(יז) כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
(17) Every dispute that is for the sake of Heaven, will in the end endure; But one that is not for the sake of Heaven, will not endure. Which is the controversy that is for the sake of Heaven? Such was the controversy of Hillel and Shammai. And which is the controversy that is not for the sake of Heaven? Such was the controversy of Korah and all his congregation.
Rabbi Nachman of Breslov: The name Moshe stands for Machloket Shammai v'Hillel - the dispute of the schools of Shammai and Hillel.
As the Sages taught in a baraita (Tosefta 13:3): From the time when Haggai, Zechariah, and Malachi died the Divine Spirit departed from the Jewish people, as these three were considered to be the last prophets. And even after the Urim VeTummim ceased to exist, they would nevertheless still make use of a Divine Voice to receive instructions from Above, even after this time. For on one occasion the Sages were reclining in the upper story of the house of Gurya in Jericho. A Divine Voice from Heaven was issued to them, and it said: There is one person among you for whom it is fitting that the Divine Presence should rest upon him as a prophet, but his generation is not fit for it; they do not deserve to have a prophet among them. The Sages present directed their gaze to Hillel the Elder. And when he died, they eulogized him in the following manner: Alas pious one, alas humble one, student of Ezra.
Herod was a slave in the house of the Hasmoneans. He set his eyes upon a certain young girl from the house of the Hasmoneans. One day that man, Herod, heard a Divine Voice that said: Any slave who rebels now will succeed. He rose up and killed all his masters, but spared that girl. When that girl saw that he wanted to marry her, she went up to the roof and raised her voice, and said: Whoever comes and says: I come from the house of the Hasmoneans, is a slave, since only that girl, i.e., I, remained from them. And that girl fell from the roof to the ground and died. It is related that Herod preserved the girl’s body in honey for seven years to prevent it from decaying. There are those who say that he engaged in necrophilia with her corpse and there are those who say he did not engage in necrophilia with her corpse. According to those who say he engaged in necrophilia with her corpse, the reason that he preserved her body was to gratify his carnal desires. And according to those who say he did not engage in necrophilia with her corpse, the reason that he preserved her body was so that people would say he married a king’s daughter. Herod said to himself: Who expounds the verse: “One from among your brothers you shall set as king over you” (Deuteronomy 17:15) as meaning that he who is appointed as king must come from a Jewish family and cannot be an emancipated slave or a convert? It is the Sages who expound the verse in this manner, insisting that a king must have Jewish roots. He then rose up and killed all the Sages, but spared Bava ben Buta in order to take counsel with him.
(ב) יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחְלְקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אַב בֵּית דִּין:
(2) Yose ben Yoezer says that [on a festival] the laying of the hands [on the head of a sacrifice] may not be performed. Yosef ben Johanan says that it may be performed. Joshua ben Perahia says that it may not be performed. Nittai the Arbelite says that it may be performed. Judah ben Tabai says that it may not be performed. Shimon ben Shetah says that it may be performed. Shamayah says that it may be performed. Avtalyon says that it may not be performed. Hillel and Menahem did not dispute. Menahem went out, Shammai entered. Shammai says that it may not be performed. Hillel says that it may be performed. The former [of each] pair were patriarchs and the latter were heads of the court.
T It is taught in the mishna: Menaḥem departed and Shammai entered. The Gemara asks: To where did Menaḥem depart? Abaye said: He departed and went astray. Therefore, the mishna did not wish to delve into the details of his case. Rava said: He departed for the king’s service. He received a post from the king and had to leave the court. This is also taught in a baraita: Menaḥem departed for the king’s service, and eighty pairs of students dressed in silk robes left with him to work for the king, and that they no longer studied Torah. §
(5) 5. Now there was one of these Essens, whose name was Manahem, who had this testimony, that he not only conducted his life after an excellent manner, but had the foreknowledge of future events given him by God also. This man once saw Herod when he was a child, and going to school, and saluted him as king of the Jews; but he, thinking that either he did not know him, or that he was in jest, put him in mind that he was but a private man; but Manahem smiled to himself, and clapped him on his backside with his hand, and said," However that be, thou wilt be king, and wilt begin thy reign happily, for God finds thee worthy of it. And do thou remember the blows that Manahem hath given thee, as being a signal of the change of thy fortune. And truly this will be the best reasoning for thee, that thou love justice [towards men], and piety towards God, and clemency towards thy citizens; yet do I know how thy whole conduct will be, that thou wilt not be such a one, for thou wilt excel all men in happiness, and obtain an everlasting reputation, but wilt forget piety and righteousness; and these crimes will not be concealed from God, at the conclusion of thy life, when thou wilt find that he will be mindful of them, and punish time for them." Now at that time Herod did not at all attend to what Manahem said, as having no hopes of such advancement; but a little afterward, when he was so fortunate as to be advanced to the dignity of king, and was in the height of his dominion, he sent for Manahem, and asked him how long he should reign. Manahem did not tell him the full length of his reign; wherefore, upon that silence of his, he asked him further, whether he should reign ten years or not? He replied, "Yes, twenty, nay, thirty years;" but did not assign the just determinate limit of his reign. Herod was satisfied with these replies, and gave Manahem his hand, and dismissed him; and from that time he continued to honor all the Essens. We have thought it proper to relate these facts to our readers, how strange soever they be, and to declare what hath happened among us, because many of these Essens have, by their excellent virtue, been thought worthy of this knowledge of Divine revelations.
(ח) נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה. קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, חַיָּב בַּסֻּכָּה. מַעֲשֶׂה וְיָלְדָה כַלָּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן וּפִחֵת אֶת הַמַּעֲזִיבָה וְסִכֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה בִּשְׁבִיל הַקָּטָן:
(8) Women, slaves and minors are exempt from the [commandment] of the sukkah. A minor who no longer relies on his mother is obligated in the [commandment] of the sukkah. It happened that the daughter-in-law of Shammai the elder gave birth and he opened up the ceiling and put skhakh on top of the bed[posts] on behalf of the minor.
The Sages taught a baraita with regard to the basic halakha governing the eve of Passover that occurs on Shabbat: This law was forgotten by the sons of Beteira, who were the leaders of their generation. The fourteenth of Nisan once occurred on Shabbat, and they forgot and did not know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. They said: Is there any person who knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? They said to them: There is a certain man in Jerusalem who came up from Babylonia, and Hillel the Babylonian is his name. At one point, he served the two most eminent scholars of the generation, Shemaya and Avtalyon, and he certainly knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. The sons of Beteira sent messengers and called for him. They said to him: Do you know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? He said to them: Have we but one Paschal lamb during the year that overrides Shabbat? Do we not have many more than two hundred Paschal lambs, i.e., sacrifices, during the year that override Shabbat? They said to him: From where do you know this? He said to them: “Its appointed time” is stated with regard to the Paschal lamb and “its appointed time” is also stated with regard to the daily offering, for the verse says: “Command the children of Israel and say to them, My offering, the provision of My sacrifice made with fire, for a sweet savor to Me, shall you observe to offer Me at its appointed time” (Numbers 28:2). From here we learn that the daily offering is brought even on Shabbat. Thus, the daily morning and afternoon offerings are brought on more than fifty Shabbatot over the course of the year, and two sheep are offered every Shabbat as additional offerings, for a total of more than two hundred sacrifices a year that override Shabbat. Just as the expression “its appointed time,” which is stated with regard to the daily offering, indicates that it overrides Shabbat, so too “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, indicates that it overrides Shabbat. And furthermore, it is an a fortiori inference: If the daily offering, the neglect of which is not punishable by karet, overrides Shabbat, is it not right that the Paschal lamb, the neglect of which is punishable by karet, should override Shabbat? After Hillel brought these proofs, they immediately seated him at the head and appointed him Nasi over them, and he expounded the laws of Passover that entire day. In the course of his teaching, he began rebuking them [mekanteran] them with words. He said to them: What caused this to happen to you, that I should come up from Babylonia and become Nasi over you? It was the laziness in you that you did not serve the two most eminent scholars of the generation living in Eretz Yisrael, Shemaya and Avtalyon. They said to Hillel: Our teacher, if one forgot and did not bring a knife on the eve of Shabbat and cannot slaughter his Paschal lamb, what is the law? Since he could have brought the knife before Shabbat, he cannot bring it on Shabbat; but what should he do in this situation? He said to them: I once heard this halakha from my teachers but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people; if they are not prophets to whom God has revealed His secrets, they are the sons of prophets, and will certainly do the right thing on their own. The next day, on Shabbat that was the eve of Passover, one whose Paschal offering was a lamb took the knife and stuck it in its wool; and one whose Paschal offering was a goat, which does not have wool, stuck it between its horns. Hillel saw the incident and remembered the halakha that he had once learned and said: This is the tradition I received from the mouths of Shemaya and Avtalyon, meaning that this is in fact the proper course of action.
Rabbi Oshaya says: What is the meaning of that which is written: “And I took for myself two staves; the one I called Graciousness, and the other I called Binders” (Zechariah 11:7)? “Graciousness”; these are the Torah scholars in Eretz Yisrael, who are gracious to one another in discussions of halakha. They treat each other with honor and love, as demonstrated in the statements of Reish Lakish and Rabbi Yehuda HaNasi. “Binders [ḥovelim]”; these are the Torah scholars in Babylonia, who injure [shemeḥabbelim] each other in discussions of halakha, i.e., they speak harshly to each other when they disagree. Similarly, it is stated: “Then he said to me: These are the two anointed ones, that stand by the Lord of the whole earth” (Zechariah 4:14), and it is stated: “And two olive trees by it, one upon the right side of the bowl, and the other upon its left side” (Zechariah 4:3). With regard to the expression “anointed ones,” Rabbi Yitzḥak says: These are the Torah scholars in Eretz Yisrael, who are pleasant to each other in discussions of halakha like olive oil, which is not bitter. The verse “and two olive trees by it” should be interpreted as follows: These are the Torah scholars in Babylonia, who are bitter to each other in discussions of halakha like an olive.
(א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
(1) Moses received the Torah at Sinai and transmitted it to Joshua, Joshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the Men of the Great Assembly. They said three things: Be patient in [the administration of] justice, raise many disciples and make a fence round the Torah.
Avot D’Rabbi Natan (2:3) writes, “The School of Shammai says, ‘One should teach only one who is smart, meek, of good ancestry and rich.’ But the school of Hillel says, ‘One should teach every man, for there were many transgressors in Israel who were brought close to Torah, and from them descended righteous, pious, and worthy folk.
I They said about Hillel the Elder that when he was rejoicing at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water he said this: If I am here, everyone is here; and if I am not here, who is here? In other words, one must consider himself as the one upon whom it is incumbent to fulfill obligations, and he must not rely on others to do so. He would also say this: To the place that I love, there my feet take me, and therefore, I come to the Temple. And the Holy One, Blessed be He, says: If you come to My house, I will come to your house; if you do not come to My house, I will not come to your house, as it is stated: “In every place that I cause My name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:20). T
Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai. As in the mishna that we learned: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka, but his table was in the house, Beit Shammai deem this sukka invalid; and Beit Hillel deem it valid. Beit Hillel said to Beit Shammai: Wasn’t there an incident in which the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel went to visit Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, and they found him sitting with his head and most of his body in the sukka, but his table was in the house? Beit Shammai said to them: From there do you seek to adduce a proof? Those visitors, too, said to him: If that was the manner in which you were accustomed to perform the mitzva, you have never fulfilled the mitzva of sukka in all your days. It is apparent from the phrasing of the mishna that when the Sages of Beit Hillel related that the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel visited Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, they mentioned the Elders of Beit Shammai before their own Elders. This is to teach you that anyone who humbles himself, the Holy One, Blessed be He, exalts him, and anyone who exalts himself, the Holy One, Blessed be He, humbles him. Anyone who seeks greatness, greatness flees from him, and, conversely, anyone who flees from greatness, greatness seeks him. And anyone who attempts to force the moment and expends great effort to achieve an objective precisely when he desires to do so, the moment forces him too, and he is unsuccessful. And conversely, anyone who is patient and yields to the moment, the moment stands by his side, and he will ultimately be successful.
The Sages taught in a baraita: A person should always be patient like Hillel and not impatient like Shammai. The Gemara related: There was an incident involving two people who wagered with each other and said: Anyone who will go and aggravate Hillel to the point that he reprimands him, will take four-hundred zuz. One of them said: I will aggravate him. That day that he chose to bother Hillel was Shabbat eve, and Hillel was washing the hair on his head. He went and passed the entrance to Hillel’s house and in a demeaning manner said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Hillel wrapped himself in a dignified garment and went out to greet him. He said to him: My son, what do you seek? He said to him: I have a question to ask. Hillel said to him: Ask, my son, ask. The man asked him: Why are the heads of Babylonians oval? He was alluding to and attempting to insult Hillel, who was Babylonian. He said to him: My son, you have asked a significant question. The reason is because they do not have clever midwives. They do not know how to shape the child’s head at birth. That man went and waited one hour, a short while, returned to look for Hillel, and said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Again, Hillel wrapped himself and went out to greet him. Hillel said to him: My son, what do you seek? The man said to him: I have a question to ask. He said to him: Ask, my son, ask. The man asked: Why are the eyes of the residents of Tadmor bleary [terutot]? Hillel said to him: My son, you have asked a significant question. The reason is because they live among the sands and the sand gets into their eyes. Once again the man went, waited one hour, returned, and said: Who here is Hillel, who here is Hillel? Again, he, Hillel, wrapped himself and went out to greet him. He said to him: My son, what do you seek? He said to him: I have a question to ask. He said to him: Ask, my son, ask. The man asked: Why do Africans have wide feet? Hillel said to him: You have asked a significant question. The reason is because they live in marshlands and their feet widened to enable them to walk through those swampy areas. That man said to him: I have many more questions to ask, but I am afraid lest you get angry. Hillel wrapped himself and sat before him, and he said to him: All of the questions that you have to ask, ask them. The man got angry and said to him: Are you Hillel whom they call the Nasi of Israel? He said to him: Yes. He said to him: If it is you, then may there not be many like you in Israel. Hillel said to him: My son, for what reason do you say this? The man said to him: Because I lost four hundred zuz because of you. Hillel said to him: Be vigilant of your spirit and avoid situations of this sort. Hillel is worthy of having you lose four hundred zuz and another four hundred zuz on his account, and Hillel will not get upset.
The Sages taught: There was an incident involving one gentile who came before Shammai. The gentile said to Shammai: How many Torahs do you have? He said to him: Two, the Written Torah and the Oral Torah. The gentile said to him: With regard to the Written Torah, I believe you, but with regard to the Oral Torah, I do not believe you. Convert me on condition that you will teach me only the Written Torah. Shammai scolded him and cast him out with reprimand. The same gentile came before Hillel, who converted him and began teaching him Torah. On the first day, he showed him the letters of the alphabet and said to him: Alef, bet, gimmel, dalet. The next day he reversed the order of the letters and told him that an alef is a tav and so on. The convert said to him: But yesterday you did not tell me that. Hillel said to him: You see that it is impossible to learn what is written without relying on an oral tradition. Didn’t you rely on me? Therefore, you should also rely on me with regard to the matter of the Oral Torah, and accept the interpretations that it contains. There was another incident involving one gentile who came before Shammai and said to Shammai: Convert me on condition that you teach me the entire Torah while I am standing on one foot. Shammai pushed him away with the builder’s cubit in his hand. This was a common measuring stick and Shammai was a builder by trade. The same gentile came before Hillel. He converted him and said to him: That which is hateful to you do not do to another; that is the entire Torah, and the rest is its interpretation. Go study. There was another incident involving one gentile who was passing behind the study hall and heard the voice of a teacher who was teaching Torah to his students and saying the verse: “And these are the garments which they shall make: A breastplate, and an efod, and a robe, and a tunic of checkered work, a mitre, and a girdle” (Exodus 28:4). The gentile said: These garments, for whom are they designated? The students said to him: For the High Priest. The gentile said to himself: I will go and convert so that they will install me as High Priest. He came before Shammai and said to him: Convert me on condition that you install me as High Priest. Shammai pushed him with the builder’s cubit in his hand. He came before Hillel; he converted him. Hillel said to him, to the convert: Is it not the way of the world that only one who knows the protocols [takhsisei] of royalty is appointed king? Go and learn the royal protocols by engaging in Torah study. He went and read the Bible. When he reached the verse which says: “And the common man that draws near shall be put to death” (Numbers 1:51), the convert said to Hillel: With regard to whom is the verse speaking? Hillel said to him: Even with regard to David, king of Israel. The convert reasoned an a fortiori inference himself: If the Jewish people are called God’s children, and due to the love that God loved them he called them: “Israel is My son, My firstborn” (Exodus 4:22), and nevertheless it is written about them: And the common man that draws near shall be put to death; a mere convert who came without merit, with nothing more than his staff and traveling bag, all the more so that this applies to him, as well. The convert came before Shammai and told him that he retracts his demand to appoint him High Priest, saying: Am I at all worthy to be High Priest? Is it not written in the Torah: And the common man that draws near shall be put to death? He came before Hillel and said to him: Hillel the patient, may blessings rest upon your head as you brought me under the wings of the Divine Presence. The Gemara relates: Eventually, the three converts gathered together in one place, and they said: Shammai’s impatience sought to drive us from the world; Hillel’s patience brought us beneath the wings of the Divine Presence.
(טו) שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:
(15) Shammai used to say: make your [study of the] Torah a fixed practice; speak little, but do much; and receive all men with a pleasant countenance.
(א) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ (ויקרא כה, לה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מא, ב): אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה', אַבָּא בַּר יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אָמַר, זֶה שֶׁמַּמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע. אִיסִי אָמַר זֶה שֶׁנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה שֶׁקּוֹבֵר מֵת מִצְוָה. רַבָּנָן אָמְרֵי זֶה שֶׁמַּבְרִיחַ עַצְמוֹ מִן הֶעָרִיצִים. רַב הוּנָא אָמַר זֶה שֶׁמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, דְּאָמַר רַב הוּנָא כָּל מִי שֶׁמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה פּוֹחֲתִים לוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחָלְיוֹ. אֵיתִיבֵיהּ לְרַב הוּנָא אִם כֵּן יַעֲלוּ שִׁשִּׁים וְיֵרֵד עִמָּהֶן לַשּׁוּק, אָמַר לָהֶם שִׁשִּׁים וּבִלְבָד שֶׁיְהוּ אוֹהֲבִין אוֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מַרְוִיחִין לוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּאַבָּא בַּר רַבִּי יִרְמְיָה דְּאָמַר בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר זֶה שֶׁמַּמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג): ה' יִשְׁמְרֵהוּ, מִיֵּצֶר הָרָע. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּאִיסִי דְּאָמַר זֶה שֶׁנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג): וִיחַיֵּהוּ, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר זֶה שֶׁקּוֹבֵר מֵת מִצְוָה, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג): וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ, עַל דַּעְתַּיְהוּ דְּרַבָּנָן דְּאָמְרֵי זֶה שֶׁמַּבְרִיחַ עַצְמוֹ מִן הֶעָרִיצִים, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג): וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא דְּאָמַר זֶה שֶׁמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, דִּכְתִיב (תהלים מא, ד): ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. אָמַר רַבִּי יוֹנָה אַשְׁרֵי נוֹתֵן לְדָל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בּוֹ הֵיאַךְ לְזַכּוֹת עִמּוֹ. רַבִּי יוֹנָה בְּשָׁעָה שֶׁרָאָה בֶּן גְּדוֹלִים שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לִקַּח, הָיָה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁנָּפְלָה לְךָ יְרֻשָּׁה בִּמְדִינַת הַיָּם, הֵא לְךָ חֵפֶץ זֶה, לִכְשֶׁאַתָּה מִתְרַוֵּחַ אַתְּ נוֹתְנוֹ לִי, וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לוֹ הָיָה אוֹמֵר לוֹ מַתָּנָה לְךָ נְתַתִּיו. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם פְּעָמִים כְּתִיב: אַשְׁרֵי, וּמִכֻּלָּם לָא נָטוּל אַפּוֹכֵי אֶלָּא זֶה, וּמַאי אַפּוֹכֵי נָטוּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְטֵהוּ ה', לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
(ב) דָּבָר אַחֵר, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יט, יז): מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (תהלים קלו, כה): נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, בָּא זֶה וְחָטַף לוֹ אֶת הַמִּצְוָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּלוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יט, יז): וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא רַבִּי נַחְמָן אָמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שׁ'ִמְעוֹן וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל דַּרְכּוֹ שֶׁל לֹוֶה לִהְיוֹת עֶבֶד לַמַּלְוֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כב, ז): וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר כָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ פְּרוּטוֹת, וְכִי פְּרוּטָה נוֹתֵן לוֹ וַהֲלוֹא לֹא נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא נַפְשׁוֹ, הָא כֵיצַד הָיְתָה כִּכָּר בְּעֶשֶׂר פְּרוּטוֹת וְעָנִי עוֹמֵד בַּשּׁוּק וְאֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא תִּשְׁעָה וּבָא אֶחָד וְנָתַן לוֹ פְּרוּטָה וְנָטַל כִּכָּר וַאֲכָלָהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף אַתָּה בְּשָׁעָה שֶׁנַּפְשְׁךָ מְצַפְצֶפֶת לָצֵאת מִתּוֹךְ גּוּפְךָ, אֲנִי מְשִׁיבָהּ לְךָ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
(ג) דָּבָר אַחֵר, וְכִי יָמוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, אָמְרוּ לוֹ וְכִי מַה מִּצְוָה זוֹ, אָמַר לָהֶן לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, אָמְרוּ לוֹ וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא, אָמַר לָהֶם, הֵן. מָה אִם אִיקוֹנִין שֶׁל מְלָכִים שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָן בְּבָתֵּי טַרְטִיאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנֶּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָן וְשׁוֹטְפָן וְהֵן מַעֲלִין לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, דִּכְתִיב (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר, גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ, אָמַר לָהֶם לִגְמֹל חֶסֶד עִם הָדֵין אַכְסַנְיָא בְּגוֹ בֵּיתָא. אָמְרוּ לוֹ, כָּל יוֹם אִית לָךְ אַכְסַנְיָא, אָמַר לָהֶם, וְהָדֵין נַפְשָׁא עֲלוּבְתָּא לָאו אַכְסַנְיָא הוּא בְּגוֹ גוּפָא, יוֹמָא דֵין הִיא הָכָא לְמָחָר לֵית הִיא הָכָא. דָּבָר אַחֵר (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי, אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי זֶה שֶׁמַּגַעַת לוֹ שִׂמְחָה וְאֵינוֹ מַדְבִּיק אֶת קְרוֹבָיו עִמּוֹ מִשּׁוּם עֲנִיּוּת. אָמַר רַבִּי נַחְמָן כְּתִיב (דברים טו, י): כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
(ד) דָּבָר אַחֵר, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כט, יג): רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, (משלי כב, ב): עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה'. רָשׁ זֶהוּ רָשׁ בַּתּוֹרָה, וְאִישׁ תְּכָכִים, זֶה שֶׁשּׁוֹנֶה סֵדֶר אוֹ שְׁנֵי סְדָרִים. עָמַד רָשׁ עִם אִישׁ תְּכָכִים וְאָמַר לוֹ הַשְּׁנֵנִי פֶּרֶק אֶחָד וְהִשְׁנָהוּ, (משלי כט, יג): מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה', קָנוּ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. עָשִׁיר וְרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עָשִׁיר בַּתּוֹרָה רָשׁ בַּתּוֹרָה, אָמַר אוֹתוֹ רָשׁ לְאוֹתוֹ עָשִׁיר, הַשְּׁנֵנִי פֶּרֶק אֶחָד, וְלֹא הִשְׁנָהוּ, אָמַר לוֹ מָה אֲנָא בָּעֵי מֵיתַב וּמַתְנֵי יָתָךְ בְּמַשְׁקִין אוֹ בְּמֵאֵימָתַי קְרֵי וּתְנֵי עִם דִּכְוָתָךְ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה', מִי שֶׁעָשָׂה לָזֶה חָכָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ טִפֵּשׁ וּמִי שֶׁעָשָׂה לָזֶה טִפֵּשׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ חָכָם. דָּבָר אַחֵר, רָשׁ, זֶה שֶׁהוּא רָשׁ בִּנְכָסִים. וְאִישׁ תְּכָכִים, זֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּפְעֻלָּה, עָמַד רָשׁ עִם אִישׁ תְּכָכִים, אָמַר לוֹ תֵּן לִי מִצְוָה, וְנָתַן לוֹ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה', זֶה קָנָה חַיֵּי שָׁעָה וְזֶה קָנָה חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. עָשִׁיר וָרָשׁ, עָשִׁיר זֶה שֶׁעָשִׁיר בִּנְכָסִים, וָרָשׁ זֶה שֶׁרָשׁ בִּנְכָסִים. עָמַד רָשׁ עִם הֶעָשִׁיר אָמַר לוֹ תֵּן לִי מִצְוָה, וְלֹא נָתַן לוֹ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה', מִי שֶׁעָשָׂה זֶה עָנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ עָשִׁיר וּמִי שֶׁעָשָׂה לָזֶה עָשִׁיר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ עָנִי, אָמַר הֶעָשִׁיר לְאוֹתוֹ הֶעָנִי לֵית אַתְּ אָזֵיל לָעֵי וְנָגֵיס, חָמֵי שָׁקְיָין, חָמֵי כְּרָעִין, חָמֵי כָּרְסָוָן, חָמֵי קֻפְרָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַּיָּךְ שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ מִשֶּׁלָּךְ מְאוּמָה, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁנָּתַתִּי לוֹ אַתָּה מַכְנִיס לוֹ עַיִן רָעָה, לְפִיכָךְ (קהלת ה, יג): וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה, מִן כָּל מַה דַּהֲוַת לֵיהּ לָא יִשְׁבּוֹק לִבְרֵיהּ וּנְסֵיב מוּמָא לְנַפְשֵׁיהּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
(ה) רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חִיָּא פָּתַח (קהלת ז, יד): בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה [כי] גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים, אִם בָּאת רָעָה לַחֲבֵרְךָ רְאֵה הֵיאַךְ לְזַכּוֹת בּוֹ וּלְפַרְנְסוֹ כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל מַתַּן שְׂכָרוֹ. כָּךְ הָיָה רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חִיָּא עוֹשֶׂה בְּשָׁעָה שֶׁאִמּוֹ לוֹקַחַת לוֹ לִיטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר מִן הַשּׁוּק הָיְתָה לוֹקַחַת לוֹ שְׁתַּיִם, אַחַת לוֹ וְאַחַת לָעֲנִיִּים, עַל שׁוּם גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲנִיִּים וַעֲשִׁירִים כְּדֵי שֶׁיְּהוּ זָכִין אֵלּוּ לָאֵלּוּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
(ו) דָּבָר אַחֵר, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קו, מג): פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹּכּוּ בַּעֲוֹנָם, בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמִשְׁתַּעְבְּדִים בַּמַּלְכוּת וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְנִגְאָלִים, חוֹזְרִים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמִשְׁתַּעְבְּדִים בַּמַּלְכוּת וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְנִגְאָלִין, עַד הֵיכָן, תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אָמַר עַד שֶׁדַּלּוּ מִן הַמִּצְווֹת, וְאָחֳרִינָא אָמַר עַד [שידלדלו] [שנדלדלו] מִן הַנְּכָסִים, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה סְפֵיקָא בְּיָדוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן לְהָבִיא אֲפִלּוּ קָרְבַּן עָנִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא יד, כא): וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לֶעָנִי: עָנִי, אֶבְיוֹן, מִסְכֵּן, רָשׁ, דַּל, דָּךְ, מָךְ, הֵלֶךְ. עָנִי, כְּמַשְׁמָעוֹ. אֶבְיוֹן, שֶׁמְתָאֵב לַכֹּל. מִסְכֵּן, שֶׁהוּא בָּזוּי לַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט, טז): וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה. רָשׁ, מִן הַנְּכָסִים. דַּל, מְדֻלְדָּל מִן הַנְּכָסִים. דָּךְ, מְדֻכְדָּךְ, רוֹאֶה דָּבָר וְאֵינוֹ אוֹכֵל, רוֹאֶה דָּבָר וְאֵינוֹ טוֹעֵם וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה. מָךְ, שֶׁהוּא מָךְ לִפְנֵי כֹּל, עָשׂוּי כְּמִין סְקוּפָה הַתַּחְתּוֹנָה, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
(ז) אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אֲפִלּוּ שִׂיחָתָן שֶׁל בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, הָא כֵיצַד, אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ זַכִּי בִי, אוֹ רַכִּי בִי, זַכִּי גַרְמָךְ בִּי. רַבִּי חַגַּי אָמַר סְכֵי בִּי, אִסְתַּכַּל בִּי, סְכֵי בִּי מָה הֲוֵינָא, וְאִסְתַּכַּל בִּי מָה אֲנָא. דְּאָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (קהלת ה, יג): וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, שֶׁהֵשִׁיב לְאוֹתוֹ הֶעָנִי בְּעִנְיַן רָע וְאָמַר לוֹ לֵית אַתְּ אָזֵיל לָעֵי וְנָגֵיס, חָמֵי שָׁקְיָין, חָמֵי כְּרָעִין, חָמֵי כָּרְסָוָן, חָמֵי קֻפְרָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַיָּךְ שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ מִשֶּׁלָּךְ מְאוּמָה אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁנָּתַתִּי לוֹ אַתְּ מֵשִׂים בּוֹ עַיִן רָעָה, לְפִיכָךְ (קהלת ה, יג): וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה, מִן כָּל מַה דַּהֲוָה לֵיהּ.
(ח) רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ אַרְבַּע שִׁיטִין, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין, אַבְרָהָם עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, וְכִי אוֹכְלִין הָיוּ, אָמַר רַבִּי יוּדָן נִרְאִין כְּאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק, וּמַה פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, הַמָּן יוֹרֵד לָהֶם, וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶן, וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם, וְעַמּוּד הֶעָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מִי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְחֶסֶד פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הֵן שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין לְחֶסֶד, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי עִם יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים כג, ה): עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, וְכִי צְרִיכִין הָיוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל, וַהֲלוֹא כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה הַמָּן יוֹרֵד לָהֶן וְהַבְּאֵר עוֹלָה וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם וְעַמּוּד עָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. אֶלָּא דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ מַקְדִּימִין לָהֶם בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, מַה פָּרַע לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ כָּךְ (דברים כה, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה אִם מִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֶסֶד רְאֵה מַה פָּרַע לָהֶם שְׂכָרָם, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ, יִתְרוֹ עִם משֶׁה (שמות ב, כ): וַיֹּאמֶר [להן] קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, רַבִּי סִימוֹן אָמַר בִּשְׂכָרוֹ הֶאֱכִילוֹ, דִּכְתִיב (שמות ב, יט): וְגַם דָּלֹה דָּלָה לָנוּ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלָרוֹעִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דָּלָה לָנוּ בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, וְלָרוֹעִים בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם. וְאֵימָתַי פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּימֵי שָׁאוּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א טו, ו): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סוּרוּ רְדוּ וגו', וְכִי עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה חֶסֶד וַהֲלוֹא לֹא עָשָׂה אֶלָּא עִם משֶׁה לְבַדּוֹ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מִּי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ רְאֵה מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, אָמַר מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד, זֶה בּוֹעַז עִם רוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (רות ב, יד): וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם, קְרִיבִי לְהָכָא, (רות ב, יד): וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, מִלֶּחֶם שֶׁל קוֹצְרִים, (רות ב, יד): וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַקּוֹצְרִים לִהְיוֹת טוֹבְלִין פִּתָּן בְּחֹמֶץ בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִכָּאן שֶׁמּוֹצִיאִין מִינֵי חֲמֻצִים לַגְּרָנוֹת. (רות ב, יד): וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַדַּאי. (רות ב, יד): וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, קָלֵיל זְעֵיר בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו נָתַן לָהּ, וְהָכְתִיב (רות ב, יד): וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֲנַן שַׁמְעִינַן מִינָהּ תַּרְתֵּי, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּיָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת, אֶלָּא מִן מַה דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתַר, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁבְּרָכָה שׁוֹרָה בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (בראשית לז, כא): וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, עֲגָלִים פְּטוּמִים הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָהוּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, כְּהַהוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, טז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו. תָּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן רוּת אוֹמֶרֶת לְנָעֳמִי (רות ב, יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, אָמְרָה לָהּ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְטוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בִּשְׁבִיל פְּרוּסָה שֶׁנָּתַן לִי.
(ט) אָמַר רַבִּי כֹּהֵן, יַעַן וּבְיַעַן (ויקרא כו, מג), הוּא יַעַן, הוּא עָנִי. אָמַר רַבִּי שִׁילָא דְּנַוְהָא, הָאֶבְיוֹן אֲהָן מִסְכֵּנָא הַב הוֹנָךְ מִנֵּיהּ. אָמַר רַבִּי אָבִין הֶעָנִי הַזֶּה עוֹמֵד עַל פִּתְחֲךָ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ, דִּכְתִיב (תהלים קט, לא): כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן, אִם נָתַתָּ לוֹ דַּע מִי שֶׁעוֹמֵד עַל יְמִינוֹ וְנוֹתֵן לְךָ שְׂכָרְךָ, וְאִם לֹא נָתַתָּ לוֹ דַּע מִי שֶׁעוֹמֵד עַל יְמִינוֹ פּוֹרֵעַ מִמְּךָ, דִּכְתִיב (תהלים קט, לא): לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ כְּתִיב (דברים טו, י): נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, אָמַר רַבִּי נַחְמָן (דברים טו, י): כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, אֲהָן עַלְמָא מִדַּמֵּי לְגַלְגְּלָא דְּאַנְטִילָא דְּמָלֵא מִתְרוֹקֵן דְּמִתְרוֹקֵן מִתְמַלֵּא. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִקְמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד עֲנִיִּים, דִּכְתִיב (דברים טו, ט): וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא, נִקְמָתָן שֶׁל אֱדוֹם בְּיַד יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כה, יד): וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
(י) רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר, צְרִיכִין אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִין שֶׁבָּהֶם, שֶׁאִלּוּלֵי הָרַמָּאִים שֶׁבָּהֶם כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם תּוֹבֵעַ בִּידֵי אָדָם וְהוּא מַחֲזִירוֹ, מִיָּד נֶעֱנַשׁ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, ט): וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וגו', וּכְתִיב (יחזקאל יח, כ): הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ נָחֲתִין לְמִסְחֵי בַּהֲדֵין דִּימוֹסִין דִּטְבֶרְיָא, פָּגַע בְּהוֹן חַד מִסְכֵּן אֲמַר לוֹן זַכּוּן בִּי, אָמְרוּ לֵיהּ כִּי נָפְקוֹן אֲנַן זַכְּיָן בָּךְ, נָפְקִין וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ מָאִית, אָמְרִין הוֹאִיל וְלָא אִטַפְּלוּן בֵּיהּ בְּחַיָּיו נְטַפֵּל בֵּיהּ בְּמוֹתוֹ, עַד דְּאִינוּן מַסְחִין לֵיהּ אַשְׁכָּחִין חָדָא כִּיסָא וְשִׁית מְאָה דִּינָר תְּלֵא בִּקְדִילֵיהּ, אָמְרוּ בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בַּחֲכָמִים וּבְדִבְרֵיהֶם, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר צְרִיכִין אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה וכו'.
(יא) רַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם אַל תְּהִי מִצְוַת עָנִי קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֶפְסֵדָהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קְלָלוֹת, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, הֶפְסֵדָהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קְלָלוֹת, כְּתִיב (תהלים קט, ו יח): הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע, בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע, יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים, יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים, וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ, יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ, אַל יְהִי לוֹ מוֹשֵׁךְ חָסֶד, יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית, יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו אֶל ה', יִהְיֶה נֶגֶד ה' תָּמִיד, וַיֶּאֱהַב קְלָלָה, וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה. וְכֹלָא עִנְיָנָא דְּמִזְמוֹרָא, כָּל כָּךְ לָמָּה (תהלים קט, טז): יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת וגו', מַתַּן שְׂכָרָן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, כְּתִיב (ישעיה נח, ז): הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲלוֹא תִּפְרֹשׂ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הֲלוֹא פָרֹס, כְּבָר הִיא פְּרוּסָה, שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִגְזַר עַל אָדָם מַה שֶּׁמִשְׂתַּכֵּר וּמַה שֶּׁמִּתְחַסֵּר.
(יב) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כַּד דְּמִיךְ לֵיהּ בְּלֵילֵי רֵישׁ שַׁתָּא חָמָא בְּחֶלְמֵיהּ בְּנֵי אֲחָתֵיהּ מִתְבָּעִין מִן מַלְכוּתָא שִׁית מְאָה דִּינָרִים, אַנְסִינָן אוֹקְמִינָן פַּרְנָסִין, אָמְרִין לֵיהּ מִן דְּמָא מַפַּקְתָּא, אֲמַר לְהוֹן אַתּוּן מַפְקִין וְכָתְבִין, בְּסֵיפָא דְשַׁתָּא אִין מִתְאַבְּדִין אֲנָא אֲשַׁלֵּם לְכוֹן, בְּסוֹפָא דְשַׁתָּא אִיתְאַמְרִין עֲלַיְיהוּ לִשָּׁן בִּישׁ כַּד הֲווֹ יָתְבִין וְנָסְבִין בַּהֲדֵין מְטַכְּסָא, אָתָא חַד גְּבַר מִמַּלְכוּתָא אֲמַר לְהוֹן אוֹ אַתּוּן עָבְדִין פּוֹרְפִּירָא דְמַלְכָּא אוֹ אַתּוּן מְאַרְמָאִין שִׁית מְאָה דִינָרִין, וְסָבִיתִינוֹן וַחֲבַשְׁתִּינוֹן בְּסִלָקֵי, כֵּיוָן דְּשָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָזֵיל לְגַבֵּיהוֹן וַאֲמַר לוֹן וּמָה אַפַּקְתּוּן, אֲמָרוּ לֵיהּ הָא כְּתָבָא, שָׁרֵי קָרֵי הֲדָא כְּתָבָא וְאַשְׁכַּח דְּאַפְקָן שִׁית מְאָה דִינָרִין חָסֵר שִׁית דִּינָרִין, אֲמַר לְהוֹן הָבוּ לִי שִׁית דִּינָרִין וַאֲנָא מַפְקָא לְכוֹן. אֲמָרוּ לֵיהּ אַתּוּן חָמוּן לְהַהוּא סָבָא, מִתְבַּע מִנְּהוֹן שִׁית מְאָה דִינָרִין וְאַתָּה אָמַרְתָּ שִׁית דִּינָרִין וַאֲנָא מַפְקָא לְכוֹן, אֲמַר לְהוֹן הָבוּ לִי שִׁיתָּא דִינָרִין וְלָא אִיכְפַּת לְכוֹן אַתּוּן, יְהִיבִין לֵיהּ שִׁיתָּא דִינָרִין בְּגוֹ קֻמְצֵיהּ אָזַל יַהֲבִין שׁוֹחֲדָא לְהָדֵין סָבָא דְּלָא לְדַבֵּר לְמַלְכָּא מִלָּא וְאַפְקִינוּן מִתַּמָּן. אֲמָרוּ לֵיהּ דִּלְמָא הֲוֵית יָדַעְתְּ דַּאֲנַן מִזְדַּמְיָין, אֲמַר לוֹן חַיֵּיכוֹן מִלֵּילֵי רֵישׁ שַׁתָּא הֲוֵינָא יָדְעִין דְּאִינוּן מְאַרְסְוָן שִׁית מְאִין דִּינָרִין. אֲמָרוּ לֵיהּ אִלּוּ אֲמַרְתְּ לָא הֲוֵינָא יַהֲבִין אַף שִׁתָּא דִינָרִין בְּגוֹ מִצְוָתָא. אֲמַר לְהוֹן וְאִלּוּ אֲמַר לְכוֹן לָא הַוְיָן מְהֵמְנִין יָתִי אֶלָּא אִית הוּא מִשְׂתְּחוֹי לְהוֹ לְמֶעְבַּד מִצְוָתֵיהּ לִשְׁמָהּ.
(יג) וְתָפֵק לָרָעֵב (ישעיה נח, י), אִם זְכִיתֶם לִרְעֵבוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְאִם לָאו לִשְׂבֵעוֹ שֶׁל עֵשָׂו. (ישעיה נח, ז): וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, אֵלּוּ הֵם עֲנִיִּים מִנְעוּרֵיהֶם, אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּהָדֵין סַמְיָא דְּקָרְיָן לֵיהּ סַגֵּי נְהוֹרָא, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. דָּבָר אַחֵר, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, אֵלּוּ בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁיָּרְדוּ מִכְּבוֹדָם וּמִנִּכְסֵיהֶם, מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּים עַל יְדֵי שֶׁלֹּא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם לַעֲנִיִּים, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא עָשׂוּ רְצוֹן אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. דָּבָר אַחֵר, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים, אֵלּוּ אֲבֵלִים וּמָרֵי נֶפֶשׁ, שֶׁנַּפְשָׁם עֲגוּמָה עֲלֵיהֶן, וּמִי מְשַׂמְּחָן, יַיִן, דִּכְתִיב (משלי לא, ו): תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. דָּבָר אַחֵר, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנִּכְנָסִים לְבָתֵּי עַם הָאָרֶץ וּמַרְוִים אוֹתָם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַעֲנִיִים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. דָּבָר אַחֵר, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁמּוֹרִים לְיִשְׂרָאֵל טֻמְאָה וְטָהֳרָה, אִסּוּר וְהֶתֵּר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. אָמַר רַבִּי אָבִין כָּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּבֵיתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב בִּכּוּרִים, נֶאֱמַר כָּאן תָּבִיא, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות כג, יט): תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, מַה לְּהַלָּן בִּכּוּרִים אַף כָּאן בִּכּוּרִים.
(יד) כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ (ישעיה נח, ז), רַבִּי אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר מְדַקְדְּקִין בִּכְסוּת וְאֵין מְדַקְדְּקִין בְּחַיֵּי נֶפֶשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף בִּכְסוּת אֵינָן מְדַקְדְּקִין, מִפְּנֵי בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, (ישעיה נח, ז): וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם, בַּר קַפָּרָא אָמַר הֱוֵי רוֹאֶה בְּשָׂרוֹ כִּבְשָׂרֶךָ. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי מִדָּה זוֹ, אִם לֹא הוּא בְּנוֹ, אִם לֹא בְּנוֹ בֶּן בְּנוֹ. דָּבָר אַחֵר, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר זוֹ גְרוּשָׁתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה לֵיהּ אִתְּתָא בִּישָׁא וַהֲוַת מְבַזָּה לֵיהּ קֳדָם תַּלְמִידָיו, אָמְרוּ לֵיהּ תַּלְמִידָיו רַבִּי שְׁבֹק הֲדָא אִתְּתָא מִנָּךְ דְּלֵית הִיא עָבְדָא לִיקָרָךְ, אֲמַר לוֹן פּוּרְנָא דִידָהּ רַב עָלַי וְלֵית בִּי מִשְׁבַּק לָהּ, חַד זְמַן הַוְיָן יָתְבִין פָּשְׁטִין הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִן דַּחֲסַלּוּן אֲמַר לֵיהּ מַשְׁגַּח רַבִּי וַאֲנַן סָלְקִין לְבֵיתָא, אֲמַר לֵיהּ אִין, מַה דְּסָלְקִין אַמַּכַת עַל אַפָּא וְנָפְקַת לָהּ, צָפָא בְּהַהִיא קִידְרָא עֲלֵי תְּפָיָה, אֲמַר לָהּ אִית בְּהַהִיא קִידְרָא כְּלוּם, אָמְרָה לֵיהּ אִית בָּהּ פַּרְפְּרָיִין, אָזַל גָּלִיתָא וְאַשְׁכַּח בְּגַוָהּ פַּרְגָּיִין, יָדַע רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּלָא יְתִיבָה דַעְתָּהּ עִם בַּעֲלָהּ, כַּד יַתְבִין לְהוֹן אָכְלִין אֲמַר לֵיהּ לָא אָמְרָה פַּרְפְּרָיִין וְהָא אֲנָא אַשְׁכַּחְנָא בְּגַוָּהּ פַּרְגָּיִין, אָמַר מַעֲשֵׂה נִסִּים הֵן, כֵּיוָן דְּאָכְלִין מַה דְּאָכְלִין, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שְׁבֹק הָדָא אִתְּתָא מִנָּךְ דְּלֵית הִיא עָבְדָא לִיקָרָךְ, אֲמַר לֵיהּ פּוּרְנָא רַב עָלַי וְלֵית בִּי מִשְׁבַּק לָהּ, אָמְרוּ לֵיהּ אֲנַן פַּסְקִינָן פּוּרְנָא וְשַׁבְקַהּ מִינָךְ, עָבְדִין לֵיהּ כֵּן פְּסִיקוּ לֵיהּ פּוּרְנָא וְשַׁבְקָהּ מִנֵיהּ, וְאַסְבוּן יָתֵיהּ אִתְּתָא אָחֳרֵי טַבְתָּא מִנָּהּ, גָּרְמִין חוֹבָא דְּהַהִיא אִנְתְּתָא וְאָזְלָא וְאִתְנְסִיבַת לְסַנְטֵירָא דְּקַרְתָּא, לְבָתַר יוֹמִין אָתוֹן יִסּוּרִין עֲלוֹי וְאִתְעֲבֵיד הַהוּא גַבְרָא סַגֵּי נְהוֹר, וַהֲוַת אִתְּתָא נְגִידָא לֵיהּ בְּכָל קַרְתָּא וַהֲוַת אָזְלָא בְּכָל שְׁכוּנַיָא וּבִשְׁכוּנָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לָא הֲוַת אָזְלָה, הֲוָה הַהוּא גַּבְרָא חָכֵם קַרְתָּא, אֲמַר לָהּ לָמָּה לֵית אַתְּ מוֹבִילָא לִי לִשְׁכוּנָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דַּאֲנָא שְׁמִיעַ דְּהוּא עָבֵיד מִצְוָן, אָמְרָה לוֹ מַשְׁבַּקְתֵּיהּ אֲנָא וְלֵית בִּי חָמֵא אַפוֹי. אָתוֹן חַד זְמַן וְקָרוֹן בִּשְׁכוּנָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שְׁרֵי חָבֵט עֲלָהּ וַהֲוַת קָלְהוֹן מִתְבַּזְיָן בְּכָל קַרְתָּא, אוֹדִיק רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְחָמוֹן מִתְבַּזְיָן בְּגוֹ שׁוּקָא, נְסִיבֵיהוֹן וִיהַב יָתְהוֹן בְּחַד בֵּיתָא מִן דִּידֵיהּ, וַהֲוָה מְפַרְנֵס יַתְהוֹן כָּל יְמֵי חַיֵּיהוֹן, מִשּׁוּם וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. בְּיוֹמֵי דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא הָיוּ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְרָא אָתוֹן לְגַבֵּיהּ וַאֲמָרִין לֵיהּ רַבִּי גְּזֹר תַּעֲנִיתָא דְּיֵיחוֹת מִטְרָא, גְּזַר תַּעֲנִיתָא פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, פַּעַם שְׁלִישִׁית קָם וְדָרַשׁ אֲמַר לוֹן כָּל עַמָּא יַפְלִיגוּן מִצְוָה, קָם חַד גְבַר וּנְסַב מַה דַּהֲוָה לֵיהּ בְּגוֹ בֵּיתֵיהּ וְנָפַק לְמִפְלְגָה, פָּגְעָה בֵּיהּ מַשְׁבַּקְתֵּיהּ, וְאָמְרָה לֵיהּ זְכֵי בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּמִן יוֹמָא דְּנָפְקֵית מִן בֵּיתָךְ לָא חָמֵית טַב, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה וּבְצָרָה גְדוֹלָה, נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים וְנָתַן לָהּ, עַל שׁוּם וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם, חֲמִיתֵּיהּ חַד גְּבַר, סָלֵיק וַאֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי תַּנְחוּמָא רַבִּי אַתְּ הָכָא וַעֲבֵרָה הָכָא, אֲמַר לֵיהּ מַה חָמֵית, אֲמַר לֵיהּ חָמֵית גְּבַר פְּלָן דְּמִשְׁתָּעֵי לְמַשְׁבַּקְתֵּיהּ, וְלָא עוֹד אֶלָּא דִּיהַב לָהּ פְּרִיטִין, אִי לָאו דַּחֲשִׁיד עֲלָהּ לָא יָהֵיב לָהּ. שָׁלַח רַבִּי תַּנְחוּמָא וְאַיְיתִיתֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ בְּרִי אַתְּ יָדַע דְּעַלְמָא קָאי בְּצַעֲרָא וּבְרִיָּאתָה קָיְימֵא בְּצַעֲרָא וַאֲזַלְתְּ וְאִשְׁתָּעֵית עִם מַשְׁבַּקְתָּךְ, וְלָא עוֹד אֶלָּא דִיְהַבְתְּ לָהּ פְּרִיטִין, אִלּוּלֵי דַחֲשִׁיד אַתָּה לָא יְהַבְתְּ לָהּ פְּרִיטִין, אֲמַר לֵיהּ וְלָא כָךְ דָּרַשְׁתָּ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם, אַתְּ אֲמַרְתְּ כָּל עַמָּא יִפְקוּן וְיִפְלְגוּן מִצְוָה, קָאֵים אֲנָא לְמִפְלְגָה מִצְוָה פָּגְעַת בִּי מַשְׁבַּקְתִּי וַאֲמָרַת לִי זְכֵי בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּמִן יוֹמָא דְּנָפְקֵית מִבֵּיתָךְ לָא חָמֵית טַב, כֵּיוָן שֶׁרְאִיתִיהָ עֲרֻמָּה וּבְצָרָה גְדוֹלָה נִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים וְנָתַתִּי לָהּ עַל שׁוּם וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּנָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מָה אִם זֶה שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם וְאַכְזָרִי וְלֹא הָיָה עָלָיו מְזוֹנוֹתֶיהָ נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים וְנָתַן לָהּ, אָנוּ שֶׁאָנוּ בְּנֵי בָנֶיךָ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמְזוֹנוֹתֵינוּ עָלֶיךָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרְדוּ גְשָׁמִים וְנִתְרַוַּח הָעוֹלָם.
(טו) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ (ישעיה נח, ח), אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ אוֹתָהּ שֶׁכָּתוּב בָּהּ (דברים כב, ז): וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (ישעיה נח, ח): מְהֵרָה תִצְמָח. (ישעיה נח, ח): וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כָּל מַה דְּאַתְּ לָעֵי לְנַפְשָׁךְ לָעֵי, וּלְפִיכָךְ (ישעיה נח, ח): וּכְבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ, (ישעיה נח, ט): אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה (ישעיה נח, ט): אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, אֵלּוּ שְׁטָרוֹת פְּרוּעִים, (ישעיה נח, ט): שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן, אִם רָאִיתָ חֲבֵירְךָ שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הָאֲנָסִים אִין הָיָה אָזֵיל בְּדָא אֱמֹר הָא אֲזֵיל בְּדָא, וְאִין לָא הֲוָה אָזֵיל בְּדָא אֱמֹר הָא אֲזֵיל בְּדָא. (ישעיה נח, י): וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, אָמַר רַבִּי לֵוִי אִם אֵין לְךָ לִתֵּן לוֹ נַחֲמוֹ בִּדְבָרִים, אֱמָר לוֹ, תֵּצֵא נַפְשִׁי עָלֶיךָ שֶׁאֵין לִי מַה לִּתֵּן לָךְ, (ישעיה נח, י): וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, אִם עָשִׂיתָ כֵּן (ישעיה נח, י): וְזָרַח בַּחשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם (ישעיה נח, יא): וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם עָשִׂיתָ כֵּן הֲרֵי אַתְּ כְּבוֹרְאֶךָ, כְּאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שיר השירים ה, י): דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, (ישעיה נח, יא): וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, יִשְׁמֹט יְזַיֵּן יְשֵׁזֵיב וְיָנִיחַ. יִשְׁמֹט כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כה, ט): וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ. יְזַיֵּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים ג, יח): חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ. יְשֵׁזֵיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים קמ, ב): חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע, וְיָנִיחַ, מִכָּאן קָבְעוּ חֲכָמִים לוֹמַר רְצֵה וְהַחְלִיצֵנוּ בְּשַׁבָּת, (ישעיה נח, יא): וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, זֶה גַּן, (ישעיה נח, יא): וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו, זֶה עֵדֶן.
(טז) וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם (ישעיה נח, יב), רַבִּי טַרְפוֹן יְהַב לְרַבִּי עֲקִיבָא שִׁית מְאָה קַנְטָרִין דִּכְסַף, אֲמַר לֵיהּ אֲזֵיל זְבֵין לָן חָדָא אוּסְיָא דְּנֶהֱווֹן לָעְיָין בְּאוֹרַיְיתָא וּמִתְפַּרְנְסִין מִנָּהּ. נָסַב יַתְהוֹן וּפַלֵּיג יַתְהוֹן לְסַפְרַיָיא וּלְמַתְנַיָיא וּלְאִלֵּין דְּלָעְיָין בְּאוֹרַיְיתָא, לְבָתַר יוֹמִין קָם עִמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ זְבַנְתְּ לָן לְהַהִיא אוּסְיָא דַּאֲמָרֵית לָךְ, אֲמַר לֵיהּ אִין, אֲמַר לֵיהּ אִית בָּךְ מֶחֱמֵי לָהּ לִי, אֲמַר לֵיהּ אִין, נָסָאתֵיהּ וְחָמָאֵי לֵיהּ סַפְרַיָּא וּמַתְנַיָּא וּלְאִלֵּין דְּלָעְיָין בְּאוֹרַיְתָא, אֲמַר לֵיהּ אִית בַּר נָשׁ יָהֵב מַגָּן, אַפּוֹכֵי דִידֵיהּ הָן הִיא, אֲמַר לֵיהּ גַּבֵּי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים קיב, ט): פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. (ישעיה נח, יב): וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַפִּרְצָה הַזּוֹ עָלַי הָיָה לְגָדְרָהּ וְעָמַדְתָּ אַתָּה וְגָדַרְתָּ אוֹתָהּ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ כְּאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. (ישעיה נח, יב): מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן הֶעָנִי הַזֶּה יוֹשֵׁב וּמִתְרָעֵם מָה אֲנִי מִפְּלוֹנִי, הוּא יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ וַאֲנִי יָשֵׁן כָּאן, פְּלוֹנִי יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ, וַאֲנִי כָּאן. וְעָמַדְתָּ אַתָּה וְנָתַתָּ לוֹ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ כְּאִלּוּ עָשִׂיתָ שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כז, ה): אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. (ישעיה נח, יג): אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ, תָּנוּ רַבָּנָן לֹא יְטַיֵּל אָדָם בְּתוֹךְ כְּרָךְ בְּשַׁבָּת עַל מְנָת שֶׁתֶּחְשַׁךְ וְיִרְחַץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ מִיָּד. (ישעיה נח, יג): עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְאָדָם לָצֵאת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ לֵידַע מַה הִיא צְרִיכָה בְּשַׁבָּת. מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְתוֹךְ כַּרְמוֹ לֵידַע מָה הִיא צְרִיכָה וּמָצָא שָׁם פִּרְצָה אַחַת וְחִשֵּׁב עָלֶיהָ לְגָדְרָהּ בְּשַׁבָּת, אָמַר אֵינִי גוֹדְרָהּ עַל שֶׁחָשַׁבְתִּי עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִמֵּן אִילָן שֶׁל נִצְפָּה וְעָמַד וּגְדָרָהּ, וְהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ כָּל יָמָיו. (ישעיה נח, יג): וְקָרָאתָ לַשַׁבָּת עֹנֶג, זוֹ שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. (ישעיה נח, יג): לִקְדּוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים. (ישעיה נח, יג): וְכִבַּדְתּוֹ, זֶה יוֹם טוֹב. (ישעיה נח, יג): מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, זֶה חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. (ישעיה נח, יג): מִמְּצוֹא חֶפְצֶךָ, מִכָּאן אָסוּר לְאָדָם לִתְבֹּעַ צְרָכָיו בְּשַׁבָּת. רַבִּי זְעִירָא בָּעֵי קוֹמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֲמַר לֵיהּ אִלֵּין דְּאָמְרִין רוֹעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ בְּשַׁבָּת, מַהוּ, אָמַר לוֹ טוֹפֶס בְּרָכוֹת כָּךְ הִיא. (ישעיה נח, יג): וְדַבֵּר דָּבָר, אִמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כַּד הֲוַת מִשְׁתָּעֲיָא מוֹתָר מִלִּין בְּשַׁבַּתָּא הֲוָה אָמַר לָהּ שַׁבַּתָּא הִיא וַהֲוַת שָׁתְקָא. (ישעיה נח, יד): אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר, וְעַשְׂרָה אָחְרָנָיְתָא דִּכְתִיב גַּבֵּי יַעֲקֹב, דִּכְתִיב (ישעיה נח, יד): וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, וְאֵלּוּ הֵן (בראשית כז, כח): וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְּׁמַנֵּי הָאָרֶץ וגו'.
(3) Another Thing: 'But if he is impoverished', here it is written, "The merciful man does good to his own soul (Proverbs 11:17)," this [refers to] Hillel the Elder, who, at the time that he was departing from his students, would walk with them. They said to him, "Rabbi, where are you walking to?" He said to them, "To fulfill a commandment!" They said to him, "And what commandment is this?" He said to them, "To bathe in the bathhouse." They said to him: "But is this really a commandment?" He said to them: "Yes. Just like regarding the statues (lit. icons) of kings, that are set up in the theaters and the circuses, the one who is appointed over them bathes them and scrubs them, and they give him sustenance, and furthermore, he attains status with the leaders of the kingdom; I, who was created in the [Divine] Image and Form, as it is written, "For in the Image of G-d He made Man (Genesis 9:6)," even more so!...
(
They said about Shammai the Elder that all his days he would eat in honor of Shabbat. How so? If he found a choice animal, he would say: This is for Shabbat. If he subsequently found another one choicer than it, he would set aside the second for Shabbat and eat the first. He would eat the first to leave the better-quality animal for Shabbat, which continually rendered his eating an act of honoring Shabbat. However, Hillel the Elder had a different trait, that all his actions, including those on a weekday, were for the sake of Heaven, as it is stated: “Blessed be the Lord, day by day; He bears our burden, our God who is our salvation; Selah” (Psalms 68:20), meaning that God gives a blessing for each and every day. That is also taught in a baraita in more general terms: Beit Shammai say: From the first day of the week, Sunday, start preparing already for your Shabbat. And Beit Hillel say: “Blessed be the Lord, day by day.”
Come and hear: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to several cases, nevertheless, they did not refrain from marrying women from each other’s communities. The cases with regard to which they disagreed include rival wives, and sisters, i.e., if two sisters had been married to two brothers and simultaneously became obligated in levirate marriage, Beit Hillel prohibit both in levirate marriage, and if they violated the prohibition and married regardless, they require a divorce. By contrast, Beit Shammai permit them to remain married. Furthermore, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to an outdated bill of divorce that had been written but not delivered. Beit Shammai maintain that if the husband and wife continued to live together after the writing of the bill of divorce, the same bill of divorce can still be used later, whereas Beit Hillel dispute this. And they likewise disagreed with regard to an uncertain married woman, i.e., whether a minor who was actually married, and not merely betrothed, may perform refusal. And they also disagreed with regard to one who divorces his wife and later she lodged together with him at an inn, as to whether or not this is sufficient grounds for assuming that they remarried. Additionally, they disagreed with regard to the issue of betrothal by money and with the equivalent value of money, and by a peruta or with the equivalent value of a peruta. According to Beit Shammai, the minimal amount of money effective for betrothal is a dinar or the equivalent of a dinar, whereas Beit Hillel maintain that even the less valuable peruta or its equivalent is sufficient. Despite the fact that these halakhot entail important ramifications depending on whether or not these women were married or fit for marriage, or whether their offspring are fit for marriage, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. This serves to teach you that they practiced affection and camaraderie between them, to fulfill that which is stated: “Love truth and peace” (Zechariah 8:19). Rabbi Shimon says: They did refrain in the certain cases, but they did not refrain in the uncertain cases. In other words, Beit Hillel were not worried that any ordinary woman from Beit Shammai might be one of those of uncertain status.
Mikdash Melech to Zohar Parshat Bereishit 17b
In the time of the Messiah, we will follow the law according to Shammai. Hillel represents kindness and Shammai severity (hence the rulings of Beit Hillel are almost always more lenient). When the Messiah comes the advantage of the severity will be revealed and therefore the law will be in accordance with Beit Shammai. Beit Shammai comes from such a high level this present world is incapable of withstanding it, and only when the Messiah comes will we be able to follow their opinion.
The Rebbe
Love and Truth Converge
An Analysis of the Different Characteristics of the Schools of Hillel and Shammai
Hillel and Shammai received the Oral Tradition from the same masters, Shemayah and Avtalyon.12 Nevertheless, they — and to a greater extent, their students — developed these thoughts in different directions. And thus throughout the Talmud, we find differences of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel.
In most instances, the School of Hillel would rule more leniently and the School of Shammai more stringently. What was the source for these differences?13 Hillel’s approach was characterized by the attribute of Chesed, kindness, while Shammai’s was distinguished by the attribute of Gevurah, might, which tends toward severity.
Gevurah has an inward thrust, as reflected in our Sages’ statement:14 “Who is a gibbor (mighty man)? One who conquers his inclination.” And according to the Kabbalah, the attribute of Gevurah is identified with din, judgment. A person who tends toward Gevurah has unalterable standards of truth to which he personally endeavors to conform and which he desires to see reflected in the world at large. This is implied by the name Shammai, which relates to the Hebrew phrase:15 hasham orchosov, “He evaluates his ways,”16 i.e., he is constantly subjecting his conduct to rigorous introspection.
Chesed, by contrast, reflects an outward orientation. Others are one’s primary concern. A person motivated by chesed extends himself and gives, following the path Hillel outlines,17 “Loving peace and pursuing peace; loving the created beings18 and drawing them close to the Torah.” This approach also relates to Hillel’s name which is associated with the phrase behilo neiro, “When His candle shined forth.”19 For this approach emphasizes disseminating light, with the expectation that it will effortlessly cause darkness to shrink. And as light diffuses into wider peripheries, it attracts people and motivates them to change.
"The Rest is Commentary
These character thrusts are reflected in the classic story20 of the potential convert who approached Shammai and asked him to teach him the entire Torah while he stood on one foot. Shammai “drove him away with a measuring rod.” When, however, the person came to Hillel with the same request, Hillel told him to stand, and taught him: “What is hateful to you, do not do to your colleague. This is the entire Torah; the rest is commentary. Go and learn.”
Shammai was demanding of himself, and to the same degree, he was demanding of others. This is implied by the phrase: “he drove him away with a measuring rod.” As he stood before Shammai, the potential convert did not measure up to the expectations which Shammai had of his students.
Hillel, by contrast, was willing to patiently extend himself. He appreciated the potential convert’s spiritual state as Shammai had, but he also saw a possibility for growth. Therefore, he communicated a fundamental Torah concept to the potential convert on a level to which he could relate. And it had an effect; the man converted and began proceeding on the Torah’s unending path of personal development.
"To Draw Close With The Right Hand And Rebuff With The Left"
A similar pattern is reflected in the general thrust of the halachic rulings of these Sages and their disciples. Because Hillel’s spiritual thrust was characterized by kindness, he would take a patient look at every situation, seeing whether there was a way it could serve the purpose of holiness. If he could discover such a possibility, he would rule leniently.
Shammai, by contrast, guarded the standards of holiness with meticulous rigor, and if it appeared that an object did not meet those standards, he ruled stringently. Rather than risk the possibility of spiritual decline, he forbade contact with such objects, and thus forestalled any negative repercussions.
It must, however, be emphasized that neither Hillel nor Shammai — nor any of the other Sages of the Talmud — solely followed their own personal tendencies when delivering halachic rulings. On the contrary, our Sages described21 the differences of opinion between Hillel and Shammai as being maintained “for the sake of Heaven.” In a desire to ascertain G‑d’s law, they sought to rise above their personal tendencies, and to be objective. Accordingly, Hillel would sometimes arrive at a more stringent ruling and Shammai would occasionally rule more leniently.
Nevertheless, by and large, the Sages would perceive the truth as filtered through their natural spiritual thrust. And therefore, Hillel and his students would predominantly rule more leniently, and Shammai and his students, more stringently.
...from a spiritual perspective, the approach of the School of Hillel — spreading light — is vital in the present age to elevate mankind and the world at large. It is true that this endeavor presents challenges. The words of caution of the School of Shammai must be, therefore, included within our spiritual consciousness, but our overriding attitude should be one of positive activity.
Looking Toward The Horizon
Although in the present age, the halachah follows the School of Hillel, in the Era of the Redemption, the halachah will follow the School of Shammai.54 In that era, “the Jews will be great sages, and know the hidden matters.”55 The majority of the Sages will thus comprehend the perspective of the School of Shammai, and therefore, the halachah will change.56 Moreover, since Mashiach will “perfect the entire world,”57 the task of refinement given the Jewish people will be different in that era, and the more elevated standard required by the School of Shammai will be accessible to people at large.
At the present time, short moments before the dawning of that future era, we should yearn to be able to apply the lofty standards of refinement taught by the School of Shammai. Simultaneously, however, we must realize that the means to hasten the coming of that era is the warm and humble outreach exemplified by the School of Hillel.