כָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם שָׁתָה יַיִן אָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְפָנִים. וְאִם נִכְנַס וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ט) "וְלֹא תָמֻתוּ".
יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם נִכְנַס מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר הַמְשַׁכְּרִין אוֹ פְּרוּעַ רֹאשׁ אוֹ קְרוּעַ בְּגָדִים כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְעִין עַל הַמֵּתִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה וְנִכְנָס בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מְנֻוָּל כָּכָה וַהֲרֵי הוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס:
(א) כל כהן הכשר לעבודה וכו'. מ''ש הכשר לעבודה בסיפרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין.
... וְכֵן בַּעַל מוּם שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה חַיָּב מִשּׁוּם טֻמְאָה וּמִשּׁוּם בַּעַל מוּם:
(ה) משום ר' ישמעאל אמרו, הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה, אחד פתוח ואחד סתום, יְלַמד פתוח על הסתום. מה פתוח דיבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש, אף סתום דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש, ואיזה? זה דיבור של יין ושל שכר שנאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'...וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת"....
(ז) אבל בעלי מומין שלא נצטוו לבא, לא נצטוו שלא לבא שתויי יין ושכר...
(5) 5) It was said in the name of R. Yishmael: Since two dicta are mentioned here, one aside the other, ( 1) "And the L–rd spoke to Moses…" 2) "And the L–rd said to Moses…", one (i.e., the second) "open" (i.e., explained); the other, (the first) "closed" (i.e., unexplained), the "open" elucidates the closed, viz.: Just as the "open" speaks of Moses' telling Aaron not to enter the sanctuary, so, the "closed" speaks of Moses' telling Aaron not to enter the sanctuary. And in what connection is this mentioned? That of (abstaining from) wine and strong drink (before entering the sanctuary), viz. (Vayikra 10:6) "And let your brethren, the entire house of Israel, mourn the burning that the L–rd has burned… (Vayikra 10:8) And the L–rd spoke to Aaron, saying … Wine or strong drink you shall not drink, etc."
(6) 6) Aaron is constrained from coming (into the sanctuary), but Moses is not. — But perhaps (the meaning is that) Aaron is constrained from coming, but not his sons. R. Eliezer said: Would that follow? If one, (Aaron), who was commanded to come (into the holy of holies on Yom Kippur), was (here) commanded not to come, then one, (an ordinary Cohein), who was not commanded to come (on Yom Kippur), how much more so is he commanded (here) not to come! — No, this is refuted by the instance of those (Cohanim) without blemish, who are commanded to come to the tent of meeting, but are commanded not to come having drunk wine and strong drink;
(7) 7) but those who are blemished, who are not commanded to come, are not commanded not to come having drunk wine — here, too, (we would say that) the commanded (to come, i.e., Aaron) is commanded (not to come at all times, but not the sons, who are not commanded to come.) It is, therefore, written ("Speak to Aaron) your brother." Let "your brother" not be stated. Why is it stated? To include the sons.
שלא כו'. עיין ר"מ פ"א מהב"מ ומה שחולקים על הר"מ א"ר להאריך עכ"מ באריכות ואכתוב דעת הר"מ בקיצור. כל כהן הכשר לעבודה ששתה יין כשיעור שיבואר אח"ז אפילו לא נשתבש דעתו או ששתה משאר דברים המשכרים ובהם אין שיעור רק אם נשתבש דעתו אסור לו לעבוד עבודה במקדש ואם עבד יש חילוק בין שתה יין כפי המבואר לקמן מחלל עבודה וחייב מב"ש או בהתרו בו למלקות לוקין ונחשב בין הלוקין בר"מ פי"ט דסנהדרין ואם שתה שאר משקין משכרין ועבד עבודתו כשרה וא"ח מב"ש רק חייב מלקות שאין ח"מ ומחלל עבודה רק יין כפי המבואר לקמן בס"ד ובשאר דברים המשכרים א"ח רק מלקות ולא מב"ש ועבודתו כשרה ואם לא עבד רק נכנס מן המזבח ולפנים הן שתוי יין והן שכור משאר המשכרין חייב מלקות הוא כו' וראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה חייב מלקות וע"ז חולק הרמב"ן והרבה ראשונים דאין לוקין על הכניסה לחוד בלא עבודה כמו במצות הקודמות. והנה לשון הר"מ והרהמ"ח כל כהן הכשר אם עבד והוא שתוי כו'. נראה דוקא בכשר לעבודה ח"מ או מלקות מלאו זה אבל כהן שאינו כשר לעבודה אינו חייב מלאו זה. ולקמן בר"מ פ"ט נחשב בר"מ י"ח אנשים הפסולים לעבודה חוץ ג' מהם פ"ר וק"ב והשוחט לעכו"ם דפסולי' מכל מקום אין מחללים עבודה ומבואר שם בהי"א כהן טב"י ומח"ב ושלא רחוץ כו' חייב עכאו"א אם כן כאן אמאי לא יתחייב על שתוי אף שיש בו פסול אחר ומכ"ש אם יש בו פסול אחר שאינו מחלל עבודה כגון פ"ר והדומה והוא שתוי ג"כ אמאי א"ח ע"ז ג"כ ואמאי לא יחלל עבודה משום שתוי. ומד' הכסף משנה נראה דאם אינו כשר לעבודה אינו בלאו הזה כלל וגם אינו מחלל אם בל"ז אינו מחלל כגון ד"ע וכדומה. ועיין כסף משנה כאן כ' דמ"ש הר"מ הכשר לעבודה מבואר בספר' אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובע"מ עכ"ל ומובא גם כן ד"ז במ"ל הי"ב דבע"מ ששימש שתוי פטור מספרא ע"ש וא"י אם הספרא ממעט דוקא שני דברים אלו חלל ובע"מ דפטורים על שתוי אבל שאר פסולים כגון טמא ופ"ר וכדומה חייבים ע"ז א"ד ל"ד ה"ה כל הפסולים לעבודה פטורים מלאו זה וגם אי דוקא במחללי עבודה בל"ז אינם מוזהרי' על לאו זה אבל באינם מחללין בל"ז רק שפסולי' מוזהרי' בלאו זה ומחללי' עבוד' מחמת זה או אפשר בכ"ע הפסולים א"ע בלאו הזה ואין מחללים כלל העבודה אף כשהם שתויי יין כיון דפסולים בלא זה. והנה אתמעט בספרא בע"מ ובע"מ שעבד אינו במיתה רק במלקות כמבואר לקמן רק מחלל עבודה אם כן אתמעט מחיוב מיתה ומלקות מלאו זה אם כן אפשר יושב ועובד ע"ז או דבר החוצץ כל אלו דאינם במיתה רק שמחללים עבודה ג"כ א"ח מלאו הזה מיתה או מלקות או אפשר בע"מ דוק' וג"כ אתמעט חלל והנה הרי הוא כזר וח"מ ומכל מקום אינו מחלל עבודה כמבואר בר"מ כאן פ"ו אם כן חלל שתוי כיון דאינו בלאו זה אינו מחלל עבודה אם כן אפשר פ"ר וק"ב דג"כ אין מחללים עבודה ומכל מקום אינם בכלל זה ואינם מחללין אף אם הי' שתוי א"ד אלו שנים דוקא וכל הפסולים חוץ מאלו ישנם בלאו הזה ואין הספרא ת"י. וצ"ע אי דוקא אלו השנים נתמעטו מלאו זה או ל"ד וכל הפסולים נתמעטו או דוקא המחללים עבודה בל"ז נתמעטו מהחיוב או אפשר כל הפסולים אף שאין מחללין מכל מקום נתמעטו מחיוב וגם מחילול דגזירת הכתוב היא אם פסול א"ע בלאו הזה ואינו מחלל מלאו הזה וכ"ז צ"ע לאיש כמוני. והנה על הכניסה לחוד נראה להדיא דעת הר"מ דכתב דלוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה. וכבר כ' לעיל מהו הכוונה בשעת העבודה דא"ח אלא בראוי לעבודה אבל בא"ר לעבודה אינו מצווה על הכניסה כלל כמבואר בהדיא בלשונו. ויש לספק דאפשר אף מי שא"ר לעבודה מדרבנן כגון אונן דרבנן אפשר ג"כ אינו בכלל זה בנכנס שתוי או ק"ב ופ"ר כיון דא"ר לעבודה מאיזה סיבה שיהיה. וסברא זו נסתפקו האחרונים בכ"מ וכאן נמי ס' זה. אך בעבד שתוי והוא פסול ג"כ מחמת ד"א הן במחלל עבודה וא"ח או חייב ואינו מחלל עבודה אני נבוך למה לא יתחייב ויחלל משום לאו ואפשר דגזירת הכתוב רק באלו השנים לבד וצ"ע. והנה אי דוקא הלאו מן המזבח ולפנים או כל המזבח עמ"ל פ"ו מהב"מ וכתבתי לך במצוה הקודמת דאפשר דגם כל מקום המזבח בכלל לאו זה. וכתב הר"מ והרב המחבר דכל אחד מישראל אסור לכנוס למקדש מתחלת עזרת ישראל שתוי או שכור אף על פי שאינו באזהרה מכל מקום מחמת מורא המקדש וכבר כתבתי ג"כ בלאוין הקודמין. ואיני מבין ד' הרהמ"ח בסוף המצוה שכת' ונוהג איסור ב"מ בשכרות בזה"ב בין זכרים ובין נקבות ובאמת מחמת לאו זה אינו נוהג בנקבות כלל אפילו מן המזבח ולפנים רק מפני מורא המקדש ולאו זה אינו אלא בכהנים הכשרים כמ"ש.
תו״כ, פרשה א, א: מנין שכשם שעבירת שניהם שוה, כך מיתת שניהם שוה, תלמוד לומר ׳אחרי מות שני בני אהרן׳.
באמת כתבתי בזה, דגם גבי שתויי יין בעבודה, עי׳ בדברי רבנו בהל׳ ביאת מקדש פ״א הט״ז ובהשגות שם, דשם קאי בלא עבודה רק ביאה בהיכל לשיטת רבנו דחייב מלקות, ורבנו דייק שם דרק כהן הכשר לעבודה ור״ל לאפוקי בעל מום או אונן. וכ״ה בתו״כ פ׳ שמיני ופ׳ אחרי אף דגבי טומאה כה״ג חייב, עי׳ יבמות דף ל״ב ע״ב, אבל גבי שתויי יין פטור. ולכך מדייק בתו״כ פ׳ אחרי, שעבדו בבת אחת ומתו בבת אחת, משום דלמ״ד שתויי יין היו או מחוסרי בגדים היו, אז אם היה אחד מת קודם אז הוי השני אונן, ושוב אם עבד אז לא היה חייב מיתה, רק עשה או לאו, כפלוגתא דרבנו ותוס׳, עיין מכות דף י״ג.
רַבִּי מָנֵי דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, עַל שֶׁהָיוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְחֻסְרֵי בְּגָדִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, מג): וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו, וּמָה הָיוּ חֲסֵרִין, מְעִיל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, לה): וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, כא): וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וּכְתִיב (שמות ל, כ): בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא. אַבָּא חָנִין אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, דִּכְתִיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ.
ששאלת הא דקאמר במדרש (ויקרא רבה) על ארבעה דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין ושלא רחצו ידים ורגלים ומחוסרי בגדים רבי לוי אומר מעיל היו חסרים וכתיב ביה מיתה וכו' וקשיא לך שתויי יין עדין לא הוזהרו דכתיב בתריה יין ושכר אל תשת וכו' הא לא קשיא מידי דאין מוקדם ומאוחר בתורה אטו כל דיני כהונה ועבודה ומומין הפוסלין באדם ובבהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה הא אמרינן בפרק טבול יום (זבחים ק"א) שחטאת של מלואים מפני טומאה נשרפה אלא ודאי שנכתבו בפרשה אמור אל הכהנים ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פרשת מלואים אלא שלא נכתבו על הסדר ואף על פי שאומר במדרש למה נסמכה פרשת שתויי יין למיתת בני אהרן משל לרופא שנכנס לבקר את החולה הוא אמר לו אל תאכל סם פלוני שלא תמות כמו שאכלו פלוני מדרש בעלמא הוא לדרוש סמוכין דודאי הדבר ידוע שכל הדברים המחללין את העבודה הוצרכו לידע קודם עבודה.