Do Mitzvot Require Kavanah?

(ד) הַמִּתְעַסֵּק בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר לְהִתְלַמֵּד לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא. נִתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ:

Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:4

(4) One who is [practicing] blowing the shofar to teach himself, has not fulfilled his obligation. And likewise one who hears [the shofar] from one [practicing] has not fulfilled [his obligation]. If the hearer [of the shofar] had intent to fulfill [his obligation], but the blower did not have intent to be his agent, or if the blower had intent to be his agent, but the hearer did not have intent to fulfill [his obligation] — he has not fulfilled his obligation, until [both] the hearer and the sounder have intent.

משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ו׳:ג׳

אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כְּזַיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא חַיָּב לֶאֱכל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא. לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת:

Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:3

[If] he ate matsa without intent - such as if idolaters or brigands forced him to eat [it] - he has fulfilled his obligation. [If] he was epileptic and ate a kazayit of matsa at the time of his seizure, and was healed afterwards - he is obligated to eat [it again] after he was healed. For the first eating was at a time when he was exempt from all of the commandments.

אורח חיים ס׳:ד׳

י"א שאין מצות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 60:4

There are those who hold that the commandments do not require intention, and there are those who hold that they do need intention in order to fulfill the doing of that commandment - and such [i.e. the latter] is the [correct] halacha.

אורח חיים ס׳:ה׳

הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת ק"ש יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 60:5

One who recites the Shema, but did not have the [proper] intention during the first verse, which is 'Shema Yisrael' - [in this case,] one did not fulfill one's obligation. As for the rest, if one did not have the [proper] intention, and even if one was simply reciting [the verses of the Shema] from the Torah or checking over these sections [of text - i.e. the ones used in the Shema] during the time [one is obligated in the] recitation of the Shema - in this case, one fulfilled [one's obligation], as long as one had intention during the first verse.

משנה ברורה ס׳:ח׳

(ח) שצריכות כונה - ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן תקפ"ט עי"ש. ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות בענין הברכה אפילו אם ודאי לא כיון בראשונה:

Mishnah Berurah 60:8

...

משנה ברורה ס׳:ט׳

(ט) לצאת - לפיכך התוקע להתלמד או המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות שעשאם לשום איזה ענין לא יצא ידי חובתו ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת ואם כונתו בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה יצא:

Mishnah Berurah 60:9

...

ביאור הלכה ס׳:ד׳:א׳

י"א שאין מצות צ"כ - וה"מ שמכוין לפעולה זו שהוא עושה רק שאין מכוין לצאת בזה ידי המצוה כגון בענין תקיעות שתוקע לשיר או להתלמד וכדומה בשאר המצות אבל אם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו כגון שנופח בשופר ועלה תקיעה בידו וכה"ג בשאר המצות לכו"ע לא יצא. רמב"ן במלחמות בר"ה וש"מ ברכות י"ג ע"א. וכה"ג מוכח מתר"י במ"ש בענין קורא להגיה עי"ש. ודע עוד דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה כגון שנטל לולב ביום א' דסוכות וקסבר שהוא ערב סוכות או שקסבר שלולב זה פסול הוא לכו"ע לא יצא.

Biur Halacha 60:4:1

...

משנה ברורה ס׳:י״א

(יא) כיון לבו - כונה זו האמורה כאן איננו הכונה האמורה בס"ד דשם הוא הכונה לצאת ידי חובת מצוה זה בעינן לכל הפרשיות [כמו שכתב הריטב"א בר"ה ושיטה מקובצת בברכות] משא"כ כונה זו הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו ית' וי"א שאפילו כונה לצאת הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון:

Mishnah Berurah 60:11

...