(ח) רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמָּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

(8) Rabban Yohanan ben Zakkai received [the oral tradition] from Hillel and Shammai.He used to say: if you have learned much Torah, do not claim credit for yourself, because for such a purpose were you created. Rabban Yohanan ben Zakkai had five disciples and they were these: Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, Rabbi Joshua ben Hananiah, Rabbi Yose, the priest, Rabbi Shimon ben Nethaneel and Rabbi Eleazar ben Arach. He [Rabbi Johanan] used to list their outstanding virtues: Rabbi Eliezer ben Hyrcanus is a plastered cistern which loses not a drop; Rabbi Joshua ben Hananiah happy is the woman that gave birth to him; Rabbi Yose, the priest, is a pious man; Rabbi Simeon ben Nethaneel is one that fears sin, And Rabbi Eleazar ben Arach is like a spring that [ever] gathers force. He [Rabbi Yohanan] used to say: if all the sages of Israel were on one scale of the balance and Rabbi Eliezer ben Hyrcanus on the other scale, he would outweigh them all. Abba Shaul said in his name: if all the sages of Israel were on one scale of the balance, and Rabbi Eliezer ben Hyrcanus also with them, and Rabbi Eleazar ben Arach on the other scale, he would outweigh them all.

ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריא וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיהו כט, ד) ושפלת מארץ תדברי רבי אלעזר אומר שש גלות שנאמר (ישעיהו כו, ה) כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר א"ר יוחנן ומשם עתידין ליגאל שנאמר (ישעיהו נב, ב) התנערי מעפר קומי שבי: מתני׳ אמר ר' יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד: גמ׳ ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעי אזל אמימר למחוזא ולא אזלה בתריה כתב פתיחא עילווה אמר ליה רב אשי לאמימר והא אנן תנן אפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד א"ל הנ"מ לענין עדות החדש דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל הכא (משלי כב, ז) עבד לוה לאיש מלוה ת"ר אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחד מתשע תקנות שהתקין ריב"ז שית דהאי פירקא וחדא דפירקא קמא ואידך דתני' גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב"א כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית רב פפא אמר כרם רבעי (דתניא) כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזו היא תחומה אילת מן (הצפון) ועקרבת מן (הדרום) לוד מן המערב וירדן מן המזרח ואמר עולא ואיתימא רבה בר עולא א"ר יוחנן מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ותניא כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי וביקש ר' אליעזר להפקירו לעניים אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו חבריך עליו והתירוהו מאן חבריך רבן יוחנן בן זכאי רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים ועדיין היו מציצין ורואין הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח רב נחמן בר יצחק מאי טעמא לא אמר כרב פפא אמר לך אי סלקא דעתך רבן יוחנן בן זכאי חבריו דרבי אליעזר מי הוה רבו הוה ואידך כיון דתלמידים הוו לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה רבך ורב פפא מאי טעמא לא אמר כרב נחמן בר יצחק אמר לך אי ס"ד רבן יוחנן בן זכאי בימי רבן יוחנן בן זכאי מי הוה לשון של זהורית והתניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה מ' שנה עסק בפרקמטיא מ' שנה למד מ' שנה לימד ותניא מ' שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים ותנן משחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי ואידך אותם ארבעים שנה דלמד תלמיד יושב לפני רבו הוה ואמר מילתא ואסתבר טעמיה

All the years of Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s life were 120 years: Forty years he was involved in business so that he could achieve financial independence and study Torah, forty years he studied Torah, and forty years he taught Torah.

התם הוא דמבטל אבל הכא דלא מבטל לא ת"ר מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה שתים עשרה אמר להם שמעתי שמונה עשר אמר להם לא שמעתי ר' יוסי בר' יהודה אומר חילוף הדברים שמונה עשר אמר להם שמעתי שתים עשרה אמר להם לא שמעתי אמרו לו כל דבריך אינן אלא מפי השמועה אמר להם הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים וכן היה ר' אליעזר תלמידו נוהג אחריו תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בינונים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכי מאחר שקטן שבכולן כך גדול שבכולן על אחת כמה וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף: מתני׳ מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אמרו להם ב"ה לב"ש לא כך היה מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר אמרו להם ב"ש משם ראיה אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן: גמ׳ מה"מ דת"ר אזרח זה אזרח (ויקרא כג, מב) האזרח להוציא את הנשים כל לרבות את הקטנים אמר מר האזרח להוציא את הנשים למימרא דאזרח בין נשים בין גברי משמע והתניא האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי אלמא אזרח גברי משמע אמר רבה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי הי קרא והי הלכתא ותו קרא למה לי הלכתא למה לי הא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות יום הכפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא (במדבר ה, ו) איש או אשה

The Sages said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai, the teacher of Rabbi Eliezer: In all his days he never engaged in idle conversation; and he never walked four cubits without engaging in Torah study and without donning phylacteries; and no person ever preceded him into the study hall; and he never slept in the study hall, neither substantial sleep nor a brief nap; and he never contemplated matters of Torah in alleyways filthy with human excrement, as doing so is a display of contempt for the Torah; and he never left anyone in the study hall and exited; and no person ever found him sitting and silent, i.e., inactive; rather, he was always sitting and studying; and only he opened the door for his students, disregarding his own eminent standing; and he never said anything that he did not hear from his teacher; and he never said to his students that the time has arrived to arise and leave the study hall except on Passover eves, when they were obligated to sacrifice the Paschal lamb, and Yom Kippur eves, when there is a mitzva to eat and drink abundantly. And Rabbi Eliezer, his student, accustomed himself to model his conduct after his example.

The Gemara continues to praise the Sages. The Sages taught: Hillel the Elder had eighty students. Thirty of them were sufficiently worthy that the Divine Presence should rest upon them as it did upon Moses our teacher, and thirty of them were sufficiently worthy that the sun should stand still for them as it did for Joshua bin Nun, and twenty were on an intermediate level between the other two. The greatest of all the students was Yonatan ben Uzziel, and the youngest of them was Rabban Yoḥanan ben Zakkai. The Gemara relates: The Sages said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that he did not neglect Bible; Mishna; Gemara; halakhot and aggadot; minutiae of the Torah and minutiae of the scribes; the hermeneutical principles of the Torah with regard to a fortiori inferences and verbal analogies; the calculation of the calendrical seasons; and numerology [gimmatreyaot]. In addition, he did not neglect esoteric matters, including the conversation of ministering angels; the conversation of demons, and the conversation of palm trees; parables of launderers, which are folk tales that can be used to explain the Torah; parables of foxes; and more generally, a great matter and a small matter. The Gemara elaborates: A great matter is referring to the secrets of the Design of the Divine Chariot, the conduct of the transcendent universe. A small matter is, for example, halakhot that were ultimately formulated in the framework of the disputes of Abaye and Rava. He did not neglect any of these disciplines so as to fulfill that which is stated: “That I may cause those that love me to inherit substance and that I may fill their treasuries” (Proverbs 8:21), as Rabban Yoḥanan was filled with the disciplines of Torah and wisdom. And if the youngest of them was so prolific, the greatest of them was all the more so prolific. The Gemara relates that the Sages said of Yonatan ben Uzziel, the greatest of Hillel’s students, that when he sat and was engaged in Torah study, the sanctity that he generated was so intense that any bird that flew over him was immediately incinerated.

אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו שדר עלוייהו לנירון קיסר כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים למערב אתא נפל בירושלים לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך אמר ליה (יחזקאל כה, יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו' אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה ר"מ שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר אתא צר עלה תלת שני הוו בה הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות איכא דאמרי שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא וחד אמר להו בדציבי ושבחו רבנן לדציבי דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי דאמר רב חסדא אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא שדרתה לשלוחה ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא אדאזל איזדבן אתא אמר לה סמידא ליכא חיורתא איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן אתא ואמר לה חיורתא ליכא גושקרא איכא א"ל זיל אייתי לי אדאזל אזדבן אתא ואמר לה גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן הוה שליפא מסאנא אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל איתיב לה פרתא בכרעא ומתה קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי (דברים כח, נו) הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה איכא דאמרי גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו כי הוה קא ניחא נפשה אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא אמרה האי למאי מיבעי לי והיינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) כספם בחוצות ישליכו אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר כי מטו לפיתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא

The Roman authorities then sent Vespasian Caesar against the Jews. He came and laid siege to Jerusalem for three years. There were at that time in Jerusalem these three wealthy people: Nakdimon ben Guryon, ben Kalba Savua, and ben Tzitzit HaKesat.

The Gemara explains their names: Nakdimon ben Guryon was called by that name because the sun shined [nakad] on his behalf, as it is related elsewhere (see Ta’anit 19b) that the sun once continued to shine in order to prevent him from suffering a substantial loss.

Ben Kalba Savua was called this because anyone who entered his house when he was hungry as a dog [kelev] would leave satiated [save’a].

Ben Tzitzit HaKesat was referred to by that name because his ritual fringes [tzitzit] dragged along on blankets [keset], meaning that he would not walk in the street with his feet on the ground, but rather they would place blankets beneath him. There are those who say that his seat [kiseh] was found among the nobles of Rome, meaning that he would sit among them. These three wealthy people offered their assistance.

One of them said to the leaders of the city: I will feed the residents with wheat and barley. And one of them said to leaders of the city: I will provide the residents with wine, salt, and oil. And one of them said to the leaders of the city: I will supply the residents with wood.

The Gemara comments: And the Sages gave special praise to he who gave the wood, since this was an especially expensive gift. As Rav Ḥisda would give all of the keys [aklidei] to his servant, except for the key to his shed for storing wood, which he deemed the most important of them all. As Rav Ḥisda said: One storehouse [akhleva] of wheat requires sixty storehouses of wood for cooking and baking fuel. These three wealthy men had between them enough commodities to sustain the besieged for twenty-one years.

There were certain zealots among the people of Jerusalem. The Sages said to them: Let us go out and make peace with the Romans. But the zealots did not allow them to do this.

The zealots said to the Sages: Let us go out and engage in battle against the Romans. But the Sages said to them: You will not be successful. It would be better for you to wait until the siege is broken.

In order to force the residents of the city to engage in battle, the zealots arose and burned down these storehouses [ambarei] of wheat and barley, and there was a general famine.

... The Gemara relates: Abba Sikkara was the leader of the zealots [biryonei] of Jerusalem and the son of the sister of Rabban Yoḥanan ben Zakkai. Rabban Yoḥanan ben Zakkai sent a message to him: Come to me in secret. He came, and Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Until when will you do this and kill everyone through starvation? Abba Sikkara said to him: What can I do, for if I say something to them they will kill me. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Show me a method so that I will be able to leave the city, and it is possible that through this there will be some small salvation. Abba Sikkara said to him: This is what you should do: Pretend to be sick, and have everyone come and ask about your welfare, so that word will spread about your ailing condition. Afterward bring something putrid and place it near you, so that people will say that you have died and are decomposing. And then, have your students enter to bring you to burial, and let no one else come in so that the zealots not notice that you are still light. As the zealots know that a living person is lighter than a dead person. Rabban Yoḥanan ben Zakkai did this.

Rabbi Eliezer entered from one side and Rabbi Yehoshua from the other side to take him out. When they arrived at the entrance of the city on the inside, the guards, who were of the faction of the zealots, wanted to pierce him with their swords in order to ascertain that he was actually dead, as was the common practice. Abba Sikkara said to them: The Romans will say that they pierce even their teacher. The guards then wanted at least to push him to see whether he was still alive, in which case he would cry out on account of the pushing. Abba Sikkara said to them: They will say that they push even their teacher. The guards then opened the gate and he was taken out. When Rabban Yoḥanan ben Zakkai reached there, i.e., the Roman camp, he said: Greetings to you, the king; greetings to you, the king. Vespasian said to him: You are liable for two death penalties, one because I am not a king and yet you call me king, and furthermore, if I am a king, why didn’t you come to me until now? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: As for what you said about yourself: I am not a king,

איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך דכתיב (ישעיהו י, לד) והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתיב (ירמיהו ל, כא) והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא בריוני דאית בן לא שבקינן אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון אישתיק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא (ישעיהו מד, כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה אדהכי אתי פריסתקא עליה מרומי אמר ליה קום דמית ליה קיסר ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא הוה סיים חד מסאני בעא למסיימא לאחרינא לא עייל בעא למשלפא לאידך לא נפק אמר מאי האי אמר ליה לא תצטער שמועה טובה אתיא לך דכתיב (משלי טו, ל) שמועה טובה תדשן עצם אלא מאי תקנתיה ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך דכתיב (משלי יז, כב) ורוח נכאה תיבש גרם עבד הכי עייל אמר ליה ומאחר דחכמיתו כולי האי עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי אמר ליה ולא אמרי לך אמר ליה אנא נמי אמרי לך אמר ליה מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא אלא בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא (ישעיהו מד, כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק מאי היא יומא קמא אשקיוה מיא דפארי למחר מיא דסיפוקא למחר מיא דקימחא עד דרווח מיעיה פורתא פורתא אזל שדריה לטיטוס ואמר (דברים לב, לז) אי אלהימו צור חסיו בו זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה מה עשה תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו שנאמר (תהלים עד, ד) שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות אבא חנן אומר (תהלים פט, ט) מי כמוך חסין יה מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק דבי רבי ישמעאל תנא (שמות טו, יא) מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה באלמים מה עשה נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו שנאמר (קהלת ח, י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו אל תיקרי קבורים אלא קבוצים אל תיקרי וישתכחו אלא וישתבחו איכא דאמרי קבורים ממש דאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון עמד עליו נחשול שבים לטובעו אמר כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים בא פרעה טבעו במים בא סיסרא טבעו במים אף הוא עומד עלי לטובעני במים אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה אמאי קרי לה בריה קלה דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה עלה ליבשה בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא שמע קל ארזפתא אישתיק אמר איכא תקנתא כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי לישראל אמר ליה מיסתייך דקא חזית בסנאך עד תלתין יומין עבד הכי מכאן ואילך כיון דדש דש תניא אמר רבי פנחס בן ערובא אני הייתי בין גדולי רומי וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים במתניתא תנא כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין אמר אביי נקטינן פיו של נחושת וצפורניו של ברזל כי הוה קא מיית אמר להו ליקליוה לההוא גברא ולבדרי לקיטמיה אשב ימי דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי אזל אסקיה לטיטוס בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאידבוקי בהו אמר ליה מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא דכתיב (איכה א, ה) היו צריה לראש וגו' כל המיצר לישראל נעשה ראש אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי א"ל

in truth, you are a king, if not now, then in the future. As if you are not a king, Jerusalem will not be handed over into your hand, as it is written: “And the Lebanon shall fall by a mighty one” (Isaiah 10:34). And “mighty one” means only a king, as it is written: “And their mighty one shall be of themselves, and their ruler shall proceed from the midst of them” (Jeremiah 30:21), indicating that “mighty one” parallels “ruler.” And “Lebanon” means only the Temple, as it is stated: “That good mountain and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). And as for what you said with your second comment: If I am a king why didn’t you come to me until now, there are zealots among us who did not allow us to do this. Understanding that Rabban Yoḥanan ben Zakkai was prepared to ask him not to destroy the Temple, Vespasian said to him: If there is a barrel of honey and a snake [derakon] is wrapped around it, wouldn’t they break the barrel in order to kill the snake? In similar fashion, I am forced to destroy the city of Jerusalem in order to kill the zealots barricaded within it. Rabban Yoḥanan ben Zakkai was silent and did not answer. In light of this, Rav Yosef later read the following verse about him, and some say that it was Rabbi Akiva who applied the verse to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: “I am the Lord…Who turns wise men backward and makes their knowledge foolish” (Isaiah 44:25). As Rabban Yoḥanan ben Zakkai should have said the following to Vespasian in response: In such a case, we take tongs, remove the snake, and kill it, and in this way we leave the barrel intact. So too, you should kill the rebels and leave the city as it is. In the meantime, as they were talking, a messenger [feristaka] arrived from Rome, and said to him: Rise, for the emperor has died, and the noblemen of Rome plan to appoint you as their leader and make you the next emperor. At that time Vespasian was wearing only one shoe, and when he tried to put on the other one, it would not go on his foot. He then tried to remove the other shoe that he was already wearing, but it would not come off. He said: What is this? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Be not distressed or troubled, for good tidings have reached you, as it is written: “Good tidings make the bone fat” (Proverbs 15:30), and your feet have grown fatter out of joy and satisfaction. Vespasian said to him: But what is the remedy? What must I do in order to put on my shoe? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Have someone with whom you are displeased come and pass before you, as it is written: “A broken spirit dries the bones” (Proverbs 17:22). He did this, and his shoe went on his foot. Vespasian said to him: Since you are so wise, why didn’t you come to see me until now? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: But didn’t I already tell you? Vespasian said to him: I also told you what I had to say. Vespasian then said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: I will be going to Rome to accept my new position, and I will send someone else in my place to continue besieging the city and waging war against it. But before I leave, ask something of me that I can give you. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Give me Yavne and its Sages and do not destroy it, and spare the dynasty of Rabban Gamliel and do not kill them as if they were rebels, and lastly give me doctors to heal Rabbi Tzadok. Rav Yosef read the following verse about him, and some say that it was Rabbi Akiva who applied the verse to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: “I am the Lord…Who turns wise men backward and makes their knowledge foolish” (Isaiah 44:25), as he should have said to him to leave the Jews alone this time. And why didn’t Rabban Yoḥanan ben Zakkai make this request? He maintained that Vespasian might not do that much for him, and there would not be even a small amount of salvation. Therefore, he made only a modest request, in the hope that he would receive at least that much.

(א) שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. על התורה כיצד הרי הוא אומר (הושע ו) חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאישים שנאמר (ויקרא א) והקטיר הכהן את הכל המזבחה ובמקום אחר הוא אומר (ש״א ז) ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה׳ ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום שנאמר (משלי ב) אז תבין יראת ה׳ ודעת אלהים תמצא. מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח שני ת״ח שיושבים ועוסקים בתורה ועברה לפניהם כלה או מטה של מת אם בידן כדי צרכן אל יבטלו ממשנתן ואם לאו יעמדו וישנו ויקלסו לכלה וילוו למת :

(ב) מעשה ברבי יהודה בר׳ אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה ואחז בידו כדי צרכו והיה משנין בה עד שעברה הכלה מלפניו:

(ג) שוב מעשה בר׳ יהודה בר׳ אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו אמר מהו זה אמרו לו כלה שעברה אמר להם בני עמדו והתעסקו בכלה שכן מצינו בהקב״ה שנתעסק בכלה (שנאמר (בראשית ב) ויבן ה׳ אלהים את הצלע) הוא נתעסק בכלה אני עאכ״ו. והיכן מצינו שהקב״ה נתעסק בכלה שנא' ויבן ה׳ אלהים את הצלע שכן קורין בכרכי הים לכלה בנאיתה. מכאן שתקנה הקב״ה לחוה וקשטה ככלה והביאה אצל אדם שנא׳ ויביאה אל האדם. פעם אחת נעשה הקב״ה שושבין לאדם מכאן ואילך אדם קונה שושבין לעצמו (שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי). פעם אחת נטלה חוה מאדם מכאן ואילך מקדש אדם את בת חבירו :

(ד) על העבודה כיצד כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן שנאמר (דברים יא) (לאהבה את ה׳ אלהיכם) ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש [וגו'] ונתתי עשב בשדך לבהמתך. ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו ואין הגשמים יורדין בזמנן שנאמר (שם) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכן בחגי (ב) הוא אומר שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה׳ מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים מפני מה לא נאמר ביקב עשרים והיו עשרה כשם שנאמר בחטים כ׳ והיו עשרה לפי שיקב סימן טוב יותר מחטים ללמדך שכל זמן שהיין לוקה סימן רע לכל השנה כולה אמרו ישראל לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה אתה עשית לנו כך. השיבן רוח הקודש (שם א) פנה אל הרבה והנה למעט [וגו׳] יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו ואם אתם תעסקו בעבודת בהמ״ק אני אברך אתכם כבתחילה שנאמר (שם ב) שימו נא לבבכם [וגו'] מיום כ״ד לתשיעי למן היום אשר יוסד היכל ה׳ [וגו'] העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקב״ה יותר מעבודת בית המקדש:

(ה) על גמ״ח כיצד הרי הוא אומר (הושע ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב [אר״י אוי לנו על זה שהוא חרב] מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א״ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמ״ח שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמ״ח ומה הן גמ״ח שהיה דניאל מתעסק בהם אם תאמר עולות וזבחים מקריב בבבל והלא כבר נאמר (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עולותיך. אלא מה הן גמ״ח שהיה מתעסק בהן היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל ג׳ פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון שנאמר (דניאל ו) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלם וזימנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה. וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך [לי] מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בהמ״ק וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא. [וכך היה מזכיר לאנשי ירושלים] וכיון שאמר [להם] רבי יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לר׳ אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו ר׳ אליעזר אחז בראשו ר׳ יהושע אחז (ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים מי הוא זה אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו) והוציאוהו (והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא ריב״ז שאל מה אתן לך א״ל איני מבקש ממך אלא יבנה אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות [האמורות בתורה] א״ל לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. א״ל רצונך שאומר לפניך דבר אחד א״ל אמור. א״ל הרי את עומד במלכות. מניין אתה יודע. א"ל כך מסור לנו שאין בהמ״ק נמסר ביד הדיוט אלא ביד המלך שנאמר (ישעיה י) ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול. אמרו לא היה (יום אחד שנים) שלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות. הביאו לו קשת של זירים ותיפ״א כנגד החומה של ירושלים הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה עד שפורץ בו פירצה הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים והיה משליך אותו כלפי איברים שע״ג המזבח. באותה שעה נלכדה ירושלים והיה רבן יוחנן בז זכאי יושב ומצפה וחרד (כנגד מקום) שהיה עלי יושב ומצפה שנאמר (ש״א ד) והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלהים. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בהמ״ק באש קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין ואומר (זכריה יא) פתח לבנון דלתיך [זה בהמ״ק] ותאכל אש בארזיך אלו כהנים (גדולים) שהיו במקדש שהיו [נוטלים] מפתחותן בידן וזורקין כלפי מעלה ואומרים לפני הקב״ה רבש״ע הילך מפתחותיך שמסרת לנו הואיל ולא היינו גזברין נאמנין לעשות מלאכת המלך ולאכול משלחן המלך . אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים היו בוכין וצועקין וסופדין ואומרים (שם) הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו [הילל בראש כי נפל ארז זה בית המקדש אשר אדירים שודדו זה אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים] הילילו אלוני בשן זה משה אהרן ומרים כי ירד יער הבציר זה קודש הקדשים קול יללת הרועים כי [שדדה] אדרתם זה דוד ושלמה בנו קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן זה אליהו ואלישע:

(ו) בשלשה דברים שינה הקב״ה את בני אדם זה מזה אלו הן בקול בנעימה ובמראה. כיצד מלמד ששינה הקב״ה קולות בני אדם זה מזה שאלמלא (לא) שינה הקב״ה קולות בני אדם זה מזה כבר היתה זנות הרבה בעולם כיון שאדם יוצא מתוך ביתו [יבא אחר] ויכבש את אשתו בתוך ביתו לפיכך שינה הקב״ה קולות בני אדם זה מזה קולו של זה אינו דומה לקולו של זה. בנעימה כיצד [מלמד ששינה הקב״ה נעימות בני אדם זה מזה] שאלמלא שינה הקב״ה נעימות בני אדם זה מזה היו מתקנאין זה בזה לפיכך שינה הקב״ה נעימות בני אדם של זה מזה נעימה של זה אינו דומה לזה ושל זה אינו דומה לזה. במראה כיצד מלמד ששינה הקב״ה מראה בני אדם זה מזה שאלמלא (לא) שינה הקב״ה מראה פנים זה מזה לא היו בנות ישראל מכירות את בעליהן ואין הזכרים מכירין את נשותיהן לפיכך שינה הקב״ה את מראה פנים זה מזה:

((5) On acts of kindness. How so? It says (Hosea 6:6), “For I desire kindness, not a well-being offering.” The world was created from the very beginning with kindness, as it says (Psalms 89:3), “For I have said that the world will be built on kindness, and the heavens will be established on Your faith.” Once, Rabban [our rabbi] Yohanan ben Zakkai, left Jerusalem, and Rabbi Yehoshua followed after him. And he saw the Holy Temple destroyed. [Rabbi Yehoshua said: Woe to us, for this is destroyed –] the place where all of Israel’s sins are forgiven!2I.e., via the bringing of sacrifices. [Rabbi Yohanan] said to him: My son, do not be distressed, for we have a form of atonement just like it. And what is it? Acts of kindness, as it says (Psalms 89:3), “For I desire kindness, not a well-being offering.” And so we find that Daniel, the precious man, would busy himself with acts of kindness. And what were these acts of kindness that he was so busy with? If you would say that in fact he did bring burnt offerings and other sacrifices in Babylon, doesn’t it already say (Deuteronomy 12:13–14), “Take care not to bring burnt offerings in just any place you see, but only in the place that the Eternal will choose in one of your tribal territories shall you bring burnt offerings.” So what were the acts of kindness he busied himself with? He would help a bride and bring her happiness, he would escort the dead [in a funeral procession], and he would always give a perutah to a poor person. And he would pray three times a day, and his prayers would be gladly accepted, as it says (Daniel 6:11), “When Daniel learned that [the ban against worshiping God] had been put in writing, he went to his house, in whose upper chamber he had windows made facing Jerusalem, and three times a day he knelt down, prayed, and made a confession to his God, as he had always done.”
And when Vespasian came to destroy Jerusalem, he said to [the inhabitants]: Fools! Why do you seek to destroy this city and burn the Holy Temple? What do I request of you? Only that you give me one bow or one arrow [as a sign of your surrender], and then I will leave you be. They said to him: Just as we went out [to battle] against the two who came before you, and killed them, so will we go out against you and kill you.

When Rabban Yohanan ben Zakkai heard this, he sent for the men of Jerusalem and said to them: My children, why do seek to destroy this city and burn the Holy Temple? For what did he ask of you but one bow or one arrow, and then he would leave you be. They said to him: Just as we went out [to battle] against the two who came before him, and we killed them, so will we go out against him and kill him.

Vespasian had men lurking within the walls of Jerusalem, and everything they heard they would would write on an arrow and shoot over the wall. So they reported that Rabban Yohanan ben Zakkai supported the Caesar. [Thus would he remind the men of Jerusalem, i.e., plead with them to acquiesce to Vespasian.]

And after Rabban Yohanan ben Zakkai said this [to them] day after day, and saw that they would not accept his advice, he sent for his students, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua, and said to them: My sons, take me out of this place! Make me a coffin, and I will sleep in it. So Rabbi Eliezer held [the coffin] on one end, and Rabbi Yehoshua held it (on the other, and they carried him until the sun set, right up to the gates of Jerusalem. The gatekeepers said to them: What is this? They replied: A dead body – and you know that a corpse cannot remain overnight in Jerusalem. They said: If that is a dead body, go ahead and take it out [of the city]). So they took him out (and they were carrying him until sunset) until they came to Vespasian, and they opened the coffin, and [Rabbi Yohanan] got up and stood before him.

He said: So you are Rabbi Yohanan ben Zakkai. Ask for whatever you wish, and I will give it to you. He replied: I ask nothing from you except for Yavneh. I will go there and teach my students, and I will establish prayer, and I will do all the mitzvot [mentioned in the Torah]. [Vespasian] replied: Go. All that you wish to do, you may do. [Rabbi Yohanan] said to him: Do you want me to tell you one thing? He said: Go ahead. He said to him: Take note; soon you will ascend to the kingship. How do you know? [Vespasian] said to him. [Rabbi Yohanan answered:] We have a tradition that the Holy Temple will not be taken by an ordinary man, but only by a king. For it says (Isaiah 10:34), “And the Lebanon tree will fall in its majesty.”

They say that it was not (one or two or) three days until a letter came from [Vespasian’s] city announcing that the Caesar had died and they were appointing him to ascend to the kingship. They brought him a catapult and positioned it toward the walls of Jerusalem. Then they brought him cedar posts, put them in the catapult, and fired them against the wall until they made a breach. Then they brought him the head of a pig, put it in the catapult, and flung it toward the sacrificial portions that were on the [Temple] altar.


While Jerusalem was being taken, Rabban Yohanan ben Zakkai was sitting and waiting, and he trembled (before God), just as Eli sat and watched, as it says (I Samuel 4:13), “There was Eli, sitting on a seat on the side of the road, waiting, and his heart trembled because of the Ark of God.” When Rabban Yohanan ben Zakkai heard that Jerusalem was destroyed and the Holy Temple was burning in flames, he tore his clothes, and his students tore their clothes, and they cried and screamed and lamented.
It says (Zechariah 11:1), “Open your doors, Lebanon [i.e., the Holy Temple], and let fire consume your cedars” – these are the (high) priests who were in the Sanctuary, who [took] their keys in their hands and threw them toward the heavens, and said before the Holy Blessed One: Master of the World! Here are Your keys, which You entrusted to us. For we were not faithful custodians doing the King’s work and eating from the King’s table.
Abraham, Isaac, and Jacob, and the twelve tribes, were also crying and screaming and lamenting, and they said (Zechariah 11:2), “Howl, cypresses, for cedars have fallen! How the mighty are ravaged!” [“Howl, cypresses, for cedars have fallen!” – these are Abraham, Isaac, and Jacob, and the twelve tribes.] “Howl, you oaks of Bashan” – these are Moses, Aaron, and Miriam. “For the stately forest is laid low” – that is the Holy of Holies. “The voice of wailing shepherds, for their fields [have been ravaged]” (Zechariah 11:3) – these are David and his son Solomon. “The sound of the lions roaring, for the jungle of the Jordan has been ravaged” – these are Elijah and Elisha.

Eicha Rabbah 1:31

Three and a half years did Vespasian encircle Jerusalem. And he had four dukes with him,The duke of Arabia, The duke of Africa The duke of Alexandria, The duke of Palestine The duke of Arabia is named “praise” ( קילוס ) and “Panegyrist” ( פנגר ). And in Jerusalem, there were three/four councilmen, each one of them being able to sustain nourishment for the city for ten years.

And there was Ben Batiach, the son of the sister of Rabban Yochanan ben Zakkai who was in charge of the storehouses And he burnt all the storehouses Rabban Yochanan Ben Zakkai heard it, He said “Vey”! They went and said to Ben Batiach: “Your uncle said Vey! [Ben Battiah] sent and had brought [Rabbi Yohanan]. He said to him: “Why did you say Vey”? He said to him: “I didn’t say Vey but Wow ( וה )! [i.e., I did not disapprove, but approve].” He said to him: “You said ‘Wow!’? And why did you say ‘Wow!’?” He said to him: “Because you burnt all the storehouses, and I said as long as the storehouses exist the souls will not engage in battle.”

Between a Vey! and a Wow! Rabbi Yohanan was saved.

After three days Rabban Yochanan ben Zakai went up to walk in the market, And he saw that they boiled straw and drank its water. He said: “men that cook straw and drink its water, can they stand up to the army of Vespasianus?”

He said: “the essence of the issue is to get out of here.” He sent to Ben Battiah: “Come to me secretly.” [Rabbi Yohanan] said to him: “Until when will you do so and kill the people with famine?” He said to him: “We decreed that no man should go out except for a deceased” He said: “Bring me out in the likeness of a deceased.” [Rabbi Yohanan] pretended to be dead, they placed him in a coffin. They carried him, Rabbi Eliezer in the front, and Rabbi Joshua at the feet, and Ben Battiah walked before them in rent garments. As they reached [the gate, the guards] wanted to pierce him , and they did not let him.51 [Ben Batiach] said to them: “Do you want that the enemies say ‘even with their master) they had no pity?’” [They bring out Rabbi Yohanan through a gate and place him in a cemetery.]

Rabban Yochanan Ben Zakai went out to walk in the camp of Vespasianus. He said to them: “Where is the king?” They went and said to Vespasianus: “A Jew wants to salute you.” He said to them: “Bring him!” As [Rabbi Yohanan] came, he said to him: “Biba Mari Eplator” [Vespasian] said to him: “You addressed me with an address for a king, and I am not king, and if the king hears (it) he will kill me [Rabbi Yohanan] said to him: “If you are not king now, in the end you will be king, since this temple is not burned by any other than by the hands of a king, as it is said And Lebanon will fall by a mighty one.(Isaiah 10.32)

They took him and placed him behind of seven latticed gates And they asked him: “What is the hour of the night”? And he told them. “What is the hour of the day”? And he told them.

Where from did Rabbi Yochanan Ben Zakai know? From the strength of his studies.

After three days Vespasianus went to bathe in Gofna As [Vespasian] washed and put on one shoe, good news was brought, and they announced to him that Nero had died and the sons of Rome had made him king.

He wanted to put on the other shoe, and it would not go up He sent for R. Yohanan and said: “Will you not tell me why all these days I wore two shoes and I could put them on, but now I can put on one and one I cannot put on?” He said to him: “You have been informed of good news, as it is written, ‘A good report fattens the bones.’” (Proverbs 15:30) He said to him: “What must I do to put it on?” He said to him: “If you have somebody whom you hate or who owes you, let him pass in front of you, and your flesh will shrink, as it is written, ‘A broken spirit dries the bones.’” (ibid. 15:22)

They started to tell parables [to Rabbi Yohanan]. “A vat in which a snake nests, what does one do to it?” He said to them: “One brings a charmer and charms the snake, and leaves the cask (intact).” Panegyrist said: “One kills the snake and breaks the cask.” “A tower ( מגדל ) in which a snake nests, what does one do to it?” He said to them: “One brings a charmer and charms the snake, and leaves the cask (intact)” Panegyrist said: “One kills the snake and burns the tower!” Rabban Yochanan ben Zakai said to Panegyrist: “Do all neighbors who do evil do it to their neighbors? Instead of being a defender you are an accuser [Panegyrist] said to him: “I want your welfare, since as long as this house is standing, the kingdoms will attack you, if I burn this temple, the kingdoms will not attack you. Rabbi Yochanan said to him: “The hearer knows if it is woven ( לעקל ) or crooked ”.(לעקלקלות)

Vespasianus said to Rabban Yochanan ben Zakai: “Ask me for something and I will do it.” He said to him: “I want that you to abandon this city and to go away.” He said to him: “Did the sons of Rome make me king so that I would abandon this city? Ask me something [realistic], and I will do it!” He said to him: “I want you to leave the western gate which goes to Lod and everyone who goes out until the fourth hour will be spared.” As he conquered [the city], he said to him: “Do you have any friends or relative that is close to you? Send and bring him out before the army will go up.

He send for Rabbi Eliezer and for Rabbi Joshua to bring out Rabbi Tsadoq “the Just”. They went and found him at the city gate As he came, Rabbi Yochanan stood up before him. Vespasianus said to him: “Before this emaciated old man you stand?” He said to him: “By your life, if there had been one morelike this one and an army twice the size would have been with you, you could not have conquered [the city].” He said to him: “What is his strength ? He said to him: “That he would eat one fig and teach on it one hundred peraqin.” He said to him: “Why is he so thin?” He said to him: “From the intensity of his abstinences and fasts.” [Vespasian] sent and brought physicians who fed him on small portions of food and doses of liquid until his body returned to him

As he conquered the city he divided the four ramparts to the four dukes, and the western gate went to Panegyrist. And it was decreed from heaven that it would not ever be destroyed. Why? Because the Shekhina is in the west They destroyed theirs and [Panegyrist] did not destroy his. He send and he was brought. He said to him: “Why did you not destroy yours”? He said to him: “By your life! For the praise of the kingdom ( have I done it.63 Since if I had destroyed [it], no one would have known what you destroyed. And if creatures see it, they will say: ‘see the might of Vespasian, what he would destroy.’” He said to him: “Enough, since you have spoken well, but you have transgressed my orders. You will climb to the top of the temple mount and jump from it. If you will live, you shall live, and if you die, you shall die.” He climbed and jumped from it and died. And he was reached by the curse of Rabbi Yochanan Ben Zakai.

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח מתיר והשתא דאיכא עומר עומר מתיר ואי סלקא דעתך למצוה משום מצוה ליקום וליגזור אמר רב נחמן בר יצחק רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה דאמר מן התורה אסור שנאמר (ויקרא כג, יד) עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל ומי סבר לה כוותיה והא מיפלג פליג עליה דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור אמר ר' יהודה הלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה רבי יהודה הוא דקא טעי הוא סבר רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר והא התקין קתני מאי התקין דרש והתקין רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דאורייתא ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר וכי תקין ליום הנף לספיקא לא תקין אמר רבינא אמרה לי אם אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר דסבר לה כר' יהודה וחייש לספיקא: מתני׳ העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר: גמ׳ יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם אמר לפניו יהודה בר נחמיה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט שתק רבי טרפון צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה אמר לו רבי עקיבא יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן תמהני אם תאריך ימים אמר רבי יהודה ברבי אלעאי אותו הפרק פרס הפסח היה כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו יהודה בן נחמיה היכן הוא ואמרו לי נפטר והלך לו אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים ביכורים שהקריבם קודם לעומר כשירין פשיטא מהו דתימא התם הוא דהותר מכללו אצל הדיוט אבל הכא דלא הותר מכללו לא קמ"ל כל שכן הכא דלא איתסר כלל (סד"ר הנצ"א גל"י פי"ל סימן) בעי רמי בר חמא שתי הלחם מהו שיתירו שלא כסדרן היכי דמי כגון דזרעינהו בין העומר לשתי הלחם וחליף עלייהו שתי הלחם ועומר מאי כסדרן שריין שלא כסדרן לא שריין או דלמא שלא כסדרן נמי שריין אמר רבה תא שמע (ויקרא ב, יד) ואם תקריב מנחת ביכורים במנחת העומר הכתוב מדבר מהיכן באה מן השעורין אתה אומר מן השעורין או אינו אלא מן החיטין רבי אליעזר אומר נאמר אביב במצרים ונאמר אביב לדורות מה אביב האמור במצרים שעורין אף אביב האמור לדורות שעורין ורבי עקיבא אומר מצינו יחיד שמביא חובתו מן החיטין וחובתו מן השעורין וציבור שמביאין חובתן מן החיטין מביאין חובתן מן השעורין ואם אתה אומר בא מן החיטין לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין דבר אחר אם אתה אומר עומר בא מן החיטין אין שתי הלחם ביכורים ואם איתא דשתי הלחם שלא כסדרן שריין משכחת לה דמקריב עומר מהנך דאשרוש קודם לשתי הלחם ובתר העומר דאשתקד ושתי הלחם מהנך דאשרוש קודם לעומר דהשתא ובתר שתי הלחם דאשתקד מי סברת

The mishna teaches: From the time that the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that partaking from the new crop on the day of waving the omer, the sixteenth of Nisan, is completely prohibited and one may partake of the new crop only the next day. The Gemara analyzes this statement. What is the reason for this? It is that soon the Temple will be rebuilt, and people will say: Last year [eshtakad], when there was no Temple, didn’t we eat of the new crop as soon as the eastern horizon was illuminated, as the new crop was permitted immediately upon the advent of the morning of the sixteenth of Nisan? Now, too, let us eat the new grain at that time. And they would not know that last year, when there was no Temple, the illuminating of the eastern horizon permitted one to eat the new grain immediately, but now that the Temple has been rebuilt and there is an omer offering, it is the omer that permits the consumption of the new grain. When the Temple is standing, the new grain is not permitted until the omer offering has been sacrificed.

ועם בית דין מאי ועם ב"ד בפני בית דין לאפוקי שלא בפני בית דין דלא מתיב רבא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו' מאי ועוד זאת אילימא כדקתני זאת מיבעי ליה אלא דבירושלים תוקעין יחידין וביבנה אין תוקעין יחידין וביבנה אין תוקעין יחידין והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא [דיחידאי] אלא לאו דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד ובין שלא בזמן ב"ד וביבנה בזמן ב"ד אין שלא בזמן ב"ד לא הא בזמן ב"ד מיהא תוקעין ואפילו שלא בפני ב"ד לא דאילו בירושלים תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני בית דין וביבנה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא איכא דמתני להא דרב הונא אהא דכתיב (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אמר רב הונא ועם בית דין מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד לאפוקי שלא בזמן בית דין דלא מתיב רבא תקיעת ראש השנה ויובל דוחה את השבת בגבולין איש וביתו מאי איש וביתו אילימא איש ואשתו איתתא מי מיחייבא והא מצות עשה שהזמן גרמא היא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אלא לאו איש בביתו ואפילו שלא בזמן ב"ד לא לעולם בזמן ב"ד מתיב רב ששת שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקידשו בו את החדש ובין בב"ד שלא קידשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אילימא דביובל תוקעין יחידין ובראש השנה אין תוקעין יחידין והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא [דיחידאי] אלא לאו [דאילו] ביובל תוקעין בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד ובר"ה בזמן ב"ד אין שלא בזמן ב"ד לא קתני מיהת ביובל בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד לא לעולם בזמן בית דין והכי קתני ביובל בזמן ב"ד תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני ב"ד בר"ה תוקעין בזמן ב"ד ובפני ב"ד איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול אמר רבי אין תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין בעי ר' זירא ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ב"ד יושבין בעינן והא איכא או דלמא זמן ב"ד בעינן וליכא תיקו: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו': רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום ויכולה לבוא פרט למפסיק לה נהרא: מתני׳ בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור: גמ׳ ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיהו ל, יז) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: ושיהא יום הנף כולו אסור: מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח התיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר דמיבני אימת אילימא דאיבני בשיתסר הרי האיר מזרח התיר אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן לשתרי דהא תנן הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב"ד מתעצלים בו לא נצרכא דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה אי נמי דאיבני בליליא (אמר) רב נחמן בר יצחק רבן יוחנן בן זכאי

MISHNA: At first, during the Temple era, the lulav was taken in the Temple all seven days of Sukkot, and in the rest of the country outside the Temple, it was taken only one day, on the first day of the Festival. After the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the lulav should be taken even in the rest of the country all seven days, in commemoration of the Temple. And for similar reasons, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that for the entire day of waving the omer offering, i.e., the sixteenth of Nisan, eating the grain of the new crop is prohibited. By Torah law, when the Temple is standing the new grain may not be eaten until after the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan, usually early in the morning. When the Temple is not standing it may be eaten from the time that the eastern horizon is illuminated at daybreak. However, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted a prohibition against eating the new grain throughout the entire sixteenth of Nisan, until the seventeenth, to commemorate the Temple. GEMARA: The Gemara asks: And from where do we derive that one performs actions in commemoration of the Temple? As the verse states: “For I will restore health to you, and I will heal you of your wounds, said the Lord; because they have called you an outcast: She is Zion, there is none who care for her” (Jeremiah 30:17). This verse teaches by inference that Jerusalem requires caring through acts of commemoration. § The mishna taught: Rabban Yoḥanan ben Zakkai also instituted that for the entire day of waving the omer offering, eating the grain of the new crop is prohibited. The Gemara asks: What is the reason for this ordinance? The reasoning is that soon the Temple will be rebuilt and people will say: Last year, when the Temple was in ruins, didn’t we eat from the new crop as soon as the eastern horizon was illuminated on the morning of the sixteenth of Nisan, as the new crop was permitted immediately? Now too, let us eat the new grain at that time. And they do not know that last year, when there was no omer, the eastern horizon illuminating, i.e., the morning of the sixteenth of Nisan, served to permit the consumption of the new grain immediately. However, now that the Temple has been rebuilt and there is an omer offering, it is the omer that permits the consumption of the new grain. When the Temple is standing, the new grain is not permitted until the omer offering has been sacrificed. The Gemara clarifies: In this scenario, when is it that the Temple was built? If we say that it was rebuilt on the sixteenth of Nisan, then the Temple was not standing in the morning and therefore the eastern horizon illuminating indeed rendered eating the new grain permitted, as it was not yet possible to bring the omer offering. Rather, you must say that it was rebuilt on the fifteenth of Nisan or on some earlier date, in which case the new grain would not become permitted by the illumination of the eastern horizon. In that scenario, from midday onward let it be permitted to eat the new grain, as didn’t we learn in a mishna in tractate Menaḥot: The people distant from Jerusalem, who are unaware of the precise time when the omer was brought, are permitted to eat the new grain from midday onward, because the members of the court are not indolent with regard to the omer offering and would certainly have sacrificed it by midday. If so, now too, it should be permitted to eat the new grain beginning at that time. Why did Rabban Yoḥanan ben Zakkai prohibit it for the entire day? The Gemara answers: This ordinance was necessary only in a case where the Temple was rebuilt on the fifteenth adjacent to sunset. Alternatively, in a situation where the Temple was rebuilt at night, on the evening of the sixteenth, and there was no opportunity to cut the omer that night. In either case there is insufficient time to complete all the preparations so that the offering can be sacrificed by noon the next day. If people eat the new grain at midday, they will have retroactively transgressed a prohibition. Therefore, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the new grain should be prohibited for the entire day of the sixteenth.

רַב אַוְיָא חֲלַשׁ וְלָא אֲתָא לְפִרְקָא דְּרַב יוֹסֵף. לִמְחַר כִּי אֲתָא, בְּעָא אַבָּיֵי לְאַנּוֹחֵי דַּעְתֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא אֲתָא מָר לְפִרְקָא? אָמַר לֵיהּ: דַּהֲוָה חֲלִישׁ לִבַּאי וְלָא מָצֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא טְעַמְתְּ מִידֵּי וַאֲתֵית? אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַב הוּנָא? דְּאָמַר רַב הוּנָא: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין! אֲמַר לֵיהּ: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמָר לְצַלּוֹיֵי צְלוֹתָא דְּמוּסָפִין בְּיָחִיד, וְלִטְעוֹם מִידֵּי וּלְמֵיתֵי. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּצִבּוּר שָׁנוּ. וְלֵית הִלְכְתָא לָא כְּרַב הוּנָא וְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַב הוּנָא — הָא דַּאֲמַרַן. כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי — דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת מִנְחָה, אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. מַתְנִי׳ רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ: מָה מָקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ? אָמַר לָהֶם: בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי. וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל חֶלְקִי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בְּדָבָר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי, וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר, וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא. וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה, וְאֶשְׂמַח בָּהֶם״. בִּיצִיאָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים, וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים. אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים. אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ לַמְּדֵנוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּמִנְעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן, וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים — דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים. וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: ״נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמִינִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק״, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: אִילּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה, וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי — כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵינִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וְלֹא לְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?! אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם״. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אוֹמֵר: ״שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם״. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמַר לָהֶם: פַּנּוּ כֵּלִים מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וְהָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁבָּא. מַתְנִי׳ רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו — מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאִם לָאו — מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ קֶבַע — אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הַהוֹלֵךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה, וְאוֹמֵר: ״הוֹשַׁע ה׳ אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צׇרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר — יֵרֵד וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד — יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקׇּדָשִׁים. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסְדָּא — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקׇּדָשִׁים. גְּמָ׳ הָנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כׇּל חוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. עוּלָּא אָמַר: עַד כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אִיסָּר כְּנֶגֶד לִבּוֹ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּעְנַע רֹאשׁוֹ — שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רָבָא: וְהוּא דִּמְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, וּמִחְזֵי כְּמַאן דְּכָרַע. הָנֵי תַּמְנֵי סְרֵי?! תְּשַׁסְרֵי הָוְויָן! אָמַר רַבִּי לֵוִי: בִּרְכַּת הַמִּינִים בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. כְּנֶגֶד מִי תִּקְּנוּהָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי: לְרַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, כְּנֶגֶד ״אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים״. לְרַב יוֹסֵף, כְּנֶגֶד ״אֶחָד״ שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע. לְרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּנֶגֶד חוּלְיָא קְטַנָּה שֶׁבַּשִּׁדְרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת שְׁכָחָהּ,

When Rabbi Yoḥanan ben Zakkai fell ill his students entered to visit him. When he saw them, he began to cry. His students said to him: Lamp of Israel, the right pillar, the mighty hammer, the man whose life’s work is the foundation of the future of the Jewish people, for what reason are you crying? With a life as complete as yours, what is upsetting you? He said to them: I cry in fear of heavenly judgment, as the judgment of the heavenly court is unlike the judgment of man. If they were leading me before a flesh and blood king whose life is temporal, who is here today and dead in the grave tomorrow; if he is angry with me, his anger is not eternal and, consequently, his punishment is not eternal; if he incarcerates me, his incarceration is not an eternal incarceration, as I might maintain my hope that I would ultimately be freed. If he kills me, his killing is not for eternity, as there is life after any death that he might decree. Moreover, I am able to appease him with words and even bribe him with money, and even so I would cry when standing before royal judgment. Now that they are leading me before the supreme King of Kings, the Holy One, Blessed be He, Who lives and endures forever and all time; if He is angry with me, His anger is eternal; if He incarcerates me, His incarceration is an eternal incarceration; and if He kills me, His killing is for eternity. I am unable to appease Him with words and bribe him with money. Moreover, but I have two paths before me, one of the Garden of Eden and one of Gehenna, and I do not know on which they are leading me; and will I not cry? His students said to him: Our teacher, bless us. He said to them: May it be His will that the fear of Heaven shall be upon you like the fear of flesh and blood. His students were puzzled and said: To that point and not beyond? Shouldn’t one fear God more? He said to them: Would that a person achieve that level of fear. Know that when one commits a transgression, he says to himself: I hope that no man will see me. If one is as concerned about avoiding shame before God as he is before man, he will never sin. The Gemara relates that at the time of his death, immediately beforehand, he said to them: Remove the vessels from the house and take them outside due to the ritual impurity that will be imparted by my corpse, which they would otherwise contract. And prepare a chair for Hezekiah, the King of Judea, who is coming from the upper world to accompany me.

קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר. קַשְׁיָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רֵישָׁא לָאו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה. מַאי קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִי קָסָבַר שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, לֵימָא ״עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת״. וְאִי קָסָבַר אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, לֵימָא ״עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת״! לְעוֹלָם קָסָבַר שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְהָא קָמַשְׁמַע לָן: דְּאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בָּרָקִיעַ וְאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ״. וְסִימָן לַדָּבָר: מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה חֲמוֹר נוֹעֵר, שְׁנִיָּה כְּלָבִים צוֹעֲקִים, שְׁלִישִׁית, תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ. מַאי קָא חָשֵׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִי תְּחִלַּת מִשְׁמָרוֹת קָא חָשֵׁיב — תְּחִלַּת מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה סִימָנָא לְמָה לִי? אוּרְתָּא הוּא! אִי סוֹף מִשְׁמָרוֹת קָא חָשֵׁיב, סוֹף מִשְׁמָרָה אַחֲרוֹנָה לְמָה לִי סִימָנָא? יְמָמָא הוּא! אֶלָּא: חָשֵׁיב סוֹף מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה, וּתְחִלַּת מִשְׁמָרָה אַחֲרוֹנָה, וְאֶמְצָעִית דְּאֶמְצָעִיתָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלְּהוּ סוֹף מִשְׁמָרוֹת קָא חָשֵׁיב, וְכִי תֵּימָא אַחֲרוֹנָה לָא צְרִיךְ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְמִיקְרֵי קְרִיאַת שְׁמַע לְמַאן דְּגָנֵי בְּבַיִת אָפֵל וְלָא יָדַע זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אֵימַת. כֵּיוָן דְּאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, לִיקוּם וְלִיקְרֵי. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, וְאוֹמֵר: ״אוֹי לִי שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלִיתִים לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחוּרְבָּה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח, (וְהִמְתִּין לִי) עַד שֶׁסִּייַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּייַּמְתִּי תְּפִלָּתִי אָמַר לִי: ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי״. וְאָמַרְתִּי לוֹ: ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי״. וְאָמַר לִי: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לְחוּרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. וְאָמַר לִי: הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּ בִּי עוֹבְרֵי דְּרָכִים, וְאָמַר לִי הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחוּרְבָּה, וְלָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּדֶּרֶךְ, וְלָמַדְתִּי שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בְּדֶרֶךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. וְאָמַר לִי: בְּנִי, מָה קוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחוּרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת: ״אוֹי לְבָנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלִיתִים לְבֵין הָאוּמּוֹת״. וְאָמַר לִי: חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אֶלָּא, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין ״יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹורָךְ״, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ, וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, מַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם. תָּנוּ רַבָּנָן, מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵין נִכְנָסִין לְחוּרְבָּה: מִפְּנֵי חֲשָׁד, מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת, וּמִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין. ״מִפְּנֵי חֲשָׁד״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ ״מִשּׁוּם מַפּוֹלֶת״?

Rav Yitzḥak bar Shmuel said in the name of Rav: The night consists of three watches, and over each and every watch the Holy One, Blessed be He sits and roars like a lion, because the Temple service was connected to the changing of these watches (Tosefot HaRosh), and says: “Woe to Me, that due to their sins I destroyed My house, burned My Temple and exiled them among the nations of the world.” Incidental to the mention of the elevated significance of the night watches, the Gemara cites a related story: It was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I was once walking along the road when I entered the ruins of an old, abandoned building among the ruins of Jerusalem in order to pray. I noticed that Elijah, of blessed memory, came and guarded the entrance for me and waited at the entrance until I finished my prayer. When I finished praying and exited the ruin, Elijah said to me, deferentially as one would address a Rabbi: Greetings to you, my Rabbi. I answered him: Greetings to you, my Rabbi, my teacher. And Elijah said to me: My son, why did you enter this ruin? I said to him: In order to pray. And Elijah said to me: You should have prayed on the road. And I said to him: I was unable to pray along the road, because I was afraid that I might be interrupted by travelers and would be unable to focus. Elijah said to me: You should have recited the abbreviated prayer instituted for just such circumstances. Rabbi Yosei concluded: At that time, from that brief exchange, I learned from him, three things: I learned that one may not enter a ruin; and I learned that one need not enter a building to pray, but he may pray along the road; and I learned that one who prays along the road recites an abbreviated prayer so that he may maintain his focus. And after this introduction, Elijah said to me: What voice did you hear in that ruin?
I responded: I heard a Heavenly voice, like an echo of that roar of the Holy One, Blessed be He (Maharsha), cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations.
And Elijah said to me: By your life and by your head, not only did that voice cry out in that moment, but it cries out three times each and every day. Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).